דף צג - ב

ואלא מה נאמר, שנתן לה שש סאין ^[189] של שעורים? היאך אפשר לומר כך? וכי דרכה של אשה ליטול שש סאין ולשאת משא כה גדול וכבד?

אלא, באמת נתן לה בועז שש גרעיני שעורים. ולא בתורת לקט נתנם, אלא רמז רמז לה לרות, שעתידין ששה בנים לצאת ממנה, שמתברכין בשש שש ברכות. ואלו הן:

דוד, ומשיח, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה.

דוד, מנין לנו שנתברך בשש ברכות -

דכתיב כאשר נחה על שאול רוח רעה מאת ה', וחיפש אחר איש מיטיב נגן: "ויען אחד מהנערים ויאמר: הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי ידע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר וה' עמו וגו'." והיינו שש ברכות: ידע נגן, גבור חיל, איש מלחמה, נבון דבר, איש תאר, ה' עמו.

ואמר רב יהודה אמר רב: כל הפסוק הזה, לא אמרו דואג [שהוא אותו "אחד מהנערים"] - אלא בלשון הרע ^[190]. כלומר, שנתכוין לרעה כשסיפר שבחו של דוד, כדי שיקנא בו שאול ויהרגנו.

וזהו פירושן של הברכות:

ידע נגן - שיודע לישאל [לשאול] ^[191].

גבור - שיודע להשיב ^[192].

איש מלחמה - שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה [להתוכח בתלמוד].

ונבון דבר - שמבין דבר מתוך דבר.

איש תואר - שמראה פנים בהלכה [שמביא ראיה לדבריו]. וה' עמו - שהלכה כמותו בכל מקום.

בכולהו, בכל הברכות, אמר להו שאול לעבדיו: אף יהונתן בני כמוהו. כיון דאמר ליה דואג את הברכה האחרונה: "וה' עמו", מילתא דבדידיה נמי לא הוה ביה [דבר שלא היה בו ^[193]] - חלש דעתיה, ואיקניא ביה [חלשה דעתו של שאול, ונתקנא בדוד]. דבשאול כתיב: "ובכל אשר יפנה ירשיע" ^{[194] [195]}, ובדוד כתיב: "ובכל אשר יפנה יצליח" ^[196]. ועתה דנה הגמרא בדברי רב יהודה, שאמר שפסוק זה - דואג אמרו.

מנלן דדואג הוה [מנין לנו שאותו נער שאמר את הדברים - דואג היה]?

כתיב הכא: "ויען אחד מהנערים", משמע - מיוחד שבנערים. וכתיב התם: "ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' [ללמוד תורה הרבה] ושמו דאג האדמי אביר הרעים אשר לשאול". מכינוי זה שמכנהו הכתוב "אביר הרועים", משמע שהוא היה המיוחד שבנערים.

משיח - מנין לנו שנתברך בשש ברכות?

דכתיב: "ונחה עליו רוח ה'", ואיזו רוח - "רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' וגו'." והיינו שש ברכות: חכמה, בינה, עצה, גבורה, דעת, יראת ה'.

עוד כתוב בענין המשיח: "והריחו ביראת ה'" ^[197] . אמר רבי אלכסנדרי: מלמד שהטעינו הקדוש ברוך הוא מצות ויסורין ^[198] כריחיים ["והריחו" - מלשון ריחיים הוא].

רבא אמר: דמורח - ודאין [שמריח - ועל פי הריח דן. דהיינו, שעל ידי הריח לבד יכול הוא להכריע בין בעלי הדין, מי החייב ומי הזכאי ^[199]].

ומנין לנו דבר זה?

דכתיב: "ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח", ובכל זאת, אף שאינו שופט על פי מראה עיניו, ולא על פי משמע אזניו, "ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ". והיינו על ידי הרחה ^[200].

בר כוזיבא, שהיה ממלכי בית הורדוס, מלך תרתין שנין ופלגא [מלך שנתיים וחצי].

אמר להו לרבנן: אנא משיח ^[201].

אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין [כתוב שהמשיח מריח ודן], נחזי אנן אי מורח ודאין [נראה אם בר כוזיבא מריח ודן] ^[202].

כיון דחזיוהו [כיון שראו] דלא מורח ודאין - קטלוהו [הרגוהו].

דניאל חנניה מישאל ועזריה, מנין לנו שנתברכו בשש ברכות?

דכתיב בהו: "אשר אין בהם כל מאום וטובי מראה ומשכלים בכל חכמה וידעי דעת ומביעי מדע ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים". והיינו שש ברכות: אשר אין בהם כל מאום, וטובי מראה, ומשכלים בכל חכמה, וידעי דעת, ומביעי מדע, ואשר כח בהם וגו'.

מאי "אשר אין בהם כל מום"?

אמר רבי חמא בר' חנניא: אפילו כריבדא דכוסילתא [כנקב שנוצר על ידי כלי האומן המקיז דם] לא הוה בהו [לא היה בהם], כי לא היו צריכים להקזה ^[203].

מאי "ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך"?

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מלמד שהיו אונסין את עצמן מן השחוק, ומן השיחה [שלא ישוחחו בדברים בטלים, ויתגנו לפני המלך], ומן השינה. [כלומר, שהיו מכריחין עצמן שלא לשחוק ולא לשוחח ולא לישון]. וכן היו מעמידין על עצמן בשעה שנצרכין לנקביהם. וכל זה - מפני אימת מלכות.

כתוב גבי האנשים שהובאו אל נבוכדנצר לשרתו: "ויהי בהם מבני יהודה, דניאל חנניה מישאל ועזריה".

אמר רבי אלעזר: כולן מבני יהודה הם.

ורבי שמואל בר נחמני אמר: רק דניאל מבני יהודה היה. אבל חנניה מישאל ועזריה - משאר שבטים היו.

כתוב שאמר ישעיהו לחזקיהו בנבואה: "ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל". והיינו חנניה מישאל ועזריה, שהיו משרתים למלך בבל.

מאי סריסים? ^[204]

רב אמר: סריסים ממש [שאינם מולידים] היו ^[205]. דהיינו, שכשהביאו את חנניה מישאל ועזריה לשרת את המלך נבוכדנצר, סירסו אותם. לפי שכך היתה דרכם של מלכים, לסרס את המשרתים אותם, כדי שלא ישאו נשים, ויהיו פנויים לעבודת המלך.

ורבי חנינא אמר: שנסתרסה ^[206] עבודה זרה בימיהם. שעל ידי שהשליכם מלך בבל לכבשן וניצלו, נודע לכל שאין ממש בעבודה זרה.

ומקשינן: בשלמא למאן דאמר שנסתרסה עבודה זרה בימיהם, היינו דכתיב גבי חנניה מישאל ועזריה, כשהיו מהלכים בתוך כבשן האש, שאמר נבוכדנצר: "הא אנה חזה גברין ארבעה שרין מהלכין בגוא נורא וחבל לא איתי בהון" [וחבלה אין בהם].

אלא למאן דאמר שהיו סריסים ממש, מאי "וחבל לא איתי בהון", הרי מום גדול היה בהם, שנסתרסו!? ^[207]

ומתרצינן: מה שנבוכדנצר אמר שלא היתה בהם חבלה, היינו חבלא דנורא [מכוות אש], שנתפעל מכך שלא רק שלא נשרפו ומתו, אלא אפילו כוויית אש לא היתה בהם. אבל חבלה אחרת, אפשר שהיתה בהם, שלא על זה דיבר נבוכדנצר.

ומקשינן: היאך אפשר לפרש שמה שנאמר שלא היתה בהם חבלה, היינו חבלה של אש?

והכתיב כבר: "וריח נור לא עדת בהון" [וריח אש לא נכנס בהם], אם כן, ודאי שאין צריך לומר שלא היתה בהם כווית אש!

אלא על כרחך ש"וחבל לא איתי בהון" היינו שלא היתה בהם אף חבלה אחרת!

ומתרצינן: כוונת הכתוב לומר שלא היתה בהם לא חבלא דנורא, ולא ריחא דנורא.

ומקשינן: בשלמא למאן דאמר שנסתרסה עבודה זרה בימיהם, היינו דכתיב: "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתתי וגו' ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת". שלשיטה זו, לשון "סריסים" - שבח הוא, שנסתרסה עבודה זרה בימיהם.

אלא למאן דאמר סריסים ממש, למה הזכיר הכתוב שהיו סריסים? וכי משתעי קרא בגנותא דצדיקי [וכי מדבר המקרא בגנותן של צדיקים]? ומתרצינן: הא והא הוה בהו. דהיינו, באמת שתי משמעויות "סריסים" היו בהם: שנסתרסה עבודה זרה בימיהם, ושהיו סריסים ממש ^[208].

ומקשינן: בשלמא למאן דאמר שהיו סריסים ממש, היינו דכתיב: "ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם ^[209] טוב מבנים ומבנות". שהיות ולא היו להם בנים, הבטיח להם הקדוש ברוך הוא שיתן להם שם אחר.

אלא למאן דאמר שנסתרסה עבודה זרה בימיהם, ולא היו סריסים ממש, מאי "טוב מבנים ומבנות"? ^[210]

אמר רב נחמן בר יצחק: אכן לא היו סריסים, והולידו בנים. אבל הבנים שנולדו להם לא התקיימו. ומה שהבטיחם הקדוש ברוך הוא שיתן להם יד ושם "טוב מבנים ומבנות" היינו מבנים שהיו להם כבר - ומתו.

מאי האי דכתיב בהמשך אותו מקרא: "שם עולם אתן לו אשר לא יכרת"? למה נכתב בלשון יחיד, והלא הכתוב דיבר בתחילה בלשון רבים: "לסריסים"! אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בצפורי: אותו שם עולם זה ספר דניאל, שנקרא על שמו של דניאל.

ועתה, אגב שהוזכר ספר דניאל, שואלת הגמרא בענין ספר עזרא.

מכדי, כל מילי דספר עזרא - נחמיה בן חכליה אמרינהו [רוב דברי ספר עזרא, נחמיה אמרם]. ונחמיה בן חכליה, מאי טעמא לא איקרי סיפרא על שמיה [למה לא נקרא ספרו על שמו]?

אמר רבי ירמיה בר אבא: מפני שהחזיק נחמיה טובה לעצמו. שנאמר בספר נחמיה: "זכרה לי אלהי לטובה" ^[211].

ותמהינן: והלא דוד נמי מימר אמר בספר תהלים לשון דומה: "זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך", אם כן, על כרחך שאין בלשון זו החזקת טובה!

ומבארינן: מה שאמר דוד - רחמי הוא דקבעי [רחמים הוא ביקש] ^[212], שיזכרנו ה'. אבל נחמיה החזיק טובה לעצמו, שביקש שיזכור הקדוש ברוך הוא מעשיו לטובה.

רב יוסף אמר: אכן אין בלשון "זכרה לי אלקי לטובה" החזקת טובה לעצמו, שהרי אף דוד אמר לשון זו.

ומה שלא נקרא ספר עזרא על שמו של נחמיה, היינו מפני שסיפר בגנותן של ראשונים ^[213] . שנאמר: "והפחות הראשונים אשר לפני הכבידו על העם ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף שקלים ארבעים וגו'."

ואף על דניאל שגדול ממנו, סיפר בגנותו, שהרי לא הוציאו מכלל הראשונים שסיפר בגנותן ^[214].

ומנלן דדניאל גדול ממנו?

דכתיב בספר דניאל, לגבי מראה נבואה שנגלה לו: "וראיתי אני דניאל לבדי את המראה, והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדלה נפלה עליהם, ויברחו בהחבא".

"והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה". ומאן נינהו [ומיהם] אותם אנשים? ^[215]

אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: זה חגי זכריה ומלאכי, שהיו עמו.

וכיון שהוא ראה והם לא ראו, הרי שהוא גדול מהם.

ואם כן, שהיה דניאל גדול מחגי זכריה ומלאכי שהיו נביאים, כל שכן שהיה גדול מנחמיה, שלא היה נביא ^[216].

ואגב שהוזכר מקרא זה, מדברת הגמרא עוד בענין זה: