דף ק - ב

הוי אומר: מדה טובה מרובה ממדת פורענות!

שהרי במדה טובה כתיב: "ויצו שחקים ממעל, ודלתי שמים פתח, וימטר עליהם מן לאכל", ובמידת פורענות הוא אומר: "וארבת השמים נפתחו".

מוכח, שמדה טובה מרובה יותר, שהרי דלת גדולה מארובה!

ומצאנו במידת פורענות דכתיב: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי, כי תולעתם לא תמות, ואשם לא תכבה, והיו דראון לכל בשר". שזה יהיה ענשם של הפושעים, שהאש ששורפתן לא תכבה לעולם.

ויש לתמוה, והלא אדם מושיט אצבעו באור בעולם הזה - מיד נכוה! ואיך יוכלו הרשעים לסבול אש תמידית ששורפתן?

אלא, הקדוש ברוך הוא יתן ברשעים כח לקבל את הפורענות.

וכשם שנותן הקדוש ברוך הוא כח ברשעים לקבל פורענותם, כך נותן הקדוש ברוך הוא כח בצדיקים לקבל טובתן, וכך יוכלו לקבל מלא עמסו של הקדוש ברוך הוא טובה.

שנינו במשנתנו: רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים וכו'.

תנא: ספרים חיצונים היינו בספרי צדוקים ^[522], שכופרים בא-ל חי ^[523].

רב יוסף אמר: בספר בן סירא נמי אסור למיקרי, אף שאין בו דברים המביאים לידי כפירה. והטעם, משום שיש בו דברי הבאי, והקורא בו בא לידי ביטול תורה ^[524].

אמר ליה אביי: מאי טעמא אסור לקרוא בספר בן סירא? איזה דברי הבאי כתובים בו?

אילימא משום דכתב ביה: "לא תינטוש גילדנא מאודניה, דלא ליזיל משכיה לחבלא, אלא צלי יתיה בנורא, ואיכול ביה תרתין גריצים". כלומר, לא תסיר את עורו של דג [ששמו גילדנא] אפילו מעל אזנו ^[525], מפני שאתה מפסיד את העור ^[526]. אלא, צלה את עור הדג עמו, ותוכל לאכול בו שתי חלות. שהעור יהיה לפתן לשתי חלות.

אי מפשטיה [אם על משמעותו הפשוטה של משפט זה אתה אומר שהוא דברי הבאי], ומהי המשמעות הפשוטה: שלא להשחית דבר, ואפילו עור של דג -

למה דברי הואי הם? והרי באורייתא נמי כתב ענין זה: "לא תשחית את עצה".

אי מדרשא, שהכוונה שלא לנהוג בדבר שלא כדרכו [וזה מה שנקט בן סירא "לא תינטוש גילדנא מאודניה -

למה דברי הואי הם? הרי אורח ארעא [דרך ארץ] קא משמע לן, דלא ליבעול את האשה שלא כדרכה! ^[527] ואלא משום דכתיב בספר בן סירא: "בת לאביה - מטמונת ^[528] שוא, מפחדה לא יישן [אינו יכול לישן] בלילה.

ומהו הפחד של אבי הבת?

בקטנותה - חושש הוא שמא תתפתה.

בנערותה, שכבר גדלה יותר, ואין חשש שתתפתה - חושש הוא שמא תזנה מרצונה.

בגרה, שראויה היא עתה לנישואין - חושש הוא שמא לא תינשא.

נישאת - חושש הוא שמא לא יהיו לה בנים ^[529].

הזקינה - חושש הוא שמא תעשה כשפ ים". הא רבנן נמי אמרוה [אמרו דבר זה]: אמנם אי אפשר לעולם בלא זכרים, ואי אפשר לעולם אף בלא נקבות, שבלי שני המינים לא יכולה להיות פריה ורביה.

אבל, אשרי מי שזכה ובניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות!

אלא משום דכתיב: "לא תעיל דויא בלבך דגברי גיברין קטל דויא" [אל תכניס דאגה בלבך, שהרי הדאגה קטלה אנשים גיבורים],

הא שלמה אמרה: "דאגה בלב איש ישחנה".

ונחלקו בביאור דבריו רבי אמי ורבי אסי:

חד [אחד מהם] אמר: אם יש לאדם דאגה, העצה היא שישיחנה [יסיחנה, את הדאגה] מדעתו.

וחד אמר: העצה היא שישיחנה [יספר את דאגתו] לאחרים ^[530].

הרי ששלמה כבר אמר, שמי שיש דאגה בליבו, צריך באופן כל שהוא להסירנה מליבו.

ואלא משום דכתיב: "מנע רבים מתוך ביתך ולא הכל תביא אל ביתך", וכך הוא פירוש הדברים: "מנע רבים מתוך ביתך" - אותם שאין לך עסק עמם, מנע אותם מתוך ביתך ^[531].

"ולא הכל תביא אל ביתך" - אף אלו שאתה מתעסק איתם, אל תביאם תדיר אל ביתך, אלא תדבר איתם מבחוץ ^[532].

והא רבי נמי אמרה!

דתניא, רבי אומר: לעולם לא ירבה אדם רעים בתוך ביתו, שנאמר: "איש רעים להתרועע". דהיינו, "איש רעים", מי שיש לו רעים הרבה - "להתרועע". לבסוף אותם ריעים מריעין לו, שמתקוטט עמהם ^[533].

אלא, משום דכתיב בספר בן סירא: זלדקן [מי שזקנו דק וקלוש ^[534]] - תדע שהוא קורטמן [חכם וחריף ביותר] ^[535].

עבדקן [מי שזקנו עב] - תדע שסכסן [שוטה] הוא.

דנפח בכסיה [מי שנופח קצף ^[536] שבכוסו] - בידוע שלא צחי [אינו צמא]. שאילו היה צמא, היה שותה את הכוס כמות שהיא.

ואם אמר אדם: "במאי איכול לחמא" [עם איזה לפתן אוכל פת זו] - לחמא סב מיניה [טול ממנו את הלחם], כי בידוע שאינו רעב. שאילו היה רעב, היה אוכל את הפת מיד, ולא היה מחפש במה ללפתה.

מאן דאית ליה מעברתא בדיקניה [שיש לו מעבר בזקנו. כלומר, שזקנו מחולק ומפוצל] - כולי עלמא לא יכלי ליה [כל העולם אינם יכולים לנצחו] בערמימותו. שמתוך שחישב כל ימיו ערמומיות, שם ידו בתוך זקנו ומשך, עד שנקרח ונחלק ^[537].

וכל הדברים הללו - דברי רוח הם, שאין בהם תועלת ^[538]. לכן אין קורין בספר בן סירא.

אמר רב יוסף: מילי מעלייתא [דברים מעולים וטובים] דאית ביה [שיש בו, בספר בן סירא], כדוגמת הדברים דלהלן - דרשינן להו בפירקא [משמיעים אותם לרבים]: ^[539]

אשה טובה - מתנה טובה, בחיק ירא אלהים תנתן.

אשה רעה - צרעת לבעלה ^[540].

מאי תקנתיה - יגרשנה מביתו, ויתרפא מצרעתו.

אשה יפה - אשרי בעלה ^[541], מספר ימיו כפלים [מחמת הנאתו, חשובים ימיו ככפלים ^[542]].

העלם עיניך מאשת חן, פן תלכד במצודתה.

אל תט אצל בעלה למסוך עמו יין ושכר, כי בתואר אשה יפיה רבים הושחתו, ועצומים כל הרוגיה.

רבים היו פצעי רוכל המרגילים לדבר ערוה [ניאוף], כניצוץ שמבעיר גחלת. כלומר, הרבה מכות מקבל רוכל המחזיר בעיר למכור תכשיטי נשים. שהיות ועסקו עם הנשים, פעמים שמוצאו הבעל מתייחד עם אשתו, ומכהו ופוצעו ^[543]. ככלוב מלא עוף, כן בתיהם מלאים מרמה ^[544].

מנע רבים מתוך ביתך, ולא הכל תביא ביתך.

רבים יהיו דורשי שלומך, שתהא מתיידד עם הכל. ואף על פי כן, אף שכולם ידידיך, גלה סודך רק לאחד מאלף.

משוכבת חיקך שמור פתחי פיך.

אל תצר צרת מחר [אל תדאג מדברים שאמורים להתרחש למחר], כי לא תלד מה ילד יום [מה יארע היום]. שמא למחר איננו [שמא הדואג ימות כבר היום], ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו, שהצרה כבר לא תהיה נוגעת לו.

כתוב בספר משלי: "כל ימי עני רעים". בן סירא אומר: אף הלילות של העני רעים.

ומה הטעם?

משום שהיות ועני הוא, ואין לו דמים לעשות גגו גבוה, הרי שבשפל גגים גגו. והיות ואין לו דמים לקנות קרקע במקום טוב, הרי שבמרום הרים כרמו.

ולכן, היות וגגו נמוך משאר הגגות, יורד ומזלף ממטר שאר הגגים לגגו, ואין לו מנוחה גם בלילות.

והיות וכרמו גבוה יותר משאר קרקעות, הרי שמעפר וזבל כרמו - יורד לכרמים של אחרים, שנמוכים ממנו, ונמצא העני נפסד. וכל העת, בימים ובלילות, הוא דואג על הפסדו ^[545].

[סימן: זיר"א רב"א, משרשי"א חנינ"א טובי"ה, ינא"י יפ"ה יוחנ"ן מרח"ם, יהוש"ע מק צ"ר]. אמר רבי זירא אמר רב: מאי דכתיב: "כל ימי עני רעים" -

אלו בעלי תלמוד, שלימוד התלמוד קשה מרוב קושיות וסוגיות שיש בו.

"וטוב לב משתה תמיד" - אלו בעלי משנה ^[546], שנוחה ללמוד.

רבא אמר איפכא. ש"כל ימי עני רעים" - אלו בעלי משנה. "וטוב לב משתה תמיד"

- אלו בעלי גמרא. וכפי שיבואר להלן.

והיינו דאמר רב משרשיא משמיה דרבא: מאי דכתיב: "מסיע אבנים יעצב בהם" -

אלו בעלי משנה. כי הלומד משנה, שונה - ואינו יודע מה הוא אומר, שהרי אין מורין הלכה מתוך המשנה.

"ובוקע עצים יסכן בם" [יתחמם בהם] -

אלו בעלי תלמוד, שנהנים מיגיעם. שעל ידי כך יודעים להורות איסור והיתר.

רבי חנינא אומר: "כל ימי עני רעים" - זה מי שיש לו אשה רעה.

"וטוב לב משתה תמיד" - זה שיש לו אשה טובה. רבי ינאי אומר: "כל ימי עני רעים" - זה אסטניס [אדם מעונג ומפונק ^[547]].

"וטוב לב משתה תמיד" - זה שדעתו יפה [בלשון סגי נהור, ההיפך מאיסטניס].

רבי יוחנן אמר: "כל ימי עני רעים" - זה רחמני.

"וטוב לב משתה תמיד" - זה אכזרי.