אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שכאשר זה וזה גורם — מותר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי הוולד לא נוצר מן הפרה לבדה אלא גם מן הפר, והיה בו גם גורם של היתר!

אלא אמר רבינא: אימא [אמור] ותקן כך: אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה — ולדה מותר, ואם עד שלא נגמר דינה עיברה, ומשנגמר דינה ילדה — ולדה אסור, והטעם הוא כי עובר ירך אמו הוא ונחשב כחלק ממנה וכאשר נגמר דין אמו למיתה — ממילא אף הוולד נאסר יחד עמה.

א שנינו במשנה שכל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נידונים במיתה קלה. ומעירים: שמע מינה [למד ממנה] כי אדם שמותרה לדבר חמור הוי [הריהו] מותרה גם לדבר קל, וכגון שמתרים באדם שעל עבירה מסויימת הוא מתחייב בסקילה, ובאמת אינו חייב עליה אלא מיתה קלה — תתפוס ההתראה הזו ויידון במיתה הקלה אף שלא הותרה במפורש שאם יעבור יידון בה, כי ההתראה על החמור נחשבת ככוללת בתוכה גם התראה לדבר הקל. ועל פי טעם זה מובן מדוע חייבי מיתות שנתערבו אלו באלו, נחשבים כולם כמותרים למיתה קלה.

את נסיון ההוכחה הזה דוחים, אמר ר' ירמיה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהתרו בו סתם שחייב מיתה, ולא פירשו באיזה מיתה, והאי תנא [וכשיטת תנא זה] הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ושאר חייבי מיתות שבתורה חוץ ממסית שאינו צריך התראה, אין ממיתין אותן אלא בעדה, כלומר, בבית דין של עשרים ושלושה דיינים, ועדים ואחרי התראה, ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתת בית דין. ר' יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג, ומדברי ר' יהודה משמע שלדעת תנא קמא אף שצריך להודיעו שעונשו יהא במיתה, מכל מקום אין צורך בפירוט מיתתו המסויימת, בעת ההתראה.

ומעירים על יסוד המחלוקת בין תנא קמא לר' יהודה, תנא קמא יליף [הראשון למד] מדין המקושש עצים שהיה בימי משה, שאף שלא ידעו במה מיתתו (שהרי אף משה לא ידע עד שנאמר לו מפי הגבורה), ולא יכלו להתרות בו, מכל מקום לא עיכב הדבר שיוציאוהו להורג, וכן הדבר בכל התראה לדורות. ואילו ר' יהודה אומר: מקושש הוראת שעה היתה על פי דבר ה', ואין למדים ממנה.

ב שנינו במשנה שאם נתערבו הנסקלין (חייבי סקילה) בנשרפין (בחייבי שריפה), נחלקו חכמים ור' שמעון אם דין כולם בשריפה או בסקילה. מתני ליה [היה שונה, מלמד לו] ר' יחזקאל את רמי בריה [בנו] בנוסח אחר: נתערבו הנשרפין בנסקלין, ר' שמעון אומר: ידונו כולם בסקילה לפי שהשריפה חמורה.

אמר ליה [לו] רב יהודה בריה [בנו] של רב יחזקאל: אבא, לא תיתנייה הכי [אל תשנה, תלמד, אותו כך], כי לפי גרסה זו מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] שייפטרו אלה לדעת ר' שמעון מפני הטעם ששריפה חמורה מסקילה? תיפוק ליה [תצא לו] ההלכה שהם פטורים מטעם אחר: דרובה [שרובם] נסקלין נינהו [הם], וכמו בכל תערובת הולכים אחר הרוב. שאל אותו אביו רב יחזקאל: אם כן, היכי אתנייה [כיצד אלמד אותו]?

אמר לו ר' יהודה לאביו, שנה לו: "אם נתערבו הנסקלין בנשרפין", כלומר, שהיו רובם נשרפים, ועל זה ר' שמעון אומר: ידונו בסקילה, לפי שהשריפה חמורה יותר, ולכן מקילים בכולם. הקשה לו אביו רב יחזקאל: אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה של המשנה], וחכמים אומרים: ידונו בשריפה — שהסקילה חמורה. ולשיטתך שאנו הולכים אחר הרוב, תיפוק ליה [תצא לו] אותה הלכה מטעם אחר: שהרי רובה נשרפין נינהו [הם]! ולא משום שסקילה חמורה.

והשיב לו בנו ר' יהודה: התם רבנן הוא דקאמרו ליה [שם חכמים הם שאמרו לו] לר' שמעון: לדידך דאמרת [לשיטתך שאומר אתה] ששריפה חמורה מסקילה ולכאורה אין לחייב בה את הנידונין שנתערבו מפני שיש מעטים שנידונו בסקילה הקלה לדעתך, לא כן הוא, אלא בעיקרם של דברים סקילה חמורה משריפה, אבל במקרה זה אינם צריכים לנימוק זה, כי יש ללכת לפי הרוב.

כאשר נשמע מעשה זה, אמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים] (גאונים):