ואמאי [ומדוע] אומר אתה שיתחייב הבא עליה בכל ענשים אלה? אימא [אמור שמא] איילונית היא שאינה ראויה להוליד כלל, ואדעתא דהכי [ועל דעת כן] לא קדיש [קידש], ונמצא שקידושין אלה בטלים משום שהיו קידושי טעות, ואם בא עליה אחר — אינו חייב מיתה. אלא לאו, דאמרינן [האם לא, שאומרים אנו]: זיל בתר רובא [לך אחר רוב] ורוב נשים לאו [לא] איילונית נינהו [הן], ומשום כך מניחים שקידושין אלה היו קידושי ודאי. הרי שאף בנפשות הולכים אחר הרוב!

ודוחים: לא, מכאן אין להביא ראיה, שכן מאי [מה פירוש] "חייב עליה" דקתני [ששנינו] — כוונתו: שחייב להביא קרבן אם שגג בכך אבל אין ממיתים על ידי חזקה בלבד.

ומקשים: והא [והרי] "מומתין על ידה" קתני [שנינו]! ומשיבים: מדובר כאן שבא עליה אביה או אחד משאר קרוביה, שאין האיסור תלוי בנישואין, אבל אם בא מישהו שאינו מקרוביה לא יתחייב מיתה.

ושואלים: והא [והרי] "אם בא עליה אחד מכל העריות" קתני [שנינו], ומשמע אפילו עריות התלויות בקשר נישואין! אלא אפשר לדחות ולומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שקבלה עילויה [על עצמו], שהמקדש אמר שהוא מקדש אותה קידושין גמורים גם על דעת שתימצא איילונית, ולפיכך מתחייב בועלה מיתה גם אם אינו מקרוביה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: המסוללת (עושה מעשה פריצות) בבנה קטן, והערה בה (עשה בה תחילת ביאה) — בית שמאי אומרים שעל ידי כך פסלה מן הכהונה, ובית הלל מכשירין, שלדעתם קטן אינו יכול להגיע לביאה.

אמר ר' חייא בריה [בנו] של רבה בר נחמני אמר רב חסדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חסדא אמר זעירי: הכל מודים בילד בן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה לפסול ולהמית עליו (אף שהוא עצמו אינו בר עונשים). ילד פחות מבן שמנה לכל הדעות — אין ביאתו ביאה. לא נחלקו אלא בילד בן שמנה. שבית שמאי סברי [סוברים]: גמרינן [לומדים אנו] מדורות הראשונים, שאפשר להוכיח שהולידו בגיל זה, ובית הלל סברי [סוברים]: לא גמרינן [אין אנו לומדים] מדורות הראשונים.

ושואלים: ודורות הראשונים מנלן דאוליד [מניין לנו שהולידו] בגיל זה? אילימא מדכתיב [אם תאמר משום שנאמר]: "הלוא זאת בת־שבע בת אליעם אשת אוריה ה. חתי" (שמואל ב' יא, ג) וכתיב [ונאמר]: "ואליעם בן אחיתפל הגלני" (שם כג, לד), הרי שבת שבע היתה נכדתו של אחיתופל. וכתיב [ונאמר] כשנולד שלמה: "וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה' "(שמואל ב' יב, כה) וכתיב [ונאמר]:

"ויהי לשנתים ימים ויהיו גזזים לאבשלום" (שמואל ב' יג, כג), ואז נהרג אמנון (ראה שמואל ב' כג–כט), שהיה זה שנתים לפחות אחרי הולדת שלמה, וכתיב [ונאמר] אחר כך: "ואבשלום ברח וילך גשורה ויהי שם שלש שנים" (שמואל ב' יב, לח) הרי חמש שנים מהולדת שלמה, וכתיב [ונאמר] אחר כך:

"וישב אבשלום בירושל ם שנתים ימים ופני המלך לא ראה" (שמואל ב' יד, כח), וכתיב [ונאמר]: "ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלמה את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון" (שמואל ב' טו ז), וזו היתה תחילת מרידתו, ואז היה שלמה לפחות בן שבע. ובאמצע המרידה נאמר "ואחיתפל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק" (שמואל ב' יז, כג)

וכתיב [ונאמר]: "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם" (תהלים נה, כד) ותניא [ושנויה ברייתא] כי דבר זה נאמר לגבי אנשים מסויימים; כל שנותיו של דואג אינן אלא שלשים וארבע, שלא הגיע לחצי ימיו ושל אחיתפל אינן אלא שלשים ושלש. ומעתה נחשב כמה הויא להו [היו להן] שנותיו — תלתין ותלת [שלושים ושלוש] דל [הוצא] מהן שבע שנים דהוה [שהיה] אז כבר שלמה, פש להו עשרים ושית [נשארו להם עשרים ושש שנה], שהיה אחיתופל בן עשרים ושש כשנולד שלמה. דל תרתי שני לתלתא עבורי [הוצא שתי שנים לשלושה עיבורים] שיש לחשב שלוש פעמים תשעה חדשי עיבור לאליעם בן אחיתופל, לבת שבע בת אליעם, ולשלמה בנה של בתשבע, אשתכח [נמצא] שנולדו שלושה דורות בעשרים וארבע שנים וכל חד וחד בתמני אוליד [וכל אחד ואחד מהם בן שמונה הוליד], הרי שבדורות ראשונים הולידו בני שמונה!

ודוחים: ממאי [ממה] מוכיח אתה דבר זה? דלמא תרוייהו [שמא שניהם], גם אחיתופל וגם בנו, בהיותם בני תשע אוליד [הולידו], ובת שבע אולידא בשית [ילדה בגיל שש] משום דאיתתא בריא [כי האשה בריאה יותר] תדע שהאשה מולידה בגיל מוקדם יותר, דהא הוי [שהרי היה] לה ולד מעיקרא [מתחילה, קודם לכן] שנולד לה מדוד, ומת לפני שנולד שלמה (ראה שמואל ב' יא, כז), ואם כן אין להוכיח מכאן כלל.

אלא מהכא [מכאן] תוכיח: נאמר "ואלה תולדת תרח תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן" (בראשית יא, כז), ואברהם גדול מנחור שנה אחת לפחות ונחור גדול מהרן שנה אחת, נמצא אברהם גדול שתי שנים מהרן. וכתיב [ונאמר]: "ויקח אברם ונחור להם נשים שם אשת אברם שרי ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה

"(בראשית יא, כט) ואמר ר' יצחק: יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה "יסכה" — שסוכה (צופה) ברוח הקדש, והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" (בראשית יא, כא, יב), שאף היא היתה נביאה וצפתה ברוח הקודש. דבר אחר: "יסכה" היא כינוי לשרה מפני שהכל סכים (צופים) ביופיה. וכתיב [ונאמר]: "ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" (בראשית יא, יז, יז), נמצא: כמה קשיש [זקן] אברהם משרה — עשר שנין [שנים], וקשיש מאבוה [וזקן מאביה] של שרה (הרן) תרתין שנין [שתי שנים] אשתכח כי אולדה [נמצא שכאשר הוליד] הרן לשרה בתמני אולידה [בהיותו בן שמונה הולידה]!

ודוחים: ממאי [ממה], מהיכן לומד אתה דבר זה? דלמא [שמא] אברהם זוטא דאחוה הוה [קטן באחיו היה] ולא גדול שבהם, ומה שנמנה ראשון אינו ראיה כי דרך חכמתן קא חשיב להו [מנה אותם] ולכן נמנה אברהם בראש.

תדע לך ראיה לדבר: דקא חשיב להו קרא [שמנה אותם הכתוב] את סדר הבנים בכמה מקומות דרך חכמתן, דכתיב [שנאמר]: "ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת" (בראשית יא, ה, לב) אם כן לפי רשימה זו שם היה גדול מחם שנה אחת וחם גדול מיפת שנה, נמצא שם גדול מיפת שתי שנים. וכתיב [ונאמר]: "ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ" (בראשית יא, ז, ו) וכתיב [ונאמר]: "ואלה תולדת שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול" (בראשית יא, יא, י), ואם שם גדול האחים היה כיצד היה בן מאה שנה? הלא לכל הפחות בר מאה ותרתין שנין הוה [בן מאה ושתי שנים היה], שהרי נח היה בן חמש מאות כשנולד לו בנו השלישי ובשנת שש מאות לחייו אירע המבול,

אלא ודאי דרך חכמתן קא חשיב להו [מנה אותם] ומבחינת הגיל היה שם הקטן ונולד בשנת חמש מאות ושתיים לחיי נח והוליד את בנו מאה שנה אחרי כן, כלומר, שנתיים אחר המבול, הכא נמי [כאן גם כן] בבני תרח אפשר לומר כי דרך חכמתן קא חשיב להו [מנה אותם].

אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי אותה את השמועה הזו לפני] רב זביד מנהרדעא, ומששמע אותה אמר לי: אתון מהכא מתניתו ואנן מהכא מתנינן לה [אתם מכאן אתם שונים לומדים, דבר זה, ששם לא היה בכורו של נח, ואנחנו מכאן שונים לומדים אותו], שנאמר: "ולשם ילד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול" (בראשית יא, י, כא), ומשמע שיפת ולא עד כאן שם הגדול שבאחיו הוה [היה], ואם כן לא הוכחנו גם מאברהם, כי אכן ראינו שהמקרא מונה לפרקים לפי סדר חכמה.

אלא מנלן [מניין לנו] שבדורות הראשונים הולידו בני שמונה? — מהכא [מכאן] שנאמר: "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה" (שמות לח, כב), וכתיב [ונאמר]: "ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור. וחור הוליד את אורי ואורי הוליד את בצלאל" (דברי הימים א' ב, יט–כ), וכי עבד [וכאשר עשה] בצלאל משכן בר כמה הוי [בן כמה היה] — לכל הפחות בר תליסר [בן שלוש עשרה], דכתיב [שנאמר]: "ויבואו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקודש איש איש ממלאכתו אשר המה עשים" (שמות לו, ד) ואין קרוי "איש" פחות מבן שלוש עשרה. ותניא [ושנויה ברייתא]: שנה ראשונה ליציאת מצרים עשה משה משכן. בשנה השניה הקים את המשכן ושלח את המרגלים.

וכתיב [ונאמר] שאמר כלב שהיה אבי סבו של בצלאל, ליהושע: "בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה' אותי מקדש ברנע לרגל את הארץ" (יהושע יד, ז), והוסיף לומר: "ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמנים שנה" (שם י), כמה שנים הויא להו [היו לו] בזמן שנשלח כלב עם המרגלים — בן ארבעין [ארבעים], דל ארביסר [הוצא ארבע עשרה שנה] שהיה בצלאל בן נכדו כשנשלח כלב לרגל את הארץ לפחות בן ארבע עשרה (שהרי אירע הדבר שנה לאחר הקמת המשכן), פשא להו [נשאר להם] עשרים ושית [ושש] שנים, דל תרתי שני דתלתא עיבורי [הוצא מכאן שתי שנים של שלושה עיבורים] של חור בן כלב, אורי בן חור ובצלאל בן אורי, אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד [נמצא שכל אחד ואחד בן שמונה הוליד], שהרי לפי זה נולדו חור, אורי ובצלאל בתוך עשרים וארבע שנים אלה.

ב שנינו במשנה שדין בן סורר ומורה בבן דווקא ולא בבת. ועוד בדין זה תניא [שנינו בברייתא]: אמר ר' שמעון: בדין הוא, כלומר, מצד סברה אפשר לומר שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה ולהיענש כמותו אם חטאה במה שחטא הוא,