הַלָּלוּ קוֹלְטוֹת בֵּין לְדַעַת בֵּין שֶׁלֹּא לְדַעַת, הַלָּלוּ אֵין קוֹלְטוֹת אֶלָּא לְדַעַת (במדבר לה, ו). נראה לי בס"ד טעם נכון בזה והוא דידוע שבכל תפלה יהיה בירור גדול מן ניצוצי קדושה ולא מבעיא מתפלת צבור אלא אפילו מתפלת יחיד וידוע דתפלות חובה שתיקנום שלשה אבות הם 'שחרית מנחה וערבית' ובאו אנשי כנסת הגדולה ויסדו להם נוסח שכל ישראל יהיו שוים בו לאומרו ומאחר דשלשה תפילות אלו של שמונה עשרה הם חובה קיימא לן בהו כרבי יוסי דסבירא ליה אפילו אם לא כיון בהם יוצא ידי חובתו יען דעל דעת בית דין אשר תיקנום ויסדום הוא מתפלל ועל כן כיון דיוצא בהם ידי חובתו אפילו שלא בכונה בדין הוא שגם בענין הבירור הם קולטות ניצוצי קדושה אף על פי שלא כיון בתפילתו דקדושת האבות זיע"א שתקנום וקדושת אנשי כנסת הגדולה שהיו נביאים שתקנו הנוסח בהם יועילו לקלוט על ידם ניצוצי קדושה אף על פי שלא נתכוון בהם האדם.
וכל זה בשלשה תפילות של שמונה עשרה שהם חובה ומתפללים אותם על דעת בית דין הם האבות ואנשי כנסת הגדולה אבל תפילות נדבה הן של ציבור הן של יחיד אין קולטות ניצוצי קדושה אלא אם כן מכווין בהם ולכן כנגד שלש תפילות הבדיל שלש ערים שהם קולטות בין לדעת בין שלא לדעת כי השלש דינייהו הכי שקולטות ניצוצי קדושה לדעת שהתפללו בכונה בין שלא לדעת וכנגד שאר תפלות שהם של נדבה בין לציבור בין ליחיד שאין קולטים ניצוצי קדושה אלא לדעת הבדיל מ"ב עיר של מקלט דאין קולטין אלא לדעת כן נראה לי נכון בעזרת השם יתברך. ונראה לי מה שהיו מ"ב עיר כנגד שם מ"ב שכחו גדול להעלות ניצוצי קדושה וכמה תיקונים תלוי וכנגד שם מ"ב זה הקריב בלעם ובלק מ"ב קרבנות.
מַאי 'עֲקֻבָּה מִדָּם' אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁהָיוּ עוֹקְבִים לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת (הושע ו, ח). קשא למאי הוצרך להביא להא דרבי אלעזר? ונראה לי בס"ד דבלאו הכי היינו מפרשים 'עֲקֻבָּה מִדָּם' מלוכלכת כמו שאמרו בירושלמי אם יש בו עקבת היין אסור ואמר שם מאי עקבת היין מלוכלך דכתיב 'עֲקֻבָּה מִדָּם' עיין שם, וכן הביא בשרש ז"ל עיין שם. או היינו מפרשים 'עֲקֻבָּה' לשון עקלקלות כמו וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר (ישעיהו מ, ד) וכמו שהובא בשרש.
ולפי זה קשה והלא פסוק זה איירי בהורגים במזיד ומאי מייתי מיניה לענין השוגג? לכך הביא דברי רבי אלעזר דמפרש 'עֲקֻבָּה' לשון ערמה ומרמה ולפי זה אין הורגים בגלוי כדי שיהיו נהרגין בבית דין כיון דהורגין בסתר במרמה וערמה על כן מוכרח מזמין להם השם יתברך בני אדם שיהרגום בשוגג כמו שאמרו לקמן דזה שהרג במזיד ישב תחת הסולם ויפול עליו אדם ויהרגנו ואם כן כמו שרבו המזידין כן ירבו השוגגין.
מַאי חֶבֶר כֹּהֲנִים. שהיו מתחברים להרוג נפשות ככהנים. הא דהוצרך להביא הא דרבי אלעזר דמפרש מלת חבר כהנים היינו משום דאיכא למידק והלא קרא ד'יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה' (הושע ו, ט) איירי ברוצחין מזידין ועיר מקלט היא לשוגגין דוקא, ומה שייכות יש להורגי מזיד כאן? ולכך הביא דברי רבי אלעזר לפרש חבר כהנים שהרוצחין נקבצין חבורות חבורות כשהורגין וכיון דההורג הוא אחד מן החבורה לא יהיה עליו עדים כשרים להעיד עליו דמעשיו יהיו מכוסים דאלו חביריו הם ומחפים עליו וכיון דהורגין מזידין ואין נהרגים בבית דין דאין עליהם עדים מוכרח שיזמין להם הקדוש ברוך הוא בני אדם שיהרגום בשוגג ולכך אצטריכי ערי מקלט טפי לנוס שם בני אדם אלו שהרגו בשוגג דלפי רבוי הרוצחין במזיד ירבו ההורגין בשוגג.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרַב שֶׁגָּלָה מַגְלִין יְשִׁיבָתוֹ עִמּוֹ (דברים ד, מב). דקדק מהרש"א אמאי לא קאמר הכא מכאן שלא ישנה אדם מן רב שאינו הגון כדנקיט גבי תלמיד שגלה? ומה שתירץ דוחק דודאי לא ימצא חכם כרבי מאיר דלא חש להא אלא תוכו אכל קליפתו זרק (חגיגה טו:).
ונראה לי בס"ד דמה שאמר 'תַּלְמִיד שֶׁגָּלָה מַגְלִין רַבּוֹ עִמּוֹ' הם דברי תנא דברייתא ושפיר יש לומר למידין דבר מדברי התנא אבל 'רַב שֶׁגָּלָה מַגְלִין יְשִׁיבָתוֹ עִמּוֹ' הם דברי רבי יוחנן שהוא אמורא ואין דרך להוציא הוכחות לעניינים מדברי אמורא דאמר מלתא מסברה דנפשיה.
ועוד נראה לי בס"ד דדבר זה דאין לשנות לתלמיד שאינו הגון אתמר בחולין (חולין דף קלג.) משמיה דרב דאמר כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם ועוד אמר כאילו זורק אבן למרקוליס, ואתא רבי זירא למייתי סייעתא לדברי רב מדברי הברייתא וחדוש קא משמע לן בזה לסיועי לרב אך דבר זה שלא ילמד אדם מן רב שאינו הגון אתמר בחגיגה (חגיגה טו:) משמיה דרבי יוחנן עצמו ויליף לה מפסוק כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וכו' (מלאכי ב, ז) ולמאי יצטרך תלמודא למילף מילתא דאמר רבי יוחנן מן דברי רבי יוחנן, הלא אדרבה האי מלתא אמרה רבי יוחנן גופיה ודייק לה מקרא ופשוט.
ועוד נראה לי בס"ד אם יצטרך הרב לגלות אחר תלמידו ודאי גרעון גדול איכא בזה להרב ולהכי שפיר משיא לו עצה טובה שלא ילמד לתלמיד שאינו הגון כדי שלא יתבזה אבל התלמידים גולין ונגררים אחרי רבם למקום שגלה אין זה בזיון וגרעון לתלמידים אלא רבותא וחשיבות להם לרדוף אחר לימוד תורה וכמו שאמר התנא הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה (משנה אבות ד, יד) ולכן לא נקט תלמודא עצה זו לתלמידים.
כִּי הָא דְּרַב חִסְדָּא הֲוָה יָתִיב וְגָרִיס בְּבֵי רַב. מקשים אמאי הביא הוכחה לזה מדור האמוראים חכמי התלמוד ולא הביא הוכחה מדוד המלך ע"ה דקדים טובא דהוה ליה כהאי גוונא כנזכר בשבת (שבת דף ל:) שהיה יושב ביום שבת וגורס בתורה ולא הוה יכיל מלאך המות למקרב ליה עד שעשה לו סיבה להשתיקו מדברי תורה ויכיל ליה, שמע מינה דברי תורה קולטין ממלאך המות? ובשלמא מן עובדא דרבה בר נחמני דהוה ליה כהאי גוונא כנזכר במציעא (בבא מציעא פו.) אין להקשות דמאי רבותא דעובדה דרבה בר נחמני מעובדא דרב חסדא דתרווייהו חשיבי בזמן אחד אך מעובדא דדוד המלך ע"ה דקדים טובא היה לו להוכיח!
ונראה לי בס"ד דעובדא דרב חסדא אית ביה רבותא טפי דהיה בדורות אחרונים ועם כל זה דברי תורה קלטו אבל דוד המלך ע"ה היה נביא ורבן של כל בעלי רוח הקודש והיה אחד משבעה כורתי ברית, אין כל כך רבותא בתורה דיליה אם קלטו ממלאך המות דיש לומר אין דברי תורה קולטין אך כאן בצירוף זכותו ומעלתו של דוד המלך ע"ה קלטו דברי תורה ממלאך המות.
ועוד נראה לי בס"ד דיש לומר דוד המלך ע"ה דמלך דינו כרבים והוה ליה תורה של ציבור ולכך קלטו מה שאין כן תורה של יחיד. אי נמי הוה אמינא הא דדוד המלך ע"ה שאני שהיה הענין ביום שבת וגם בארץ ישראל ולכן צירוף זכות קדושת ארץ ישראל וקדושת שבת הגינו וקלטו דברי תורה ממלאך המות. ועוד נראה לי בס"ד דתלמודא הביא הוכחה מעובדא דרב חסדא מפני שהיא קצרה ועובדא דדוד המלך ע"ה ועובדא דרבה בר נחמני ארוכה יותר וצריך להאריך בה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דעובדא דדוד המלך ע"ה ידעו אותה על ידי נביאים שהגידו דהכי הוה עובדא וכן על רבה בר נחמני נודעה על ידי אליהו זכור לטוב שגילה לחכמים דהכי הוה עובדא אבל עובדא דרב חסדא הוה בפומבי בבית המדרש לפני כל החכמים עד כאן דבריו נר"ו.
סָלִיק וְיָתִיב אֲאַרְזָא דְּבֵי רַב. אין לפרש דקאי על רב חסדא דמה סיבה היה לו לקום ממקומו ולישב על הארז דבשלמא בעובדא דדוד המלך ע"ה בשבת (שבת ל:) מפורש שם הסיבה דסליק בדרגא אך כאן למה סליק ויתיב אארזא, ואם לזה סיבה הוה צריך לפרש לה תלמודא כאשר פירש הסיבה גבי דוד המלך ע"ה וגבי רבה בר נחמני? על כן צריך לפרש סליק ויתיב אארזא קאי על מלאך המות דיתיב אארזא להפקיעו ולשברו והשמיע קול בשבירת הארז וחרד רב חסדא על שבירת הארז ושתיק.
ונראה לי הטעם שהחרידו על ידי הארז ולא באילן אחר לרמוז לו אתה צדיק גמור שדומה לארז דכתיב בצדיק כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה (תהלים צב, יג) וכבר השלמת תיקון שלך ונתמלאת בשלימות עילוי הנפש שלך ומה לך עוד בעולם הזה.
או יובן רמז לו אתה יש לך בנים חכמים ממלאים מקומך כארז זה שגזעו מחליף על כן לא תצטער מפטירתך. אי נמי אֶרֶז [208] גימטריא רַב חִסְדָּא [208] שהוא ראשי תיבות רַב חִסְדָּא .
מִפְּנֵי מַה זָּכָה רְאוּבֵן לְהִמָּנוֹת בְּהַצָּלָה תְּחִלָּה. נראה לי בס"ד על פי הכלל של 'מִפְּנֵי מַה' דאתמר בתלמודא והוא האחד בשביל שהוא הבכור והגדול והשני הוא טעם דקאמר רבי תנחום מפני שפתח בהצלה.
הַזְרֵחַ הַשֶּׁמֶשׁ לָרוֹצְחִים (דברים ד, מא). נראה לי בס"ד רמז לו על 'רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי' כנזכר בדברים (דברים ד, מג) ואין אות א' יוצא במבטא אלא רק אותיות 'רמת' [640] שהיא מספר שֶּׁמֶשׁ [640] וזו היא אחת משלש ערים ורמז לו עליה משום דשם שכיחי רוצחים טובא ולזה אמר 'הַזְרֵחַ הַשֶּׁמֶשׁ לָרוֹצְחִים' זו ראמת בגלעד.
"אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף", זֶה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ (קהלת ה, ט). נראה לי בס"ד 'כֶּסֶף' רמז לשלימות המצוה במחשבה ודבור ומעשה והיינו והיינו כ"ף רמז למעשה כי כל מעשה תתייחס לידים וכפים וסמ"ך רמז למחשבה שהיא במוחא סתימאה כמו אות ס' דהוא סתום מכל צדדין ואות פ' רמז לדיבור שהוא בפה ולכן המצוה נקראת 'כֶּסֶף וְזָהָב' רמז לתורה שהיא נחשבת בשבעה ספרים ונחשבת בחמש ספרים כנגד אותיות 'זֶּה' ולכן זה כינוי לתורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה טו.) על פסוק לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה (אסתר ד, ה) שמא עברו על התורה דכתיב בה מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים (שמות לב, טו) וזהו זה ד'זָהָב' ואות ב' ד'זָהָב' רמז שהיא תורה כפולה שבכתב ושבעל פה או חלק נגלה וחלק הנסתר וזהו זָהָב הם אותיות זֶּה בּ' נמצא כֶּסֶף רמז למצות וְזָהָב רמז לתורה כמו שביארנו במקום אחר.
והנה משה רבינו ע"ה אוהב לעשות מצות שלימות בשלשה הנזכרים שהם רמוזים באותיות כֶּסֶף ואף על פי שכל מצות שהיו בידו היו שלמים בשלשה הרמוזים באותיות כֶּסֶף רצה לעשות גם מצוה זו של ערי מקלט שלימה בשלשה הנזכר שתהיה גם זו נקראת בשם כֶּסֶף אך כיון דעדיין לא הגיע זמן המעשה שלהם ורק יש לו בזה חלק דבור וחלק המחשבה לכן טרח לעשות להם הבדלה במעשה ההכנות שהכין בהם כדאיתא בברייתא לעיל להביא שם מים ושאר דברים הצריכים להם, ואף על פי דעתה אין קולטות ואין צורך עתה בהכנות אלו עם כל זה אמר מצוה זו שבאה לידי דייקא שאוכל לתקן בה איזה דברים של מעשה בידים אקיימנה מעכשיו ולא אניח זה עד אחר שיכנסו ישראל לארץ וישלימו ויעשו תיקונים אלו.
לְמִי נָאֶה לִלְמֹד בֶּהָמוֹן? לְמִי שֶׁכָּל תְּבוּאָה שֶׁלּוֹ (תהלים קו, ב). נראה לי בס"ד הכונה 'לְמִי נָאֶה לִלְמֹד בֶּהָמוֹן' כלומר לדרוש ברבים תורה ומוסר ויראה שיהיו דבריו נשמעים זה 'שֶׁכָּל תְּבוּאָה שֶׁלּוֹ' כלומר שלומד תורה לשמה כי כל הלומד תורה לשמה דבריו נשמעים וכמו שאמר רבי מאיר כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה (משנה אבות ו, א), ואמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה יט.) על פסוק וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה (תהלים א, ב) שהלומד תורה לשמה נקראת תּוֹרָתוֹ אבל הלומד שלא לשמה עודנה נקראת תּוֹרַת הֳ' שלא זכה בה זה הלומד אותה וזהו שאמר 'מִי שֶׁכָּל תְּבוּאָה' היא התורה נקראת 'שֶׁלּוֹ' שלומדה לשמה דכתיב ביה 'וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה'.
או יובן בס"ד דכל רב שלוקח פרס מן הציבור אין דבריו נשמעים כל כך כיון שהצבור מחזיקים בידו ללמוד גייסי ביה ושמעתי רב אחד היה דורש תוכחת מוסר ברבים ודרש להם פסוק זה במשלי שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ וְאַל תִּפְרָעוּ (משלי ח, לג) כלומר שמעו מוסר שאני אומר וחכמו בו שתקבלו אותו ואל תפרעו הפרס שלי כדי שיהיה מוסר שלי מקובל אצלכם, וכן אמר עוד הכתוב באותו סימן קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף (משלי ח, י) רצונו לומר קחו מוסר שלי ואל תתנו לי כסף הפרס שאין אני רוצה מכם כלום אלא רק זאת לשמוע מוסר וזהו שאמר 'לְמִי נָאֶה לִלְמֹד בֶּהָמוֹן' רצונו לומר לדרוש ברבים תוכחות מוסר 'לְמִי שֶׁכָּל תְּבוּאָה שֶׁלּוֹ' שאינו נהנה מאחרים דאז דבריו נשמעים.
כָּל הָאוֹהֵב לְלַמֵּד בֶּהָמוֹן לוֹ תְּבוּאָה (תהלים קו, ב). נראה לי אם התלמידים טפשים שהם מסוג 'מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד' או 'קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד' (משנה אבות ה, יב) אז התורה שטורח הרב ללמדם הולכת לאבוד ומונחת על קרן הצבי ואין זכות לרב בה כיון שאבדה מיד התלמידים תכף אבל אם התלמידים חכמים שהם מסוג 'מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד' דהתורה משתמרת בקרבם הרי הרב יש לו זכות בתורה זו שלימדה להם.
והנה בתוך אותיות הָמוֹן כזה ה"ה מ"ם וי"ו נו"ן יש אותיות 'הָמוֹן' שני נמצא הם המון מבחוץ והמון מבפנים שאין מאבדים כלום מתורתם. גם עוד המלוי הנזכר כולו עם הכולל כמנין חֲכָמִים [118] אז זה לו תבואה שזוכה בתורה שמלמדה כיון דהיא משתמרת בקרב התלמידים.
ועוד נראה לי בס"ד 'הָמוֹן' עם הכולל גימטריא ק"ב [102] ואהבה רמז למיתוק כלומר ממתק ק"ב חרובין אז לו 'תְּבוּאָה' אותיות 'תבא ו"ה' סוד ו"ה שבשם שהוא סוד תפארת ומלכות.
ומה שאמרו 'יְהָבוּ בֵּיהּ רַבָּנָן עֵינַיְהוּ בְּרַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא' הקשה הרב פתח עינים וכי לא היה נמצא באותו הדור תלמיד חכם בן תלמיד חכם? עיין שם. ונראה לי שזכו שניהם לכוין על האמת בכל דבריהם ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא שבאמת דבר זה נמצא אצל רבא דקיימא לן כותיה בכוליה תלמודא לבר מן יע"ל קג"ם ואפשר דגם רבה בריה הוה הכי.
והנה בגמרא נתנו 'סימן אשי ללמוד רבינא ללמד' ונראה לי בס"ד הכונה דסימן זה הוא דאיתא בשבת (שבת דף ל:) אמר רבי גידל אמר רבי כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה (שיר השירים ה, יג) נמצא באש עשו אזהרה לתלמיד דתכוינה שפתיו באש אם אין שפתיו נוטפות מר ואם כן זה סימן 'אשי' שהוא לשון אש נקיט מילתיה על התלמיד דאמר כל האוהב ללמוד, אך 'רבינא' שהוא לשון רב ורבנות נקיט מילתיה על המלמד הוא הרב דאמר כל האוהב ללמד.
הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וְיוֹתֵר מֵחֲבֵרַי, וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם (ישעיה יט, יג). נראה לי בס"ד אות למ"ד רמז ללימוד התורה והנה אות למ"ד העקרי רומז ללימוד שלומד האדם מעצמו שמחכים מיניה וביה ונשאר שלשה אותיות באלפ"א בית"א שיש במלואם אות למ"ד והם אות אל"ף ואות גימ"ל ואות דל"ת ואלו השלשה למדי"ן רומזים אחד ללימוד שלומד מרבו ואחד ללימוד שלומד מחבירו ואחד ללימוד שלומד מתלמידיו וסימן של שלשה אלו אג"ד שצריך להיות 'אגד' אחד עם רבו ועם חבירו ועם תלמידו וסימן לכל ארבעה למדין אלו 'אגדל' שבארבעה מיני לימוד אגדל התורה.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָיִם" מִי גָּרַם לְרַגְלֵינוּ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין בַּמִּלְחָמָה? שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה (תהלים קכב, ב). הקושיא במאמר זה ידועה דהוה ליה למימר דרשה השניה של 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי' קודם דרשה זו דדרשה השניה קאי על רישא דקרא וזו על סיפיה דקרא? ועוד קשא תרווייהו רבי יהושע בן לוי אמרינהו והוה ליה לערבם ביחד ולמה חלקם לשתי מימרות?
ונראה לי בס"ד כי דרשה של 'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ' אין לה התחברות עם דרשת 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי' יען כי בדרשת 'שָׂמַחְתִּי' קאמר שהם באים לקנתר ולבזות ועם כל זה אני 'שָׂמַחְתִּי' ועל זו הדרשה לא יבא הסיום של 'עֹמְדוֹת' כפי הדרשה דהכא הן אם נפרש מה שאמר 'עֹמְדוֹת' הוא מדברי דוד המלך ע"ה הן אם נפרש הוא מדברי האומרים כי אין קשר לדברים זה בזה, ולכן מוכרח לומר דרבי יהושע בן לוי נקיט להו לדרשות אלה כל אחת בפני עצמו ולכן מסדר התלמוד הקדים דרשה של סוף הפסוק קודם דרשה דתחלת הפסוק כדי ללמדינו דלא אמרם רבי יהושע בן לוי לשתי דרשות אלו ביחד כי בשינוי זה ששינה הסדר עורר אותנו בדבר זה.
מיהו צריכין אנחנו להבין לפי הדרשה דדריש רבי יהושע בן לוי לפסוק 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי' שאומר דוד המלך ע"ה דכונתם של אלו לקנתר ולאנות אותו בדברים איך יבא על זה סיום הכתוב שאומר 'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ'? ונראה לי בס"ד כי באמת בלאו הכי יש להקשות אמאי מבין דוד המלך ע"ה כונת דבריהם קנתור ואונאת דברים, שמא באמת הם משתוקקים ומתאוים שתהיה העבודה של הקרבנות בבית המקדש שבירושלם שהיא עיר בחר לו י־ה שעל זה נקרא המקדש בית הבחירה כי בירושלם שם הוא שער השמים?
ויש לתרץ כיון דלימוד התורה הוא במקום קרבנות וכמו שאמרו (מנחות קי.) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם (ויקרא ז, לז) כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. נמצא אף על גב דבאותו זמן לא היו מקריבים קרבנות שור ושה בירושלם היו מקריבים כל הקרבנות בבתי מדרשות שהיו בירושלם שלומדים תורה בקבע וביום אחד כל אחד ואחד מקריב יותר ממאה קרבנות והקטרות ומנחות על ידי התורה שלהם שלומדים בה. וידוע דעסק התורה מועיל במקום שאי אפשר להקריב קרבנות ממש דליכא מקדש ואם כן למה צועקים 'מתי יבנה בית המקדש' אם כונתם כדי שיעשו עבודה בירושלם? אלא ודאי לקנתר מתכונים!
מיהו לזה יש לומר דהם חושבים אין לימוד התורה בית המדרש שבירושלם נחשב כעבודה יען כי עבודה של הקרבה והקטרה אם עשאה מיושב פסולה ואם כן כיון דלמדין מיושב אין מועיל לימוד תורה זו במקום קרבנות וקטורת סמים, לכן אחר שאמר 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי' דבא להודיע בזה דכונתם לקנתר ולאנות בדברים אלו אמר עוד 'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם' הם בתי מדרשות שהם שערי הלכה שהיינו לומדים תורה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה כא.) דעד רבן גמליאל היו לומדים תורה מעומד ואם כן עושים עבודה מעומד ולמה צועקים 'מתי יבנה בית המקדש' והלא כשאין בית המקדש בנוי נחשב הלימוד כקרבנות ממש והרי כל אחד ואחד אפשר שיקריב אלף עולות ביום בתורה שלומד כמו שנאמר 'זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה'? ועל כן אין להם התנצלות הנזכר.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם דהקדים תלמודא דרשה ד'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ' קודם דרשה ד'שָׂמַחְתִּי' שהוא רישא דקרא משום דבהאי דרשה ד'שָׂמַחְתִּי' דדריש רבי יהושע בן לוי יש קושיא גדולה כיון דאומר דוד המלך ע"ה שהם אומרים 'מָתַי יָמוּת זָקֵן זֶה וְיִבְנֶה שְׁלֹמֹה בֵּית הַבְּחִירָה' איך אומר 'שָׂמַחְתִּי' על דברים אלו, וכי אלו הם משתוקקים באמת לבית המקדש? והלא כל כונתם הוא לקנתר ולאנות אותו בדברים אלו שאומרים ויבנה שלמה בית הבחירה רצונם לומר שהוא חס ושלום נפסל לבנות מפני ששפך דמים הרבה כמו שנאמר לו על ידי הנביא 'דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ' (דברי הימים א' כב, ח) לכן אתה 'לֹא תִבְנֶה' שהם דורשים זה לגנאי חס ושלום נפסל על ידי שפיכות דמים שעשה! ואם כן איך אומר 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי' כיון דהם מתכונים לבזות ולקנתר?
לכך הקדים דרשה זו של 'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ' דדריש מי גרם לרגלינו שיהיו עומדות במלחמה? 'בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם' שהיו עוסקים בהם בתורה! נמצא כל אותם דמים ששפך הצליח בהם בזכות התורה ואם ח"ו יגיע לו מן שפיכות דמים אלו חסרון שיאמרו נפסל ח"ו, איך יתכן זכות התורה פועל פסול וחסרון? אלא ודאי כל שפיכות דמים ששפך הם פועל טוב ומה שאמר לו 'דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ' לכן אתה 'לֹא תִבְנֶה' לאו משום דדבר זה הוא גרעון וחסרון אליו אלא טעם אחר יש בזה לומר כי אתה נתאזרת במדת הגבורה ששפכת דמים ואף על פי שמצוה גדולה עשית בזה עם כל זה בנין בית המקדש הוא נעשה במדת החסד צריך שיבנה על ידי מי שלא פעל בידיו פועל דין באופן דמזה הדרשה מוכח בבירור כי שפיכות דמים שעשה אין זה חסרון וגרעון אצלו אלא אדרבה פועל טוב נקרא! ולכן לא חש דוד המלך ע"ה למשמעות זו המובן מדבריהם לגנאי דכונתם לומר לו שהוא נפסל ח"ו ולכך אמר 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי'.
וכן מפורש בדברי רבותינו ז"ל בילקוט כיון דאמר לו 'דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ' לכך אתה 'לֹא תִבְנֶה הַבַּיִת', באותה שעה ירא דוד ואמר 'הרי נפסלתי מלבנותו' אמר לו הקדוש ברוך הוא 'חייך הרי אותם דמים כקרבנות! אלא אם אתה בונה אותו לא יחרב ובמה אשפך חמתי כשחוטאין ישראל?' עיין שם. נמצא אותם דמים ששפך הם פועל טוב שנחשבים כקרבנות וסוד הדבר הוא כאשר כתבתי לעיל כי להיות דוד המלך ע"ה אחוז בגבורה ועשה מעשה גבורה לשפוך דמים בשביל כבוד שמו יתברך אם היה בונה בית המקדש היה נבנה במדת הגבורה וכל דבר הנעשה במדת הגבורה יהיה קיים לעולם ולא יתבטל אחרי זה מה שאין כן הנעשה במידת החסד וכאשר פירש רבינו האר"י ז"ל בטעם הפסוק שכתב על גאולה העתידה וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ (ישעיה נב, ג) כלומר לא תגאלו במדת החסד כאשר היה בגאולתכם ממצרים שהיתה במדת החסד ולכך היה אחריה שעבוד אלא תהיו נגאלים במדת הגבורה ואז תתקיים לעולם וכן הענין בבית המקדש אם היה בונהו דוד המלך ע"ה לא היה נחרב כי היה נכנה במדת הגבורה וכל הנעשה במדת הגבורה ישאר קיים לעולם.
מִי גָּרַם לְרַגְלֵינוּ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין בַּמִּלְחָמָה? שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה (תהלים קכב, א). פירוש המנוצח לא יעמוד אלא יפול על פניו אבל הנוצח עומד על רגליו. אי נמי 'רַגְלֵינוּ' קאי על ממון כמו שאמרו בגמרא דפרק חלק (סנהדרין קי.) וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם (דברים יא, ו) זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, והמנוצח יהיה ממונו נופל ביד הנוצח אבל הנוצח ישאר ממונו בידו. או יובן 'רַגְלֵינוּ' זו האשה כמו שאמרו בזוהר הקדוש (זהר פרשת וירא קיב:) רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר (שמואל א' ב, ט) דא אתתא והיוצא במלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו על תנאי אם לא חזר תהיה מגורשת ואם חזר לשלום היא אשתו (כתובות ט:) ולכן כיון דנצחו במלחמה חזרו לשלום ואז רגליהם הם הנשים שלהם עומדות להם ולא ילכו לאנשים אחרים ומי גרם זה זכות עסק התורה.
מָתַי יָמוּת זָקֵן זֶה, וְיָבוֹא שְׁלֹמֹה בְּנוֹ, וְיִבְנֶה בֵּית הַבְּחִירָה, וְנַעֲלֶה לָרֶגֶל, וְשָׂמַחְתִּי (תהלים קכב, א) (תהלים פד, יא). יש להקשות מה צורך יש להם בדברים אלו שסיימו 'וְנַעֲלֶה לָרֶגֶל'? ונראה לי בס"ד כי אלו הם שונאים שלו שהם יושבים עמו בירושלים ובית המדרש שלו אך מדברים דברים אלו בהצנע שהולכים אצל חלוני ביתו בלילה ומדברים דברים אלו להשמיעו והיו מתנכרים שלא ידע שהם מאנשי ירושלים הדרים עמו אלא הם מאנשי עיירות אחרות שבארץ ישראל ולכן אומרים 'נַעֲלֶה לָרֶגֶל' כי היושבים בירושלם אין להם עליה ממקום למקום כיון דהם דרים בירושלם אצל מקום המקדש.
ועוד נראה לי בס"ד דאיתא בספר ארץ החיים (על תהלים סימן ע"ד) בשם המדרש דעלית ישראל לרגל היתה מסוגלת ומועלת שלא להתאוות לנשים אחרות עיין שם. ולכן היו אומרים 'וְנַעֲלֶה לָרֶגֶל' כדי להנצל מתאוות נשים אחרות וכוונו לקנתרו בזה על עניין בת שבע. אי נמי פגם ערוה יתיחס לרגל כמו שאמרו חז"ל על פסוק רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר וכו' (תהלים כו, יב).
טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה (תהלים פד, יא). יש להקשות די לומר טוב לי יום שאתה עוסק בתורה ואמאי הוצרך לומר 'אֶחָד'? ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דשבת (שבת ל:) ששאל דוד המלך ע"ה מהקדוש ברוך הוא באיזה יום ימות ואמר לו ביום שבת והיה עוסק בתורה ביום שבת קלא דלא פסיק כדי שלא יוכל מלאך המות לבא אצלו וכאשר הגיע יום שבת שיפטר בו והוה גריס ולא יכול מלאך המות להתקרב אצלו אז עשה לו סיבה שישתוק ונח נפשיה. נמצא לפי זה לימוד שהיה לומד ביום שבת היה משותף בו כונה של הנאה שיהיה ניצול בו מן מלאך המות וידוע יום שבת הוא אחד המיוחד שבימים שאין לו זוג וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש (בראשית רבה יא, ח) אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם לכל הימים נתת בת זוג ולי לא נתת! ולזה אמר 'טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה' שמשותף בעסק התורה כונה של הנאה גם כן חביב עלי עסק התורה שלך מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני.
ונראה לי בס"ד מה שאמר עסק התורה 'טוֹב לִי מֵאֶלֶף עוֹלוֹת' כי עסק התורה מתקן ביצירה ועולה שם אבל הקרבנות מתקנים בעשיה ועולים שם ולכן עסק התורה עדיף לי ומה שאמר 'לְפָנַי' נראה לי כי דוד המלך ע"ה הוה גלי מסכתא (עירובין נג.) שמכוין האמת לאמיתו ולכך וַהֳ' עִמּוֹ (שמואל א' טז, יח) שהלכה כמותו בכל מקום (סנהדרין צג:) ולזה אמר שאתה עוסק בתורה לפני דייקא שאתה גלי מסכתא שמכוין לאמת דלימוד זה נקרא פנים ויתיחס לפנים.
