נתינה למעלה ("ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים") מה להלן בפלילים הריהו נתינת ממון, אף כאן נתינת נפש משמעה כופר נפש על ידי ממון.

א אמר רבא: האי דתנא דבי [ברייתא זו ששנויה בבית מדרשו] של חזקיה מפקא [מוציאה] מדברי רבי, ומפקא מדרבנן [ומוציאה מדברי חכמים], ושיטתו שונה בענין זה. דתנא דבי [ששנה החכם בבית מדרשו] של חזקיה: נאמרו בסמיכות מכה אדם ומכה בהמה ככתוב "ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" (ויקרא כד, כא),

מה מכה בהמה לא חלקת בה לגבי חובת תשלומים בין שוגג למזיד, בין מתכוין לשאינו מתכוין, בין היתה המכה דרך ירידה או דרך עלייה לגבי חובת תשלומים, שאין לפוטרו ממון באחד מאלה אלא לחייבו ממון בכולם. אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה (אף שמחלקים בין דרך עלייה ודרך ירידה לענין חובת גלות) שלא לחייבו ממון על נזקים או קנסות אלא לפוטרו ממון. שבכל מקום שיש רק צד של דיני נפשות — פטור הנאשם מכל תשלומים, גם אם יצא זכאי בדינו לענין ההריגה.

ונברר: מאי [מה משמע] "שאין מתכוין" שנאמר כאן? אילימא [אם תאמר] שאין מתכוין כלל להריגה ואירע לו שהרג — אם כן היינו [זהו] דין ההורג בשוגג שנשנה קודם לכן, ואין טעם לחזור שנית על כך. אלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמשמעו למקרה שאין מתכוין להרוג לזה אלא לזה, וקתני [ושנה] שאין לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון. ונוסיף ונברר: ולשיטת חזקיה, אי בר קטלא [אם בן מוות] הוא מאי איצטריך למיפטריה [מה הוצרך לפוטרו] מממון, שהרי בהלכה ברור שאין אדם נהרג וגם משלם ממון,

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי לאו בר קטלא [לא בן מוות] הוא, ולאו בר ממונא [ולא בן תשלום ממון] הוא, שלענין חיובו בדיני נפשות סבור הוא כר' שמעון, אבל לדעתו הוא פטור אפילו מתשלום ממון.

ב משנה רוצח שנתערב באחרים, ואין יודעים מי מהם הוא הרוצח — כולן פטורין, שהרי אי אפשר למצוא את האיש שחטא. ר' יהודה אומר: כונסין אותן לכיפה (לצינוק) ושם ימותו כולם מאליהם.

ועוד בעיה דומה לזו: כל חייבי מיתות שונות שנתערבו זה בזה ואי אפשר לברר מי מהם נתחייב להידון במיתה מסויימת — נידונין כולם בקלה שבמיתות שנתחייב אחד מהם, הנסקלין שנתערבו בנשרפין, ר' שמעון אומר: נידונין כולם בסקילה, לפי שהשריפה לדעתו חמורה מן הסקילה, ולכן ידונו כדין בקלה. וחכמים אומרים: נידונין כולם בשריפה, לפי שהסקילה לדעתם חמורה משריפה.

אמר להן ר' שמעון לחכמים: אילו לא היתה שריפה חמורה מסקילה, כדברי, לא נתנה לבת כהן שזנתה! שהרי בת ישראל מאורסת שזנתה דינה סקילה, ומחמיר הכתוב בבת כהן לדונה בשריפה! אמרו לו חכמים לר' שמעון: אילו לא היתה סקילה חמורה משריפה לא נתנה למגדף ולעובד עבודה זרה הפוגעים ביסוד האמונה.

וכן חלקו אם נתערבו אלה שנגמר דינם להיות נהרגין בסייף בין הנחנקין, ר' שמעון אומר: יהרגו כולם בסייף שהיא לדעתו המיתה הקלה ביניהן. וחכמים אומרים: יהרגו כולם בחנק, כשיטתם שמיתת חנק היא הקלה.

ג גמרא שנינו במשנה את דינו של רוצח שנתערב באחרים. ושואלים: מאן [מי הם] אחרים אלה שנתערב בהם? אילימא אחרים כשרים, סתם בני אדם, חפים מפשע, הרי פשיטא [פשוט, מובן מאליו], וכי בשל אשמתו של אחד שנתערב בהם יענישו את אלה?! ודאי שפטורים הם! ותו [ועוד]: בהא לימא [בזו שיאמר] ר' יהודה: כונסין אותן לכיפה? כיצד יתכן לומר שיכניסו את כל הכשרים למאסר חמור כזה משום רוצח אחד שביניהם?!

(סימן לשמות החכמים שדעתם מובאת להלן ר' א בהו בשם שמואל, ריש לק יש, ר בא).

אמר ר' אבהו אמר שמואל: הכא [כאן] ברוצח שהעידו עדים כשרים על כי הרג את הנפש, ונשאו ונתנו הדיינים בדינו אף שלא נגמר דינו עדיין, והכניסוהו לבית הכלא להמתין עד שיגמר דינו, שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינן עסקינן [עוסקים אנו], ולא ברור לנו מי הוא רוצח זה שלא נגמר דינו שנדוננו ונחייבנו. וטעם המחלוקת: רבנן סברי [חכמים סבורים] שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, וכיון שאין יודעים מי הוא הרוצח אי אפשר לגמור את דינו, וכיון שאחד מהם אינו יכול להידון למוות הלכך [לכן] כולן פטורין, משום יחיד זה שאין אפשרות לגמור דינו. ור' יהודה סבור: מיפטרינהו [לפטור אותם] לגמרי נמי [גם כן] לא יתכן, כיון שרוצחין נינהו [הם], הלכך [על כן] כונסין אותן כולם לכיפה.

ריש לקיש אמר: אם אירע כעין זה בדין אדם שנטען כי רצח אדם אחר, ונתערב בין בני אדם אחרים — דכולי עלמא לא פליגי דפטירי [לדעת הכל אין חולקים שפטורים] כולם, שלא יעלה על הדעת להעניש אפילו אדם אחד משום חטא של חבירו, אבל הכא [כאן] המשנה עוסקת בשור שנגח והרג אדם שלא נגמר דינו עדיין, שנתערב בשורים אחרים שנגמר דינן למיתה קמיפלגי [נחלקו]. רבנן סברי [חכמים סבורים] כי כמיתת הבעלים כך מיתת השור, ואין גומרין דינו של שור אלא בפניו, כשם שאין גומרים דינו של אדם אלא בפניו. הלכך [על כן] כולן פטורין, שהרי אי אפשר לגמור את דינו. ור' יהודה סבר [סבור] שכונסין אותן לכיפה, שהרי הוא שור המזיק, ושאר השוורים נדונים לסקילה בין כה וכה, ולכך כולאים אותם עד שימותו.

אמר רבא