אָמַר לָהֶן עָלַי לַעֲשׂוֹתָם רֵיעִים זֶה לָזֶה (ירמיהו ח, ה). קשא איך יעשם ריעים, והלא בקש הקדוש ברוך הוא מדוד המלך ע"ה שיקבל ברצונו הטוב להביא את דואג לעולם הבא ולא רצה?
ונראה לי בס"ד גופו של דואג הוא העיקר בחטא שחטא לדוד המלך ע"ה בלשון הרע וממילא נפגמה גם נפש שלו והנה בתחיית המתים על ידי טל התחיה ישתנה הגוף למעליותא ויהיה בריה חדשה ואז גם הנפש תתחדש כי נקשרת עם גוף זה החדש ואז יאמר הקדוש ברוך הוא אין זה הגוף שחטא לך כי הוא חדש וגם הנפש הנקשרת בו תתחדש ממילא ועל כן יהיו רעים, ומאחר דחדוש זה יהיה על ידי טל התחייה הנמשך משם כוז"ו שהוא אותיות הסמוכים לשם הוי־ה לזה אמר 'עָלַי לַעֲשׂוֹתָם רֵיעִים' כלומר כשם שהוא עָלַי רצונו לומר הסמוך לשמי כי 'עַל' רצונו לומר סמוך שבו יתחדשו הגופים להיות בריה חדשה בו אעשם ריעים זה לזה.
תְּשׁוּבָה נִצַּחַת הֱשִׁיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְנָבִיא (ירמיהו ח, ה). הקשו מהרש"א והרי"ף ז"ל הא קאמר שחזרו והודו ואיך קרי לתשובתם 'תְּשׁוּבָה נִצַּחַת'?
ונראה לי בס"ד כי ישראל לא הבינו דברי הנביא בתחילה על אמיתותם ולפי הבנתם בדבריו השיבו לו תשובה נצחת שהבינו דברי הנביא דקאמר להו 'אֲבוֹתֵיכֶם שֶׁחָטְאוּ הֵיכָן הֵם?' כלומר אינם חיים וקיימים בעולם הזה דהא מתו ונפטרו מעולם הזה כי לא לעולם חסן. והשיבו לו 'תְּשׁוּבָה נִצַּחַת' דגם נביאים שלא חטאו אינם חיים וקיימים בעולם הזה דהא מתו ונפטרו מעולם הזה. ואחר כך פירש הנביא דבריו ואמר להם, כונתי לאמר אבותיכם אף על פי שחטאו לא עמדו במרדם ולא מתו במרדם אלא בחיי חיותם חזרו והודו שהצדיקו עליהם את הדין ואיך אתם עודכם עומדים במרדכם ותביטו ותראו כי אבותיכם עומדים עתה בתשובה וכן תעשו אתם כמותם!
ומה שאמרו 'עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ וְאִשָּׁה שֶׁגֵּרְשָׁהּ בַּעְלָהּ' צריך להבין למה נקטי תרי דמיונות לעבד ואשה, וסגי בחד? ונראה דנקטי עבד כנגד הגוף ואשה כנגד הנשמה שכונתם לפטור את שניהם מן הדין.
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנָבִיא, לֵךְ אֱמוֹר לָהֶן: אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם (ישעיהו נ, א). מקשים והלא הם אמרו 'עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ' והוה ליה להשיב גם על זאת איזה שטר מכירה שמכרתי אתכם? ועוד קשא דהוה ליה למימר 'מִי נוֹשֶׁה בִּי שֶׁמָּכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ' דלשון 'מִי מִנּוֹשַׁי' משמע שיש נושים בו ח"ו ואומר להם מי זה הוא מן הנושים? ועוד קשא כיון דאמר 'הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם' נמצא היה מכירה על כל פנים ואם כן הדרא טענת ישראל לדוכתא 'עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ כְּלוּם יֵשׁ לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם'?
ונראה לי בס"ד דהא כתיב מַלְוֵה הֳ' חוֹנֵן דָּל (משלי יט, יז) נמצא כל אדם שעושה טובה לחבירו לכבוד השם יתברך נחשב כאלו עושה להקדוש ברוך הוא כביכול יען כי הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר בריה וכיון שעשה האדם איזה דבר לכבודו יתברך גוזר לו שכר תכף ומיד וכיון שגוזר לו שכר אז מעת שגוזר לו השכר עד שיתנו לו נחשב 'מַלְוֵה' וכשנותן לו הטובה שגזר לו זה נקרא תשלומין שעל זה נאמר וּלְךָ אֲדֹנָ־י חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ (תהלים סב, יג) וכן אמר הכתוב וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ (דברים ז, י).
והנה ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל לעיל [דף צו.] בשכר ארבעה פסיעות שרץ נבוכדנצר בשביל כבודו יתברך להחזיר השליח כדי לתקן המכתב זכה שישלוט בישראל וישתעבדו תחת ידו. וכן אמרו על פרעה בשכר שלוה את אברהם אבינו ע"ה נשתעבדו ישראל אצלו. וכן כל מלך שנתן לו השם יתברך שליטה יתירה בעולם היה זה שילום בעבור איזה טוב שעשה וכל אלו נחשבים נושים מעת שגזר להם הטובה בשכרם עד זמן שיקבלו אותה.
וידוע כי ישעיה הנביא ע"ה וירמיה הנביא ע"ה שניהם נתנבאו בפירוש על נבוכדנצר שישלוט בישראל וישתעבדו תחת ידו ונכתבו בספר דברי נבואתם ואין לך שטר מכירה יותר מספרי הנביאים שכל נבואה זו שנכתבה בספר הנביא היא ביד נבוכדנצר כמו שטר מכירה.
ולכן לא אמר לו הקדוש ברוך הוא 'אֵיזֶה סֵפֶר מְכִירָה שֶׁמָּכַרְתִּי אִמְּכֶם' דהא מכירתם לנבוכדנצר כתובה בספרי הנביאים הנזכרים וכן לא אמר 'מִי נוֹשֶׁה בִּי שֶׁמָּכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ' דהא נבוכדנצר חשיב נושה אחר שגזר הקדוש ברוך הוא שישלוט בישראל וישעבדם תחת ידו שדבר זה גזר אותו מעת שרץ ד' פסיעות לשלם לו שכרו ולכך לא אמר 'מִי נוֹשֶׁה בִּי'.
אלא אמר 'מִי מִנּוֹשַׁי שֶׁמָּכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ' כלומר אף על פי שכל אותם שגזרתי להם שליטה עליכם נחשבים נּוֹשַׁי בשביל דבורי שהבטחתי אותם הנה הביטו וראו מי הוא זה מִנּוֹשַׁי שמכרתי אתכם לו? הלא הוא היה נבוכדנצר אשר גזרתי בדברי בספרי הנביאים שישעבד אתכם! ותראו שזה נבוכדנצר שמכרתי אתכם לו, קראתי לו 'עַבְדִּי' כדי להודיע שאף על פי שמכרתי אתכם לו אין כאן מכר גמור ולא קנה אתכם במכירה זו יען כי מאחר שהוא 'עַבְדִּי' חוזר הקנין אלי דכל מה שקונה העבד אין לעבד זכות באותו דבר אלא הזכות הוא לרבו לאדונו ונמצא 'שֶׁמָּכַרְתִּי אֶתְכֶם' אין כאן מכר.
וזהו שאמר הגמרא כדריש לקיש שלמה קרא הקדוש ברוך הוא 'נְבוּכַדְנֶצַּר עַבְדִּי'? להודיע 'עֶבֶד שֶׁקָּנָה נְכָסִים, עֶבֶד לְמִי, נְכָסִים לְמִי?' והכונה דשאל בגמרא מאי נפקא מינה אם לזה נמכר או לזולתו? ומפרש כדריש לקיש וכו' והיינו להודיע להם שיבינו שאין מכירתם חשיבה מכר ואז אין יכולים לפטור עצמם מעבודתו יתברך בשביל מכר דעודם הם עבדים להשם יתברך ושייכים לקיים כל מצותיו.
כָּל כְּהַאי רִיתְחָא לִירְתַּח רַחֲמָנָא עֲלַן וְלִפְרוֹקִינַן. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל דהקדוש ברוך הוא מקבל את ישראל בתשובה מדין השבת אבדה ואף על גב דזקן ואינו לפי כבודו פטור מהשבת אבידה(בבא מציעא ל.) הדין הוא אם הכישה במקל חייב להשיב. וכן כאן על ידי היסורין שמביא הקדוש ברוך הוא על האדם חשיב הכישה במקל שאז צריך להשיב האבידה ולכך מקבלו בתשובה כדי להשיב אבידה. וזהו שאמר כָּל כְּהַאי רִיתְחָא לִירְתַּח רַחֲמָנָא להביא היסורין ועל ידי כך לִפְרוֹקִינַן כי מזה יוצא הדין שצריך לקבלנו בתשובה מדין השבת אבידה ולפרוקינן ממילא כי קבלת התשובה היא גאולתן של ישראל.
או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב גנזי יוסף שיש ד' קליפות שהם 'עון ומשחית ואף וחימה' הנזכרים בפסוק וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ (תהלים עח, לח) והם המאוחר קשה מן מה שנזכר לפניו וחימה קשה מכולם דרובה מזקת ורק מיעוט שלה מעביר אותו. ולכן כיון שאמר כאן 'וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם' אמר רב נחמן כל כהאי ריתחא של חימה שהיא קשה מכולם לירתח שנקבל זאת ורק אם יהיה לנו ישועה שיפרקינן שיהיו היסורין ישועה לנו שיגאלנו על ידם.
אָמַר לָהֶם: יַסְּרוּ יִצְרֵיכֶם! (ישעיהו כח, כו). פירוש אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר (ברכות לב.) ולכן אתם תעשו סגופים ותעניות ובזה תייסרו יצרכם המתלבש בחומר שלכם כדי שעל ידי כך יפרוש מכם.
או יובן בס"ד דאמר הקדוש ברוך הוא בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:) והתורה רמוזה באות למ"ד שהוא לשון לימוד ומספרו שלשים ואם תחסר מן מספר 'יצר' שלשים דהצד"י יהיה סמ"ך אז היצר יהיה אותיות 'יסר' ותתגברו בזה על יצר.
או יובן יצר הטוב נקרא גַּרְזֶן כמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן (דברים כ, יט) דיצר הטוב נקרא גַּרְזֶן שהוא 'גר ז"ן' שנים אצל האדם לפי חשבון חיים הקצובים שבעים שנה כי יצר הטוב בא אחר שלש־עשרה שנה והאדם צריך לעשות את יצר הרע כמו יצר הטוב שנקרא גַּרְזֶן [260] שעולה מספר סר [260] ושורש 'יסורין' הוא 'סר' וזהו שאמר 'יַסְּרוּ יִצְרֵיכֶם' שתעשו אותו סר שהוא מספר גַּרְזֶן דהוא כנוי ליצר הרע.
"בִּלְעָם" בְּלֹא עָם (במדבר כב, ה). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים הטעם שהיה בלעם שונא את ישראל בתכלית כי הוא הסיגים שהפרישוהו מהם יען כי ישראל שבאותו הדור היו נשמותיהם מסוד הדעת ולכן גאלם משה רבינו ע"ה דהם שייכים לו שאותם הנשמות הובררו ונזדככו ונתלבנו כבר באותם ק"ל שנה הראשונים שהיו ישראל במצרים ואז מן הסיגים שנפרדו ונשתיירו מהם יצא בלעם ראשית המובחר שבכל הרע ההוא וכיון שהיה מן הסיגים שנפרדו מהם לכך היה שונא אותם מאד מחמת קנאה עד כאן דבריו עיין שם.
וזהו שאמר 'בִּלְעָם' בְּלֹא עָם פירוש שנפרד מן העם אלו ישראל שהיה מן הסיגים שנפרדו מהם באותם ק"ל שנה הראשונים שהיו בארץ מצרים. ובזה יובן הטעם שהיה בלעם רַע עָיִן (משלי כח, כב) בתכלית כי הוא היה מן הסיגים שנפרדו בק"ל שנה שהם כמנין עין [130] שהם כנגד ק"ל שנה שפירש אדם הראשון מאשתו והיה רואה בהם קרי ואותם ניצוצות של קרי היו נשמות ישראל שהם מסוד הדעת בסוד אין קישוי אלא לדעת (יבמות נג:) וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל ולכן בלעם שהיה מאותם הסיגים של ק"ל שנה היה רע עין כמנין ק"ל וזו השליטה שהיה לו במראה עין שלו נרמזה באותיות 'עם' שבשמו שהם ראשי תיבות 'מראה עינים' והיה לו כח להזיק במראה עין שלו, אך הקדוש ברוך הוא בחסדו הסיר כוחו הרע מעליו והוא הרמוז באותיות 'עם' שבשמו ולזה אמר כאן בִּלְעָם בְּלֹא 'עָם' שנשאר ערום וריקם מן כח הרמוז באותיות 'עם' והיה כלא היה.
ונראה לי בס"ד כוחותיו של בלעם רמוזים בשמו והיינו אות ב' רומז על כח שהיה לו מן ב' גבורות פומא וחוטמא שהיו בסוד הבל והוא היה רע של הבל ואותיות 'מל' [70] גימטריא עין [70] ועם אות ע' שבשמו הרי כאן 'עין עין' הם עין ימנית ועין שמאלית שלו שהיו רעים מאד אך עין אחת רמזה באותיות 'מל' שהוא לשון כריתה כי אחת נכרתה שהיה סמוי מעינו אחת. ובזה יובן בס"ד לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב (במדבר כג, כא) מכח אות ב' שבשם בלעם להזיק להם, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל הם אותיות 'עמל' הנשארים בשם 'בלעם' שהם 'עין עין' כי ה' אלקי ישראל עמהם להצילם.
"בִּלְעָם" בִּלָּהּ עָם (במדבר כב, ה). נראה לי בס"ד בִּלָּהּ אותיות הֶבֶל שהיה רע של הבל ולכך רצה להזיק לישראל ולכך בלה את העם בעצתו הרעה שיעץ להכשילם בזנות ונהרגו על ידי כך כ"ד אלף במגפה גם מחמתו נולד תוכחה לישראל 'עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם' (מיכה ו, ה) דאז כשאין ישראל עושין רצונו של מקום נולד קטרוג מחמת תוכחה זו ולכן תמצא בִּלְעָם 'בי"ת למ"ד עי"ן מ"ם' [696] המה כמנין צָרוֹת [696] כי הוא היה סיבה לצרות של ישראל וסוף אותיות שמו במילואם הם אותיות 'מת נד' והיינו מת בעולם הזה ונד מעולם הבא.
גם נראה לרמוז 'בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר' אם תסיר ג' אותיות בי"ת מהם ישאר אותיות 'מִנְעָל' כי היו דבוקים בו כוחות רעות של חיצונים כאשר דבוקים במנעל של אדם.
ועוד נראה לרמוז בשם 'בִּלְעָם' דאמרו רבותינו ז"ל (אבות דרבי נתן פרק ב) בלעם נולד מהול (במדבר כד, טו) ומקשים על רש"י ז"ל (במדבר כד, ד) שכתב שהיה נופל על פניו לפי שהיה ערל. ומתרצים דאחר שהיה קוסם באמתו נמשכה ערלתו ונכסית עטרה של אמתו ונראה ערל, וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש דהעטרה היא סוד מ"ם סתומה ולפי זה נקרא 'בִּלְעָם' אותיות 'בלע מ"ם' פירוש בלע לשון כסוי כמו כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ (במדבר ד, כ) כלומר העטרה שהיא סוד אות מ"ם סתומה.
תָּנָא הוּא בְּעוֹר הוּא כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם הוּא לָבָן הָאֲרַמִי (במדבר כב, ה). דע דאל תחשוב דברים כפשוטן ששלשה אלה הם גוף אחד שיש לו שלשה שמות הנזכרים דזה לא יתכן, ורבינו האר"י ז"ל אמר להדיה דבעור אביו של בלעם הוא בנו של לבן הארמי וכמו שאמר בשער הפסוקים בפסוק נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר (במדבר כד, ג).
אך כונת רבותינו ז"ל לומר שלשה אלה הם שורש אחד ולעולם היו בעולם הזה ג' גופים כל אחד בזמן אחר ולבן היה עיקר השורש, וכושן ובעור יוצאים ממנו כמו גוף אילן שיוצאים ממנו ענפים דודאי הענפים הם מובדלים מן גופו של אילן אך יאמר עליהם הכל הם אחד.
ובזה נתרץ דקדוק אחד דלא נקטינהו בעל המאמר כסדרן דנקיט לכושן רשעתים באמצע והוא היה בימי שפוט השופטים ובזה ניחא דנקיט להו כסדרן בשורשן למעלה. ונראה לי 'כּוּשָׁן לָבָן בְּעוֹר' ראשי תיבות 'כֶּלֶב' שהם כמו כלב הנובח אך בזכות אברהם אבינו ע"ה שנתברך באותיות 'בַּכֹּל' דכתיב וַהֳ' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל (בראשית כד, א) ניצולו ישראל מן ג' טומאות אלו שהם ראשי תיבות 'כֶּלֶב' כנגד אותיות בַּכֹּל כסדרן דנקיט להו כאן 'בְּעוֹר כּוּשָׁן לָבָן'.
ומה שכתבתי על שלשה הנזכרים הם שורש אחד, נמצא דבר זה מפורש על שנים מהם בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים פרשת כי תשא וזה לשונו גם הודעתיך בפסוק וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ (בראשית לא, יט) כי לבן הארמי נתגלגל בבלעם בן בעור כי בעור הוא בנו של לבן ואביו של בלעם והנה כל אותה המשפחה הם משרש אחד הנזכר שהם סיגי נשמת משה רבינו ע"ה והם לבן ובלעם ובעור וכו' עיין שם.
הרי כתב בעור ולבן הם שורש אחד אך הם גופים מוחלקים נמצא דברי הברייתא מובנים שפיר כאשר פרשנו לעיל. ואל תתמה למה לא מנה תנא דברייתא זו את בלעם עמהם? אפשר כי מאחר שלבן נתגלגל בבלעם ותנא דברייתא זכר את לבן לא הוצרך למנות את בלעם והרי הוא כאלו מנאו עמהם.
ודע דמה שאמר 'עָשָׂה שְׁתֵּי רִשְׁעִיּוֹת' לא קאי על הגוף אלא על הנפש דחלק ממנה עשה רשעה בימי יעקב אבינו ע"ה וחלק הנפש שבא לעולם הזה בימי שפוט השופטים עשה שתי רשעיות דאף על גב דהם היו גופים אחד מוחלקים אך מצד הנפש חשובים אחד מאחר דהם שורש אחד ודו"ק.
בִּלְעָם חִיגֵּר בְּרַגְלוֹ אַחַת הָיָה (במדבר כג, ג). נראה לי בס"ד הטעם שלקה ברגלו כשהלך לקלל את ישראל על ידי בהמתו כידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים פרשת בלק דעזה ועזאל היו מן אורות הדינין המכונים בשם רגלים ועקביים ועזה היה מן עקב ימין ועזאל מן עקב שמאל ובלעם היה מן מקום שבלוע בו האורות של הדינים האלו המכונים בשם רגלים ועקביים ולכך נקרא 'בִּלְעָם' לשון בליעה ולכן היה הולך להררי חושך למקום עזה ועזאל והיה לומד מהם כל חכמתו בכשופים וקסמים וכיוצא עד כאן דבריו עיין שם ועל כן כיון שהלך להזיק לישראל על ידי קסמיו וכשופיו שלמד מאלו שהם בחינת רגלים לכך לקה ברגליו על ידי בהמתו ונעשה חגר דקרו ליה בלעם חגרא.
בִּלְעָם קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה. הנה בזה יש לרמוז הפסוק שאמר בלעם לבלק מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵ־ל (במדבר כג, ח) 'אֶקֹּב' ראשי תיבות 'אהיה קוסם באמה' כדי להרע לישראל מה יועיל זה מאחר ד'לֹא קַבֹּה אֵ־ל' ולכן לא יועיל הקסם כנגדן.
קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה דִּכְתִיב הָכָא "נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" וּכְתִיב הָתָם "וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה" (במדבר כד, ג) (אסתר ז, ח). קשא והלא 'קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה' רוצה לומר שהיה משחית זרעו לבטלה וקוסם בהשחתת זרעו, וענין זה של השחתת זרעו היכא נרמז בפסוק 'וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה'? ומה שייכות יש להשחתת זרעו שם?
ונראה לי בס"ד כי חקרנו במה שאמר אחשורוש 'הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת' (אסתר ז, ח) מה ראה לומר לו כן, והלא הוא היה נופל ומתחנן לפני אסתר על נפשו וביאה מאן דכר שמא הכא? ועוד הדבר יפלא למה שתק המן ולא השיב למלך שהוא מתחנן ונפל על רגליה לבקש ממנה הצלה, והיה אומר למלך תשאל מאסתר על זאת על מה באתי ותגיד לך ולמה שתק דמשמע שהודה לדברי אחשורוש שבא לכבוש המלכה?
ופרשתי בס"ד אף על פי שאסתר היתה יושבת במשתה היין על השלחן לא היו פניה נראין לפני המן משום דרך ארץ כי אשה מלכתא היא אלא המן היה נסוג אחור בישיבתו על השלחן באופן שאינו רואה פנים של אסתר, אך כאשר קם להתחנן על נפשו ממנה עמד לפניה ונפל על המטה לפניה ולכן כאשר בא אחשורוש וראהו לפני אסתר חשדו שבא לכבוש את המלכה כי נתעורר אצלו תאות התשמיש בראותו פניה המאירים כלבנה, לכן פשט אחשורוש על אבר התשמיש של המן לבדקו אם הוא מקושה ובא השטן ועשה אותו זב שזרעו נשפך על המטה וראהו מקושה וזב זרעו! ואז נתברר אצלו שבא לכבוש את המלכה ולכן כיון שאמר לו 'הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת' לא מצא המן פה להכחיש ולומר לאו! כי ראה שהמלך בדקו ומצא האבר שלו מקושה וזב זרעו ממנו והרי נתברר הדבר הזה על ידי שני דברים, קשוי ויציאת זרע.
ולפי זה שפיר יליף הכא על בלעם שהיה קוסם באמתו שמשחית זרעו לבטלה מגזרה שוה דנופל דכתיב בהמן 'נֹפֵל עַל הַמִּטָּה' שמצא אחשורוש בו השחתת זרע ולכן אמר שבא לכבוש המלכה.
וּמַאן דְּאָמַר בָּא עַל אֲתוֹנוֹ הָיָה כְּתִיב הָכָא "כָּרַע שָׁכַב" וּכְתִיב הָתָם כָּרַע נָפַל שָׁכָב" (במדבר כד, ט) (שופטים ה, כז). גרסה זו מוטעית היא מכמה קושיות והגרסא הנכונה היא מה שהביא בספר דקדוקי סופרים מתלמוד כתב יד כְּתִיב הָכָא 'נֹפֵל' וּכְתִיב הָתָם 'כָּרַע נָפַל' ולמד מזה מה התם ענין בעילה גם כאן ענין בעילה ויליף שהיתה שכיבתו עם בהמה כי 'נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם' (במדבר כד, ג) ראשי תיבות 'עָוֹן' ואם שוכב עם אשתו מה עון יש לו בשכבו? אלא ודאי ששכב עם בהמתו כאשר הגידה חרפתו באומרה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי (במדבר כב, ל) שהוא לשון סוכנת כמו שאמרו רבותינו ז"ל.
או יליף לה מדקרי לבעילה בלשון נפילה דאם שוכב עם מינו אין זה נפילה אך בשכבו עם בהמה ודאי זו נפילה וירידה אליו. ומה שנאמר בסיסרא לשון נפילה מפני כי בעילתו היתה סיבת מפלתו שיכלה להרגו בשביל שתש כחו על ידי בעילות.
