כאן ששנינו שאסור להרוג, הרי זה באב הבא על הבן במחתרת, שסתם אב מרובים רחמיו על הבן ואין בדעתו להרגו ולכן יש לו דמים, וידרשו דמיו מן ההורגו, אלא אם כן ברור לבן כשמש שהאב מתכוון להורגו. כאן שמותר להרוג מספק הרי זה אפילו בבן הבא על האב, שאז, כל שאינו בטוח שבא בשלום — מותר להרגו.

אמר רב: כל מי דאתי עלאי במחתרתא [שיבא עלי במחתרת] — קטילנא ליה [הורג אני אותו], שסתמו של דבר שבא להרוג, ואפילו הוא אדם המוכר לי, לבר [חוץ] מרב חנינא בר שילא שאותו לא הייתי הורג. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] אמר רב כך ביחס אליו? אילימא [אם תאמר] שהוא סומך עליו משום שצדיק הוא — ואולם הא קאתי במחתרתא [הרי פה מדובר שהוא בא במחתרת] ומוכח איפוא שאינו צדיק! אלא הטעם הוא משום דקים [שמובטח] לי בגוויה [בו] שהוא מרחם עלי כרחם אב על הבן.

א תנו רבנן [שנו חכמים] על הכתוב "אם זרחה השמש עליו דמים לו" (שמות כב, ב): בין שהיה הדבר בחול בין בשבת, ואם "אין לו דמים" — בין בחול בין בשבת.

ומבררים: בשלמא [נניח], מה שנאמר "אין לו דמים" שהוא בין בחול בין בשבת איצטריך [הוצרך] הדבר לאומרו, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: מידי דהוה [הדבר הריהו] כמו בהרוגי בית דין, שבשבת לא קטלינן [הורגים אנו] אותם, על כן קא משמע לן דקטלינן [השמיע לנו התנא שאנו הורגים] את הבא במחתרת כהגנה עצמית אף בשבת. אלא מה שאמר שבאופן ש"דמים לו" דינו אחד בין בחול בין בשבת, תמוה: הרי השתא [עכשיו] ביום חול לא קטלינן ליה [הורגים אנו אותו], בשבת מבעיא [נצרכה] לומר שאינו נהרג?!

אמר רב ששת: לא נצרכא הלכה זו שדמים לו אף בשבת אלא למקרה שנפלה עליו מפולת בשבת, שחייבים לפקח עליו (להסיר ממנו) את הגל של האבנים שנפל עליו ולהצילו ממוות אף שיש בכך חילול שבת, ואין אומרים כי אמנם אסור להרגו בידים, אך גם אין חובה להשתדל בהצלתו.

ב על הנאמר "אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים" (שמות כב, א), תנו רבנן [שנו חכמים]: "והכה" בא ללמד בכל אדם שתופסו, "ומת" — שמיתתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו. ומבררים: בשלמא [נניח] למה שלמדו מהמלה "והכה" שמיתתו בכל אדם, איצטריך [הוצרך] הדבר לאומרו, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי בעל הבית הוא דקים להו [שבטוח בו] הגנב, שלא יחשה על ממונו, שהרי אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אבל לגבי אחר לא בטוח הגנב שיעמיד עצמו על ממון בעל הבית, ואין הגנב בא בכוונת הריגה, ולכן אין האחר רשאי להורגו, שהרי לא נתכוון החותר להורגו, על כן

קא משמע לן [השמיע לנו] שגנב זה רודף הוא, שדינו כשאר אדם הרודף אחר חבירו להמיתו שכל אדם רשאי להציל את הנרדף, ולכן אפילו אחר נמי [גם כן] מותר להורגו, כדי להציל את בעל הבית. אלא מה ששנינו שהמלה "ומת" באה ללמד כי מיתתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, למה לי לומר כן?

והלא מדין רצח נפקא [יוצא, נלמד הדבר] דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ממה שנאמר "מות יומת המכה רצח הוא" (במדבר לה, כא) אין לי ללמוד אלא שממיתים אותו במיתה האמורה בו, בסייף, ומנין שאם אי (אין) אתה יכול מאיזה שהוא טעם להמיתו במיתה הכתובה בו, שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו? תלמוד לומר: "מות יומת" — מכל מקום, ואם כן הרי שאף רוצח נהרג בכל מיתה! ומדוע צריך לשנות דין גנב כאן? נלמד מרוצח!

ודוחים: שאני התם [שונה שם] ברוצח שאמר קרא [הכתוב] וגילה במפורש: "מות יומת", ומשמע: מכל מקום.

ושואלים: וניגמר מיניה [ונלמד מכאן] לגבי כל שאר חייבי מיתה שבעולם, שמיתתם בכל דרך! ומשיבים: משום דהוה [שהיה] גם רוצח וגם גואל הדם שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם נאמר דין זה שמי שאי אפשר להמיתו במיתה הראויה לו ממיתים אותו בכל מיתה אחרת. וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין לענין אחר, אלא באו לעניינם בלבד. ולכן היה התנא צריך ללמדנו דין זה גם בבא במחתרת.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: ממה שנאמר "אם במחתרת ימצא הגנב" (שמות כב, א) אין לי ללמוד אלא שבא במחתרת בלבד. ואולם אם בא דרך גגו או דרך חצירו או דרך קרפיפו (חצר מגודרת המצוייה אחורי הבית, שמטילים בה גרוטאות) מנין שהדין כמו כן? תלמוד לומר: "ימצא הגנב" — מכל מקום, בכל מקום שנמצא. אם כן מה תלמוד לומר "מחתרת" — דיבר הכתוב במקרה המצוי, מפני שרוב גנבים מצויין במחתרת.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: ממה שנאמר בכתוב "מחתרת" אין לי ללמוד אלא מחתרת בלבד, ואולם אם בא דרך גגו חצירו וקרפיפו מנין שהדין כמו כן? תלמוד לומר "ימצא הגנב" — מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר "מחתרת" — בא הדבר ללמדנו שמחתרתו זו היא התראתו. שגנב זה אין צורך להתרות בו קודם לכך, אלא כיון שבא במחתרת ממיתים אותו בלא צורך להזהירו, מה שאין כן בבא בדרך אחרת.

ד אמר רב הונא: קטן הרודף אחר אדם אחר להורגו ניתן להצילו בנפשו. כלומר, מותר להציל את הנרדף על ידי הריגת הקטן הרודף, ואין אומרים שכיון שאין הקטן בר דעת אינו בן עונשים. קסבר [סבר] רב הונא: רודף בכלל אינו צריך התראה, לא שנא [אינו שונה] אם היה הרודף גדול, מבוגר, ולא שנא [ואינו שונה] אם היה זה קטן, שלענין זה עיקרו של דבר הוא להציל את הנרדף ממוות, ואין כאן מקום לדון אם הרודף חייב מיתה או לא.

איתיביה [הקשה לו] רב חסדא לרב הונא ממה ששנינו: תינוק העומד להיוולד ולידתו מסכנת את אמו, אם יצא כבר ראשו החוצה בזמן הלידה — אין נוגעין בו להמיתו כדי להציל את אמו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ולפי דעתך אמאי [מדוע] עושים כן? והלא התינוק רודף הוא, שהרי הוא בא להרוג את אמו, ומדוע לא נהרגנו אם אכן יש להרוג רודף קטן?! ודוחים: אין כאן קושיא שכן שאני התם דמשמיא קא רדפי לה [שונה שם שמשמים רודפים אותה], שהרי אין התינוק עושה כן מדעת עצמו ואין הדבר תלוי ברצונו, ולכן אין לדחות נפשו מפני נפש אמו.

ומציעים: נימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, אומר לו לרודף: ראה שישראל הוא הנרדף, ובן ברית הוא, שאינו משומד שיצא מכלל ברית ישראל, והתורה אמרה: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו). אמרה תורה: הצל דמו של זה הנרדף בדמו של זה הרודף,

וכיון שלא נאמר שצריך הרודף לומר ששמע את ההתראה, משמע שאין צורך להתרות וכרב הונא, ודוחים: משם אין ראיה, שכן המשנה ההיא כשיטת ר' יוסי בר' יהודה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא ], ר' יוסי בר' יהודה אומר: חבר שיודע דיני התורה אין צריך התראה כדי להיענש במיתת בית דין לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. ואף הרודף אחר חבירו, כיון שברור זדונו — אינו צריך להתראה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה שיש להתרות ברודף, וגם קטן אין ניתן להצילו בנפשו, ממה ששנינו: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, אומר לו: ראה שישראל הוא הנרדף, ובן ברית הוא, והתורה אמרה: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך", אם אמר הרודף "יודע אני שהוא כן" — עדיין פטור, ואם אמר "על מנת כן אני עושה" — חייב, ומשמע שצריכים להתרות אפילו ברודף!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דקאי בתרי עיברי דנהרא דלא מצי אצוליה [שעומדים המתרה והרודף בשני עברי הנהר שאינו יכול להציל] את הנרדף על ידי הריגת הרודף. מאי איכא [מה יש] לו לעשות — לפחות דבעי איתויי לבי דינא [שרצונו להביאו לבית הדין], שיתפסוהו לאחר זמן וידונוהו למוות, ואולם בי דינא בעי [בבית הדין צריך] התראה כדי לעונשו, ומשום כך נאמרה התראה זו, ולא לענין היתר הריגת רודף, וסתם רודף אפשר להרגו ללא התראתו.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחר, אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי שמותר להרוג רודף קטן, כפי שיטתו של התנא שדיבר בענין מחתרת אמרתי זאת. שאמר אותו תנא: מחתרתו זו היא התראתו. ואף כאן כל הרודף אחר חבירו אינו צריך התראה, שעצם רדיפתו היא התראתו.