כבר ביארנו שהפאה לאו הנתק לעשה הוא לא סוף דבר בעוד שהקציר בעין אלא אפילו טחנו קמח או אפאו פת נותן שיעור פאה לעניים והוא שאמרו מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה יפריש מן העמרים לא הפריש מן העמרים יפריש מן הכרי עד שלא מירחו מירחו מעשר ונותן לו אפילו טחנן אפילו לשן ועשאן פת וכן הדין בלקט ושכחה ופרט ועוללות שכלם נתקים לעשה הם וכל שלא קיים עשה שבהן לוקה:
זה שיעדנו לבאר באונס ומוציא שם רע שאין אתה מוצא בהם דין בטלו אחר שגרשה ודאי כך הוא שאם תפרש בטלו כגון שהמיתה בידים הרי קם לו בגדולה הימנה ואם שקבל לה קדושין מאחר ונאסרה לו אם בשליחותה עשה לא על ידו בא הביטול אלא על ידה ואם שלא בשליחותה אין קבלתו כלום ואפילו ברצויה ואפי' למי שמפרש שברצויה חלים הקדושין מ"מ רצויה הוא המבטל ואם שהדירה הנאה הרי יש לו הפרה ואפי' הדירה ברבים ואם שהדירה על דעת רבים ומצד מה שאמרו נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה כבר אמרו שלא נאמר כן אלא לדבר הרשות הא לצורך דבר מצוה כגון זו שיש בה קיום עשה אף על דעת רבים יש לו הפרה ויראה שאף במצוה מדברי סופרים כן שהרי מצינו במלמד אחד שהיה פושע בהכאת התינוקות והביאו רב אחא להדיר הנאה שלא ילמד עוד לתינוקות ואח"כ ראו שלא נמצא מלמד בדייקנות כמותו והתירו את נדרו והחזירוהו ואין ספק שכשהדירו רב אחא על דעת רבים היה שהרי עסקי רבים ונמלך עמהם להעבירו והדירו על דעת כלם או על דעת עצמו וישיבתו ואעפ"כ בטלוהו לצורך מצוה שדעת רבים גלויה היא שאין מתכוונים לבטול מצוה:
על דעת רבים זה שהזכרנו פי' בו שהרבים לשם ומדירין אותו על דעתם או שהוא אומר להם על דעתכם אני נודר וכן נראה דעת גדולי הרבנים במסכת גיטין ואף גאוני הראשונים כתבוה כן בתשובותיהם אבל אם אמר כן בסתם אינו כלום וי"מ אף בשנודר בסתם על דעת רבים ואפי' שלא בפניהם ולא עוד אלא שגדולי המפרשים כתבו שאם הוזכר בפרט על דעת מי נדר יש לו הפרה בדעת אותם שבירר אפילו היו כמה ואפילו לא תלה נדרו אלא באחד הואיל וייחודו צריך להפרתו בדעתו של זה ומ"מ יראה דוקא בבא לישאל דרך פתח אבל אם בא לישאל בחרטה יראה שאין צריך בדעתו של זה וי"א כן אף בעל דעת רבים כמו שיתבאר למטה והדברים נראין כדעת ראשון ורבים אלו בהודר ברבים נחלקו בה ברביעי של גיטין רב נחמן אמר שלושה ומדדרשינן בדם של זיבה ימים שנים רבים שלשה ור' יצחק אמר עשרה ומדכתיב בגבעונים עדה אבל בעל דעת רבים לא נתפרש ונחלקו בה הפוסקים במחלקת שנויה בהודר ברבים מהם שפסקו בעשרה ומהם שפסקו בשלשה ואנו רגילין לפרש שלשה שהן בית דין וסתם הדברים שהוא תולה ענינו בדעת בית דין אבל כל שנדר על דעת שנים יש לו שאין רבים אלא בשלשה כמו שכתבנו ימים שנים רבים שלשה ובמסכת נזיר פרק שני נזירים אמרו שני נזירים תרי והאי גברא דקאי ביניהו הא תלת הוה ליה רבים אלמא אין רבים אלא בשלשה ואם בירר אחד או שנים ונדר על דעתם גדולי המפרשים סוברים לומר הואיל ובפרט נדר על דעתם שצריך בהתרתו לידיעתם ולהמלכתם:
יש מי שאומר שלא נאמר בעל דעת רבים שאין לו הפרה לדבר הרשות אלא כשהודר לדבר מצוה שאם הודר לדבר הרשות אין דעת רבים חלה עליו כלל וכשאנו משיבין להם מסוגיא זו שהיינו מעמידין בטול עשה של אונס בהדרה על דעת רבים הם משיבים לנו מדברי גדולי הרבנים שפרשו הענין בשמצא לה עון שהיא אסורה לו ואע"פ שאין דבריהם מכוונים שהרי אם היא אסורה לו אין כאן עוד דין עשה ואם עשה אין כאן בטולו מהיכן מ"מ יש לפרש את דבריהם בשמצא בה דבר מכוער או יצא עליה עדות אחד והוא מאמין בו שמצוה עליו לגרשה אע"פ שאינה אסורה לו בכח בית דין והדירה ונמצא אחר כן שידע שאינו שאסורה לו מצד הנדר ומתירין לו והדרת מקרי דרדקי שהוזכר לשם מצוה היה ממה שהיה הוא פושע בתינוקות ואף אחרוני הרבנים מפרשים שאין לעל דעת רבים הפרה לדבר מצוה אלא כשנתכונו לדבר מצוה ונמצא שהוא צד עבירה כגון זה של מקרי דרדקי ונתכוין לדבר מצוה לחוס על התינוקות ונמצא באותו ענין בעצמו עבירה שלא נמצא כמותו אבל למצוה אחרת לא וזהו לשון כי הא וכו' ואף הם מחדשים בענין זה הוראה אחרת לומר שלא נאמר שיש לו הפרה בדבר מצוה אלא בשיש לומר שעלה על דעתם כן בשעת הדרתם כגון זו של מקרי דרדקי שמן הסתם ראו את הבטול ודעתם היה שאם ימשך הבטול והוא שלא ימצאו אחר הגון כמותו יחזירוהו אבל בדבר שאין לומר בו שעלה על דעתם כן בשעת הדרתם אפילו היתה התרתו לדבר מצוה אין לו הפרה שאין מקילין בעל דעת רבים לרבנן יותר מברבים לר' יהודה והרי ברבים לר' יהודה אין לו הפרה אף לדבר מצוה שהרי ר' יהודה מגבעונים מייתי לה והרי בענין היו צריכין להפרה לקיום מצות לא תחיה כל נשמה ולא מצאו פתח להיתרם הואיל ולא היה דעתם על כך בשעת הנדר אלא שמ"מ יש לומר שלא היה שם בטול מצוה כמו שפירשנו ברביעי של גיטין ולא עוד אלא שיש להקשות עליהם מסוגיא זו שהרי בהדרתו לא היה דעתו בהחזרתה ואעפ"כ הואיל ויש כאן קיום עשה מחזירה ותירצו שבזו בשעת הנדר נודע לכל שבטול מצוה היה שם והוא בטול לאו דלא יוכל לשלחה ואין דעת רבים חלה עליה ואם חלה דעתם היה בהפרתו מעקרא אבל כל שבשעת הנדר אינו יודע וניכר שיהא שם בטול מצוה דעת רבים חל עליה ואין לו הפרה אף לכשיזדמן בה בטול מצוה ואף זו של מקרי דרדקי כך הוא שבשעת ההדרה היה שם בדעתם בטול תורה ואין ספק שדעתם הוא שאם ימשך הבטול יפרו את הנדר הא כל שהוא דבר שאין ההפרה עולה על הדעת בשעת ההדרה וכן שאין באותה שעה בטול מצוה דעת רבים חלה עליו ואין לו הפרה ולדעתנו כל לדבר מצוה יש לו הפרה וענין גבעונים משום חלול השם נגעו בה ששבועתם היתה מפורסמת לכל וההיתר אינו נודע לכל וכל שכן לאומות שאין יודעות ענין היתר והיה שם חשד וחלול השם אבל כל שאין חלול השם בהיתרו מתירין לכל דבר מצוה אנן סהדי שכמו שלא חלה דעת רבים על בטול מצוה שמעכשו כך אין דעת רבים חלה לעולם בדבר שיהא בטול מצוה עתידה לבא:
יש מי שאומר שלא נאמר בעל דעת רבים שאין לו הפרה אלא על ידי חכם אבל בעל מיפר אף בנדר שעל דעת רבים שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואחר שהבעל אינו בא בצד היתר אלא בהפרה אין בו חלוק בין נדר לנדר והדברים נראין ויש אומר מזו ר"ל ממה שאמרו כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת שאם נדרה וקיים הוא או החריש כל היום שאין חכם יכול עוד להתיר אותו הנדר ואין הדברים נראין שלא נתנה תורה רשות לבעל להקים אלא שבהקמתו יהא אותו נדר כנדר מי שאין שולטנות עליו וחכם מ"מ יכול להתירו כנדרי האיש וכן נראה לי ברור ושמא תאמר והרי לדעת האומר ברבים אין לו הפרה אמרו כן אף בבעל כמו שכתבנו במסכת גיטין והיאך יהא ברבים חמור מעל דעת רבים יש לומר שלדעת האומר ברבים אין לו הפרה טעם הדבר שכל שהוא מפורסם ביותר אין חכם ולא בעל יכולין להתיר או להפר ואין הלכה כן אבל איסור על דעת רבים סתם הדברים מצרפת היא דעת הבעל עמהם וכל עצמה אינה נגררת אלא אחר דעתו ואין הכוונה בדבריה אלא שאם רצה בעלה יהא הנדר על דעת רבים ומתוך כך כל שרצה להפר יפר:
מגדולי קדמונינו כתבו להלכה ולא למעשה שלא נאמר על דעת רבים אין לו הפרה אלא בבא לישאל דרך פתח שצריך לישאל באיזה דעת נדר וכבר תלה נדרו באחרים אבל הבא לישאל מצד חרטה לומר שהכעס הביאו לכך ולדעת האומר פותחין בחרטה אף על דעת רבים יש לו הפרה אלא שלא ראינו מי שיקל ראש בכך:
כבר ביארנו במשנה שהאוכל שרץ לוקה מן התורה ושיש בענינו חמשה לאוין א. שרץ העוף כגון זבוב ויתוש וחגב טמא וצרעה ודבורה ב. שרץ הארץ כגון שמנה שרצים ונחשים ועקרבים וחפושית ונדל ג. רמש האדמה והוא שאינו פרה ורבה כגון תולעים שבאשפות ד. שרץ המים כגון עלוקות שבמים וצפרדעים ודומיהם וכל הדגים הטמאים ה. תולעת הפירות שפרשו ויצאו תולעת המתילד בכרוב ושאר ירקות והוא הקרוי כאן ביניתא דבי כרבא אינו כתולעת הפירות אלא כשאר רמש האדמה והתולעים שבאשפות יש באיסור שרצים לאוין האמורים בשרץ סתם מלבד האמורין בפרטיהם והאוכל לוקה על הפרט ועל הכלל מעתה אכל פוטיתא והוא דג טמא הן קטן שנכלל בשרץ המים משום קטנות הן גדול שהרי אף הגדולים בכלל שרץ המים הם שאין לאו אמור בשרץ המים אלא אותם האמורים בדגים טמאים וכלם בכלל שרץ המים כמו שנאמר בכלם דרך כלל ושקץ יהיו לכם ואף הפוטיתא בפרט רוב מפרשים כתבו בה שהיא דג טמא גדול וגדולי הרבנים פי' בה בשלישי של ערובין דג טמא קטן שאין בו כזית ואמרו עליה שהאוכלה לוקה משום שני לאוין האמורים בשרץ המים אחד בתורת כהנים ואחד במשנה תורה ומשום שני לאוין האמורים בשרץ סתם שאין לאו האמור בשרץ סתם נקרא לאו שבכללות שאם כן אף לאו של נבלה כולל נבלת שור וכבש וכל הבהמות הטהורות אלא שלא נקרא לאו שבכללות אלא שכלל שמות חלוקים בלאו אחד כגון נא ומבושל ואתנן ומחיר או שכולל הרבה ענינים בפירושו כגון לא תאכלו על הדם על הדרך שביארנו וארבעה לאוין אלו הם שנאמר בפרשת שמיני בדגים טמאים ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ובמשנה תורה בפרשת ראה אנכי וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו ושנים בשרץ סתם בפרשת שמיני אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ומשמע שרץ שורץ בין בים בין ביבשה ואל תשקצו ואל תטמאו הרי שנים:
אכל נמלה והוא שרץ הארץ לוקה חמש שנים האמורים בשרץ סתם ושלשה לאוין האמורין בשרץ הארץ בתורת כהנים בפרשת שמיני וכל שרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל כל הולך על גחון לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ:
אכל צרעה לוקה שש שהצרעה נכללת בשרץ הארץ ובשרץ העוף ויראה לי שהיא בריאה שאין הכנפים נבראים עמה אלא שמתחדשים בה לאחר זמן כענין הזבוב שהוא מתחלתו תולעת ומתחדשים עליו לאחר זמן כנפים וכך הוא בזו ומתוך שהיא בלא כנפים מתחלתה היא בכלל שרץ הארץ ומתוך שכנפים מתחדשים בה לאחר זמן ולכשנתחדשו בה ניתוסף בה איסור שרץ העוף ובמצאו שני לאוין סתם ושלשה שבשרץ הארץ ואחד שבשרץ העוף והוא בפרשת ראה אנכי כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכל ולמדת דרך שתשעה לאוין נאמרו בשרץ שנים בשרץ סתם ושנים בשרץ המים ושלשה בשרץ הארץ ואחד בשרץ העוף ואחד ברמש האדמה וגדולי המחברים נראה שפירשו כל הענין בדרך אחרת ודעתם שאין לאו של דג טמא נאמר בשרץ המים כלל ואין שרץ המים אלא כעין עלוקות שבמים וצפרדעים ודומיהם ממה שאינו בצורת דג וכן הבריות הגדולות שהם בים שאינם בצורת דג ואין באלו אזהרה בפרט אלא נכלל הוא באזהרת שרץ סתם אבל המין שאינו פרה ורבה הוא נכלל באותם שבשרץ הארץ והוא אל תשקצו את נפשותיכם בכל הרמש הרומש על הארץ ותולעים שבפירות אזהרתם נכללת גם כן באחד מאותם האמורים בשרץ הארץ והוא כל הולך על גחון לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלו כי שקץ הם והוא שכתבו בסתם שכל שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ הארץ ומשרץ המים לוקה שלש כגון שהיו לה כנפים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והיא רבה במים ואם היתה עם כל ממינים הנבראים בפירות לוקה ארבע ואם היתה עם כל אלו מן המינין שאינן פרין ורבים לוקה חמש ואם היתה עם כל אלו מכלל עוף טמא לוקה שש משום עוף טמא ואזהרתו ואת אלה תשקצו מן העוף לא תאכלו ומשום שרץ העוף ומשום שרץ הארץ ומשום שרץ המים ומשום תולעת הפירות ומשום רמש האדמה ויהיה לדעתם פוטיתא מין שהוא עוף טמא ושרץ העוף ושרץ המים והנמלה היא הפורחת ומתילדת מעפושי הפירות ורבה אח"כ במים ויתוסף עליה לאו של תולעת הפירות ותהיה הצרעה עם כל זה שאינה פרה ורבה כבריה מתילדת מן העפושים ויתוסף בה לאו רמשים:
זהו ענין דבריהם אע"פ שיש להבין מלשונם חלוף בקצת דברים ואע"פ שאם היה כן הדברים אמתיים מ"מ אין הענין נראה להיות כך והוא יהיה עוף טמא והוא שרץ העוף והיאך יהא שרץ המים והוא נברא בפירות וכן מה שכתב האוכל נמלה פורחת וגדלה במים לוקה חמש ומהיכן נמצאת נמלה גדילה במים אלא שהם כתבו מ"מ שהכל באפשר מצד הטבע ומה שהביאם לפרש כן שהם הקדימו בקצת חיבוריהם שאין אדם לוקה על כמה לאוין אלא מלקות אחת שאין המנין לפי מנין לשון המצוה אלא לפי ענין המוזהר או המצווה אא"כ יתבאר בתלמוד באחד מהם ענין זולת הענין שנכלל בלאו האחר או בעשה והוא שאומרים לפעמים כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן ליה בלאוי יתירי כמו שנזכר בשני של פסחים ובמקומות אחרים למדת וכל שיוכלו לפרשו לענין אחר או להקיש ממנו גזרה שוה לענין אחר יהיה אותו הענין מצוה אחרת אבל כשאין יכולין לפרשו לענין אחר ישאר הענין שלא בא אלא לכפל ולחזוק והוא לאו יתר ואין לוקין עליו אפילו במקום שנאמר לעבור עליו בשני לאוין והמשל בזה הוא בשבת באו במצות עשה למנוחתו י"ב מצות ובאכילת דם באו במצות לא תעשה שבע מצות ולא ימנו אלא במצוה אחת וכן כלאי בגדים שני לאוין ולא נמנו אלא באחד וכן ציצית בחמשה עשה וכן הרבה ואונאת הגר שלש מצות וכן הרבה ואמנם במקום שיאמר עליו לוקה שתים או לוקה שלש אז ימנו בשתים או בשלשה או במנין המלקיות שאין שתי מלקיות מלאו אחד בשום פנים ואפילו היו שני הלאוין מחלקים בלשון כמו ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו וכי תחבוט זיתיך לא תפאר אחריך ששניהם בענין השכחה ומעתה לפי מה שפירשנו תחלה יבאו משלשה לאוין האמורים בשרץ הארץ שלשה מלקיות ואף חכמי הצרפתים משיבין על פי' זה למה אינו לוקה עוד מן הלאו האמור בפרשת קדושים אל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף והשיבו שלא נאמר בשרצים ואע"פ שכתוב בו אשר תרמוש לשון בריות גדולות הוא כדכתיב בו תרמוש כל חיתו יער ואע"פ שמצאנוהו על השרץ גם כן הואיל ומזכיר שם בהמה ואומר אשר תרמוש ודאי על כיוצא בזה הוא נאמר וי"מ שבשמנה שרצים הוא נאמר וי"מ בזו מטעם לאו שבכללות שהוא לאו לכל דבר טמא ומ"מ גדולי האחרונים כתבו שמלקין לפי מנין הלאוין כפי שיראה משמועה זו על הדרך שפרשנוה ומביאין ראיה על פי' זה ממה שאמרו בשני של פסחים והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מה תלמוד [לומר] כלומר שהרי יצאה בהיקש ממעשר שנאמר בו ולא בערתי ממנו בטמא אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל איסורין שבתורה והקשו על זה ואימא לעבור עליו בשני לאוין מי לא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע כלומר ואף בזו נאמר שבא להלקות שתים עד שתירץ כל היכא דאיכא למדרש דרשינן וכו' נראה שמלקין כמנין הלאוין וכן אמרו למטה במבשל בעצי אשרה שלוקה משום ולא ידבק בידך מאומה וכו' והקשה ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך ואף הם כתבוה כן וכן למטה בשמועת זר שאכל מן העולה לפני זריקה לר' שמעון לוקה חמש והקשו ולילקי נמי מדר' אליעזר וכו' וכן ברחים ורכב וזג וחרצן לאביי לוקה שתים אע"פ שהוא דבר אחד ושם אחד ואין רבא חולק אלא מטעם לאו שבכללות הא אילו היה לאו מיוחד לוקה מלקות שניה מצד הכפל וכן לענין קרבן בסנהדרין הבא על כלתו חייב משום כלתו ומשום אשת איש והקשו עליו וליחייב נמי משום אשת בנו עד שתירץ פתח הכתוב בכלתו וסיים באשת בנו לומר זו היא כלתו זו היא אשת בנו הא אלמלא מיעוט זה היו מחייבים אף משום אשת בנו ומ"מ אף לשטה זו ברבוי מצות עשה כגון שתים עשרה שבשבת וחמשה שבציצית לא ימנו אלא במצוה אחת ואף בלאוין דוקא שיהו הלאוין מיותרים לא יבא כפלם לשום צורך הא כלאי בגדים שנאמר בהם לא תלבש שעטנז ללבישה ולא יעלה עליך להעלאה אינו לוקה אלא אחת וכן אכילת דם פירשו בכריתות אחד לדם חולין ואחד לדם קדשים ואחד לדם כסוי ואחד לדם האיברים ואחד לדם התמצית וכן הרבה לאוין האמורים בעבודת יום טוב כולם לצורך חדוש דברים שנתחדשו בפרשיותיהם וכן בבהמה טמאה ועופות טמאים כמו שאמרו במסכת חולין שהבהמה נשנית מפני השסועה והעופות מפני הדאה ועוד יש להקשות על דבריהם הראשונים היאך פוטיתא נכללת בשרץ הארץ ובשלישי של עירובין אמרו ומי אמר אביי דגים גדולי קרקע נינהו והא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' ואם איתא לילקי משום שורץ על הארץ:
דברים אלו כלן אם לא אכלן שלמים שיעורן בכזית בין שאכל כזית זה מבריה גדולה בין שצירף מעט מזו ומעט מזו עד שצרפן לכזית אבל אם אכל בריה שלימה אפילו פחותה כחרדל לוקה בין שאכלה היה בין מתה אפילו סרחה ונשתנית צורתה ולא עוד אלא שאם אסף הרבה נמלות ורסקן ובטלן מתורת בריה ולא היתה בהן כזית והביא אחת שלימה והשלימן לכזית הרי זו מחייבת לעצמה משום בריה ומשלמת המרוסקות לכזית ונמצא לוקה שש חמש משום נמלה ואחת משום כזית בשר טמאה ואינו לוקה משום כזית נבלה שאין דין נבלה אלא במינין הטהורים וכזית נבלה האמור כאן בשמועה זו פירושו טמאה ושמנה שרצים שהוזהרו בתורה שיעור אכילתן בכעדשה כשיעור טומאתן אם אכל חתיכה מהם בחייהם שיעורם בכזית כשאר השרצים:
מדברי סופרים שלא להמאיס אדם את עצמו בעשיית דברים המאוסים ושנפשו של אדם קצה בהם לפחיתותם דרך הערה אמרו המשהא את נקביו עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם וכן אמרו על מי ששותה בכוסות המציצה שהמקיזים רגילים בהם או בקערות המצויות אצלם להיות דם המוקזים שותת לתוכם שהוא עובר משום בל תשקצו וכן בכל הדומה לזה:
זה שאמרנו בבריה שלוקה עליה בפחות מכזית בין חיה בין מתה פירושו במינים האסורין אבל בטהורים אין בהם דין בריה אלא בשאכלו חי אבל בנבלתם אין בהם דין בריה אלא בשהוא אסור מעקרו כמו שביארנו במסכת חולין:
הטבל שהופרש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ונשאר בו מעשר שני או מעשר עני בשנה שלישית שלא הופרש האוכל ממנו לוקה אבל אינו במיתה כמו שביארנו במשנה ואזהרה זו ממה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך ושבעו מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני וכתיב לא תאכל וכו':
