פי' לא נכון הוא זה ואוקמה ר' אבהו לטעמא דר' יהודה בשקדמו והרגו הראשונה ולולי כן אפי' הראשונה אינה נהרגת. ההיא דמייתי סהדי ואישתקיד אייתי אחריני ואישתקור אייתי שהדי אחריני אמר ריש לקיש הוחזקה זו.

א"ר יוחנן אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו כלומר כשרין הן כרבנן דמתניתין דאמרי כל זמן שלא הוזמו כשרין הן.

ואמר לך ר' יוחנן אפילו ר' יהודה לא פסלינהו אלא דאמר אטו הני הוו בהדי הני והני בהדי הני דקא מסהדי הכי אבל הכא אפי' ר' יהודה מודה דכשרין מ"ט הני הוא דהוו ידעי בשהדותא אבל הני דאישתקור לא הוו ידעי. והלכתא כר' יוחנן. פי' הדר חזא (ליה ר') [לר'] אלעזר בישות. החזיר פניו ריש לקיש ונסתכל בר' אלעזר בן פדת תלמיד ר' יוחנן בפנים רעות כלומר תשמע השמועות מפי ר' יוחנן ואינך אומרן משמו אילו הגדת לי כי ר' יוחנן אמר כך לא הייתי שונה בפניו:

אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין.

תניא רבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין. א"ל אביו ק"ו הוא. א"ל לימדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין דתניא ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו אין לי אלא כו' ופשוטה היא. ואסיק' שאין עונשין מן הדין ואין מזהירין מן הדין. וכן בחייבי מלקיות אתיא רשע (הוא) [רשע]. כתיב בחייבי מיתות אשר הוא רשע למות ובחייבי מלקיות כתיב והיה אם בן הכות הרשע מה בחייבי כריתות ובחייבי מיתות אין עונשין ואין מזהירין מן הדין כך חייבי מלקיות. בחייבי גליות נמי אתיא רוצח רוצח. תניא אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהן וכך אין לוקין ואין משלמין ממון עד שיזומו שניהן. הצדוקין היו אומרים אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון:

על פי שנים עדים או שלשה עדים כו' עד מנין אפילו הן מאה ת"ל עדים. פי' כשם שג' עדים מזימין ב' כך ב' מזימין ג' ומנין אפילו ק' שהעידו שב' באין ומזימין אותן ת"ל עדים.

גמרא: אי אסטטית היא זו אפי' כת ראשונה נמי לא. (שעדי' שהם) [שהרי] אין אתה מקבל זה הכת הד'. ואי אתה שומע לדבריהם. וכיון שאתה חושש שלא להרוג הכת השלישי (שלא העידה) [שהעידה] עליה היאך תהרג הראשונה מחמת עדותה [של כת ב'] ומפרקי' שקדמו והרגו אותה על פי כת שניה ואקשי' קדמו והרגו מאי דהוה הוה ואפי' כת שניה נמי אם נהרגת על פי כת ג' נהרגת וא"א להחזירה ובדין הוא דהוה יכול לאקשויי אם קדמו והרגו את הראשונה היכי מקיימה הזמה אכת ב' והא קי"ל הרגו אין נהרגין אלא מאי פריך מינה ובה עדיפא ליה דילמא הוה דחי לה קסבר ר' יהודה הרגו נהרגין ולא אצטריך נמי לאתויי מילתא רברבי. ואוקימנא אי איכא כת א' נהרגין כלומר כת אחת מוזמת דהיינו בעדות שניה (וג') שאין כאן (שתי') [שתי כיתות] להרג אבל בד' דאיכא שתי כתות איסטטית היא זו ואינן נהרגין:

לימא ריש לקיש דאמר כרבי יהודה. דר"ל סבר דמאן דמייתי תרי כתי סהדי בתרי זימני ואשתקור תו לא מקבלין שלישית מיניה דבתרי זמני איתחזק להו כשיקרא הכי נמי סבר ר' יהודה ואמר איסטטית היא זו דהא בודאי איכא הכא שתי כתי של שקרי. אי כת רביעית קושטא קאמרי ראשונה ושלישית שקרי ואי לא הך רביעית ושניה שקרי וכיון דאתחזקא היא שקרא תרי זמני ודאי מבטלינן לכלה סהדותא דכלהו.
ויש לפרש דקס"ד השתא דה"ק ר' יהודה מכיון שהוחזקו וליכא על הרוצח הזה [אלא] עדים שקרים איסטטית היא זו כלומר הוחזק מאן דמייתי להו בשקרא כדר"ל ושוב אינו נהרג והיינו כשבאת כת ד' שעל פיהם כבר יצא מב"ד זה פעמים והוחזק שלא הרג הילכך לא מזדקקין להו להורגו לעולם. ור' יהודה על אפילו מאה פליג ומפרקי' אמר לך ר"ל אנא דאמרי אפי' כרבנן ע"כ לא אמרי רבנן התם אלא דלא מהדר כלומר זה שהביא העדים האחרוני' מעולם לא חזר אחר עדות שקר ולא הביאן אלא האחרים שכנגדו הם כלם עידי שקר אבל הכא הך איתתא גופא בודאי היא גופא הביאה עידי שקר לפיכך אין מקבלין הימנה ור' יוחנן אמר לך ע"כ לא קאמר ר' יהודה התם אלא משו' דאמרי' אטו כ"ע גבי הני קיימי כלומ' הני גבי הני הוו קיימי כדפרשי' במתני' וכת ד' עצמה הוחזקה [שקרנית] ואין מקבלין ממנה [פי' – להרוג השלישית].
ויש שגורסין גבייהו הוו קיימי. ופי' גבייהו דסהדי בעידנא דאסהידו וידעי פלוני ופלוני העידו שראו כך וכך ביום פלוני במקום פלוני והיו עמנו במקום אחד נלך ונזים אותם והיאך באו אלועל אלו והאיך ידעו שאלו מעידין כך וכך אלא ודאי איכא דסני ליה לרוצח ומהדר בתרייהו ומוגר סהדי ומייתי שא"א שידעו אלו בעדותן של אלו דלאו כ"ע קיימי בב"ד בשעת העדות וכלם יבאו אלא ודאי שקרנים הילכך מכיון שבאו ג' שוב אין מקבלין כת רביעית שהוחזקו הם עצמם בשקרי אבל הכא אם היא והראשונים הוחזקו כל ישראל לא הוחזקו.
ואין לשון זה מחוור, אלא על עיקר עדות הזמתן דאמרי' דלאו הני גבי הני קיימי זה השגתי לפי דעתי לתקן בו דברי הראשונים ויודע אני ומכיר שהצעתה של שמעתה כדברי האחרונים. אבל הסיוע שמצאתי להם בתוספתא הזקיקני לזה. וצור ישראל יאר עינינו במאור תורתו:

אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי. אדק"ל והלא בהמתן של צדיקים אין הב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים עצמם לכ"ש. והתירוץ הנכון לקושיא זו דההוא גברא רשע הוה ומחויב מיתה הוה כדאמרי' לענין עובדא דרשב"א דאמר לו הוא ובנו באו על נערה המאורסה ביוה"כ ואמר שישו בני מעי שישו, הכא נמי הכי הוה. וכבר הארכתי בענין זה במס' חולין פ"ק בס"ד:

הא דתנן בד"א שהתרו בהן. י"מ כגון דאתרו בהו מקמי עדים כשרים דבתר עדי' כשרים לאו כלום הוא דכיון דחזו לא מפסלי עדים הראשונים דאי לא תימא הכי כל קרוב יציל קרובו שיתרה בו כדי שיפטר וכן נמי האי דאמרינן בגמרא למחזי או מקמי דאתי איהו אתיתו לאסהודי. ולא דאיק אלא כל שבאו עדי' מרובין קודם שיעידו שואלין כל שאמרו להעיד נאמנין ובכלהו אמרי' ודוק' בשכבר העידו עדותן בב"ד ונמצאו קרובין או פסולין אבל א' לא (התרו) משתקין אותן (וה'לע"ד) הרוא' (ואינו) עד לפסול (א') ולא לפסול עצמו (מלעשות) [מלישב] בדין וזה שלא כדעת דברי ה"ר שמואל ואע"ג דתנן מה יעשו ב' אחין שראו לא ראו בלחוד אלא שראו וספרו דבריה' בב"ד אבל לא הגידו אינן מקיימין ואין לפסול אחרים בשבילם.
ותמהני כיון שיש (לו) [לומר] למחזי אתי היאך אנו מאמינין פסולין לפסול עדות וא"ת דמסתמא נמי פסול הוא העדות עד שיאמרו למחזי אתינן ובהכי נאמנין מתוך שיכולין לשתוק ולא יעידו או שיכניסו (בב"ד) [שיצאו מב"ד] והלא איפשר שלא היו שם כלל ושמא נאמר שאינן מצילין אלא כשראו הכשרים ואין זה משמע הדברים אלא כיון שהדבר ספק בטלה העדו'.
ואיכא מאן דגריס למיחזי אתו או לאסהודי ובתרווייהו אתו פסולין למיחזי או אם (הזימום) לפסולין להעיד דפסולין לא מהמני משום דדילמא למיחזי אתו והשתא בעו למפטרי' (מיליהו) ואין שומע' לי' שאמ' של' כהלכ' שבכל הנוסחאות.
ובתשובה לרב הגדול ז"ל ראיתי בשנים החתומים על השטר ונמצא אח' מהם קרוב והשני רחוק (וזכות העדות) ושניהם באו להעיד אלא בשלא היה יוד בקורבתו והכשיר רבינו ז"ל עדות של שני וחייבו שבועה על פיו ובלבד שלא היה רגיל בו שאפשר הוא זה ונאמן לומר לא ידעתי בקרבתו כשם שנאמן לומר למיחזי אתינן זהו תורף של דבריו ז"ל.
ולא ידעתי לדברים הללו על מי שיסמכו עד שעמדתי עליהם ממה שמצאתי עכשיו בתוספתא. דתני' ר' אומר אף בד"מ והוא לא ידע שיש קרוב או פסול תתקיים עדות בשאר עדים ופירושה (בשאר) רבי' בדיני נפשות כשר בשלא התרו בהן דלמחזא אתו ואף בדיני ממונות שאין בהם התראה אם לא היה יודע העד השני שיש למלוה וללוה כאן קרוב או פסול תתקיים בשאר ואיפשר היה דהכי קתני אם המלוה לא היה יודע שיש בהם בעדים קרוב או פסול לעדות (האחרת כשר) מי' גמרי' מינ' כשאנו פוסלין בנמצא אחד מהם קרוב או פסול היינו טעמא משום שנטפלו לפסולים הילכך אם היו שוגגין או המלוה טעה ולא נצטרפו לדעת, הכשרים בהכשירן ונחלקה מהן עדותן וזהו דעת של רבי' ז"ל שתלה הדבר בדעת העדים כדאמרי' למיחזי אתיתון או לאסהודי אלא שזה בדעת הפוסלין וזה בכשרים הוא תולה הדבר. ודבריו מראין בתשובתו שעל הכשרים שאלו למחזי אתינן או לאסהודי דאי לא (למייתי) [לאסהודי] אתו לא נצטרפו ואעפ"כ עדותן כשרה שהרי ראו ודקדקו בדבר.
והעיקר כמ"ש דלכלהו אמרו להו והכי דאיק לישנא בגמרא וכלהו מהמני ולא חיישי' לקרוב שיציל שעל כרחך בדיני נפשות אם רצה להציל מציל שיתרה בו ויעיד והרי האחרים שראו ע"מ להעיד נפסלו.
עוד כתב רבי' משמיה דגאון ז"ל דבעדות בשטר שחתמו ג' ונמצאו ב' מהם קרובים זה לזה לא פוסלין ליה שטרא דאמרינן למיחזי אתא ורוחא שבק למאן דקשיש מיניה ואתא חד מינייהו וחתם. וסיוע לדבריהם מפו' בתוספתא דתניא שטר שחתמו עליו ה' עדים ונמצאו שלשה הראשונים קרובים או פסולין תתקיים העדות בשאר פי' משום דאמרי' נרבויי בסהדי עבד ולא לסהדותא אינון. א"נ משום דאמרי' הני כשרים רוחא שביק ואתו הנך וחתמו והיינו נמי דאמרינן בגמ' בבתרא פ' גט פשוט מילהו בקרובין כשר וכ"כ ר"ח ז"ל.
ובודאי כ"ש לשנים (הראשוני') [האחרונים] שנמצאו קרובין או פסולין שהוא כשר דאמרי' בתר הכי אתו הנך וחתמו וה"ה לשנים האמצעי' שנמצאו קרובי' או פסולין. ואיכא למימר רוחא שבק בתרא לסהדא אחרינא ואתי האי וחתם וברייתא רבותא קמ"ל דאפי' הראשונים השטר כשר. וכ"כ רבי' האי גאון ז"ל בתשובה אלא שאומר ובלבד שיהו שנים רצופין כשרים. ולא תחוש לדברי מי שאומר דאחרונים ואמצעים השטר פסול. וכבר הארכתי בענין בפ' גט פשוט.
ולפי דברי רבינו ז"ל אף כשבאו עדים והעידו (עדים) שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותן זה בפני זה אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול למלוה או ללוה לא מבטלינן שטרא מספק דאמרינן לא הוה ידע בקרובותיה דהאי וכן נר' מהתשובה שלו. וכן הדין בב' שדינו (באחר) בכתב אבל בקרובין העדים זה לזה מכיון שנודע שחתמו זה בפני זה פסול הוא שבודאי יודע הוא בקרובת עצמו ואף ברגילין זה עם זה חשש רבי' בתשובתו כמ"ש:

מי שהביא כת של עדים הן גואל הדם על קרובו שפלני הרגו הן בעסקי ממון שפלני חייב לו כך וכך וכיוצא באלו והוזמה אותה הכת ואח"כ חזר זה והביא כת אחרת על אותה עדות בעצמה והוזמה זו הכת גם כן ואח"כ חזר והביא כת אחרת על אותה עדות בעצמה ואין לה מזימין דנין על פי כת זו שאין לה מזים שאע"פ שהדברים מוכיחים על המביאם שהוא משתדל בעדות שקר מ"מ אין מחזיקין את העדים בשקרנים עד שיוזמו ושמא כתות שעברו העידו על פי האומד וזו מעידה על ברור ומ"מ שטר שקרא עליו ערער ובאו שנים ואמרו ממנו שאל לזייף לו חתימות אלו אין מגבין בו אפילו נתקיים שטר בחותמיו וכן פסקו גדולי המחברים אלא שהם כתבו שאם באו עדי השטר בעצמו והעידו שהם חתמוה וזו היא כתב ידם מגבין בה:

המשנה התשיעית וענינה ג"כ בביאור החלק הרביעי והוא שאמר אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין שהיו צדוקים אומרים עד שיהרג הנדון שנאמר נפש בנפש אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לאחיו והרי אחיו קיים א"כ מה תלמוד לומר נפש בנפש יכול משעה שקבלו עדותם יהרגו תלמוד לומר נפש בנפש הא אינם נהרגים עד שיגמר הדין אמר הר"ם כשנהרג אותו שהעידו עליו ואחר מותו הוזמו העדים לא יהרגו שנאמר כאשר זמם לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים אבל החכמים מעידים שהרי הסכימו עליו:

אמר המאירי אין העדים זוממין נהרגין ר"ל מטעם כאשר זמם אא"כ נגמר הדין על פיהם ואח"כ הוזמו שהרי הצדוקים היו אומרים עד שיהרג הנדון שאם לא הרגו לא יהרגו ואינם סוברים כאשר זמם ולא כאשר עשה וטעם שלהם מדכתיב נפש בנפש והשיבו להם תשובה מאמרו לעשות לאחיו מלמד שעדיין אחיו קיים ולמה נאמר נפש בנפש ללמד שלא משהעידו נהרגין אלא משנגמר הדין על פיהם הא משהרגו אין נהרגין אבל בממון אע"פ שהוציאו ממון על פיהם מחזירין אותו והם משלמים וכן כתבו גדולי המחברים במלקות שאם לקו על פיהם לוקין ויש חולקין במלקות וכן יש חולקין אף בממון כמו שביארנו למעלה בסוגיית המשנה השניה ולדעת גדולי המחברים מיהא זה שאמרו בגמ' חייבי מלקיות מנין אין פירושן מנין שאם לקו לא ילקו אלא על דין המשנה הוא חוזר כלומר מנין שלא יענשו עד שיגמר הדין על פיהם כמו שפי' גדולי הרבנים כמו שנבאר:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

כבר ביארנו בהרבה מקומות שאין עונשין מן הדין ולא מזהירין מן הדין לא בדיני נפשות ולא בדיני מלקות ומהיכן למדנו דבר זה שנאמר איש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו או בת אמו שלא בת אביו בת אביו ובת אמו מנין שבת אב ואם אין הכתוב קורא לה אחותו בת אביו אלא אחותו סתם תלמוד לומר ערות אחותו גלה עד שלא יאמר יש לי לדון כן אם ענש על בת אביו שלא בת אמו או בת אמו שלא בת אביו בת אב ואם לא כל שכן הא למדת שאין עונשין מן הדין עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל ערות אחותך בת אביך או בת אמך לא תגלה אין לי אלא וכו' בת אב ואם מנין תלמוד לומר אחותך היא לא תגלה ערותה עד שלא יאמר יש לי בדין אם הזהיר וכו' הא למדת שאין מזהירין מן הדין:

אין העדים נעשין זוממין לדונם בכאשר זמם עד שיזומו שניהם לא לדיני נפשות ולא למלקות ולא לתשלומין וזה שביארנו במשנה שאין נעשין זוממין עד שנגמר הדין לא סוף דבר בדיני נפשות אלא אף בדיני מלקות וגלות כגון אם העידוהו שחייב מלקות והוזמו שלוקין או שהעידוהו שחייב גלות והוזמו שהם לוקין כמו שביארנו במשנה השניה ולמדנו דבר זה למלקות מגזירה שוה של רשע רשע ולגלות מגזירה שוה של רוצח רוצח ולממון מיהא הדבר פשוט בו שכן שהרי כתוב יד ביד דבר הנתן מיד ליד:

אע"פ שבקצת דברים ניתנה רשות לחכמים לעשות מעשה בקצת נטייה מן הדין אף להקל לפעמים להוציא מלב החולקים כעין מה שאמרו בפרה שהיו עושים אותה בטבול יום להוציא מלבן של צדוקים וכן בהרבה מקומות לענין דיני נפשות אין סומכין על זה שאין הורגין את זה שלא מן הדין כדי לקבוע הלכה ובשביל להוציא מלבן של אותם החולקים וכל העושה כן הרי זה שופך דם נקי:

כל שיודע שיש בעירו גדול ממנו אע"פ שיודע בעצמו שבעל הוראה הוא ראוי לו לימלך עמו בהוראתו שאם יפול בהוראתו שום טעות יבא חברו ויורהו וטובים השנים מן האחד ובלבד שלא יהא אחד מהם מכוין לנצוח אלא לידיעת האמת:

המשנה העשירית וענינה ג"כ בביאור החלק הרביעי והוא שאמר על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה אלא להקיש שלשה לשנים מה שלשה מזימין את השנים אף שנים מזימין את השלשה ומנין שאפילו הן מאה תלמוד לומר עדים ר' שמעון אומר מה שנים אין נהרגין עד שיהו שניהם זוממין אף שלשה אינן נהרגין עד שיהו שלשתם זוממין מנין שאפילו הם מאה תלמוד לומר עדים ר' עקיבא אומר לא בא שלישי אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו אם כך ענש הכתוב את הנטפל לעוברי עבירה בעוברי עבירה על אחת כמה וכמה אמר הר"ם דברי ר' עקיבא פירושו כי העדות היא מתקיימת בשנים וכשנלוה אליהם שלישי יהרג עמהם אם הוזמו שלשתם ואלו הוזם הוא לבדו לא יהרג ולא נתחייב מיתה אלא על שנצטרף לעוברי עבירה ודברי ר' עקיבא ור' שמעון קיימין ואין עליהם חולק ואולם כל אחד מהם ענין ברור וזה שאמרנו עד שיוזמו כלם ובלבד שיעיד כל אחד מהם בתוך כדי דבור חברו ויהיה הכל עדות אחת וכאלו כלם העידו בבת אחת מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפילו הן מאה ת"ל עדים אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים עדות בשאר רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות אימתי בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש ענין דברי רבי כי כשיבא קרוב ולא בא להעיד על האיש ההוא אבל בא לראות מה שיעשה ולא ידע אם יש שם קרוב וראה מה שראה תתקיים העדות בשנים כשרים מכלל הרואים ולא נשגיח לנשארים והלכה כרבי:

אמר המאירי על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה להקיש שלשה לשנים מה שנים מזימין את השנים אף שנים מזימים את השלשה או אפילו מאה שלא תאמר הואיל ועד זומם חדוש הוא דיו ליאמר בששנים מזימין את השנים אבל כל שהמעידים מרובין על המזימין לא יזומו על פיהם בא ולימד שאפילו היו הראשונים מאה ובאו שנים והעידו כלכם במקום פלני עמנו הייתם כלם נזומין על פיהם שהשנים כמאה הם וכן הלכה:

ר' שמעון אמור וכו' פי' מודה הוא לדברי תנא קמא לענין הדין אלא שחולק עמו בביאור המקרא שהוא מפרשו לומר מה שנים אין נהרגין עד שיהו שניהם מוזמין אף שלשה והוא הדין למאה אינם בדין כאשר זמם עד שיזומו כלם ואף זו הלכה היא אלא שהתנו עליה בגמ' דוקא בשהעידו כלם זה סמוך לזה כל אחד ואחד בתוך כדי דבור של חברו ר"ל כדי שאלת תלמיד לרב אבל אם היה הפסק בין עדותם של שנים הראשונים לעדות האחרונים ביתר מתוך כדי דיבור הרי השנים הראשונים ניזומין בלא הזמתן של אחרים והאחרים אין נעשין זוממין כלל שמאחר שהוזמו הרי לא ראה המעשה עם הראשונים והיאך יצטרפו עמהם ומ"מ כל שלא הוזמו עדות אחת היא לענין שאם בטל אחד מן האחרים אם משום קורבה אם משום פסול בטלה כל העדות אע"פ שהיה הפסק ביניהם הואיל וראו עמהם את המעשה וזהו שר' עקיבא עם היותו מודה לדברי תנא קמא ולדברי ר' שמעון לענין הדין חולק הוא עמהם בביאור הפסוק ומפרשו לענין זה והוא שאמר ר' עקיבא אומר לא בא השלישי להקל עליו ר"ל על עצמו של שלישי לבד כלומר שלא ליזום עד שיזומו כלם אחר שהעידו זה בסמוך לזה שזו לא הוצרכה מאחר שכלם עדות אחת שהרי כתוב והנה עד שקר העד שמשמעו כל העדות אלא אף להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באלו שאם הוזם עמהם שיענש ולא תאמר הרי אף בלא הוא נתקיימה העדות כבר בשנים הראשונים ואין עדותו מעלה או מוריד ולא יהא בכלל הזמה בא ולמד שאף הוא בכלל הזמה וכן הלכה ואם ענש הכתוב הנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה כל שכן שהוא משלם שכר לנטפל לעושה מצוה כעושה המצוה שהרי מדה טובה מרובה על מדת פורענות שבמדת פורענות כתוב על שלשים ועל רבעים ובמדה טובה כתוב לאלפים:

במשנה שנאמר נפש בנפש כו' למה נאמר נפש בנפש כו' ובגמ' אם ענש על בת אביו כו' בת אביך או בת אמך כו' כצ"ל:

גמ' לימא ר"ל דאמר כרב יהודה ור' יוחנן דאמר כרבנן כו' כתב מהרש"ל דבר תימה הוא איך מדמה פלוגתייהו כו' ואפשר דה"ק ר"ל כר"י כו' עכ"ל ע"ש נעלם ממנו דברי הרי"ף והמאור והמלחמות שכבר קדמו אותו ליישב דבר זה ע"ש באורך ודו"ק:

בפרש"י בד"ה חייבי גליות כו' שהרשיעו הנידון ללקות דהאי רשע כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה איסטטית היא זו ברב אלפס פי' לשון סטים עכ"ל כצ"ל והוא מלשון ספיחי סטים דפרק כלל גדול והוא צבע ולשון הרי"ף וכי עדות זו יורה של איסטים שכל הנוגע בה יצטבע כו' ועיין במאור בזה וק"ל:

בד"ה וחייבי מלקיות כו' דכתיב יד ביד דמפיק מיניה ממונא כו' עכ"ל כצ"ל והיינו הא דדרשינן בר"פ החובל יד ביד דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון כו' ע"ש:

בד"ה חייבי מלקיות כו' צ"ל חייבי גלות מנין פי' מנין דאין לוקין עד שנגמר דינו כו' כשהעידו אחייבי גלות הרי כו' שהרשיעו הנידון למלקות ממיתה כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' לימא ריש לקיש דאמר כר' יהודה וכו'. צ"ע מה דמיון יש זה לזה דהא טעמא דר"ל משום דהכת הראשונה שהביאה האשה נמצאו שקרנים ולכך אמר ר"ל הוחזקה מה שאין כן בההיא דדבי יהודה דמתני' וכן לר' יוחנן אין ענין לההיא דרבנן דהכא טעמיה של ר' יוחנן משום דאטו כל ישראל מי הוחזקו מה שאין שייך בההיא דדבנן וק"ל:

תוס' ד"ה חייבי מלקות מנין דכתיב יד ליד לא ינקה נ"ל דטעות הוא וצריך לגרוס דכתיב יד ביד דהכי כתיב בעדים זוממין אבל קרא דיד ליד לא ינקה אינו פסוק של תורה:

ד"ה אף שנים מזימין הג' וכו' תימה אימא דעדים אתא אפי' לארבע אחר יותר מן השלשה דכתיבי בקרא וכו' נ"ל להגיה והמותר טעות סופר הוא או קושיא בפני עצמה היא אנמצא אחד מהן קרוב או פסול:

גמ' ריש לקיש דאמר כר' יהודה ור' יוחנן כו' נ"ב דבר תימה הוא איך מדמה פלוגתייהו להא דמתניתין דלא הוחזקה כלל בשקרות ואדרבה קצת איפכא משמע דר' יוחנן דאמר כל ישראל מי הוחזקו א"כ מ"ה ס"ל כרבי יהודה דאמר כת סטיא היא ולא מחזיקין כל אינך סהדי בשקרי ואפשר דה"ק ריש לקיש כר' יהודה כלומר ריש לקיש דאמר הוחזקה כלומר מאחר דמהדרא אסהדי שקרי ה"נ א"ר יהודה כת סטיא מאחר דמהדרא תמיד להזים ודו"ק:

רש"י בר"ה בריבי אומר כך היה שמו נ"ב ולא פי' כאן גדול הדור כמו שפי' בכ"מ לפי שלא שייך לומר אמר אביו מאחר שלא הוזכר שמו ודו"ק:

תד"ה איסטטית. ברב אלפס פי' לשון סטיס. כצ"ל בס' בסוף והתוס' קצרו בדבריהם דלפי' הרי"ף הגי' איסטסית וכצ"ל ברי"ף וברע"ב גם כן ט"ס דלפי' הא' צריך להיות איסטטית בב' טיתי"ן ופשוט שפי' הרע"ב בדר"י שב על הב' הגי' והפי' שבמלת איסט' והתוי"ט ל"ד בכוונתו בזה:

במשנה לאחיו והרי אחיו קיים. עמש"כ בסנהדרין (י') בס"ד:

תד"ה חייבי גליות (בסופו). אבל כשהרשיעו הנידון כו'. כצ"ל:

במשנה אף השנים יזומו את הג'. נראה דנקיט סוף דינא ומשפטו בשלימות הכי הוא אף שנים מזימין את השנים (ולכן כ' התוי"ט ולכאורה איפכא כו') ומה שנים מזימין את השנים אף השנים יזומו את הג' ולכוונה זו נקיט בראשית דבריו להקיש שלשה (ור"ל המוזמים) לשנים (ולא נצטרך להפך הגי' כמ"ש התוי"ט):

שם רש"א מה שנים כו' רע"א כו' ומה שנים כו'. ברא"ש הגי' ר' ישמעאל תחת ר"ש וגי' זו ישרה מאד (ונעלמה מהתוי"ט) אך לא מצאתי לו חבר וכ' הרמב"ם בפי' ודר"ע ור"ש קיימין ואין עליהם חולק ותמיהני דבסנהדרין (מ"א ב') אסיק רבא בפי' מתניתין דשם דאפי' בחקירות ב' אומרים ידענו וא' אמר א"י עדותן קיימת כמאן דלא כר"ע וע"ש פרש"י ותוס' הרי חזינן דסתמא דמתניתין פליגא עלי' ונ"ל דהרמב"ם לא הוה גריס שם כמאן דלא כר"ע וכ"נ מהא דפסק להא דרבא בפ"ב מהל' עדות ה"ג ופסק ג"כ להא דר"ע ור"ש והלח"מ שם הניחו בצ"ע ונ"ל ראיה לגי' זאת מהא דשם (ס' סע"א) מוקמינן לסתמא דמתניתין שם דוקא כר"ע ואם איתא ה"ל להגמ' למיפרך סתמא אסתמא:

שם רע"א לא בא השלישי להקל כו'. מלת להקל ליתא במשניות ובירושלמי ובגמרא סנהדרין (ט') וברי"ף ורא"ש וכ"נ מפירש"י אכן הנ"י והתוס' דסנהדרין שם גרסי ליה ע"ש:

שם ומה שנים נמצא א' מהן קרוב כו'. עי' בנ"י שכ' י"ל שהוא סיום ר"ע כו' או שנאו מפני מחלוקת ר"י ורבי והתוי"ט כ"ע ול"י כו' ול"נ דר"ל או שזה אינו מדר"ע אלא מסתמא דמתניתין ולהכי שנאו בסוף בפ"ע ולא כללו עם סתמא דרישא הוא כדי להסמיך ליה פלוגתא דר"י ורבי דפליגי ביה אמנם תמיהני עליו דהרי בסנהדרין (ט') מבואר להדיא דזהו מדר"ע וכן שם (ס' סע"א) סתמא כר"ע דמקיש ג' לב' ע"ש בפירש"י ושם (מ"א ב') לפי' התד"ה כמאן:

שם ומה ב' נמצא כו' עדותן בטלה. וכ' התוי"ט דנ"ל כו' ה"ז בא ללמד ונמצא למד כו' והתו"ח כ"ע ואינו מובן כו' ונ"ל דכוונתו דבטלה משמע דאינה מועילה כלל אף לשבועה וכ"מ מדברי הרי"ף בתשוב' שהביאו הרא"ש ונ"י ומנ"ל הא (ועי' תד"ה אר"י) לזה קאמר דה"ז בא ללמד על ג' דאע"ג שנשארו ב' כשרים אפ"ה אינם מועילים למה שב' מועילים בעלמא דהיינו להוציא ממון ע"פ והדר למדין לשנים דאף שנשאר אחד אינו מועיל למה שמועיל בעלמא דהיינו לשבועה וכעין זה כתבתי בחגיגה (י' ב') בס"ד ואגב אורחין למדנו דאף שע"א קם לשבועה מ"מ ע"י קרוב או פסול לא דאל"כ מדוע יפסול העד הכשר לשבועה כיון דגם הקרוב כשר לה וסייעתא להרמב"ם בפרק ה' מהלכות עדות הלכה ג' אשר הכ"מ כ"ע של"י מקור לזה:

גמ' אם לא הרגתי כו' אם לא שפכת כו'. נ"ב אע"פ שהוא לבדו לא הרגו שאין ד"נ אלא בסנהדרין של כ"ג. אלא לפי שהיה נשיא הקולר תלוי בו. ונראה ששמעון ב"ש לא היה אז בב"ד כשגמרו דינו של זה:

שם ר' יהודה בן טבאי. נ"ב הר' ט"ס [וכן בפעם הראשון] וצ"ל בלי ר' כמו ששנו חכמים הזוגות בראשון דאבות:

עָנַשׁ הַכָּתוּב לַנִּטְפָּל לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה כְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַנִּטְפָּל לְעוֹשֵׂי מִצְוָה כְּעוֹשֵׂי מִצְוָה. הנה הגרסא בתלמוד שהובאה בעין יעקב הוא 'שָׂכָר טוֹב' כלומר אף על פי שהוא נטפל לעושי מצוה ואינו מעושי מצוה גמורה עם כל זה ישלם 'שָׂכָר טוֹב' רצונו לומר שלם ומשובח מעידית של השכר.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ (ירמיהו ל, יז) כלומר מעונש מכותיך תלמדי ותביני ותדעי רפואתך שהוא שכר הטוב שהנטפל יקבל שכר שלם כעושה מצוה גמורה מדין קל וחומר הנזכר. וזהו שנאמר כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל (ישעיהו כו, ט) כלומר ממשפטיך שעשית לנטפל לעוברי עבירה כמו עוברי עבירה גמורה 'צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל' לענין זכות.

רש"י ד"ה על אחת וכו' שמצינו מדה הטובה. עי' לקמן דף כג ע"א ברש"י ד"ה על אחת כמה וכמה:

במשנה אין העדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין שהרי צדוקין אומרים עד שיהרג שנאמר נפש תחת נפש כך הנוסחא בכל הגמרות שלנו ובכל ספרי המשניות וכן בסיפא דמתניתין אלא דמהרש"א ז"ל הגיה שנאמר נפש בנפש וכ"כ בתי"ט וודאי דהכי קושטא דמלתא דמקרא הכתוב בעדים זוממין כך הוא וכמ"ש רש"י כאן אלא דאפ"ה נראה דוחק לשבש כל הספרים ודבר שנאמר ונשנה פעמיים במשנה לכך נראה לי לקיים הנוסחאות דכיון שכל זה מדברי הצדוקים הן שרצו להביא ראיה לדבריהם מהאי קרא ולכאורה הוי הך ראיה לסתור דהא ודאי פשטא דלישנא דכאשר זמם אפילו הצדוקים מודים בו שאינו אלא לשון מחשבה וכוונה בלבד ואפ"ה ענש הכתוב כיון שהעידו שקר וזממו להרוג נפש בעדותן וא"כ לפ"ז שפיר שייך נמי לפרש לשון נפש בנפש בכה"ג גופא שאם זממו להרוג נפש ידונו בנפש וה"ה בכולהו ואדרבה מדלא כתיב נפש תחת נפש כדכתיב בחובל בפ' משפטי' ע"כ דהאי בנפש לאו תחת הוא אלא דאפ"ה משמע להו להצדוקין דהאי נפש בנפש משמעותו ע"כ היינו כמאן דכתיב נפש תחת נפש אי משום דבתר דכתיב כאשר זמם אשכחן דכתיב קרא אחרינא לא תחוס עינך נפש בנפש וכולה קרא יתירא הוא דהא בכאשר זמם לחוד סגיא דכל מיני עדיות במשמע אע"כ דאיצטריך האי קרא דלא תחוס עינך עליו אפילו בעדות נפשות וטעמא הוא דקיהיב למה לא תחוס עינך לפי שגם הם הרגו נפש כדאשכחן בהאי פרשה גופא גבי רוצח דכתיב ושלחו אותו זקני עירו ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת לא תחוס עינך עליו וה"ה לענין עין בעין וכן נמי אשכחן כיוצא בזה וקצותה את כפה לא תחוס עינך או משום שאם נפרש כאשר זמם כפשטא דלישנא יש במשמע דאפילו קודם שנגמר הדין נמי דמשעה שקבלו עדותן יהרוגו וזה לא מסתבר להו כלל ולא שייך נמי נפש תחת נפש אע"כ דהאי נפש בנפש היינו תחת נפש ממש מכל זה משמע להו בהדיא דהאי נפש בנפש היינו תחת נפש ע"כ הוצרכו לפרש דבכה"ג נמי שייך לשון כאשר זמם כיון שלא עשו מעשה בפועל כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:

שם אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים כו' עד סוף המשנה ופירש"י לעשות לאחיו משמע שהרי אחיו עדיין קיים עכ"ל. ולכאורה משמע דכוונת רש"י בזה לאפוקי שאם הרגו אינן נהרגין ולשון שהרי שכתב רש"י משמע כן דדוקא קאמר ודייקי חכמים להך מילתא מיתורא דלאחיו דאי לאשמעינן דאפילו לא הרגו נהרגין לשתוק מיניה דמכאשר זמם לחוד נפקא אע"כ דלדיוקא אתי ולאפוקי מק"ו וכמו שאבאר בסמוך בלשון הגמרא וכ"נ מלשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות דהא דאמרינן הרגו אין נהרגין היינו מהאי טעמא מדכתיב לאחיו ע"ש ובזה נתיישב היטב לשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו פ"כ מהל' עדות הלכה ב' וז"ל נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשו ודבר זה מפי מפי הקבלה משמע להדיא מדבריו דלא סגיא ליה להרמב"ם ז"ל בהאי טעמא דאין עונשין מן הדין לחוד אי לאו דמסייע ליה קרא והיינו ע"כ אסיפא דקרא סמיך מדכתיב לאחיו מדלא מייתי האי קרא לעיל בהלכה א' אלמא שעיקר דבריו בזה היינו להך מילתא דהרגו אין נהרגין לחוד וא"כ לפ"ז נראה שבחנם השיג עליו הראב"ד ז"ל במ"ש הרמב"ם בסוף דבריו אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא ממון מיד זה חוזר לבעליו ומשלמין לו ונראה מבואר שהשגת הראב"ד הוא משום דמשמע ליה שהוא נגד סוגית הגמרא בהאי ברייתא דבסמוך דמשמע דמטעם דאין עונשין מן הדין אתינן עלה וא"כ לפ"ז תו אין לחלק בין חייבי מיתות לחייבי מלקות וממון ונהי דלענין ממון כתב הכ"מ שם דמלשון התוס' בריש ב"ק משמע כדברי הרמב"ם אלא דלענין מלקות נתקשו כל מפרשי דבריו וכתבו שלא ידעו מניין לו להרמב"ם ז"ל דין זה לחלק בין מיתה למלקות וחתרו למצוא טעמים שאינם מספיקים ע"ש וכמ"ש התי"ט כאן במשנתינו והניח בקושיא ולמאי דפרישית א"ש טובא דאדרבה לישנא דמתניתין מסייע ליה להרמב"ם ז"ל דעיקר הילפותא היינו מדכתיב לאחיו דבעינן דוקא שיהיה אחיו קיים ולענין מלקות וממון שהרי אחיו קיים שפיר יש לחייבו מכח האי ק"ו וכמו שאבאר בסמוך דאפי' אי אמרינן בעלמא אין עונשין מן הדין אפ"ה בכה"ג דהכא מודה כנ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בגמרא תנא בריבי אמר לא הרגו כו' אמר אביו בני לאו ק"ו הוא אמר לו למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין. לכאורה נראה דהנך תנאי דברייתא פליגי אמתניתין דיליף להך מילתא דהרגו אין נהרגין מדכתיב לעשות לאחיו והרי אחיו קיים או שנאמר דתנא דמתניתין גופא נמי לא משמע ליה הך ילפותא אלא דלדחות הצדוקים הוצרכו לומר כך וזה דלא כמו שכתבתי בסמוך בשיטת הרמב"ם אלא דלעולם עיקר הטעם דהרגו אין נהרגין היינו משום דאין עונשין מן הדין אמנם לאחר העיון דהך מילתא אי אמרינן אין עונשין מן הדין בכה"ג דלא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא פלוגתא דתנאי ואמוראי היא בסנהדרין דף נ"ד פלוגתא דר' יהודה ורבנן לענין הבא על אביו דיליף בק"ו מאחי אביו ואמרינן התם דפלוגתא דאביי ורבא היא דפליגי להדיא בפ' הנשרפין לענין הבא על בתו מאנוסתו דיליף אביי מק"ו ומקשינן וכי עונשין מן הדין ומשני דגילוי מלתא בעלמא הוא ורבא פליג ויליף לה מג"ש והרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' איסורי ביאה כתב להדיא דמה ששתק הכתוב באיסור בת אנוסתו מאחר שאסור בת הבת כו' והיינו כאביי וכ"כ עוד בפ"א מהל' טומאת מת לענין טומאת משא במת ששתק ממנה הכתוב והביא שם ראיה ודוגמא מאיסור הבת נמצינו למידין מדבריו שפסק כאביי דהיכא דליכא אלא גילוי מלתא בעלמא עונשין מן הדין ומה שיש לדקדק בזה במה שפסק כאביי לגבי רבא אין כאן מקומו כיון דבלא"ה איכא למימר דבכה"ג דהכא רבא נמי מודה דלא שייך לומר אין עונשין מן הדין כיון דפשטא דקרא כאשר זמם שייך נמי בהרגו כיון דעיקר החיוב אפי' בהרגו אינו על המעשה דהעדים זוממין אין צריכין התראה אלא כיון שזמם לעשות וניכר מתוך מעשיו שהוא מזיד גמור כדפרישית מש"ה כתיב כאשר זמם דהכל בכלל בין הרגו ובין לא הרגו כן נ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שכ' בפי' המשניות ובחיבורו הך טעמא דמתני' דיליף לה מקרא דאי לאו קרא שפיר הוי ילפינן לה בק"ו והיינו כדפרישית בסמוך דמהאי טעמא גופא כתב הרמב"ם דחייבי מלקות אפי' נעשה המעשה אפ"ה חייבים מלקות דמיקיים בהו לעשות לאחיו שהרי אחיו קיים:

ועוד נראה ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בדרך אחר דלענין מלקות לא שייך לומר אין עונשין מן הדין דכיון דגלי רחמנא בעדים זוממין דלוקין אפילו בלאו שאין בו מעשה כדכתיב והיה אם בין הכות הרשע מש"ה אית לן למימר בפשיטות דלאו דידהו היינו מלא תענה דסתמא כתיב בין נעשה מעשה על פיהם בין לא נעשה ודוקא לענין מיתה אמרינן הכא בברייתא דהרגו אין נהרגין דאין עונשין מן הדין דהא לאו דלא תענה לא ניתן למיתה דלא עדיף משאר לאוין דלמלקות נאמרו כן נראה לי נכון מיהו בעיקר הדבר בהא דקי"ל הרגו אין נהרגין אע"ג דילפינן לה מקרא כדמשמע במשנתינו וכן פירש"י בחומש אפ"ה בקשו חז"ל למצוא טעם ודבר חפץ גם ע"פ סברא להוציא מלבן של צדוקין וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפי' החומש ע"ש באריכות ולי נראה להוסיף על דבריו דאדרבה לגודל חומר העבירה שנשתרשו בחטא וזממו ועשו לשפוך דם נקי מש"ה לא סגי להו כפרה כלל דדינם מסור לשמים לדונם בחמורה אם לא יעשו תשובה כהוגן משא"כ בשאר חייבי מיתות ב"ד דכיון דאיקטלו הוי להו כפרה ועוד נראה דהכא לענין עדים זוממין שייך טפי הך סברא כדי שלא יהא גנאי בדבר להב"ד שמכוין שנהרג הנידון ע"פ עדות הללו בב"ד וא"כ אם יגמרו ג"כ לעדים זוממין בהריגה יהא גנאי גדול בדבר דממה נפשך נהרג אחד מהם שלא כדין לכן גזר הכתוב שלא יהו נהרגין והרבה שלוחין למקום להפרע מהם ממקום אחר וכן מצאתי אח"כ בדברי מהר"י אברבנאל פ' שופטים ע"ש:

במשנה ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת העדות בשנים כו' נראה דהא דלא דרשינן איפכא דהכי קאמר קרא זימנין דמתקיים העדות בשנים וזימנין דבעינן שלשה כגון בהכחשה דתרי ותרי ואשמעינן דשלשה מכחישין את שנים דאזלינן בתר רוב דעות בין בהכחשה ובין בהזמה הא ודאי ליתא דאכתי איכא תרי להדי תרי נמצא שאנו ממיתין ע"פ עד א' ורחמנא אמר בסיפא דקרא לא ימות ע"פ ע"א ודוקא בדיינים אזלינן בתר רוב דיעות בין בדיני ממונות דהוי בשלשה ובב' מזכין הרי הוא זכאי וכן להיפך ובין בדיני נפשות מש"ה בעינן כ"ג וי"א מחייבין וי"ב מזכים זכאי ולחיוב' בעינן שנים כדדרשינן ברפ"ק דסנהדרין משא"כ בעדים אלא דאכתי איכא למידק דלמא הכי קאמר קרא דזימנין דבעינן ג' עדים כגון דאיכא ע"א דמכחיש ומש"ה לא סגי בתרי דא"כ מתקיים העדות ע"פ עד א' ואע"ג דלקושטא דמילתא קי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא דאפ"ה מתקיים העדות ע"פ שנים אכתי היא גופא מנ"ל כיון דמפשטא דקרא משמע איפכא דזימנין דבעי ג' וכמו שאבאר. והנראה בזה דכולה מילתא דמתניתין מיתורא דעדים עדים ילפינן לה שפיר דאי ס"ד דקרא או או קאמר ולחלק לכתוב ע"פ שנים או שלשה עדים ותרי זימני עדים ל"ל אע"כ להקיש ולג"ש דהנך עדים דב' כהנך עדים דג' וכדדרשינן דאפילו שנים מזימין את הג' דלענין הזמה עדות המזימין עיקר ותרי כמאה דלא אזלינן בתר רוב דיעות בעדות ומה"ט גופא פשיטא לן בכולא תלמודא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אפילו לגבי תרי כי היכי דודאי עד א' לא מהני לגבי תלתא. ודע שהרמב"ן ז"ל בפי' החומש בפ' שופטים כתב אהאי קרא שרבי' סעדיה גאון אמר ע"ד הפשט שמה שנאמר שנים עדים או שלשה היינו ששלשה מקבלין עדות השנים וע"ז השיג הרמב"ן ז"ל וז"ל ואין בכתוב קבלת עדות רק עדים אבל כמדומה לי שטעה הגאון בדינו כי עדות דיני נפשות לא תקובל רק בסנהדרין של כ"ג עכ"ל ואף שאיני כדאי להכניס ראשי בין הרים גדולים ורמים אעפ"כ תורה היא וללמוד אני צריך דבמאי פשיטא ליה להרמב"ן ז"ל דלקבלת עדות נפשות בעינן כ"ג דהא קרא דושפטו העדה והצילו העדה בגמר דין איירי דתלוי ברוב דיעות משא"כ לענין קבלת עדות מה לי ב"ד של ג' או ב"ד של כ"ג מה לי דיני ממונות מה לי דיני נפשות דמן התורה בתרווייהו בעינן דרישה וחקירה דכתיב משפט אחד יהיה לכם ואע"ג דודאי מסתמא אורחא דמלתא שאין עדים מעידין בדיני נפשות אלא קרוב לגמר דין והיינו לפני ב"ד של כ"ג אכתי מיהא אשכחן שהעדים חולין או שהם במדינת הים במקום שאין שם סנהדרין ואשמעינן קרא דאפילו בכה"ג נמי אשכחן דיומת המת על פיהם כגון שנתקבל עדותן בג' ועוד שאף אם נאמר דפשיטא ליה לרמב"ן ז"ל הך מילתא דבכל ענין בעינן כ"ג אפ"ה קשיא מדידיה אדידיה שהרי הרמב"ן ז"ל גופא כתב בהשגותיו על הרמב"ם בשורש מנין המצות בשורש שני על מ"ש הרמב"ם ז"ל דדין תורה שאין מקבלין עדות לא בד"מ ולא בד"נ אלא מפי עדים ולא מפי כתבם אלא מדברי סופרים וע"ז השיג וכתב וז"ל ואני מוצא ד"נ בעדות שבשטר כגון שקידש ראובן את אשה בעידי חתימה ובא עליה שמעון כו' נהרג עליה עכ"ל ואף דבאמת אין זה השגה על הרמב"ם ז"ל כמו שהארכתי בחידושי גיטין וקידושין שעידי הגט וקידושין שנכתב בלשון הבעל הרי את מקודשת לי או הרי את מגורשת ממני הרי את אין זה מענין שאר עדות דבאמת אם כתבו בפנינו גירש אה"נ דקרינן מפיהם ולא מפי כתבם אלא אי משכחת לה דנהרגין ע"י עדות שבשטר היינו אם נתקבל עדותן של עדות בפני ב"ד של ג' שהעידו בפניהם שקידש או גירש וא"כ לפ"ז יפה כתב רבינו סעדיה דזימנין לא יומת המת אלא ע"פ ג' דוקא והיינו בכה"ג גופא ע"י קבלת עדות כן נראה לי נכון להמליץ בעד רבינו סעדיה גאון זכרונו לברכה וצ"ע ודוק היטב:

שם אלא להקיש שלשה לשנים מה שלשה מזימין את השנים כו' לכאורה לשון המשנה אינו מדוקדק דאיפכא ה"ל למימר להקיש שנים לשלשה מה שלשה כו' וכן דיקדק בעל תי"ט מיהו לע"ד נראה דלשון המשנה מיותר דכיון דעיקר היקישא דהאי קרא דיומת המת לאו בעדים זוממין איירי אלא בכל חייבי מיתות כגון עובד עבודת כוכבים דאיירי בהך פ' מש"ה לא שייך למימר להקיש שנים לשלשה מה שלשה מזימין את השנים ולדונם בעדים זוממין וה"נ בשנים שמזימין לג' דא"כ לא שייך הך היקישא הכא אלא באידך פרשה דעדים זוממין דבהך פרשה נמי כתיב ע"פ שני עדים או ע"פ ג' עדים יקום דבר אע"כ דהאי היקישא דהכא לאו אעדים זוממין קאי אלא לענין דין המחויב מיתה וה"ק דכיון דפשיטא לן דג' מזימין את השנים אבע"א קרא ואבע"א סברא וא"כ ע"כ דהא דקאמר קרא ע"פ שנים עדים יומת המת לאו מילתא דפסיקא שיומת המת על פיהם דהא היכא שהוזמו לא מהני עידותן כלל לגבי הנידון אדרבה יש עליהם דין עדים זוממין ה"נ האי או שלשה עדים נמי בכה"ג איירי כשלא הוזמו אבל אם הוזמו אין ממיתין הנידון על פיהם והיינו ע"כ אפילו ע"י שנים כיון דתרי כמאה ולא אזלינן בתר רוב דיעות כדפרישית בסמוך דעיקר היקישא ממה דכתיב נמי תרי זימני עדים משמע שבא להשוותן יחד דהנך כהנך א"כ ע"כ דעדים זוממין דכתיב בקרא היינו אפילו בתרי ותרי דחידוש הוא דלעולם אחרונים נאמנים כדתנן במשנה דלעיל בפירקין כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

שם ר"ש אומר מה שנים אינן נהרגין כו' ר"ע כו'. משמע מל' כל מפרשי המשנה דהנך תנאי לא פליגי לדינא דכולהו אית להו דהדדי וה"נ מסתברא דהא קי"ל אין היקישא למחצה ועיין בתי"ט שכתב בשם נימוקי יוסף שריב"א בעל התוס' מפרש דר"ע לית ליה דר"ש והביא ג"כ שאר פירושים דר"ע פליג אדר"ש ומדברי כולם משמע מיהא דת"ק נמי אית ליה דר"ש אלא דאכתי יש לדקדק במאי פליגי דהא קי"ל אין היקש למחצה ור"ש נמי מאי אתא לאשמעינן ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב משום דאיכא למימר דעיקר היקישא דהאי קרא אינו אלא לענין מיתת הנידון דאיירי ביה האי קרא דיומת המת מה שאין כן לענין הך היקישא דר"ש דלא איירי אלא לענין דין חיוב עדים זוממין גופייהו משא"כ לענין מיתת הנידון לא נפקא מיניה מידי בהך היקישא דבין אי בעינן שיוזמו כולם או לא מ"מ פשיטא דעדותן בטילה לגבי נידון דלא גרע מהכחשה וכדאמרינן נמי בסמוך נמצא א' מהם קרוב או פסול לכ"ע עדותן בטילה בדיני נפשות א"כ לפ"ז אפשר דלא שייך הך היקישא דהכא לענין דיני עדים זוממין ור"ש סבר דאפ"ה אין היקש למחצה או אפשר דר"ש גופא לאו מהאי היקישא דקרא דיומת המת יליף אלא מאידך קרא דכתיב בעניינא דעדים זוממין גופייהו ע"פ שני עדים או ע"פ שלשה עדים יקום דבר וכיוצא בזה כתב התי"ט במלתא דר"ע ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך:

שם ר"ע אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו כו' כך הגירסא בכל הגמרות שלנו ובספרי ה"ר ר"י אלפס ז"ל אלא דבקצת ספרי המשניות ראיתי דלא גרסינן להקל והגירסא לא בא השלישי אלא להחמיר עליו ונראה שכך היתה גירסת רש"י שכן נראה מפירושו ממה שנדחק לפרש דלא הוצרך ללמדינו דזה הפירוש לא שייך כלל לא מיבעיא לפי גרסת הספרים שלנו דגרסינן לא בא הג' להקל אלא אפי' לגירסא השנייה נמי פירושו דחוק דודאי לאו מילתא פשיטא היא כל כך ששנים מזימין ג' ואפילו מאה ואפילו כמה כיתות כדלעיל עד שהוצרכו כמעט כל מפרשי התורה למצוא טעם לדבר כדפרישית לעיל וא"כ ודאי איצטריך קרא להכי אלא ע"כ דרש"י הוכרח לפרש כן לפי לשון המשנה ולפי גירסתו וגם הר"ן ז"ל נראה דגרס כגירסת רש"י דלא גרסינן להקל ולכן הוכרח להביא פירושים אחרים בשם ריב"א ובשם מהרי"ץ גיאת והביאם ג"כ בעל התי"ט ולולי פירושם היה נ"ל לפרש בפשיטות לפי גירסת הספרים שלנו דה"ק ר"ע דלא משמע ליה לפרש הקישא דקרא כת"ק או כר"ש משום דלדבריהם לא שייך הך היקישא כפשטא דקרא דכתיב יומת המת משמע דלחובת הנידון איירי ואי לענין הזמה לת"ק הוי לקולא דידיה שאפי' הם ג' עדים השנים מזימין אותם ופטור הנידון דאיירי בי' קרא ולר"ש נמי לא אתי הך הקישא לחובת הנידון דהא אפי' אי בעינן שיזומו כולם ולא הוזמו אלא שנים אפ"ה מודה ר"ש דהנידון מיהא הוא פטור דנהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי מש"ה משמע לר"ע דהאי היקישא להחמיר על השלישי בא ושייך ביה שפיר יומת המת דסיפא דקרא דמה"ט גופא החמיר הכתוב על השלישי אע"ג שאינו אלא נטפל דבלא"ה גברא קטילא הוא ע"פ השנים והוי כמת מעיקרא אפ"ה ענשו הכתוב כאילו הומת המת ע"פ וממילא שמעי' נמי להך מילתא דמסיים ר"ע בסיפא דלענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול הושוו שלשה לשנים דאלת"ה לא הוי נטפל אלא מהעוברי עבירה עצמו דנראה שעיקר עדותו הוה בשביל כך שאם ימצא קרוב או פסול בהנך תרי יומת המת ע"פ עדותו וכן נ"ל בכוונת הרי"ץ גיאת או שנאמר דהא דמסיים בסיפא ומה שנים נמצא אחד מהם קרוב כו' לאו אהאי קרא דיומת המת דלעיל קאי אלא אאידך קרא דכתיב ע"פ ב' עדים או ע"פ ג' עדים יקום דבר דמייתר להך דרשא והכי משמע להדיא מלשון הגמרא למאי דמסיק רבא לקמן אהך פיסקא גופא דיקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר וכמו שאבאר עוד בסמוך כנ"ל ודוק היטב:

שם ומה שנים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילה. לכאורה משמע דבשנים פשיטא לן דעדותן בטלה כיון דלא נשתייר אלא חד סהדא אלא דמלשון התי"ט לא משמע כן ממ"ש הרי זה בא ללמד ונמצא למד דאכתי בתרי גופא לא ידעינן ע"ש ונראה בכוונתו דלא משמע ליה הך היקישא בהאי עניינא דאין דנין אפשר מאי אפשר ומה ענין שנים לג' כיון דבג' אשתיירי תרי כשרים משא"כ בשנים מש"ה משמע ליה לבעל התי"ט דהא דקאמר מה שנים עדותן בטלה היינו דבטל לגמרי שזה העד הכשר שוב אין מצטרף באותו עדות אפילו אחר שיבוא עוד ע"א לאחר כדי דיבור וע"ז כתב שפיר דבתרי גופא לא ידעינן מסברא אי לאו מהך היקישא שבא ללמד ונמצא למד והיינו כדפרישית דהך היקישא דאידך קרא מייתר להך מילתא לחוד וכמו שנראה קצת מלשון התי"ט בדיבור הקודם שהכתוב שנאן אלא שקיצר מאד במקום שהיה לו להאריך דהא מסתימת לשון הסוגיא ולשון התוס' לא פסיקא כלל הך מילתא דאיירי מתניתין בתרי היקישא דקראי וכמו שאבאר ועיין עוד בסמוך מיהו בעיקר ההיקש להך מילתא דעדותן בטלה נ"ל דודאי בשנים פשיטא דאפי' לצרף נמי לא חזו וילפינן לה שפיר מהא דקיי"ל כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים וקריין רחמנא עד בלשון יחיד כדכתיב והוא עד או ראה או ידע וה"נ בתר האי קרא דע"פ ב' עדים או ע"פ ג' עדים יקום דבר כתיב בתריה כי יקום עד חמס באיש אלמא דתרי כחד חשיבי והאי בלא האי לאו כלום הוא וממילא דה"ה לק' דתרי כמאה ובכה"ג גופא אשכחן דדריש הש"ס בפרק זה בורר (סנהדרין דף ל') לענין דבעינן שיראו שניהם כאחד בדיני ממונות מדאפקינהו רחמנא בלשון חד ע"ש וא"כ פשיטא דשייך למידרש בכה"ג לענין היקישא דהכא כנ"ל:

שם אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. ונראה לכאורה דה"ה בג' או מאה שאמר א' מהם בחקירות איני יודע דעדותן בטלה מהאי היקישא גופא אלא היכא שהוכחש א' מהם בחקירות חביריו יש להסתפק אי בכה"ג נמי אמרינן דעדותן בטלה או דילמא דבהכחשה לא שייך לומר דכחד כת חשיבי ונפקא מינה טובא לענין סוגיא דשמעתין ואין להאריך וצ"ע. אח"ז ראיתי בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות עדות הלכה ג' שכתב להיפך דבאינו יודע תתקיים העדות בשאר ויהרג ובהכחשה אפי' בבדיקות עדותן בטלה וכתב שם הכ"מ שהוציא כן ממסקנא דרבא בפ' היו בודקין ואשתומם ונבהלתי על חזיון זה דהא רבא מסיק התם להדיא דהיינו דלא כר"ע דמתניתין דהכא והרמב"ם וכל הפוסקים פסקו הלכה כר"ע וכרבי וכבר הרגיש בזה בעל לחם משנה ונדחק מאד בזה ליישב ויש לי ישוב אחר בזה דלמאי דמסיק התם בתר הכי דטעמא דאינו יודע בחקירות היינו משום דעדות שאי אתה יוכל להזימה לא שמה עדות א"כ שפיר מיתוקמא מתניתין אפי' כר"ע דכל עד שאמר איני יודע אין שם עד עליו אף לבטל העדות ומש"ה תתקיים העדות בשאר משא"כ בהכחשה שיש עליו שם עד שהרי גמר עדותו כנ"ל ודו"ק:

שהרי הצדוקים אומרים עד שיהרג שנאמר נפש תחת נפש. תמיה לי דהאי קרא לא לגבי עדים זוממין כתיב דאלו בע"ז נפש בנפש כתיב בפ' שופטים ואלו האי קרא בפ' משפטים גבי וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וסיפא דקרא ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש ושביק תנא קרא דגבי ע"ז גופייהו ונקט קרא אחרינא:

יכול משעה שקבלו עדותן יהרגו ת"ל כו'. ק"ל איך ס"ד שמשעה שקבלו עדותן והוזמו קודם גמר דין יהרוגו הא ליכא כאשר זמם דמאן יימר דיתחייב ע"פ דלמא לא יגמור הדין להרוג ע"פ עדותן ובקרא כאשר זמם כתיב [וא"כ] קרא למעוטי ל"ל ושמא י"ל דקמ"ל אע"ג [דלא] גמרו הדין אחרי שנזמו שאם עדותן מספיק שהנדון ת"מ ע"פ יהרגו קמ"ל דלא כיון שהוזמו קודם גמ"ד. עי"ל דהאי עד שיגמר הדין דקאמר היינו שאחר גמ"ד יאמרו איש פלוני חייב דומיא דההיא דפ"ק דסנהדרין (דף ו') דקאמר נגמר הדין א"א רשאי לבצוע ואמרינן היכי דמי גמר דין איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי וקמ"ל קרא דאע"ג דכבר נמנו ורבו הסנהדרין לחייב הנדון ואינו מחוסר אלא לומר איש פלוני חייב ואח"כ הוזמו העדים פטורים דאין זה גמר דין הואיל ולא אמרו עדיין איש פלוני חייב מיתה אלא דלישנא יכול משעה שקבלו עדותן יהרגו לא משמע הכי. ונ"ל דהיכא דכבר נמנו לחייב הנדון אע"פ שלא [חסר]:

הרגו אין נהרגין. בפ"ק דב"ק פירשו התוס' בשם ריב"א דגבי ממון אפילו שילם ע"פ העדים זוממין חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור"י מפרש דל"צ להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק"ו דגבי ממון עונשין מן הדין והא דהרגו אין נהרגין היינו משום דהתם אין עונשין מן הדין. גם הרמב"ם כתב בפ"ק [מהל' עדות] אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו. ונ"ל להביא ראיה לזה דאס"ד דגבי ממון נמי אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ היכא שהעידו לזכות את החייב והוזמו לא ישלמו דהא קודם שנגמר הדין ע"פ אם הוזמו אפילו בעדות ממון פטורין כמש"ל ולא משכחת לה דין הזמה בממון אלא לאחר גמ"ד והא כיון דגמרו הדין ואמרו איש פלוני זכאי כיון שהלה מוחזק ומעכב ע"פ זה הו"ל מיד אחרי גמ"ד כאשר עשה. וגדולה מזו אמרינן בפ"ד דסנהדרין (דף ל"ג) דתנן ד"מ מחזירין בין לזכות בין לחובה ורמי עלה מהא דתנן דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי מה שעשה עשוי וישלם מביתו ושני ר"ח כאן שנטל ונתן ביד כאן של"נ ונתן ביד ופריך זיכה את החייב היכי משכחת לה דא"ל פטור אתה והא לא נשא ונתן ביד ומשני כיון דא"ל פטור אתה כמי שנטל ונתן ביד דמי אלמא זיכה את החייב מיד שפטרוהו הו"ל כמי שנטלו מזה בידים ונתנו לשכנגדו דאל"ה מחזירין את הדין כדאר"ח והדיין פטור מלשלם כ"ש דלגבי עדים בזיכו את החייב ע"פ עדותן דחשיב כאשר עשה דהא כאשר עשה דפטורין לאו בעושין בידים מיירי אלא בנעשה ע"פ עדותן ממילא ע"י הדיינים ושליח ב"ד ואפי' לרבינא דמוקי להא דנטל ונתן ביד דזיכה את החייב כגון שהיה לו משכון בידו ונטלו ממנו הא לא"ה לא ע"כ ל"ש לרבינא אלא דאי זיכה את החייב גרידא בלא משכון ל"ת כנוטל בידים ממש לחייב את הדיינין דפטור בלא"ה אבל לפטור את העדים משום כאשר עשה דאפילו בממילא אם נעשה ע"פ הו"ל כאשר עשה לפטרן הא ודאי מסתברא דאפילו רבינא מודה כיון דא"ל פטור אתה הו"ל כאשר עשה ועוד דכל למעוטי בפלוגתא בין שנויא קמא דנטו"נ לשנויא דרבינא עדיף מלומר דלשינויא קמא כיון דא"ל פטור אתה בזיכה את החייב חשיב לה אפילו בלא משכון כנטל בידים אפילו לחייב את הדיין ולרבינא בלא משכון לא חשיב אפילו לכאשר עשה ממילא לפטור את העדים משום כאשר עשה. והשתא אס"ד דבממון כאשר עשה נמי פטורין א"כ בהעידו לזכות את החייב לא מ"ל לעולם דין הזמה לחייבם דאי קודם גמ"ד לאו כלום הוא דהא אין דין הזמה עד לאחר גמ"ד אפילו בממון ואי לאחר גמ"ד בזיכה את החייב נמי ל"מ לה דהא כיון דנגמר הדין וא"ל פטור אתה לכ"ע הו"ל כאשר עשה וכיון שכן תקשה האיך עדים מעידין בד"מ לזכות את הנתבע כיון דא"א לקיים בהו דין הזמה הו"ל עדות שא"א יכול להזימה ולא הוי עדות אפילו בד"מ וכדאמרינן בפ"ז דב"ק (דף ע"ה) בעדות שאי אתה יכול להזימה קמיפלגי כגון דאתו סהדי וא"ל גנבת וא"ל אין גנבתי כו' ופריך והא קיי"ל עדות שאאי"ל לא הוי עדות אלא ע"כ גבי ממון כאשר עשה נמי חייבין וכדברי התוס':

חייבי מלקות מנין. פרש"י אמתניתין קאי דאמר אין עושין דין הזמה עד שיגמור הדין ולכאורה יש לפרש דקאי נמי אההיא דבריבי דאמר הרגו אין נהרגין ועלה קאמר ח"מ מנין דאם לא לקה הנדון לוקין ואם לקה אין לוקין וה"נ י"ל חייבי גליות מנין דאם גלה הנדון אין לוקין אם הוזמו [אבל] גם הרמב"ם [בפ"ק מהל' עדות] נמי כתב נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין כו' אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין. ונ"ל דה"ט דרש"י והרמב"ם משום דאע"ג דאינם ראוים ללקות מפני כאשר זמם דכאשר זמם ולא כאשר עשה אפ"ה לוקין משום לאו דלא תענה דלאו זה שייך בכל ע"ז אלא משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו כדאמרינן בר"פ וה"מ בשלא נעשה מעשה ע"פ ולא נלקה הנדון אבל כל היכא שנעשה מעשה ע"פ שנלקה הנדון אע"ג דמעשה זו נעשה ממילא ולא עשו הן בידים אפ"ה לוקין ודמי להא דפ"ק דתמורה (דף ג') דאמרינן כל ל"ת שבתורה עשו בו מעשה לוקין לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר וא"ל ר"י התם לתנא לא תיתני מימר משום דבדבורי' עשה מעשה פי' שנעשה מחול קודש אלמא אע"פ שנעשה מעשה ע"פ דיבורו ממילא אפ"ה חשבינן ליה כאלו הוא עשה המעשה בידים ולוקין עליו ה"נ אע"ג דמעשה זו שנלקה הנדון ע"י נעשה ממילא והם לא עשו אלא דיבור בעלמא הואיל וע"פ דיבורם נעשה מעשה לוקין עליו. ולפ"ז בלא לקה הנדון הא דלוקין הוא מכאשר זמם ובלקה הא דלוקין לאו מכאשר זמם דהא ולא כאשר עשה אלא משום לא תענה הואיל ונעשה מעשה ע"פ אבל בלא לקי משום ל"ת ליכא דאין בו מעשה ומשום כאשר זמם איכא. מ"מ נ"ל דל"ד הא דכאשר עשה למימר דהתם גבי מימר ע"פ דיבורו ובשעת דיבורו נעשה מעשה דבשעה שמדבר ומימר עושה מחול קודש מש"ה חשיב מעשה ללקות עליו אבל ע"ז בשעת דיבורם שמעידין בפני ב"ד אכתי אין כאן מעשה עד בתר שעה שנגמר הדין ע"פ ונלקה הנדון ועל אותה שעה אין חייבים דהא לאו מידי עבדי ועיקר חיובן בא להם על שעת עדותן שהעידו שקר ועברו בלא תענה והא בשעה שעברו בלאו זה אכתי לא עשו ולא נעשה בדיבורן שום מעשה וכיון דמשום כאשר זמם ליכא דהא ולא כאשר עשה משום ל"ת נמי אין לוקין דהו"ל לאו שאין בו מעשה:

חייבי גליות מנין. פרש"י העידוהו שחייב לגלות והוזמו ותנן במתני' סופג את הארבעים מנ"ל עד שיגמור הדין דהני הואיל ולאו מדין כאשר זמם קא מיתרבו לא אתי מלקות דידהו מגז"ש דרשע רשע דמההוא לא ילפינן אלא ע"ז שהרשיעו הנידון ללקות דהאי רשע רשע בנידונין כתיב וכן פי' התוס'. וק"ל הא בפ"ג דכתובות (דף ל"ג) אמר אביי דעדים זוממין אין צריכין התראה דאס"ד צריכין התראה כי לא מתרינן בהו לא קטלינן להו מי איכא מידי דאינהו בעי קטלי בלא התראה ואינהו בעי התראה הא בעינן כאשר זמם לעשות וליכא ופריך אלא מעתה ב"ג וב"ח דלא מכ"ז קא מתרבו ליבעי התראה ומשני א"ק משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם וא"כ ה"נ בהעידו שחייב גלות והוזמו דאין לוקין עד שנגמר הדין נילף נמי ממשפט השוה לכולכם כמו דמרבי התם דזוממי ב"ג א"צ התראה ממשפט א' דהא זוממי ב"ג ושל גלות תרווייהו לא מכאשר זמם אתיא מלקות דידהו אלא מוהצדיקו את הצדיק והרשיעו א"ה כדאמרינן ר"פ (דף ב') ועוד ק"ל הא אמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ג') ורפ"ד (דף ל"ב) דבר תורה א' דיני ממונות וא' ד"נ בדרישה וחקירה אע"ג דדרישה וחקירה לא כתיב בד"מ אלא בד"נ נ"ל ממשפט א' יהיה לכם וה"נ קרובין דפסולין להעיד נ"ל התם בפ"ג (דף כ"ז) מלא יומתו אבות על בנים ואמרינן התם אשכחן בד"נ בד"מ מנ"ל אמר קרא משפט א' משפט השוה לכולכם אלמא ילפינן ד"מ מד"נ לענין דרישה וחקירה ופסולי עדות קרובים אע"ג דלא גלי להו רחמנא אלא בד"נ ילפינן להו נמי לד"מ מקרא דמשפט א' להשוותם זה לזה ד"מ לד"נ וה"נ נילף חייבי גלות וחייבי מלקות מד"נ מה"ט דמשפט א' דאין עדים אם הוזמו נהרגין עד שיגמור הדין ע"כ לענין דרישה וחקירה ופסול קרובים אין לנו בח"מ וגליות אלא מד"נ ומקרא דמשפט א' והא כבר הקשו התוס' לקמן (דף ו') אהא דקאמרינן עדות מיוחדת כשירה בד"מ משום שנאמר לא יומת ע"פ עד אחד בד"נ הוא דאין כשירה אבל בד"מ כשירה דאמאי לא נילף ד"מ מד"נ מקרא דמשפט א' כדאמרינן גבי פסול קורבה ותירצו דע"כ האי קרא לאו בד"מ קאי דעד אחד מועיל לממון דלשבועה מיהו איתיה וה"ט לא שייך למימר הכא גבי עד שיגמור הדין וא"כ נילף לכולהו מד"נ מקרא דמשפט א' ול"ל דמש"ה לא ילפינן להא ח"מ וחייבי גלות ממשפט א' משום דחייבי ממון כתיבא נמי הכא בפרשה ע"ז דכתיב יד ביד דנ"ל מיני' דע"ז משלמין ממון ומהתם נ"ל נמי דאין משלמין ממון עד שיגמר הדין כדפי' התוס' וש"מ דבהא מילתא דעד שיגמר הדין לא אתי' כולהו מד"נ מהאי טעמא דמשפט א' דא"כ תיתי נמי חייבי ממון מהא וקרא דיד ביד ל"ל מש"ה איצטריך גז"ש לח"מ ולח"ג הא ליתא דא"כ תקשה לבתר דאסיק גז"ש וא"כ בכל עונשי הזמה שוים בהא דאין נענשין עד שיגמר דינו של נידון יד ביד ל"ל תיפוק לי' כולן ממשפט אחד ונילף לכולן מנפש בנפש דד"נ אלא ודאי האי יד ביד לאו להכי אתי לעד שיגמור אלא לתשלומי ממון אתא כדאמרינן ר"פ החובל (דף פ"ד) ורפ"ג דכתובות (דף ל') והא דעד שיגמור ממילא ש"מ ואכתי ג"ש לח"מ וגלות ל"ל תיפוק ליה ממשפט א':

ועוד ק"ל על פי' רש"י שפירש דזוממי גלות לא אתי' מהאי גז"ש דרשע רשע דמההוא לא ילפינן אלא ע"ז שהרשיעו את הנדון ללקות דהאי רשע רשע בנידונין כתיב וזה פלא דהא גז"ש זו דרשע רשע מפרש לה בפ"ק דסנהדרין (דף י') גבי הא דס"ל לר"י התם דחייבי מכות בכ"ג ואמר אביי אתיא רשע רשע מח"מ כתיב הכא והיה אם בן הכות הרשע וכתיב התם אשר הוא רשע למות מה להלן בכ"ג אף כאן בכ"ג והא זוממי ב"ג וה"ה של גליות מהאי דוהי' אם בן הכות הרשע איתרבו למלקות אלמא מיירי האי קרא בהרשיעו את הנדון לגלות ולא למלקות והשתא מאי קאמר ח"ג מנין הא מהא גז"ש דרשע רשע אתיא כיון דקרא מיירי בחייבו את הנדון לגלות והאי אע"ז של גלות קאי ורבינהו למלקות ועוד ק"ל על פרש"י ותוס' אי ס"ד דח"ג דהיינו אם העידו על הנידון שחייב גלות לא נפקא ליה מקרא דרשע רשע לעד שיגמור הדין הואיל ולאו מדין כאשר זמם איתרבו מלקות דידי' א"כ אפילו לבתר דמייתי גז"ש דרוצח רוצח א"כ אכתי מיבעי חייבי ב"ג מנין דעד שיגמור דהני נמי לאו מכ"ז איתרבו כחייבי גלות והא מגז"ש זו דרוצח רוצח לא אתיא אלא ח"ג דרוצח גבי דידהו כתיב אבל לעדי ב"ג אין לנו אותו ג"ש ומנין שאין לוקין עד שיגמור הדין וכ"ת ה"נ דלוקין אם הוזמו קודם גמר דין א"כ מאי מבעי ליה ח"מ מנין ח"ג מנין נימא אה"נ דלוקין קודם גמר דין אלא ודאי ש"מ דפשיטא ליה להגמרא דהא דאין עדים זוממים חייבים עד לאחר גמ"ד של נידון כללא הוא לכל דיני הזמה:

ולי נראה לפרש דודאי להא דעד שיגמור הדין בכל עונשי הזמה נ"ל מדגלי בדיני נפשות ומקרא דמשפט א' והא דקאמר הגמרא ח"מ מנין ח"ג מנין לאו אמתניתין קאי אלא אברייתא דבריבי דקאמר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין וקאמר ח"מ מנין דאם נלקה הנדון ע"י והוזמו אח"כ דאין לוקין וכן חייבי גלות מנין דאם גלה הנדון כבר ע"י לערי מקלט והוזמו אח"כ דאין לוקין והשתא ליכא למילף הא ממשפט א' דהא בד"מ אפי' שילם הנדון ע"י אם הוזמו אח"כ משלמין וכדפי' בסמוך והשתא מאי חזית לדמויי לח"מ וח"ג לד"נ מקרא דמשפט אחד נדמינהו לד"מ מהאי קרא גופי' דמשפט השוה לכולכם:

אין עדים זוממין נהרגין ואין לוקין עד שיזומו שניהם. ק"ל אמאי לא קאמר נמי דאין משלמין ממון עד שיזומו שניהם כדאמרינן לעיל (דף ג') אין עדים זוממין משלמין ממון עד שיזומו שניהם וי"ל משום דגבי ממון לא פסיקא ליה [דאמר עד שיזומו שניהם דאפילו] ניזום אחד נמי משלם ולאו מדין הזמה דודאי אפי' בממון אין דין הזמה עד שיזומו שניהם דהא טעמא דבעינן עד שיזומו שניהם הוא כדפרש"י דכתיב והנה עד שקר העד ואמר מר כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב א' וה"ט שייך נמי בממון אלא משום דיני דגרמי כגון שהוציאו ממון ע"פ עדותן מנתבע לתובע ואח"כ הוזם א' מהם אע"פ שלא הוזם הב' מ"מ לא נשתייר כאן אלא עד אחד דהיינו השני שלא הוזם וכיון דבהזמה הא [הימנה] תורה להמזימין הו"ל עדות העד אחד שניזום שקר ודאי ובטל נמי ממילא העדות של שני דהא אינו אלא ע"א ואין ע"א נאמן להוציא ממון הלכך אם א"א בחזרה כגון שהתובע אלם או אין לו נכסים או שהלך למדה"י כיון דא"א בחזרה מחויב הוא לשלם משום דיני דגרמי ולא דמי לב' כיתי עדים המכחישים זה את זה דפטורין אפילו א"א בחזרה דשאני התם דתרי ותרי נינהו ואמרינן מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אבל בהזמה דהמזימין נאמנין מגזה"כ כיון שהוזם אחד מהם ממילא בטל נמי בודאי עדות של השני והעד שניזום חייב לשלם משום דיני דגרמי מש"ה לא נקט אלא אין נהרגין ואין לוקין דפסיקא ליה מלתא דלעולם לא משכחת לה דנהרגין ולוקין בהוזם אחד מהם אבל בממון דמשכחת לה בנעשה מעשה על פיהם והוציאו ממון וא"א בחזרה דאפילו בהוזם א' נמי משלם אע"ג דבלא נעשה מעשה על פיהם בכה"ג דא"א לחייב [מדין] דיני דגרמי מדין הזמה אין משלם עד שיזומו שניהם כיון דלאו מלתא פסיקתא הוא לא קתני לה והאי דלעיל דאין ע"ז משלם עד שיזומו שניהם מדין הזמה קאמר ובדליכא לחייבו משום דיני דגרמי מיהו הא עובדא דיהודא ב"ט מייתי לה הש"ס בפ"ב דחגיגה (דף ט"ז) וגירסת כל הספרים התם נמי אין משלמין ממון עד שיזומו שניהם וגירסא נכונה היא ונ"ל שגם כאן גרסינן לה אלא ע"י ט"ס נשמט בבא זו דממון בשמעתין:

אלא להקיש שלשה לשנים מה ג' מזימין את הב' אף ב' יזומו את הג'. הכי גירסת הספרים דידן וה"ג נמי הרי"ף להקיש שלשה לשנים. ולכאורה אין גירסא זו נכונה ולהקיש ב' לג' מיבעי לי' למימר כדמסיק מה ג' מזימין את הב' דהא רובא נינהו ה"נ מקשינן ב' לג' דב' יזומו את הג' דהיינו מיעוטא מזימין לרובא וצ"ל דהני שנים ושלשה דקרא לענין היקש זה לא מיירי מן המזימין אלא מן הניזומין איירי וה"ק מה שנים ניזומין מן הג' אף ג' ניזומין מן הב' אע"פ שהן הרוב ומהג' מזימין את הב' דקאמר האי ג' לאו אג' דקרא קאי דהא קרא מניזומין מיירי ולא מזוממין אלא סיפא דמלתא דמזימין את הב' אקרא קאי ואב' דקרא שניזומין מן הג' וכן הא דמסיים אף ב' יזומו לאו אב' דקרא קאי אלא סיפא דמלתא יזומו את הג' אקרא קאי דקרא משלשה הניזומין מן השנים איירי ולהקיש שלשה לשנים דקאמר תנא נמי אניזומין קאי:

אף ב' מזימין הג' ומנין אפילו מאה ת"ל עדים. הקשו התוס' אימא עדים אתא אף לד' ונמצא א' מהן קרוב או פסול יותר מן הג' דכתיבי בקרא אבל טפי מארבעה לא וי"ל כיון שכת א' מזמת שתי כיתות הוא הדין מאה. כוונתם להקשות אהני תרי דנ"ל מעדים דאפילו מאה הן לענין הזמה הן לענין קרוב או פסול אימא עדים אתא אף לד' ולא יותר וע"ז תירצו דאין לחלק בין ד' שהן ב' כתות למאה. וק"ל ע"ז דהא תינח לענין הקישא דמזימין דכיון דמזימין לד' דהו"ל ניזומין ב' כתות ע"י א' שוב אין לחלק בין ב' כתות למאה אבל לענין הקישא דנמצא א' מהן קא"פ אכתי י"ל דאימא עדים אתא לד' ונמצא א' מהן קא"פ יותר מג' דכתיבי דהא לענין זה יש לחלק בין ד' ליותר מד' דהיכא דליכא אלא ד' וא' מהן קא"פ לא נשתייר מן הכשירים אלא ג' דנמצא אין הפסול מבטל עדות ב' כתות אלא של כת ומחצה אבל אפילו היכא דאיכא ה' עדים וא' מהן פסול דאכתי נשתיירו מן הכשירים שיעור ב' כתות אין לנו שכח הפסול כ"כ לבטל עדותן וכ"ש מאה ול"ל דראוי להשוות כל הני הקישא דג' לב' להדדי וכמו לענין הזמה אתיא מריבויא דעדים אפילו מאה מה"ט דפי' התוס' ה"ה לענין נמצא אחד מהן פסול אפילו מאה נפקא ליה מהאי ריבויא דעדים [דהא] ליתא דהא ר"ע דמקיש ג' לב' לענין קא"פ לא אתיא ליה הא דב' מזימין את הג' מהקישא כדפרש"י ולא אתיא הקישא אלא לנמצא אחד מהן קרוב או פסול לחוד. ונ"ל דודאי לענין נמצא א' מהם פסול אין סברא לחלק בין ג' לד' ולמאה דכיון דגלי קרא מהקישא דג' לב' דיש כח לפסול לבטל עדות הב' שעמו מגזה"כ אע"פ שב' כשירים לכל עדיות שבתורה וא"כ מה לי ב' ומה לי אם יש עוד ג' בלעדו או אפילו מאה פשיטא דמבטל עדות כולם ול"צ קרא להכי ואע"ג דלענין הזמה צריך לאתויי מאה מעדים היינו משום דהתם ה"א דאין דברי כת א' נגד ב' כתות אבל לענין קא"פ לא שייך ה"ט הלכך כיון דגלי קרא מהקישא דג' לב' שיש כח לפסול אחד לבטל עדות מעליא של ב' עדים שעמו ה"ה למאה שעמו והא ממילא ש"מ ול"צ קרא והא דקאמר מנין אפי' מאה ת"ל עדים היינו מטעם אחר ה"א דדוקא בג' אם אחד מהן פסול מבטל עדות הב' כשירים שעמו אבל אם יש ג' מבלעדו אינו מבטל עדותן משום דאמרינן בגמרא והוא שהעידו כולן בתוך כדי דיבור דהיינו כל אחד ואחד בתכ"ד של חבירו והשתא סד"א ה"מ היכא דליכא אלא ג' עדים וכל אחד ואחד העיד בתכ"ד של חבירו נמצא דעדות של האמצעי מצרפם שעדותו היה בתכ"ד של הא' ושל הג' הי' בתכ"ד שלו לפיכך כל מי משלשתם שנמצא קא"פ מבטל העדות דאם הא' נמצא פסול אע"ג דאין בו כח לבטל העדות של הג' שלא היה בתכ"ד אפ"ה אין כאן עדות דהא כיון דיכול לבטל העדות של האמצעי שהיה בתכ"ד שלו הא לא נותר כאן אלא עדות של הג' לבד ורחמנא אמר ע"פ שנים עדים יקום דבר והא ליכא אלא ע"א וה"נ אי הג' קא"פ מבטל עדותו של האמצעי שהיה עמו בתכ"ד ואין כאן אלא ע"א שהוא הא' ואינו כלום וכ"ש אם נמצא האמצעי קא"פ שמבטל עדות שניהם שהיו עמו בתכ"ד ואין כאן אפילו ע"א אבל היכא דאיכא כאן ד' עדים וכ"ש יותר אע"פ שהעידו כל א' וא' בתכ"ד של חבירו האף דאם נמצא בהן קא"פ אעפ"כ לא נתבטל העדות לגמרי דהא עדיין יש כאן ב' עדים כגון דאם הא' נמצא פסול נהי דיכול לבטל העדות של הב' שהעיד בתכ"ד עדות הג' שלא היה בתכ"ד של הא' קיימת וכ"ש של הד' והא יש כאן עדות של ב' עדים שהן הג' והד' וכן אם הפסול הוא הד' נהי שמבטל עדות הג' שהיה בתכ"ד שלו אפ"ה עדות הב' וכ"ש הא' שלא היו בתכ"ד של הד' קיימת והא יש כאן שני עדים קמ"ל ריבויא דעדים דאפילו בדאיכא יותר מג' דכתיבי בקרא אם נמצא א' מהן קא"פ איזה שיהיה מבטל כל העדות אפילו אם נמצא הא' או הד' פסול עדות כולן בטלה דכיון דפתיכי אהדדי זה בתכ"ד של זה וזה בשל זה הוו להו כולהו כעדות אחת וה"ה שהא' פוסל את הק' והק' פוסל את הא' כמו שא' פוסל את הד' והד' את הא' דמ"ש הא בהא נמי יש ב' עדים שאינם בתכ"ד של הפסול לפעמים כגון אם הפסול הוא הא' או הד' וכפי' ואפ"ה מבטל עדותן. והא ל"ל דעדים לא מרבי אלא בד' ונמצא א' פסול וכגון שהפסול הוא א' מן האמצעים כגון הב' והג' דהתם יש בו כח לבטל עדות [כולם] דאם הוא הב' נהי שאינו יכול לבטל את הד' שלא היה בתכ"ד שלו מ"מ כיון שמבטל את של א' ושל ג' שהיו בתכ"ד שלו ממילא עדות הד' אינו כלום דאינו אלא עד א' וכן אם הג' הוא הפסול כיון דמבטל את של ב' שלפניו ואת של ד' שלאחריו שהיה בתכ"ד שלו ממילא עדות הא' שלפני פניו אע"פ שלא היה בתכ"ד א' עם הג' אינו כלום דאינו אלא עד אחד אבל היכא שהפסול הוא הא' נהי שמבטל עדות הב' שהיה עמו בתכ"ד עדות הג' וכ"ש הד' שלא היה בתכ"ד עמו לא נתבטל והרי כאן ב' עדים ובאם הפסול הוא הד' אין בו כח לבטל אלא עדות של הג' אבל לא של הב' ושל הא' מה"ט וכיון שכן לא מיבעי במאה לא מ"ל דפסול א' מבטל כל עדות דהא איזה מהן שנמצא פסול עדיין יש כאן כשירים הרבה שלא העידו בתכ"ד שלו אלא אפילו אין כאן אלא ה' עדים גרידא אע"פ שהעידו כל או"א בתכ"ד של חבירו ל"מ לה בשום אופן דפסול א' מבטל כולן לא מיבעי באם הפסול הוא הראשון או האחרון דלא משכחת לה אלא אפילו הי' א' מן האמצעים נמי למ"ל דאם הוא העד הב' הא כאן הד' והה' דאינם בתכ"ד של הב' ואם הוא הג' הא כאן הא' והה' שאינם בתכ"ד שלו ואם הוא הד' הא כאן הא' והב' שאינם בתכ"ד של הד' דז"א דלהא ל"צ קרא דעדים לרבויי בד' ונמצא א' מן האמצעים פסול דפשיטא כיון דגלי קרא בג' דהפסול מבטל הב' שעמו ממילא נשמע לד' היכא דא' מן האמצעים פסול דמבטל עדותן ואי משום דבג' לא נותר שום א' מהן שלא נתבטל עדותו באם האמצעי הוא הפסול אבל בד' אפילו אי א' מן האמצעים פסול אפ"ה נותר כאן ע"א שלא נתבטל עדותו או הא' או הד' מ"מ להא לא צריך ריבויא דעדים לד' דפשיטא דעדות א' אינו כלום דכתיב ל"י עד א' א"ו כי איצטריך קרא דעדים לרבויי ד' להיכא דהא' או הד' נמצא פסול וקמ"ל קרא אע"ג דיש כאן ב' עדים שלא העידו בתכ"ד של הפסול אפ"ה מבטל עדותן וש"מ ממילא דאפילו עדות מאה נמי מבטל דמה לי תרי ומה לי מאה. ובהכי ניחא לי דל"ק ר"ע גבי הא דבא הג' להחמיר עליו ולעשות דינו כ"ב משום נטפל לעוברי עברה מאה מנין ת"ל עדים כדאמר ר"ע גופי' גבי נמצא א' קא"פ משום דלהא ל"צ קרא דמה לי נטפל לב' ע"ע מ"ל למאה דהא ב' נמי בלא נטפל לג' יש בעדותן כדאי ליענש הנידון ואפ"ה חייבו רחמנא להג' הנטפל להם ה"ה הנטפל למאה והא דמרבי לה למאה גבי קרוב או פסול ה"ט כדפי':

אף ג' נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטילה. האי פסול איני יודע בהי פסול איירי אי אפי' פסול מחמת עבירה בכלל או מיירי דוקא בשאר פסולין כמו אשה ועבד אבל פסולי עבירה לרבא דאמר בפ' זה בורר (דף כ"ז) מומר אוכל נבילות להכעיס כשר לעדות ולתיאבון הוא דפסול אע"ג דלהכעיס חמור ממנו משום דרשע דחמס בעינן שעבר עבירה בשביל הנאתו ומש"ה פסול דה"נ חיישינן דשקיל שוחדא ויעיד שקר וכיון דפסול רשע אינו מצד גזה"כ כמו פסול קורבה דאפילו משה ואהרן פסולין אהדדי כדאמרינן ס"פ מי שמת (דף קנ"ט) אלא משום חששא דלמא יעיד שקר ואלו היה ברור לנו שמעיד אמת בר עדות הוא אפשר לומר דאין מבטל עדות הב' כשירים שעמו דהא הוא עצמו אם היה ברור לנו שמעיד אמת עדותו עדות והרי הב' כשירים שעמו מגלין עליו שבעדות זו אינו משקר וא"כ הוא גופי' בעדות זו כא' מן הכשירים כ"ש שאינו פוסל הכשירים שעמו ואע"ג דקיי"ל כאביי דס"ל התם דאפילו אוכל נבילות להכעיס נמי פסול וא"כ בע"כ הא דפסלת תורה רשע לעדות גזה"כ הוא כמו פסול קורבה ולאו משום חשש דלמא משקר וא"כ ודאי פוסל ומבטל עדות הכשרים שעמו כמו קרוב מ"מ למאי דפי' הרי"ף דאין רשע פסול לעדות אלא א"כ עבר עבירה שחייב עליה מלקות דרחמנא קרי' רשע לחייבי מלקות דכתיב והיה אם בן הכות הרשע אבל אם אינו בר מלקות כגון שעבר על לאו שאין בו מעשה או לאו שניתק לעשה או לאו שבכללות כשר כמ"ש בשמו בספר העיטור וכן דעת קצת מפרשים והא ודאי דומיא דרשע דחמס אע"ג דלאו בר מלקות הוא ולא מיקרי רשע מודה דפסול כדמוכח התם דגזלנין ומלוי בריבית פסולין לעדות מה"ת ופסול זה ע"כ משום חשש עדי שקר וכמ"ש [הרמב"ם בפ"י מהל' עדות] והשתא גם אליביה יש להסתפק אי פסול כזה מבטל עדות הב' כשירים או לא:

וכה"ג יש להסתפק הא דקיי"ל בפ' יש נוחלין (דף ק') דלענין עדות בעינן תחלתו וסופו בכשרות אבל אם היה תחלתו בפסול אע"פ שסופו בכשרות פסול אי גבי פסולי עדות מחמת עבירה נמי בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואי הי' פסול בשעת ראיה ובשעת הגדה היה כשר כגון שעשה תשובה פסול או דלמא לא בעינן תחלתו בכשרות אלא בגוונא דחשיב התם חתנו ומתה בתו או סומא ונתפתח שוטה ונשטפה חרש ונתפקח דכל הני אין פסולייהו משום חשש עדות שקר אלא מגזה"כ הלכך בעינן תחלתן נמי בכשרות כדנפקא ליה בפ"ד דערכין (דף י"ח) דאמר קרא או ראה אם לא יגיד בראיה והגדה תליא רחמנא מלתא אבל הפסול מחמת עבירה משום חשש עדות שקר נגעו בה ואלו ידענו שמעיד אמת עדותו עדות א"כ אין עליו תורת פסול כלל בשעת ראיה אלא משום הגדה שלא יעיד בשקר וכיון דבשעת הגדה כשר הוא ובחזקת שאינו משקר איגלי מלתא למפרע דראייתו היתה בהכשר ותחלתו וסופו בכשרות הוי ואפילו לאביי ברשע דלאו בר מלקות הוא ואינו פסול אלא משום רשע דחמס ומשום חשש עדות שקר בכה"ג לית לן בה:

עוד יש לי להסתפק אפי' בשאר פסולי עדות כגון קרוב או סומא וכיוצא בהן דבעינן בהו תחלתו וסופו בכשרות אבל אם תחלתו בשעת ראיה היה פסול אע"פ שסופו בשעת הגדה הוא כשר עדותו בטילה אי פסול כזה שתחלתו בשעת ראית העדות בפסול וסופו בשעת הגדה היה כשר פוסל ומבטל עדות הב' כשירים שעמו כדין נמצא א' מהן קא"פ דעדות כולן בטילה והאי נמי הא פסול הוא לפיכך פוסל נמי או לא ואליבא דהני מפרשים דפירשו דבראית הפסול לחוד אינו פוסל כל הכשירים שעמו אלא א"כ ראה עמהם וגם אח"כ העיד עמהם אבל בראיה לחוד בלא הגדה אינו פוסל אי פסול כזה שתחלתו בפסול וסופו בכשרות פוסל או אינו פוסל מי אמרינן כיון שהוא גופי' פסול הואיל ותחלתו היה בפסול פוסל נמי או דלמא הנ"מ דפסול פוסל היכא דהוא עדיין מפסולי עדות בשעת הגדה אבל היכא דשעת הגדה בכשרות הוא ואינו פסול אלא מפני שהיה קרוב או סומא וכיוצא בו בשעת ראיה ולא היה תחלתו בכשרות נהי דהוא גופיה פסול להעיד מ"מ אינו פוסל דהא ראיית הפסול לחוד אינו פוסל אלא א"כ הגדה עמו וזה בשעת הגדה כשר הוא והא שהוא גופיה פסול אינו אלא מפני שהיה פסול בשעת ראיה ולגבי עדותו גופיה שעת ראיה לחוד פוסלו לעולם לעדות ואינו חוזר ונראה אבל לפסול הכשרים שעמו שאינו פסול בשעת ראיה לחוד עד דאיכא הגדה עמו והגדה של זה בשעה שחזר להכשירו הוא ודמי להיכא שהיה כשר בשעת ראיה דודאי אינו פוסל דכיון דתרתי בעינן ראיה והגדת פסול והכא ראיה בפסול ליכא והגדה בלא ראיה אע"ג דפסול אינו פוסל ה"נ איפכא כיון דראיה נמי אינו פוסל בלא הגדה היכא דפסול בשעת ראיה וכשר בשעת הגדה נהי דפסול אינו פוסל עד דאיכא תרתי או נימא דאע"ג דפסול דשעת הגדה לחוד אינו פוסל התם ה"ט משום דבשעת ראיה כשר היה ואינו נפסל למפרע משא"כ היכא שהיה פסול בשעת ראיה אע"ג דבשעת הגדה הוא כשר אפ"ה פסול דשעת ראיה פוסל לעדות לעולם ואינו חוזר ונראה וה"ל בשעת הגדה דעדות זה נמי שם פסול עליו כיון דפסול הוא לזה העדות פוסל נמי כדין נמצא אחד מהם קא"פ:

ואין להביא ראיה מהא דפריך הגמרא נרבע יציל ופי' התוס' דמנרבע לרצונו פריך דיצילנו מפני דהו"ל רשע ורשע פסול לעדות וש"מ דרשע פסול ופוסל דהא האי פירכא ר"פ לאביי הוא דמקשה לה והא לאביי רשע פסול מגזה"כ ואפילו אינו דרשע דחמס אלא כמו אוכל נבילות להכעיס כיון דבר מלקות הוא כ"ש חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד כמ"ש המפרשים והא רובע ונרבע דבר מחוייבי מיתות ב"ד הן הלכך פריך שפיר נרבע יציל אבל ברשע דחמס דלאו בר מלקות וכרת ומב"ד לאביי ולרבא בכל רשע אכתי א"ל דאינו פוסל והא דאיצטריך רבא לשנויי יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר לאו משום קושיא דנרבע יציל אלא משום קושיא דהורג ורובע יציל פי' יצילו את עצמם והצלת עצמן אינו מטעם רשע אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב בודאי פוסל:

מיהו יש להביא ראיה דפוסל מדאמרינן בפ"ה דסנהדרין (דף מ"א) אפילו בחקירות ב' אומרים ידענו וא' אומר אינו יודע עדותן קיימת כמאן דלא כר"ע ופירשו התוס' דלא כר"ע דמקיש ג' לב' לענין נמצא א' מהם קא"פ דאלו לר"ע אם אחד אמר איני יודע אע"ג דב' אומרים ידענו האי דאמר איני יודע כנמצא א' מהם קא"פ דמי דעדותן בטילה והא טעמא דאיני יודע דחקירות דעדותן בטילה גבי ב' עדים משום דהו"ל עדות שאא"י להזימה כדמפרש התם והא בע"כ היינו טעמא דעדות שאא"י להזימה דפסול משום חשש עדות שקר נגעו בה דלמא משקר ואינו מתירא מעונש כאשר זמם כיון דא"א יכול להזימו דהא ה"ט דבחקירות אמר איני יודע פסול ובבדיקות כשר אע"ג דשתיהן דאורייתא כדאמרינן התם והרי פסול דאיני יודע דחקירות דמי לפסול עד חמס דפסול משום חשש דלמא משקר ואם איתא דרשע דחמס אינו מבטל עדות הכשירים שעמו אפילו לר"ע מטעמא דהכשירים שעמו מגלין על עדותו שאמת העיד א"כ ה"נ בחקירות אי אמר איני יודע אמאי עדות הב' שעמו בטילה לר"ע הב' כשירים שעמו יגלו על עדותו שאמת העיד אלא ודאי ש"מ דכל כה"ג כנמצא אחד מהם קרוב או פסול לבטל עדות הב' כשרים שעמו:

ברבי אומר הרגו אין נהרגין. פירש"י ברבי אומר כך היה שמו. לפום ריהטא יש להקשות דרש"י ז"ל בכמה דוכתי כתב דפירוש ברבי הוא גדול הדור והכא כתב כך היה שמו. אמנם רש"י ז"ל פירש דבריו בברייתא זו עצמה בחולין דף י"א וז"ל ברבי אומר לא ידענו מנו אלא אחד גדול בדורו היה. ומדברי רש"י דחולין הללו תשובה מוצאת למ"ש כאן מהרש"ל בהגהותיו ע"ש ובקונטריס שם הגדולים ח"א בתחילת אות ב' כתבתי אני עני בענין זה ומה שכתבו קצת אחרונים דשייך לזה ושם הבאתי דברי הרב כפתור ופרח דהם דברים קשים ועמ"ש במחזיק ברכה א"ח סימן קי"ב ע"ש:

ובטעם מ"ש דאם הרגו אין נהרגין. עיין מה שרמזתי אני עני בפתח עינים. והרב יעבץ ז"ל בספר לחם שמים בפרקין משנה ו' כתב מדנפשיה כטעם הרמב"ן ומרן כסף משנה והוא עצמו שם הזכיר תשובת אהל יעקב ושם הזכיר דברי מרן ע"ש:

תנא בריבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין. מרן בכסף משנה הלכות עדות פ"כ דין ב' כתב שני טעמים לדבר למה אין נהרגין אם כבר נהרג ע"ש באורך. וטעם שני שכתב שם הם דברי הרמב"ן בפירושו על התורה וכ"כ הרב החינוך ודימהו להורג טריפה דפטור דגברא קטילא קטל וכן זה שנהרג ודאי היה חייב מיתה ומדהקב"ה עשה שימות על יד ב"ד הקדושים וא"כ העדים פטורים שהיה חייב מיתה כבר וכמ"ש הרמב"ן. ובספר קרבן העדה פירוש הירושלמי דף ד' ע"א בתוספותיו פקפק בטעמים אלו והוא טעמא טעים עש"ב ובשו"ת אהל יעקב להרב מהר"י ששפורטש זלה"ה בסימן טו"ב: