בגמרא פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל: בכתובות (דף מ"ט ע"ב) פריך אימא דאתי לנכנסה לחופה ולא נבעלה ומתרץ דההיא ממאורסה ולא נשואה אתיא דע"כ איירי בנשואה שלא נבעלה דאי בנבעלה תיפוק ליה דה"ל בעולה ואינה בסקילה ובתוס' הקשו שם דאימא דלעולם איירי בנבעלה ובנבעלה שלא כדרכה דאינה נעשית בעולה ותירצו דכ"ע מודו דבעל עושה אותה בעולה בשל"כ ע"ש. אכן אכתי ק"ל דלפי מה דמוכח מסוגיא דלקמן (דף ע"ג ע"ב) למ"ד העראה זו נשיקה אינה נעשית בעולה ע"י העראה וביבמות (דף נ"ה ע"ב) ילפינן מקרא דאשה לבעלה נקנית בהעראה וא"כ אכתי קושית הש"ס בכתובות במקומה עומדת דדילמא אתיא בבית אביה לנכנסה לחופה ולא נבעלה ומאורסה לנכנסה לחופה ונבעלה ואכתי לא הוי בעולה כגון דנבעלה בהעראה שהיא נשיקה שנקנית ע"י לבעלה ובעולה לא הוי ואכתי למ"ד העראה זו נשיקה מנ"ל דמסרה האב לשלוחי הבעל ג"כ בחנק וצ"ע:
אריא"ר זו דברי ר"מ: אף שבכתובות (דף מ' ע"ב) משמע דר' מאיר מודה דנערה אפילו קטנה במשמע והא גבי קנס פליג משום דכתיב ולו תהיה לאשה במהווה עצמה הכתוב מדבר וא"כ איך קאמר הכא זו דברי ר"מ כבר הקשו התוס' שם (דף מ"ד ע"ב) כן ותירצו דאי רק לאונס ומפתה אתי קרא דולו תהיה לאשה לכתוב בהו נערה מלא כמו במש"ר ומדכתיב לו תהיה לאשה בא ללמד דכ"מ שנאמר נער לא הוי קטנה במשמע ע"ש. אכן דבריהם צריכין ביאור דהא קרא דולו תהיה לאשה לא מיותר כלל דמצרכינן לכדדרשינן שם (דף כ"ט ע"ב) למר אשה שיש בה הויה ולמר אשה הראויה לקיימה גם למה שכתבו התוס' שם בד"ה וחד למדרש ולו תהיה לאשה מדעתה וזה הכל מלשון תהיה אתיא דעיקר קרא ולו תהיה לאשה פשיטא דלא מיותר דאצטריך לעשה שישאנה וכן מוכח ג"כ שתהיה לא חשיב יתורא גם אם לא דרשינן דרשה דר"מ דאל"כ יקשה לרבנן דפליגי אר"מ ל"ל לכן דבריהם צ"ב:
אפילו קטנה במשמע: א"ל אכתי מנ"ל לאוקמא כר"מ דלמא לעולם אתיא כרבנן דאפילו קטנה במשמע ומ"מ פוטר בקטנה דס"ל כר' יאשיה דבעי שניהם שוין בני עונשין וכיון דהיא אינה ב"ע גם הוא פטור דז"א דלא מיבעי' לפי תירוץ הראשון של התוס' בד"ה עד שיהיו דלא קשה כן כיון דמומתו גם שניהם לא פטרינן אלא גבי נשואה ולא גבי ארוסה גם לר' יאשיה וגם לפי תירוץ ר"ת לק"מ כיון דגם כאן אי יהיה חייב יהי' בסקילה א"כ שפיר מיקרי שוין במיתה אחד אלא דגם לפי תירוץ ב' של התוס' ג"כ א"ש כיון דסברי דלרבנן מסתברא לאוקמא גם שניהם לדרשה אחריתי א"כ ר' יאשיה דמוקים לדרשה שיהיו שניהם שוין ע"כ כר"מ ס"ל וא"כ אי הוי מוקמינן מתניתן כר' יאשיה ג"כ ע"כ הוי מצרכינן כר"מ דוקא ולא כרבנן לכן ניחא ליה לאוקמא כר"מ. א"נ י"ל דניחא ליה לריא"ר לאוקמא מתניתן כר"מ משום דבלא"ה מתניתן דספ"ק דחולין ודריש פרק אלו נערות ע"כ אתיא כוותיה ע"ש:
אלא על נערה בתולה מאורסה מב"ל: א"ל דאכתי איך שייך עד לענין בתולה דקתני עד שתהא נערה בתולה די"ל דלא בעינן שייכות לשון עד אלא לענין נערה דקתני ברישא א"נ גם לענין בתולה שייך לשון עד דקודם ג' שנים אינו חייב עליה כדאמרינן לעיל (דף נ"ה ע"ב) והיינו משום דביאתה לאו ביאה היא דבתוליה חוזרים כמו שפירש רש"י שם וא"כ איך שייך לשון בתולה רק כשתהיה ראוי' להיות בעולה והיינו מג' שנים ואילך:
ואידך האי לבדו מאי: מזה מוכח דעיקר דרשת ר' יונתן מכח לבדו וכמו שפירש"י. אכן מירושלמי נראה דמולנערה לא תעשה דבר יליף ר"י ע"ש דפריך שם מנ"ל דלרבנן הבא על הקטנה בסקילה ופשיט ליה מדצריך לכתוב ולנערה לא תעשה דבר אף דכבר כתיב ומת האיש אשר שכב עמה לבדו אע"כ דאתי קרא לרבות דבקטנה ג"כ הוא בסקילה. ובזה א"ש מה דקשה לכאורה אסוגיא דלפנינו דלכאורה רבנן דפליגי ארבי האי לבדו מאי עבדי ליה כיון דלא מצרכי לדרשה דרבי וגם לרבות דבא על הקטנה חייב לא מצרכי כיון דהם פליגי אר"מ וסברי דבא על הקטנה בסקילה ולזה לא מצרכינן לבדו כיון דלא שייך למעט לרבנן מומתו גם שניהם כמש"כ התוס' ואף אם נאמר דרבנן דרבי ס"ל כר"מ דלעיל ורבנן דר"מ כרבי ולכן לכל חד מצרכינן לבדו אכתי לדידן דפסקינן כרבנן בתרתי קושית הש"ס במקומה עומדת האי לבדו מאי דרשינן ביה. אכן לפי דעת הירושלמי ניחא דלרבנן מצרכינן לבדו למעט הנערה דלא מיחייבה באונס ולנערה לא תעשה דבר לחייב בא על הקטנה בסקילה:
רבי כר"י ס"ל דאמר: אף דמלשון כי תחל דמשמע תחלת ביאה אין במשמעו נערה מאורסה דוקא כר' ישמעאל אלא אפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה וכן בוגרת בכלל משא"כ לר"י מ"מ כדי שלא לעשות פלוגתא חדשה בזה דלרבי יתלה הכל בביאה ראשונה בין ארוסה בין נשואה ולרבנן בנשואה דוקא ולר"י בארוסה דוקא ולר"ש בין ארוסה בין נשואה בין בביאה ראשונה בין בשאר ביאות לכן אמרינן דרבי כר"י ס"ל ומה דקאמר כי תחל בתחלת ביאה היינו לענין ארוסה דוקא:
רבי כר"מ ס"ל: א"ל דלרבנן דפליגי אר"מ כי תחל ל"ל די"ל דאתיא לכדר"י דארוסה יצאת לשריפה דהאי ע"כ לא צריך לדרשה דר"מ דאי ארוסה דוקא יצאה לא משכחת כלל הך דין דנשאת לאחד מן הפסולים דבלא כי תחל אינה בסקילה כיון שהיא א"א ובעולה ולכן לר"מ ע"כ לא בעינן ג"כ לדרשה דר' ישמעאל ולהורות דלא דרשינן מבת ובת לרבות נשואה כר"ע לעיל (דף נ"א ע"ב) דלר"מ ע"כ גם נשואה יצאת לשריפה אבל לדידן דפסקינן כרבנן דר"מ ורבנן דר' ישמעאל ק"ק כי תחל למאי אתיא:
ברש"י ד"ה והשני בחנק. והא סתמא רבי היא: אבל הרמב"ם פירש דאתיא כרבנן ובבא עליה הראשון כדרכה וא"ל דא"כ מאי קמ"ל דהא מרישא שמעינן לה דבתולה ולא בעולה די"ל דאי מרישא ה"א דבא על הבעולה בכה"ג שבא עליה הראשון כדרכה פטור לגמרי כיון שהיא בסקילה מחמת הראשון שבא עליה כדרכה והשני יהיה בחנק א"כ אין זה שוה במיתה אחד ויפטר לגמרי קמ"ל דלא כר' יונתן דלא בעי שניהם שוין ומזה הטעם אפשר דפסק הרמב"ם כוותיה נגד ר' יאשי' א"נ הכא אפילו ר' יאשי' מודה דמה שאינם שוין הכא הוא מפני שנתחייבת בד' מיתות ונדונית בחמורה אבל לעולם בעיקר החטא עונשם שוה דבראשונה שניהם בסקילה ובשניה שניהם בחנק:
בד"ה ת"ר נערה. עד שירבה שחור על הלבן ואין בין נערות: אין זה סתירה במה שהזכיר ב' שיעורים בזה די"ל דעכ"פ קאמר דלעולם אין בין נערות לבגרות רק ו' חדשים גם בלא הביאה סימן בגרות אבל כשהביאה סימן בגרות דהיינו כשירבה השחור על הלבן היא בוגרת אפילו קודם ו' חדשים וכן צ"ל ע"כ ג"כ לענין סימני בגרות השנוים בנדה (ס"פ יוצא דופן) שאין זה סותר למה דקאמר שמואל בכמה דוכתי דאין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים בלבד אלא מה דכתב רש"י בזה דעד שירבה השחור על הלבן מקרי נערה טפי לא לא ידעתי מניין לו זה כי לא שנוי בנדה (שם) בהדי סימני בגרות ולא הוזכר משיעור זה רק לענין מיאון לר' יהודה (שם דף נ"ב ע"א) והיינו דלר' יהודה עד זמן ההוא נחשבה כקטנה לענין מיאון ולדידן משתביא ב' שערות נחשבה כגדולה וגם ר' יהודה לא קאמר רק לענין מיאון ולא לענין שאר דברים דמודה דמשתביא ב' שערות נחשבה כגדולה לכל מילי כמו שהוכיח המ"ל (בפ"ב מה' אישות) וגם רש"י לא גרס שם רק משירבה השחור ולא על הלבן אבל שתחשב בוגרת משירבה השחור על הלבן לא מצאתי מוצא דין זה וצ"ע. ועיין מש"כ עוד בשיטת הרמב"ם והפוסקים ובישוב גירסת רש"י בספרי ע"ל על נדה (דף מ"ז ע"א ודף נ"ב):
ד"ה ונימא ליה ומת. ואע"ג דפטור דידה לאו משום אונס פירוש דאי הוי משום אונס אכתי לא הוי מצרכינן לבדו להורות דבא על הקטנה חייב כיון דכבר ידעינן מומת האיש אשר שכב עמה דבאונס אע"ג דהיא פטורה הוא מיחייב אבל קרא דלבדו אתי לאשמועינן לענין קטנה דאע"ג דפטור דידה לאו משום אונס רק משום שאינה ב"ע מ"מ מיחייב הבא עליה והיינו מקרא דלבדו. אכן לכאורה ק"ל לפי מה דאמרינן ביבמות (דף ל"ג ע"ב) פיתוי קטנה אונס הוא ע"ש. ועיין גם בראב"ד (פ"ב מה' סוטה) שכתב שם ליישב למה לא אמרינן מהך טעמא שהמפתה את הקטנה ישלם לה את הצער כשאר אונס וא"כ איכא בקטנה ג"כ משום אונס וכיון דכבר גלי קרא דבאונס הוא לחוד חייב אכתי לבדו לענין בא על הקטנה ל"ל וגם מ"ט דמ"ד דיליף מומתו גם שניהם דבעינן שניהם שוין. ולכאורה ראיה מזה לדעת הרמב"ם (שם ובפ"ג מה' א"ב) שדחה הך פיתוי קטנה אונס הוא מהלכה ע"ש במ"מ. אכן י"ל דבלא"ה יש להבין לפי מה שכתבו התוס' דלכך ניחא לרבנן ולא קשיא לדידהו מומתו גם שניהם דבנשואה כתיב ולרבנן מיחייב סקילה כשאר נערה המאורסה א"כ לכאורה קשה איפכא מאי קאמר דלימא לי' מקרא דומת האיש אשר שכב עמה לבדו הא השתא לר"מ קיימינן אי דינו בחנק או פטור לגמרי ומה שייך בזה קרא דלבדו דכתיב בנערה המאורסה. אכן באמת לק"מ דבשלמא התוס' כתבו שפיר דלענין נשואה דלא מוקמינן קרא לנערה המאורסה כיון דנוכל לאוקמא בנשואה דכתיב ביה ולפטור בבא על הקטנה נשואה אבל לר"מ ליכא למימר דאתי קרא דלבדו לנערה המאורסה דכתיב ביה ולפטור הבא על הקטנה מאורסה מסקילה דהא לדידיה קטנה אינה בכלל נ"ה כלל וע"כ באם אינו ענין צריך לאוקמא לענין א"א דגם משום א"א פטור ולכן א"ש הא דאצטריך לבדו דמשום פיתוי קטנה אונס הוא לא הוי מיחייב כשאר אונס דחייבה רחמנא דזה לא גלי קרא רק לענין חיוב סקילה דבא על נערה המאורסה אבל לא לענין חנק דא"א ולפ"ז מתורץ ג"כ קושית התוס' שהקשו תקשי לרבנן דמחייבי אפילו סקילה ולפ"ד א"ש דגם אי הוי דרשי ומתו גם שניהם גם לענין נערה המאורסה ולבדו לא דרשי מ"מ א"ש הא דמיחייב סקילה בבא על הקטנה מאורסה דלא גרע משאר אונס ובאונס גלי קרא דמיחייב סקילה ולכן רק לר"מ דלא מחייב סקילה רק חנק מקשה שפיר ובספרי ע"ל יבמות (דף ס"ב ע"ב) הבאתי ראיה לשיטת הרמב"ם ע"ש:
בתוספות ד"ה מאי ל"ת. משמע דמחרש לחודא גמר לה: עיין מש"כ המהרש"א בשם הרמב"ן שהשיג אמה שכתב רש"י דמקלל חבירו מבעמך לא תאור אתיא שזהו כת"כ ונגד ש"ס דילן. ולפענ"ד י"ל כיון דמקלל חבירו אתיא מאב וחרש במה הצד והתם בשבועות נקט חד מהנך תרתי דאתיא מניה א"כ כמו"כ י"ל דגם בת"כ נקט חדא מנייהו שהוא אביו וכיון דלפי מסקנא דסוגיא דהכא אתיא אביו מקרא דנשיא באא"ע לכן א"ש הא דנקט בת"כ למקלל חבירו קרא דבממך לא תאור ואין זה סותר לש"ס דילן דדא ודא אחת היא:
ד"ה עד. דלא ק"ל מומתו גם שניהם דבנשואה כתיב: אף דבנערה המאורסה כתיב ג"כ והוצאתם את שניהם מ"מ לא שייך למידרש ביה שיהיו שניהם שוין דהתם לאו מיותר הוא דוהוצאתם לחוד לא הוי מצי למכתב כיון דלא פרט בכתוב אח"כ את מי יוציאו אבל לענין קרא ומתו גם שניהם דרשינן שפיר כיון דהדר כתיב האיש השוכב עם האשה והאשה הרי פרט אח"כ מי ימות ולכן גם שניהם שפיר מיותר לדרשה דהמ"ל ומתו האיש השוכב וגו' ולא אצטריך גם שניהם כן י"ל דעת התוס' והר"ן הביא בשם הרמב"ן שבלא דיוקא נקטה הש"ס קרא דומתו דכתיב בא"א ולא קרא דוהוצאתם דכתיב בנ"ה גופא או שטעות נפל בספרים ולפ"ד א"ש וכן מוכח בפירוש מסוגיא דערכין (דף ז' ע"א) ע"ש דליכא למילף רק מקרא דומתו גם שניהם דאל"כ לא מקשה שם מידי:
בא"ד. וחייבים עליה משום א"א: ודאי משום הך וחייבים לחוד לא הוי מצרכינן למימר דלא אתיא כוותייהו דהיינו נוכל לפרש דהך וחייבים לא מיתה אלא חטאת קאמר וכמו שרצה הש"ס לפרש לקמן (דף ס"ט ריש ע"ב) אבל עכ"פ כתבו התוס' שפיר דלא אתיא כוותייהו משום סיפא דקתני דכל עריות שבתורה מומתין על ידה וא"א ודאי ג"כ בכלל כמו בהמה. אכן לפמ"ש התוס' לעיל (דף נ"ה ע"ב) בד"ה וחייבים בשם ריב"א דמכלל וחייבים עליה משום א"א ידעינן גם כל העריות ולכן ע"כ לא אתיא סיפא דאחד מכל העריות רק לבהמה והיינו דקאמר בש"ס שם ואפילו בהמה ע"ש וא"כ אי וחייבים לענין חטאת קאמר מצרכינן סיפא לשאר עריות ושפיר י"ל דשאר עריות חוץ מא"א קאמר דראית התוס' מדקאמר ואפילו בהמה וא"כ כש"כ נשואה ולפ"ז לאו ראיה דלא קאמרינן ואפילו בהמה אלא משום דע"כ לא אתי רק לבהמה דלכולהו לא מצרכינן אבל אי וחייבים חטאת קאמר שפיר מצרכינן לכולהו חוץ מא"א:
בא"ד. אלא כר' יונתן אתיא: הנה לפי פירוש רש"י באיבעיא דר"י בר אדא היה ספיקו מכח ומתו גם שניהם וכן מוכח דאל"כ למה היה מסופק רק בקטנה ואליבא דר"מ ולא בבוגרת או בבעולה ואליבא דכ"ע וכיון דכן ע"כ דידע מהך דרשה דומתו גם שניהם. וא"כ י"ל דכבר ידע גם להך דרשה דלבדו ואבעיתו היתה הלכה כדברי מי ובזה י"ל קושית התוס' שהקשו למה לא מקשה גם לרבנן והיינו כמו"ש פי' המהרש"א ארב דלעיל. ולפי זה י"ל דודאי אדלעיל לא היה יכול להקשות דכבר ידע די"ל מדרשה דלבדו אבל הכא דקאמר רב מסתברא מסקילה ממעט ליה הרי דקאמר מסברא דוקא ולא מקרא דלבדו דע"כ לא דריש ליה. ולכן מקשה בפשיטות אהך גופא דקאמר ליה אליבא דר"מ הרי כתיב ומתו גם שניהם. א"נ י"ל לפי מה שהקשו התוס' לקמן בד"ה והאי לבדו איך קאמר שמואל מ"ט שתיק רב לימא מלבדו הא ר"מ צריך הך לאידך דרשה ותירצו דתרתי שמעת מניה אבל רב מדשתיק י"ל דלית ליה דתרתי שמעת מניה ולכן א"ש דאדרבנן לא היה יכול להקשות והכתיב ומתו גם שניהם דכבר ידע די"ל דהם דרשו לבדו אבל לר"מ דצריך לבדו לאידך דרשה וא"כ ע"כ לא דריש להך דרשה פריך שפיר דלית ליה דתרתי שמעת מניה כשמואל דהא גם רב שתיק ולית ליה. ולכן א"ש ג"כ הא דלא הוי מצי למיבעי אמתניתן דוחייבים עליה משום א"א דגם בזה י"ל דאתיא כרבנן דדרשי לבדו ורק הכא לא הוי מצי לתרץ הכי אליבא דר"מ:
בא"ד. דבנשואה דרשינן גם שניהם: עיין במהרש"א ולפענ"ד י"ל בפשטות מה שהקשה דהא אי דיינינן חנק להבועל ע"כ משום בא על א"א דיינינן וכבא על הנשואה וכמש"כ כבר התוס' לעיל ולכך שפיר מקשה מומתו גם שניהם לפטור לגמרי וכמ"ש התוס' גם בתירוץ קמא רק דזה מייתרינן לפי תירוץ זה דלא נצרך למימר דמתניתן דוחייבים עליה משום א"א אתיא דלא כמאן:
בא"ד. ובועלה בחנק לפטרי' לגמרי: א"ל דילמא ר"ת דאליביה קאי קושיא זו סובר ג"כ כשיטת התירוץ הראשון דומתו גם שניהם בנשואה דוקא כתיב והוצרך לתירוצו כי היכי דלא תקשה ממתניתן דוחייבים. וא"כ י"ל דר' יאשי' דדריש ומתו גם שניהם סבר כר' ישמעאל דסבר לעיל (דף נ"א ע"ב) דארוסה יצאה לשריפה וא"כ לק"מ מבת כהן דז"א דממשמעות לשון ר"ת לא משמע דסבר ומתו גם שניהם בנשואה דוקא כתיב דא"כ לא היה צריך לתרץ בא על הקטנה אליבא דרבנן דזה מקרי שוין דבלא"ה לא בעינן שוין כיון דדינן בסקילה כנ"ה. ועוד גם אי נצרף ב' תירוצים אלו אכתי יקשה לר' יאשי' כיון דסבר לעיל (דף נ"ב סוף ע"ב) דחנק קיל מסייף וא"כ מסתמא סובר גם בהא כרבנן דר"ש דסקילה חמורה וא"כ ע"כ נשואה יצאה לשריפה אליבי' וכה"ג הקשו התוס' לר' ישמעאל שם (דף נ"ג ע"א) ועוד אכתי יקשה לר"מ דסבר דנשואה יצאה לשריפה כדמוכח ממאי דקאמר בשמעתין דניסת לאחד מן הפסולים מיתתה בחנק והרי אליבי' רצה הש"ס לומר כאן דנדרוש ומתו גם שניהם שיהיו שניהם שוין:
בא"ד. לאחיו ולא לאחותו: מזה לכאורה אין כ"כ ראיה דהא הוי נוכל למדרש לאחיו ולא לאחותו ג"כ לענין שיפטור לגמרי כשהעידו על האשה בכל העדיות והוזמו רק כיון דמצינו דין חלוק באותו מעשה לענין איש ואשה דהיינו בבת כהן מוקמינן להכי אבל אי לא הוי משכחנא ע"כ הוי מוקמינן להכי ולכן אין מזה ראיה כ"כ שנחייב הבועל חנק נגד דין תורה שיהיו שניהם שוים במיתה אחת אכן באמת בלא"ה אין סברא כלל לומר דיפטר הבועל דכי משום דבא על א"א בת כהן ועשה איסור חמור אתגורי אתגור לפטור לגמרי וכה"ג פריך לקמן (דף פ"א ע"א) ע"ש:
בד"ה מעשה חדודים. פריצות קאסר רחמנא: עיין מש"כ התוס' ביבמות שם. אכן אפשר לתרץ כיון דלשיטת הרמב"ם על כל קריבה דקירוב בשר לוקין מלא תקרבו לגלות ערוה א"כ לכאורה איך קאמרינן שם פשיטא פריצותא קאסר רחמנא הא ודאי קאסר משום לא תקרבו. אכן זה א"ש דהקושיא לא היה דמעשה חידודים לא קאסר רחמנא אלא דלא נאסרה ע"י זה לבעלה דזה פשיטא וכה"ג פירש רש"י שם. ולכן שפיר י"ל דלענין מיעוטא ממיתה שפיר מצרכינן קרא דלא ליחייב כיון דאזהרה שמענו מלא תקרבו:
בא"ד. פרט למשמש מתה: גם בזה אפשר לומר כיון דלא מוקמינן שכבת זרע למשמש מתה רק למ"ד משמש מת בעריות חייב דלמ"ד פטור מצרכינן לפרט משמש מת וא"כ י"ל דמאן דדריש פרט למשמש מתה מומתו גם שניהם סבר כמ"ד דמשמש מת בעריות פטור ומצריך שכבת זרע למשמש מת ואף דבמשמש מת פליגי אמוראי אביי ורבא בשבועות (דף י"ח ע"א) מ"מ לא תקשי דא"כ דר' יונתן ע"כ ס"ל כמ"ד פטור א"כ תקשה לאביי שם דסבר משמש מת בעריות חייב דגם אביי לא קאמר שם רק דמתניתן דהוכיח רבא פטור ליכא למשמע מינה אבל מר' יונתן באמת יש להוכיח דסבר פטור ועוד דלמא אביי באמת מתרץ לר' יונתן דאצטריך קרא למידי אחרינא כגון למעשה חידודין דהרי רבא הוא דמתרץ הכא אצטריך למעשה הורדוס ורבא לשיטתו ודאי מתרץ שפיר דהא הוא סובר שם משמש מת בעריות פטור ולזה אתיא קרא דשכבת זרע ועיין שם בשבועות שהקשו התוס' ג"כ דאתתי לא מצרכינן קרא להכי דנילף כן מדאמרה תורה לא תקרב ודרשינן לא תפרוש גם הקשו שם דכל מה שמוכיח רבא ממתניתן היה יכול להוכיח מן המקרא. ולפענ"ד אפשר לומר כיון דאביי סבר שם דלעולם י"ל דמ"מ בעריות חייב ואפ"ה חייב בפורש באבר חי שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופריש בהנאה מרובה ודאי דעל מציאות זה לא פליג רבא רק דהוא סובר דמשום מעט הנאה שיש יותר בפורש באבר חי מבאבר מת לא הוי מחייב אי מ"מ בעריות פטור דקרא לא חייב חטאת אלא בביאה גמורה באיסור שיש בזה הנאה גמורה כן צריך לפרש ע"כ שיטת הש"ס ולפ"ז לא היה צריך רבא להוכיח מהפסוק שמשמש מת פטור דה"א דלעולם חייב ואפ"ה אסר רחמנא בל"ת לפרוש באבר חי שהוא הנאה גמורה אלא יפרוש באבר מת שיש בזה הנאה מועטת אבל מ"מ אין בזה חטאת כיון דגם במ"מ ליכא חיוב חטאת רק לאו בעלמא כמו לענין קירוב וחיבוק ונישוק דעריות לשיטת הרמב"ם אבל ממתניתן דחייבה חטאת אפרישה באבר חי מוכיח שפיר ולכן א"ש ג"כ דאצטריך קרא דשכבת זרע דמדאסרה תורה לפרוש באבר חי אכתי לא הוי מוכח דמ"מ פטור מחטאת:
ד"ה והאי לבדו. וי"ל דתרתי שמעת מניה: פירוש דהוי מ"ל ומת אשר שכב עמה לבדו ולא האיש ולכן דרשינן האיש לבדו ולא הנערה והיינו לרבות בא על הקטנה דאף דהיא אינה במיתה מ"מ הוא מיחייב וכן המ"ל ומת האיש לבדו ולא אשר שכב עמה ומדכתיב ג"כ אשר שכב עמה דייקינן אשר שכב עמה לבדו ימות והיינו עמה מהנערה בתולה דאיירי בה קרא משא"כ כשבא עליה אחד בתחלה אפילו שלא כדרכה דלא הוי עוד בתולה ולכן שפיר דייקינן תרתי מלבדו אף דלענין קטנה פירשו בחנק מות לבדו ולענין בא עליה שלא כדרכה פירושו בסקילה:
