כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד.. מְנַקְּבִין אוֹתוֹ כִּכְבָרָה (משלי יא, כו) (מלכים ב יב, י). הא דנקט כִּכְבָרָה נראה לי בס"ד דהמלמד תורה לאחרים זוכה לברכה יען כי כל משפיע נקרא זכר ואמרו רבותינו ז"ל זָכָר [227] גימטריא בְּרָכָה [227] וזה המלמד שהוא משפיע שנקרא זכר זוכה לברכה ועל כן זה המונע הלכה מפי התלמיד אינו רוצה להיות זכר נמצא אינו חפץ בברכה ותרחק ממנו לכך נהפכים לו אותיות בְּרָכָה לאותיות כִּבְרָהּ דהם שוים לכך אמר 'מְנַקְּבִין אוֹתוֹ כִּכְבָרָה'.
והנה מהרש"א ז"ל פירש ענין מנקבים היינו רצונו לומר ששוכח תלמודו עיין שם וצריך להבין ידמהו לכלי שיש בו נקב כמו משפך שקורין בערבי ריח"תי ולמה דימהו לכברה שיש בה נקבים רבים ונקבים קטנים? ונראה הכונה כי הוא יודע בודאי כמה וכמה הלכות ומיני לימוד והוא אינו שוכח הכל לגמרי אלא שוכח מכל דבר ודבר מחציתו או שלישו וזה יקשה עליו יותר שזוכר מה היה בידו ואין מועיל כלום שאם שכח חציו של דבר או שלישו אינו יכול לדבר בו כלום ולכן דימהו לכברה שיש בה נקבים הרבה ואינה נקובה נקב אחד גדול.
ומה שאמר 'כִּי אוּכְלָא דְּקַצְרֵי' הדבר יפלא מה בא אביי לחדש בדמיון כלי זה על כלי של כברה כי ענין אחד הם וזה הכלי גם כן הוא עשוי ככברה, ונראה כי כלי זה הוא של כובסין ומזלפין בו מים על הבגדים כמו שפירש רש"י ז"ל ולפי דברי מהרש"א ז"ל ענין הנקבים הוא כאן על השכחה שתתרוקן תורתו דרך הנקבים שמשכחה לכך בחר לעשות דמיון זה לכלי זה שדרך נקביו יוצאין המים ממנו וכן באדם זה יוצאה התורה שנמשלה למים ממנו.
רַב אַשִׁי אָמַר מֵהָכָא: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ, וְתָנוּחַ, וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (דניאל יב, יג). פירש רש"י לקץ שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר ימינו וכו'. ועוד נראה לי בס"ד דאותיות העומדין מימין של אותיות השם ברוך הוא הם כוז"ו [39] שהם מספר ט"ל [39] שבהם נרמז טל של תחיית המתים ובשם זה נפתחים הקברות ולזה אמר 'לְקֵץ הַיָּמִין' הוא זמן תחיית המתים שיהיה בו טל של התחיה שרמוז בימין של אותיות השם ברוך הוא.
וְאִם לִמְּדוֹ מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רָבָא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: זוֹכֶה לִבְרָכוֹת כְּיוֹסֵף (משלי יא, כו) (בראשית מב, ו). נראה לי בס"ד טעם לזה כי יוסף הצדיק ע"ה כל ישראל נקראים בניו אף על פי שהם אינם משבטו דכתיב גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה (תהלים עז, טז) נמצא גם שאר שבטים שאינם בניו וזרעו קראם בני יוסף, כן זה המלמד תורה לתלמידים כל אלו התלמידים נקראים בניו אף על פי שלא ילדם וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין יט:) כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו לכך אמר זוֹכֶה לִבְרָכוֹת כְּיוֹסֵף.
או יובן בס"ד הברכה הגדולה שזכה אליה יוסף הצדיק ע"ה היא עין טובה ולכן לא שלטה עין הרע בו ולא בזרעו וכמו שאמרו בגמרא על פסוק בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן (בראשית מט, כב) וכן הוא באדרא קדישא. והנה המונע הלכה מתלמיד הוא צר עין שרוצה שתהיה החכמה צרורה אתו ולא תהיה אצל זולתו, ולהפך המלמד חכמתו לאחרים הוא טוב עין ולכן זוכה לברכה של עין טובה שנתברך בה יוסף הצדיק ע"ה לו ולזרעו ולכן אמר ברכות לשון רבים.
אי נמי יובן בס"ד יוסף הצדיק ע"ה זוכה לברכה שיהיה עליון על כל השבטים שהוא בסוד הלולב הגבוה מכל שאר מינים וכתיב 'צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח' (תהלים צב, יג) שנמשל הצדיק לתמר שהוא הדקל הגבוה מכל האילנות ואמרתי בס"ד רמז לדבר קודם אותיות יוֹסֵף יש אותיות 'טה נע' שהם מספר דקל [134] שהוא התמר שנמשל בו יוסף הצדיק ע"ה ודומה לו שהוא גבוה מן הכל וגם זה יזכה לכך ולזה אמר כאן 'וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר' (משלי יא, כו) שיזכה לברכה הרמוזה בראש משביר הוא יוסף הצדיק ע"ה ששם למעלה מראש שמו יש מספר דקל שגם זה יהיה גבוה ועליון על הכל כבודו.
כָּל הַמְלַמֵּד תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה וּמְלַמְּדָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא" (משלי יא, כה). נראה לי בס"ד נרמזה עולם הבא בתיבת הוּא שכל דבר נעלם נקרא 'הוּא' ועולם הבא נעלמת לזה אמר 'גַּם הוּא' זו עולם הבא שהיא נעלמת יורה הוא שם.
ומה שנאמר 'כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם' (ישעיה מט, י) נראה לי בס"ד נרמז עולם הבא באות מ"ם של 'יְנַהֲלֵם' שהיא מ"ם סתומה הרומזת לעולם הבא שמוקפת מארבע רוחות ולא כעולם הזה דצד הצפון פתוח ואמרו 'עַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם' ששם הכל מים כלומר חסדים ואין שם דינים וגבורות. אי נמי 'מַבּוּעֵי מַיִם' אותיות מלוי של מים כזה מ"ם יו"ד מ"ם שהם אותיות 'דומם' כלומר גם אחר שמת ונעשה דומם בקבר יחזור ויחיה וינהלם בעולם הבא.
גְּדוֹלָה דֵּעָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת (שמואל א ב, ג). יש להקשות למה לא אמר בין שתי שמות שהם א־ל הוי־ה? ויש לומר רמז לפי דרכו עוד מעלה אחרת בדעה אשר יש למעלה ממנה והם שני אותיות 'לי' דהיינו למ"ד של א־ל ויו"ד של שם הוי־ה והם אותיות 'לי' שמורים על הקיום כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי בהעלותך יא, טז) כל מקום שנאמר בו 'לי' קיים לעולם, ונמצא יש כאן שני שמות א־ל הוי־ה ושתי אותיות 'לי' של שתי שמות.
כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה לַסּוֹף מִתְעַשֵּׁר (משלי כד, ד). קשה תיבת 'לַסּוֹף' נראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד על דרך מעשה שהיה בסוחר שיש לו סחורה למכור, והביא לו הסרסור לוקח לקנות ממנו הסחורה ההיא לזמן ששה חדשים בריוח גדול חמשים למאה על הקרן ולא רצה למכור והלך זה וקנה מאחרים. אחר כך הביא לו אותו סרסור לוקח אחר וקנה ממנו אותה הסחורה בריוח עשרה למאה לזמן ששה חדשים ומכר לו. אחר כך אמר לו הסרסור למה ללוקח ראשון שהיה ריוח חמשים למאה לא מכרת ולזה נתרצית למכור בריוח עשרה למאה? אמר לו הראשון שקבל ליקח בריוח חמשים למאה אין זה קונה בשביל להרויח אלא בשביל לאכול הכל! כי איך יתכן שיוכל להרויח בערך זה? ומוכרח שיפסיד ויודע הוא שיפסיד ואיך יקנה? אלא ודאי רוצה לאכול הכל! אך השני קנה בערך שיוכל להרויח בו, נמצא זה קונה כדי להרויח הנה זה ודאי יפרע דמי הסחורה בזמנה וכן היה להם סוף דבר, זה אכל הכל וזה שלם במטבא.
ולזה אמר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה לַסּוֹף רצונו לומר שיתבונן על הסוף ולא יהיה נבהל בראותו ריוח גדול להשליך סחורותיו על קוצים וברקנים שיאכלו הכל ממנו הרי זה מִתְעַשֵּׁר.
או יובן על פי מה שאמרו אם ראית סחורה בזול רוץ וקנה אותה שסופה להתייקר ומי שהוא בר דעת הוא מתנהג על פי הכלל הזה הנה היא לַסּוֹף רצונו לומר לאחרי זה מִתְעַשֵּׁר שירויח.
ונראה לי עוד דַעַת ברבועו 'ד' דע דעת' [552] עולה תקנ"ב ונקודות קמ"ץ ופת"ח עם כולל שלהם מספר כ"ד הרי מספר עוֹשֵׁר [576].
ומה שאמר 'כָּל אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ דַעַת אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו' הכונה על דרך מה שאמר בן סירא (בראשית רבה כב, ח) 'טב לביש לא תעביד וביש לא ימטי לך' [אל תעשה טוב לאדם רע, ורעה לא תבוא עליך]. ועל דרך זה הוא שאמר 'כָּל הַנּוֹתֵן פִּתּוֹ לְמִי שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו' דהכונה הוא שמפרנס בביתו אדם שאין בו דעה שאין לו לב מבין להכיר בטובת בעל הבית המפרנסו סופו שישלם לבעל הבית רעה תחת טובה וכמו שנאמר גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב (תהלים מא, י) שסופו לעשות רע לאותו אדם שפרנסו ולזה אמר 'יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו' רצונו לומר באין עליו יסורין מזה האדם עצמו שהאכילו פתו שבודאי אחר כך ישלם לו רעה תחת טובה וכאשר נמצא כזאת בנסיון אצל כמה בני אדם.
כָּל אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה לַסּוֹף גּוֹלֶה (ישעיה ה, יג). נראה בס"ד כי הדעת רמוז באות אל"ף שציורו וא"ו ושני יודי"ן אחת מכאן ואחת מכאן כן הדעת הוא דוגמת וא"ו של אות אל"ף שעומד בין חכמה ובינה שהם שני יודי"ן של אות אל"ף ולכן מי שאין בו דעת נפרד ממנו אות א' דְּאָדָם ונשאר דָּם שעולה מספר גּוֹלָה [44].
כָּל בַּיִת שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה נִשְׁמָעִין בּוֹ בַּלַּיְלָה, אֵשׁ אוֹכַלְתּוֹ (איוב כ, כו). נראה בס"ד למוד תורה רמוז באות אל"ף לשון אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד) וכיון דאין נשמע לימוד תורה בבית, יחסר מספר אות 'אל"ף' [111] שהוא קי"א מן מספר 'בַּיִת' [412] וישאר מספר 'אֵשׁ' [301].
ומה שאמר בַּלַּיְלָה נראה דידוע שני אותיות באלפא ביתא רמוז בהם למוד תורה והם אות אל"ף ואות למ"ד ואמרתי בס"ד לימוד באתגלייא רמוז באות למ"ד שהוא גבוה ועליון על כל אותיות כן לימוד הנגלה כתיב ביה בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא (משלי א, כא) וזה עיקר לימודו ביום אך לימוד באתכסייא שהוא סוד דעליו אמרו רבותינו ז"ל (סוכה מט:) מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, זה רמוז באות אל"ף שיש בו רמז לכסוי והעלם כי 'אל"ף' בהפוך אתוון 'פלא' לשון כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר (דברים יז, ח) וכן לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ (דברים ל, יא) וזה ראוי להיות בלילה, ולכן על לימוד זה הרמוז באות אל"ף אמר שֶׁאֵין נִשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה 'בַּלַּיְלָה'..
כָּל שֶׁאֵינוֹ מְהַנֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם (איוב כ, כא). נראה בס"ד הטעם כי יעקב ועשו חלקו העולמות וכתבו המפרשים זוכים ישראל בעושר שהוא מותרות מכח עסק התורה המקיים העולם מדין מציל מזוטו של ים עיין שם. ואם הוא עשיר ואינו עוסק בתורה במה יזכה? אם מהנה תלמידי חכמים חשיב כאלו עסק בתורה וזוכה בעושרו מן הדין לכן רואה סימן ברכה ואי לא לאו.
והא דאמר 'סִימָן בְּרָכָה' ולא אמר ברכה סתם, נראה יש עשיר יש לו עשרה אלפים לירא ועוסק בחמשים אלף לירא, אין בממונו סימן ברכה כי זה כל ימיו חייב ממון הרבה לאחרים ולא ימצא מעות מדודים בתיבה שלו אפילו לירא אחת אך יש לו קרן אלף לירא ועוסק בת"ק שימצא בתיבתו כל עת מעות מדודים ואינו חייב לאחרים הרי זה יש בממונו 'סִימָן בְּרָכָה' והמהנה לתלמידי חכמים יזכה למדה זו.
כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּעֶרְוָה, קַשְׁתּוֹ נִנְעֶרֶת (חבקוק ג, ט). נראה לי בס"ד כיון שהוא מסתכל הרבה בעריות אז הוא תמיד בא לידי קשוי וכיון שמתמיד בו הקשוי מוכרח שיצא מפי אמתו טיפות של מים עכורים שהוא זרע מחוי, וזהו 'קַשְׁתּוֹ נִנְעֶרֶת' שננער ממנה טיפות זרע תמיד על מגן בר מינן. או כיון שיהיה לו קשוי על ידי ההרהור אף על פי שאין יוצא ממנו זרע אותה שעה נעקר הזרע ממקומו וכשמשתין יצא בהשתנה ואינו מרגיש, השם יתברך יצילנו וישמרנו ברחמיו אמן כן יהי רצון.
לְעוֹלָם הֱוֵי קְבֵל וְקַיָּם. פירוש תרגום של אפילה 'קבל' והטעם דנקיט לענוה בלשון אפילה, לרמוז בזה על ענוה שלימה שגם הוא אינו מרגיש בענוה שלו שאינו חושב שיש לו יתרון ועושה ענוה אלא רואה עצמו שהוא ריק מכל דבר טוב ואין לו שום יתרון על זולתו אלא חסר הוא מכל דבר טוב הנמצא בזולתו, נמצא הוא כאדם היושב באפילה ונפל מידו נחושת ותפס בידו זהב והוא אינו יודע שהוא זהב אלא חושב שהוא נחושת אשר נפל מידו ונטלו מן הארץ כי בכמותם שוים הם.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דאפיק לענוה בלשון אפילה לרמוז שצריך להסתיר ענוה שלו מבני אדם שלא ירגישו וידעו בו שהוא עניו כאדם העושה דבר בסתר דודאי אין מעשהו נראין לאחרים עד כאן דבריו נר"ו.
וּמָה רֶחֶם שֶׁמַּכְנִיסִים בּוֹ בַּחֲשַׁאי, מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, שְׁאוֹל שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ בְּקוֹלוֹת, אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוֹצִיאִין הֵימֶנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת?! (משלי ל, טז). נראה לי בס"ד קודם אותיות 'רֶחֶם' יש 'קלז' כמנין קוֹל [136] עם הכולל ואחר אותיות 'רֶחֶם' יש 'שנט' כמנין 'חשים' [358] עם הכולל לרמוז בכניסה הם חשים וביציאה הם בקול.
צַדִּיקִים שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹתָן, אֵינָם חוֹזְרִים לַעֲפָרָם (ישעיה ד, ג). מאמר זה צריך הבנה דמשמע יש מיתה אחר התחיה אלא שאין הגוף נעשה עפר ומאמר זה הובא גם כן במדרש הנעלם (פרשת וירא דף קיד.) עיין שם.
והמאמרים האלה מובנים במה שאמרו במדרש הנעלם (שם דף קטז.) בשם רבי יהודה בענין התחיה לעתיד, האי אומנא דאפיק כספא ממקורא דארעא מאי עביד בקדמיתא מעייל ליה בנור דליק עד דנפיק מיניה כל זוהמא דארעא והא אשתארת כספא אבל לאו כספא שלימתא, לבתר מה עביד מעייל ליה בנורא כדבקדמיתא ומפיק מיניה סטייפי, פירוש הסיגים כדאמר הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף (משלי כה, ד) וכדין איהו כספא שלמתא בלא ערבובייא.
כך קודשא בריך הוא מעייל האי גופא תחות ארעא עד דמתרקב כוליה ונפיק מיניה כל זוהמא בישא ואשתאר ההוא תרווד רקב, פירוש כף מלא רקב ואתבניה גופא מיניה, ופירוש זהו בתחיית המתים שתהיה בראשונה לאחר ביאת המשיח לבתר ההוא יומא רבא דכתיב (זכריה יד, ז) וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַהֳ' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה (פירוש זה כשיגיע אלף השביעי) מתטמרן כולהו בעפרא כדבקדמיתא מן קדם דחילו ותקיפו דקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד הֳ' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ (ישעיה ב, יט) ונפיק נשמתייהו מתעכל ההוא תרווד רקב ואשתאר גופא דאתבני תמן נהורא דיליה כנהורא דשמשא וכזהרא דרקיעא דכתיב וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ (דניאל יב, ג) וכדין כספא שלים גופא שלימא בלא ערבוביא אחרינתא עד כאן לשונו.
ובספר אור החמה הביא ביאור דברים הנזכר בשם רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל וזה לשונו פירוש כי שתי תחיות הם אחת בביאת המשיח אשר אז יקימו המתים מקברותיהם ואז יזדכך חומרם קצת ויתקיימו בימות המשיח ויהיו אוכלים ושותים ופרים ורבים בטהרה ובקדושה כנודע. אמנם 'בָּעוֹלָם הַבָּא' שהוא אלף השביעי שאז נאמר בו שאין בו לא אכילה ולא שתיה וכו' (ברכות יז.) לכך צריך זיכוך אחר יותר ויהיו בנקיקי הסלעים שאז נקרא 'יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל' ואז ימותו שעה אחת ויזדככו תכלית הזכוך באופן שאז יתעלה הגוף בערך הנפש ויהיה רוחני כמוה ממש.
והנה אלף השביעי עליו נאמר 'וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַהֳ' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה' כי יום שבת שמשו המאורות בלילה כמו היום ולכן לא נאמר בו וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר וזהו 'לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה' ועל אותו זמן נאמר 'וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ' (ישעיה ד, ג) כי אפילו הגוף יזדכך בערך הנפש ואז יקבלו הגופים פעם אחרת נשמותיהם בערב שבת בעת כניסת שבת בריש אלף השביעי עיין שם.
ועוד כתב שם במדרש הנעלם שהגוף אחר התחיה נקרא 'יִצְחָק' והוקשה לו מה יש בעקידת יצחק כדי לשחטו דמיון על אחר התחיה? וביאר שם על מיתה תנינא דחזרין למות פעם שנית כדי ליכנס לשבת שהוא אלף השביעי ולפי שאין זו מיתה גמורה כראשונה כי לא תהיה אלא רק ג' ימים שנאמר יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו (הושע ו, ב) לכן נקראת זאת 'עֲקֵדַת יִצְחָק' שהיא כעקידת יצחק שלא מת ממש אלא נעקד לפי שעה ונחשב כאלו מת ונשבע הקדוש ברוך הוא שאחרי זה לא ינסה את אברהם שהיא הנשמה כי אז כבר הגוף שנקרא יצחק הוא כספא נקיה עד כאן דבריו עיין שם.
והנה עינא דשפיר חזי יראה כמה מילין שפירין אנחנו למידין ממדרש הנעלם הנזכר וממוצא דבר למדנו דמה שאמר המאמר כאן צַדִּיקִים שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹתָן אֵינָם חוֹזְרִים לַעֲפָרָם, הכונה הוא צדיקים שמחיה אותם אחר ביאת המשיח שהיא התחיה הראשונה כאשר ימותו מיתה שניה אחרי זה שהוא שעה אחת דהיינו שיעור שני ימים כדי לכנס לאלף השביעי לא יחזרו לעפרם במיתה שניה ההיא כאשר היה להם במיתה הראשונה אלא ישאר גופם קיים כמו שהוא באדם שהוא מתעלף וישן, ואחר מיתה זו השנית אז יחיו תחיה השנית וישארו קיימים לעולם בזכוך גדול שיהיה הגוף בערך הנפש וכמפורש בדברי רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל הנזכר לעיל, ולפי זה דריש 'קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ' היינו על זמן שאחר תחיה השנית 'קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ' מה קדוש קיים כן הוא קיים ולא ישוב לעפרו ואומר 'כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם' זו תחיה השנית.
