בכורות (בכורי תאנים) נאות, והושיב בו שני שומרים לשמור את הגן, אחד חיגר שאינו יכול להלך, ואחד סומא, שאף אחד מהם לא יוכל להגיע לפירות הפרדס. אמר לו החיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס, בא והרכיבני על גבך, ואני אראה לך את הדרך ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום.

לימים בא בעל פרדס. אמר להן: בכורות נאות שבפרדס היכן הן? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות את הדרך? מה עשה בעל הפרדס שהבין כיצד נעשתה ההערמה? הרכיב חיגר על גבי סומא כדרך שחטאו, ודן אותם כאחד.

אף הקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא מביא נשמה וזורקה שוב בגוף, ודן אותם כאחד כדרך שחטאו כשהיו יחד, שנאמר: "יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו" (תהלים נ, ד). "יקרא אל השמים מעל" — זו נשמה שהיא העליונה, "ואל הארץ לדין עמו" — זה הגוף.

ועוד מספרים על שיחה שהיתה ביניהם בנושא אחר: אמר ליה [לו] אנטונינוס לרבי: מפני מה חמה יוצאה במזרח ושוקעת במערב? אמר ליה [לו]: אי הוה איפכא נמי הכי הוה אמרת לי [אילו היה ההיפך גם כן כך היית אומר, שואל אותי], והרי צריכה השמש לזרוח מצד אחד ולשקוע מצד אחר. אמר ליה [לו]: הכי קאמינא [כך אומר אני] לך, כלומר, זו היא שאלתי: מפני מה שוקעת במערב ואינה פונה לעתים לצדדים אחרים?

אמר ליה [לו]: כדי ליתן שלום לקונה, שכאשר היא שוקעת למערב הריהי כמשתחווה, שנאמר: "וצבא השמים לך משתחוים" (נחמיה ט, ו), והשכינה היא בצד מערב כפי שמצינו במקדש, ששם מקום קודש הקדשים. אמר ליה [לו]: אם לצורך זה שוקעת במערב, אם כן ותיתי [ותבוא] השמש עד פלגא [חצי] הרקיע ותרד מעט, ותתן שלמא [שלום] כמשתחווה למערב ותיעול [ותחזור ותיכנס] למקומה במזרח, כדי לשקוע שם! ענה לו: דבר זה נעשה משום פועלים, ומשום עוברי דרכים, שאם לא היתה החמה שוקעת בכיוון מסויים ואורה פוחת והולך, לא היו אלה יודעים את שעת היום להכין עצמם ללכת לביתם או לבית מלון.

ועוד אמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי ניתנה באדם, האם משעת פקידה, כלומר, משעה שנקלט זרע האיש אצל האשה, או משעת יצירה כאשר נוצרת כבר צורה מסויימת של עובר, והיא נחשבת כעבור ארבעים יום לאחר תחילת ההריון. אמר לו רבי: משעת יצירה. אמר לו אנטונינוס: לא יתכן דבר זה, האם אפשר שחתיכה של בשר עומדת אפילו שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת? בוודאי אין העובר יכול להתקיים ארבעים יום ללא נפש חיים, אלא בהכרח יש בו נשמה משעת פקידה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ואף המקרא מסייעו, שנאמר בתיאור הלידה "ופקדתך שמרה רוחי" (איוב י, יב), לרמוז שמשעת פקידה שומר אני את הרוח בקרבי.

ועוד אמר לו אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם, האם משעת יצירה או משעת יציאה מן הרחם? אמר לו רבי: משעת יצירה. אמר לו אנטונינוס: אם כן הוא, יהא העובר בועט במעי אמו ויוצא מפני שתקפו יצרו לכך! אלא ודאי יצרו שולט בו משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו, שנאמר: "לפתח חטאת רבץ" (בראשית ד, ז), לרמוז שמשעה שאדם יוצא מפתח הרחם מאז רובצת בו החטאת־היצר.

א ריש לקיש רמי [השליך, הראה סתירה] בין שני מקראות העוסקים בתחיית המתים: כתיב [נאמר] "הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ בם עור ופסח הרה וילדת יחדו" (ירמיה לא, ז), שמשם מובן שבאחרית הימים יהיו עדיין בעלי מומים, וכתיב [ונאמר]: "אז ידלג כאיל פסח ותרן לשון אלם כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה" (ישעיה לה, ו). הא [הרי] כיצד ניישב את המקראות? אלא יש לומר: עומדין כולם בתחיית המתים במומן, ומתרפאין לאחר מכן.

בנושא דומה עולא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] "בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים" (שם כה, ח), הרי שלא יהא עוד מוות בעולם. וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "כי הנער בן מאה שנה ימות לא יהיה משם עוד עול ימים" (שם סה, כ). והשיב: לא קשיא [אינו קשה], כאן — בישראל שלא ימותו כלל, כאן — בגוים שאמנם יחיו חיים ארוכים מאד אך לבסוף ימותו. ושואלים: וגוים מאי בעו התם [מה צריכים אותם שם]? ומשיבים: הנך דכתיב בהו [אלה הם הגוים שנאמר בהם] "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם" (שם סא, ה).

רב חסדא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד" (שם כד, כג), משמע שלא יאירו עוד הירח והשמש, וכתיב [ונאמר]: "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים" (שם ל, כו), משמע שיתקיימו המאורות אלא שאורם יגדל! והשיב: לא קשיא [אינו קשה], כאן לימות המשיח יגדל אור החמה והלבנה, כאן לעולם הבא יהיה רק אור ה' לבדו.

ושואלים: ולשיטת שמואל שאמר שאין הבדל בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד שישתחררו ממנו ישראל, כיצד מסביר הוא את הסתירה במקראות? ומשיבים: אף לדעתו לא קשיא [אינו קשה], ושניהם מדברים בעולם הבא, אלא כאן — במחנה צדיקים יהיה אור החמה שבעתים, כאן — במחנה שכינה לא יהיה אלא אור ה' לבדו.

רבא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] "אני אמית ואחיה" (דברים לב, לט), משמע שבכוחו של ה' להחיות מתים, וכתיב [ונאמר] אחר כך "מחצתי ואני ארפא" (דברים לב, לט), שהוא שבח פחות מזה! אלא יש להבין: אמר הקדוש ברוך הוא: מה שאני ממית — אני מחיה, כלומר, כשם שמתו אנשים כך יחיו מתחילה בתחיית המתים, והדר [ואחר כך] מה שמחצתי — ואני ארפא.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הנאמר "אני אמית ואחיה", יכול שכוונת הפסוק היא שתהא מיתה באדם אחד וחיים באחד כדרך שהעולם נוהג כעת? — תלמוד לומר: "מחצתי ואני ארפא", מה ענייני מחיצה ורפואה שהוזכרו בפסוק זה ודאי הכוונה באדם אחד — אף מיתה וחיים באחד, מיכן תשובה לאומרין אין תחיית המתים מן התורה.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' מאיר: מניין לתחיית המתים מן התורה? — שנאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' "(שמות טו, א), "שר" לא נאמר אלא "ישיר" — מכאן לתחיית המתים מן התורה, לומר שעתיד משה רבינו לחזור ולשיר את השירה. וכיוצא בדבר אתה אומר על הכתוב: "אז יבנה יהושע מזבח לה' "(יהושע ח, ל), "בנה" לא נאמר אלא "יבנה" — מכאן לתחיית המתים מן התורה.

ומקשים: אלא מעתה שאתה למד ממה שנאמרו דברים בלשון עתיד, אם כן הכתוב "אז יבנה שלמה במה לכמוש שקץ מואב" (מלכים א' יא, ז), הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהכוונה שיבנה לעתיד לבוא?! אלא את הצורה "יבנה" יש לפרש בדרך אחרת, שלא נאמר שבנה שלמה עצמו במה לאליל, אלא מעלה (מחשיב) עליו הכתוב כאילו בנה, מתוך שלא עיכב ביד נשותיו. ואם כן אין ראיה מלשון זו.

אמר ר' יהושע בן לוי: מניין לתחיית המתים מן התורה? — שנאמר: "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" (תהלים פד, ה), "היללוך" לא נאמר, אלא "יהללוך" בלשון עתיד — מכאן לתחיית המתים מן התורה. ואמר ר' יהושע בן לוי: כל האומר שירה לה' בעולם הזה, זוכה ואומרה גם לעולם הבא, שנאמר "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה", כלומר, עוד יזכו להללך לעתיד לבוא.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מניין לתחיית המתים מן התורה? — שנאמר: "קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיה נב, ח), "ריננו" לא נאמר, אלא "ירננו" — מכאן לתחיית המתים מן התורה. ג ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: עתידין כל הנביאים כולן להיות אומרים שירה בקול אחד, שנאמר: "קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו" (ישעיה נב, ח).

אמר רב יהודה אמר רב: כל המונע הלכה מפי תלמיד הרוצה ללמוד, כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד), שהתורה מורשה (ירושה) היא לכל ישראל מששת ימי בראשית, ומי שמעכב את התלמיד מללמוד, הרי זה כגוזל ממנו את נחלתו המורשתית. אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו על כך, שנאמר: "מנע בר