תלאן זו בזו שאמ' אם אוכל זו לא אוכל זו ואם אוכל זו לא אוכל זו שנמצאו שתיהן של איסור ושתיהן של תנאי אכל זו בזדון עצמה שזכור הוא שנשבע עליה אם יאכל את חברתה ובשגגת חברתה שהוא שכוח שנשבע על חברתה אם יאכל זו וכן אכל זו על דרך זה בזדון עצמה ושגגת חברתה נמצא שבשתיהן הוא מזיד באיסורן ושוגג בתנאן והילכך פטור לגמרי בין מקרבן בין ממלקות מן המלקות שהרי כשהוא מזיד באיסור אינו סבור לאכול את התנאי ומן הקרבן שהרי מ"מ מזיד הוא באיסור זו בשגגת עצמה וזדון חברתה שהיה שכוח שנשבע עליה אם יאכל האחרת אבל זכור היה שנשבע על האחרת אם יאכל זו וכן אכל את השניה בשגגת עצמה וזדון חברתה על דרך זה ונמצא בשתיהן מזיד בתנאן ושוגג באיסורן חייב קרבן על כל אחת מהן וגדולי הרבנים פרשוה על השניה לבד ואין צרך בכך שתיהן בשוגג פטור וזה אינו צריך לומר אלא שבא להשמיענו שאם אכל שתיהן במזיד בתנאי ובאיסור חייב מלקות בין על הראשונה בין על השניה ואע"פ שהראשונה התראת ספק למדת משטה זו שהכל תלוי באכילת התנאי הן שיאכלנה תחלה הן שיאכלנה בסוף ומ"מ אסור לו לכתחלה לאכול את האיסור אע"פ שדעתו שלא לאכול את התנאי שמא לא יזהר על התנאי וכמו שאמרו בתנאיה לא מזדהר וכן נראה ממה שאמרו בשני של נדרים י"ד ב' קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר וא"ת לדעתנו מה לנו אם יישן למחר והרי שנת מחר תנאי היא ואם התנאי בשוגג נפקע הכל מ"מ אין לו לגרום שגגה לעצמו וי"מ שמא יישן במזיד וכמו שאמרו בתנאיה לא מיזדהר ואע"פ שלשון לא מזדהר בשוגג משמע שאפשר לפרשו שאינו נזהר בו כל כך שלא יאכלנו אף קרוב למזיד:
ומקצת חכמי צרפת חידשו בסוגיא זו דרך אחרת לומ' שאין הדבר תלוי באכילת התנאי אלא באכילת אותה שהוא אוכל בראשונה הן של תנאי הן של איסור ואם אכל של איסור בתחלה בשוגג אע"פ שאכל אח"כ את התנאי במזיד פטור מן הקרבן הואיל ושעה שבו חלה השבועה שוגג היה שבמעשה ראשון חלה השבועה וכן כתבו שמותר לאכול לכתחלה אחת מהן בין של תנאי בין של איסור שאין השבועה נגמרת אלא באחרונה ומעתה מותר בראשונה אף לכתחלה וכל שנשבע בתליית דבר אחר הרי הוא כמי שאומר שאין דעתו להיות השבועה חלה אלא כשיאכל הראשונה בכונה ואף הם גורסי' בחייב ופטור כגירסתנו אלא שמחליפין את הענין בראשונה ואחרונה וסדור פירושם בביאור הסוגיא ופסק שלה כך הוא ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור בין מקרבן בין ממלקות אפי' היה של איסור תחלה ואח"כ של תנאי ואף לכתחלה היה מותר בה אלא שנמשך לשון פטור אחר לשון חיוב ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן איזו שתהא ראשונה או אחרונה שאכילת האחרונה מעוררת הראשונה על הדרך שכתבנו בשטתנו שתיהן בשוגג פטור וזו לא הוצרכה שהרי מכיון ששגג בראשונה מותר הוא בשניה אף לכתחלה אלא שנגררה אחר שתיהן במזיד שהשמיענו בה שלוקה בהתראה ואין התראה נופלת אלא בשל איסור ומתוך כך העמידה במחלקת ולענין פסק לוקה בה אף בראשונה של איסור שהתראת ספק שמה התראה:
תלאן זו בזו אכל זו בזדון עצמה [ר"ל שהוא זכור] שהיא האיסור ושגגת חברתה ר"ל ששכח את התנאי וכן בחברתה שנמצא מזיד באיסורין ושוגג בתנאים פטור מקרבן או ממלקות זו בשגגת עצמה וזדון חברתה שנעלמו ממנו איסורין והוא זכור לתנאי' על הדרך שביארנו חייב והם מפרשי' גם כן חייב בשניה ולשטתם אני מפרשה בחיוב שתים על הדרך שביארנו בשטתנו ונמצאו לך שלש שטין בסוגיא זו האחת שוה לחברתה בגירסא ומתחלפת ממנה בענין והאחרת שוה לחברתה בענין ומתחלפת בגירסא:
ויש בזה שטה רביעית מתחלפת בגירסא ובענין לגדולי ספרד ולגדולי המחברים הנמשכים אחר קבלתם ואף הם מפרשי' ראשונה ושניה כשטתנו ר"ל שהתנאי קרוי ראשון לעולם וכשאכל את התנאי בשוגג ר"ל שלא זכר שהיא תנאי לחברתה ואת האיסור במזיד ר"ל שידע באיסורו ושנשבע עליו אע"פ שלא נזכר שנשבע אלא בתליית אחרת הואיל ומ"מ לא אכלה אלא אחר התנאי מזיד הוא וחייב מלקות ואין שגגת התנאי מעלה ומוריד כלל ראשונה במזיד שנזכר שהיא תנאי ושבאכילתה נאסרה חברתה ושניה בשוגג שאינו זכור שהיא זו שנשבע עליה או שלא נאסרה לו עדין פטור שהרי שוגג הוא באיסורו שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד חייב תלאן זו בזו אכל זו בזדון עצמה שיודע שנשבע עליה ובשגגת חברתה ששכח תלייתה בחברתה ונמצא זכור בכל אחת מהן שבועה בלא תנאי וחייב על שתיהן זו בשגגת עצמה וכו' שלא נזכר באיסורין כלל פטור שתיהן בזדון חייב שתיהן בשוגג פטור:
ארבעה מיני נדרים התירו חכמים עד שאין בהם שום צרך לשאלה ולהיתר חכם נדרי זירוזין נדרי שגגות נדרי אונסין נדרי הבאי:
נדרי זירוזין כיצד הרי שהיה חברו מדירו שיאכל אצלו ונדר שלא יאכל אצלו והרי שנדר זה המפציר בו קנם עלי אם לא תאכל וזה האחר קנם עליו אם יאכל בין אכל בין לא אכל שניהם פטורין וכן אם נדר המוכר שלא ליתן מקחו אלא בסלע וכן הלוקח שלא יתן אלא שקל ונתפייסו לשלשה דינרי' שנים פטורים שלא נתכון כל אחד מהם אלא לזרז את חברו:
נדרי שגגות כיצד קונם עלי פירות אם אכלתי היום וכבר אכל אלא שלא היה זכור או קונם עלי פירות אם אוכל היום ואכל בשכחה מותר בפירות וכן בשבועה על הדרך שביארנו למעלה כ"ו א' ובשמועה זו:
נדרי אונסין כגון להרגין ולחרמין וכמו שביארנוה למעלה וכן הדין בשבועה:
נדרי הבאי כגון שראה חיילות גדולות ואמ' קנם עלי אם לא ראיתי חיל כיוצאי מצרים וכן בשבועה שלא נתכון אלא לגוזמא ויראה לי שאף שבועת זירוזין אם אמ' יאסרו כל פירות שבעולם בשבועה עלי אם אתן או שלא אתן שמותר אלא שמתוך שעקר שבועה בנשבע במוחלט לא הזכירה הא אם נשבע במוחלט יקיים ויש חולקי' בשבועת זירוזין אבל מודים בשבועת הבאי ויש חולקי' אף בשבועת הבאי ויש מחזקין את דבריהם מפני שהם מפרשי' כל שבועה בהזכרת השם ואין הזכרת השם בחנם אף בזירוזין והבאי והדברים נראין להשוותם בכלם וכבר הארכנו בענינים אלו במסכת נדרים:
מי שנשבע על מה שעבר כגון שבועה שלא אכלתי וחזר ונשבע שבועה שלא אכלתי וכן כמה פעמים חייב על כל אחת ואחת ואין לומ' בזו אין שבועה חלה על שבועה שהרי כשנישבע שבועה ראשונה כבר יצתה שבועה לשקר מפיו והלכה לה ונמצאת השניה שבועה אחרת ולא נאמ' שלא לחול שבועה על שבועה אלא בלהבא שהוא סבור לכפול איסור על מה שנאסר לו:
אמ' שבועה שלא אוכל תשע תאנים וחזר ואמ' שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת שכשנשבע שלא יאכל תשע כבר הושבע שלא לאכול עשר ונמצאת שבועה שניה בכלל ראשונה ואין שבועה חלה על שבועה:
אמ' שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמ' שבועה שלא אוכל תשע ואכל עשר חייב שתים שהרי שבועת תשע אינה בכלל עשר שהרי כל שנשבע שלא יאכל עשר יכול הוא לאכול תשע וכשחזר ונשבע שלא לאכול תשע שבועה אחרת היא וכשאכל תשע נתחייב על האחרונה וכשהשלים עשר מתחייב על הראשונה ומ"מ אם אחר שאכל את התשע הפריש קרבן ואח"כ אכל אחת והשלים לעשרה פטור ואין זו מצטרפת לתשע הראשונות לחייבו בשבועה אחרת אלא נמצאת האחת חצי שיעור ואין קרבן על חצי שיעור ואין שניה כלום עד שיאכל עשר אחרות וגירסת הספרים לשטה זו כגון דאמ' שלא אוכל עשר וחזר ואמ' שלא אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל אחת הויא לה אחת חצי שיעור ועל דרך זו אתה דן במי שנשבע שלא יאכל תאנים וענבי' שמשמען תאנים וענבים כאחד עד שלא יתחייב באכילת אחת מהן כלל ובאכילת שתיהן אלא אחת וחזר ואמ' שלא אוכל תאנים שנמצאת שבועה שניה על התאנים וכשאוכל תאנים מתחייב בשניה וכשמשלים להן את הענבים מתחייב בראשונה ואם כשאכל את התאנים שנתחייב על השבועה השניה נזכר לו והפריש קרבן וחזר ואכל ענבי' בהעלם ראשונה אין הענבים מצטרפין עם התאנים לחייבו באחרת עד שיאכל עמהן ענבים וגירסת הספרים לשטה זו שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואכל תאנים והפריש קרבן וחזר ואכל ענבי' הוו להו ענבים חצי שיעור ויש בקצת ספרים גירסא אחרת שיצא לך ממנה שאם נשבע שלא יאכל עשר וחזר ואמ' שלא יאכל עשר ותשע ואכל עשר והפריש קרבן וחזר ואכל תשע הרי זה כחצי שיעור ואין מביאין קרבן על חצי שיעור שענין שבועה אחרונה שלא יאכל עשר ותשע כאחת וכן אם נשבע שלא יאכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים כאחת ואכל תאנים בשוגג והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים בשוגג אינו חייב על הענבים מפני שהן חצי שיעור וכן כתבו בשטה זו גדולי המחברים:
כבר ביארנו דיני שבועת בטוי על שלמותם ולענין היתר שלה על ידי חכם אין זה מקומו אלא שאני רואה לסדר כאן מדין זה כפי מה שצריך תמיד להוראה ובמסכת נדרים נרחיב בהם את הדרך בע"ה:
תחלת הדברים אתה צריך לזכור מה שכתבנו בארבעה נדרים שהתירו חכמי' שאינן צריכין שאלה כלל כמו שכתבנו למעלה פרטיהם ומעתה כל שנשבע או נדר על דבר שהיה סבור עליו מה שאינו ונתגלה לו אח"כ שאין הענין כמו שחשבו אינו צריך היתר הואיל והדבר מפורסם שלא עשה אלא על מנת כן והרי אינו וכענין קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ונודע שלא גנבה הרי זה נדר בטעות או שבועה בטעות ואין צריך שאלה שאין שאלה אלא במה שלא הוציא בפיו והוא צריך לגלות אם נדר או נשבע על מנת כן אם לאו אבל זה כבר הוציא בפיו דבר שנתפרסם שעליו נשבע או נדר ואפי' לא הוציא ממש הואיל ואחרים היו מזכירין בפניו על אותו דבור הוא נשבע והידים מוכיחות שאלמלא אותן הדברים לא נדר או נשבע ונמצא שאותן הדברים אינן אף זה אינו צריך שאלה וכמו שאמרו במסכת גיטין מ"ו א' בענין גבעוני' כיון דאמרי מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילא שבועה עליהו כלל אלא שקיימוה מפני חלול השם והרי לא הזכירוה בשעת השבועה ואעפ"כ הואיל והדברים מוכיחים שעל מנת כן נשבעו שבועת טעות היא וכן כתבוה גאוני הראשונים במי שנשבע על מחשבה שאין בשבועתו בטול מצוה ונמצא שיש בה בטול מצוה הרי היא שבועת שגגה כמו שכתבנו למעלה כ"ה א' אבל כל שנשבע או נדר דבר שנאסר בשבילו עליו איזה דבר להבא כגון שלא עשה כך וכך או שלא אעשה כך וכך אם עשיתי כך וכך עד שהוא מצטער בקיום שבועתו והרי לבו נוטה להיתר שבועתו או נדרו או שנולד לו דבר שבשבילו הוא מתחרט על מה שנדר או שנשבע או שעבר על שבועתו ויש שם שיור שההיתר ראוי לבא בשבילו כגון שחסר קרבן או מלקות על הדרך שכתבנו יש צדדין שיש להם היתר ויש צדדין שאין להם היתר אם מצד שלא חלו עדין ואין שאלה לשבועה שלא חלה עד שתחול וכן בנדר אם מצד שתלה נדרו בדעת אחרים ואותן שאין להם היתר מצד שהוא תלה נדרו את שבועתו על דעת אחרים כבר ביארנו הענין במסכת מכות ט"ז ב':
נמצא שיש מן הנדרים שאין צריכין היתר ויש שאין להם היתר ויש שיש להם היתר והם צריכין לו ויש בזה שיש בהם חלוקה רביעית והיא שאין צריך שאלה לחכם אבל צריך שאלה לעם הארץ כמו שביארנו כ' ב' בנשבע בשמים ובארץ ובתורה סתם ואותם שיש להם היתר כיצד הוא עושה בא לו לפני חכם או לפני שלשה במקום שאין חכם ומ"מ במקום שיש בו חכם כתבו גדולי המחברי' אסור להדיוטות ליזקק לכך ולא עוד אלא במקום שיש גדול ממנו אסור וכן במקום רבו אא"כ מדעת רבו ומ"מ בדיעבד הותר הנדר שלא אמרו אלא מפני כבודו ומ"מ פירשו הגאוני' בהדיוטות אלו שלא כל הדיוטות במשמע אלא שידעו עניני התרת נדרים בתורת קבלה או מנהג אע"פ שאין יודעין אותו מעקר הגמ' וכשבא לפני חכם או לפני שלשה מודיע להם שנשבע או שנדר ואם יש להם פתח לומ' אלו ידעת שהדבר כן ולא כמו שחשבת היית נודר או נשבע עד שיאמ' להם לאו הם מתירין אותו מפתח זה ואין בזו צורך לפתוח לו בחרטה שהרי כעין טעות הוא וסתמו חרטה הוא אלא שלא היה טעותו מפורסם ועכשיו הוא מתגלה על ידי המתירים והוא נאמן בפתחו יזהר הוא שלא ישקר לעצמו ואם אין להם פתח אלא שרואין אותו מצטער על נדרו יש פוסקי' שפותחין לו בחרטה ואומרי' לו והלא אתה מתחרט בעקר נדריך ואין לבך עליך כמי שנודר מתוך כעס או עצרנות וכילות ולא כנודר מתוך יישוב הדעת ועכשו אתה מתחרט על אותו הכעס ועל עקר הנדר והוא אומר הן והם חוזרים ואומרי' שרוי לך מותר לך וכיוצא באלו בכל לשון שירצו אבל לא יאמ' לשון הפרה או לשון עקירת נדר שאין לשונות אלו אלא לבעל באשתו ולאב בבתו אבל חכם אינו אומר אלא לשון היתר ומחילה ושטה זו לדעת הפוסקי' פותחין בחרטה וכן כתבוה גדולי הפוסקי' והמחברי' ומ"מ דוקא שהחרטה מעקר הנדר ולא מתוך שום חדוש ונולד שכל שמתחרט מצד הנולד אין זו חרטה שהרי מ"מ מתוך יישוב נדר ובגמר הדעת ורוצה הוא בו אלמלא החדוש ואין זה חרטה אלא פתח וצריך לדקדק בו אם הוא פתח הראוי וכן לא שיאמ' מתחרט אני עכשו אע"פ שעד עכשו היה יפה לי מפני שאני מצטער בו שאין זה אלא שיהא מתחרט מעקרו:
ומ"מ יש פוסקי' שאין פותחין בחרטה וצריך לפתח ממקום אחר שאלו ידע שכן לא היה נודר או נשבע כמו שכתבנו ולדעת זה ראוי לחכם לחקור ולעמוד על הפתחים אם הם נכרין דברי אמת ולא יהא פתי מאמין לכל דבר אלא שבסוף הדברים הוא נאמן על עצמו יזהר הוא שיהו פיו ולבו שוים בפתחיו וכן אינו פותח לו בנולד שאינו מצוי כגון שאם הדיר פלני ונעשה סופר העיר ואלו ידע שנעשה סופר העיר לא היה נודר אלא שיפתח לו בדבר שהוא באותה שעה אלו היה יודע שכן אם היה נודר שמאחר שהיה בשעת נדרו או שבועתו דבר שאלו ידעו לא היה נודר או נשבע כעין טעות הוא וכן פותחין לו בנולד המצוי שהדבר קרוב להיות ולעלות על דעתו בשעת הנדר ולחשב בלבו שאם יארע כן לא יהא נדרו נדר והוא כעין מה שהיה באותה שעה וכנדר טעות והוא שאמרו בנדרים כ"ג א' ר' ישמעאל בר' יוסי הוה ליה נדרא למשרא אתא לקמי רבנן אמרין ליה אדעתא דהכי מי נדרת אמ' להו אין ואדעתא דהכי אמ' להו אין כמה זמנין אמ' להו אין הוו מצטערי רבנן פי' שלא היו מוצאין לו פתח חזא ההוא קצרא מחייה אמ' אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרית ושרו ליה והקשו שם והא נולד הוא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה הכי ר"ל בשעת הנדר ותירצו שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן:
ומ"מ יראה לפסוק שפותחין בחרטה ואין צריכין לפתח ממקום אחר אלא שמקצת מפרשי' כתבו שלא מצינו מי שמיקל ראשו להתיר נדר בחרטה לבד אלא בפתח ומעתה צריך לחקור אחר חרטת פתחו שמא מפני הנולד שאינו מצוי היא ומ"מ אנו משתמשין בחרטה זו להיות כל פתח ראוי אצלנו ולא נדקדק עליו לומר והיאך אתה אומר שאלו ידעת כן לא נדרת והלא ראית קשה הימנה ונדרת אלא מתירין לו בכל פתח הואיל וחרטה מעורבת עמו וכן יראה ממה שאמרו בפרק נערה המאורסה נדרים ע"ז ב' מעקר נדרא בעי עיוני והוא נאמ' לדעת האומ' אין פותחין בחרטה הא לדעת האומר פותחין אין צריך עיון וחקירה כל כך וצריך שתדע שכשם שפתח נולד אינו פתח כך פתח איסור נדר אינו פתח לא בתחלתו ולא בסופו בתחלתו שיאמרו לו אלו היית יודע שיש צד עבירה בנדר ממה שאמרו נדרים כ"ב א' כל הנודר כאלו בנה במה היית נודר ובסופו שיאמרו אלו היית יודע שאף לאחר שנדר יש איסור בקיומו ממה שאמרו שם והמקיימו כאלו מביא עליה קרבן היית נודר אין מתירין לו באלו כלל וכן יתבאר בפרק ארבעה נדרים וכן פסקו רבים שלא לפתוח בכבוד אביו ואמו אא"כ בדברים שבין אביו ואמו שבתלמוד המערב אמרו הכל מודים שאינו מעמיד בכבוד רבו מורא רבך כמורא שמים והטעם [אף באלו שא"כ] אין נדר בלא פתח ומ"מ פותחין בדברי תורה כלומ' שאם נדר שלא יהנה פלני מנכסיו אומרין לו שמא יעני ותמצא עובר על וחי אחיך עמך וכן אם נשבע שלא יאכל בשר לעולם פותחין בשבת ורגל שעובר על ענג שבת ועל שמחת יום טוב וכן אלו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ולא תטור על לא תשנא את אחיך וכיוצא באלו וזה שאמרנו שאין פותחין לו בנולד שאינו מצוי פירושו שאינו מתחרט על עקר הנדר אף מפני הנולד ואפי' אמ' אלו הייתי יודע שכן לא הייתי נשבע הואיל ומ"מ אינו מתחרט על עקר הנדר ואדרבה רוצה היה בקיומו אלמלא נולד זה אין מתירין לו וזהו שאמרו נדרים ס"ד א' אין פותחין בנולד כלומר שאין חכם מתיר בפתח של נולד אחר שאינו מתחרט לגמרי אלא מפני סבה שהנדר מעכבו מאיזה דבר ומ"מ לא היה הוא רוצה באותו דבר ולא היה מתחרט על הנדר ובזה אין מתירין לו בנולד אלא בנולד המצוי שמכיון שאלו היה שם אותו מקרה לא היה נודר ואותו מקרה מצוי רואין אותו כאלו היה המקרה לשם והוא אינו יודע שהוא כנדר טעות ומ"מ אם נתחרט מכל וכל עד שאפי' לא היה נולד זה אינו רוצה בקיום נדרו אפי' היתה סבת מה שנהפכה דעתו מפני הנולד מתירין לו וזו היא שטת גדולי המחברים ונמשכים בה למה שפסקו שפותחין בחרטה כלומ' שאפי' כשיבאו לו דרך פתח צריך הוא חרטה על עקר הנדר אבל לדעת הפוסקי' שאין פותחין בחרטה אלא בפתח גמור אין פותחין בנולד שאינו מצוי כלל אף כשנמשכה חרטה עמו ויש פוסקי' שאף מצוי צריך חרטה לעקר הנדר וכן הדין שהרי אנו באים לעשותו כעין טעות אלא שאין אנו צריכים להזכיר לו חרטה שסתמה חרטה אלא שאם ראינו מתוך דבריו שאינו מתחרט ורוצה היה בנדר אלמלא נולד זה אע"פ שהוא מצוי חוששין לו וצריך שיהא החכם חוקר למה נדר ועל מה נדר והוא שאמרו ברביעי של גיטין ל"ה ב' צריכין לפרוט את הנדר ואם רואה שהיתר נדרו הערמה אצל אחרים כגון ראובן שהשביע את שמעון וקבל השבועה ורוצה לישאל עליה אין מתירין לו אלא בפני המשביע ואפי' היה המשביע גוי או קטן הואיל וענה אחריו אמן הרי הוא כמוציא שבועה מפיו ואין מתירין לו אלא בפניו וכן האשה שנדרה ליתומים יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם נהניתי מכתובתי כלום אינו מתיר אלא בפניהם וכן אם נשבע לחברו שיפרענו ליום פלני ואפי' בא מדרך חרטה ואין צריך לומר דרך פתח והוא שאמרו ויאמר י"י אל משה במדין לך שוב מצרימה במדין נדרת במדין התר נדרך והוא שכבר נשבע משה שלא יצא ממדין כדכתי' ויואל משה וכו' והקב"ה מצא לו פתח והוא כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך ואמ' לו מ"מ שלא יתיר אלא במדין ואע"פ שהמיתה נולד הוא פי' בתלמוד המערב שהמיתה והעניות נולד מצוי הוא ופותחין בהם ומ"מ בפניהם מתירין אפי' על כרחם אם אין שם על דעת רבים וכמו שאמרו סוטה ל"ו ב' ביוסף שאמ' לפרעה אנא נמי איתשיל אשבועתאי ואע"פ שבודאי לא היה נשאל ברצונו ואף שלא בפני המדירין מתירין להם בהודעה להם קודם השאלה שאין הטעם אלא מפני החשד או הבושה ומ"מ אם נדר על דעת חברו ומענין שלו כגון נשבע על דעת שיפרענו יראה שאין מתירין לו אלא בפניו וברצונו ואף בזה יש מפקפקי' אם הוא נשאל דרך חרטה:
ומ"מ כל הגאונים הסכימו שכל הנודר לחברו מענין שלו כגון נשבע לו שיפרעהו שלא להתירו לכתחלה אלא בפניו וברצונו ואפי' מדרך חרטה וכן ראינו בתשו' שאלה לגדולי המפרשי' (שאין) [שאם] נשבע אדם לחברו לפרוע לו מנה ליום פלני והגיע הזמן והולך לפניו ומבקש ממנו שיאריכוהו שאם זה מאריכו רשאי לסמוך על אריכותו ולא שתהא שבועתו בטלה בכך אלא אם הוא מאריכו עד יום פלני לכשיגיע לאותו היום חזרה שבועתו ואם האריכו סתם לכשיתרהו עליה חוזר לשבועתו וכתבו טעם הדברים על הראשונה שמן הסתם על דעת זה נדר או נשבע וכן בשניה שאף הארכתו על דעת חזרה היא ואין כאן דין הותר מקצתו שאין כאן היתר כלל ומ"מ יש חולקי' בראשונה לומר שאין אריכותו כלום ונראה לי כדעת ראשון ממה שכתבנו בששי של גיטין ע"ד ב' שבדיני ממונות כל שהתנה בנתינה המחילה כנתינה ואף כאן ההארכה כעין מחילה היא לאותו זמן וכן יש חולקין בשניה לומר שהאריכות מועיל אלא שהשבועה נמחלה בכך מדין היתר מקצת עד שנוהגין כשמאריכין את הלוה שמשביעין אותו מתחלה על הפרעון כדי שתחול אותה שבועה אחר הארכת הראשונה והדברים נראין בה מ"מ כדעת ראשון הואיל ואין זה היתר מוחלט וכן כל כיוצא בזה וכן צריך לידע את ענין הנדר כדי לידע אם יש בהיתרו פתח לעבירה או בטול מצוה והוא שאמרו בתלמוד המערב חד בר נדר דלא מרווחנא ואמ' ליה וכן בר נש עביד אמ' ליה לקתוסיה פי' לא הייתי יודע להרויח אלא באחיזת עינים ובדומה לה ומפני שהיה עבירה בהרוחתי נדרתי אמ' ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו צריך לפרוט את הנדר ולא התירו את [הנדר] השאלה וההיתר שוים הם בשבועה כבנדר שהרי נחלקו בית שמאי ובית הלל במסכת נדרים כ"ה א' שבית שמאי אומרי' אין שאלה לשבועה ובית הלל אומ' יש שאלה לשבועה והלכה כבית הלל וכמו שביארנו למעלה כ"ח א' שאפי' אכלה כלה נשאלין עליה ואף לדעת הפוסקי' שאין שבועה אלא בהזכרת השם יש בה שאלה שהרי אמרו נזקקין לאלהי ישראל וכן בצדקיהו כתו' אשר השביעו באלהים ואעפ"כ נשאל עליה ואפי' היתה השבועה בנקיטת חפץ ואף בחרטה לדעת הפוסקי' פותחין בחרטה ומה שכתבו קצת גאונים שכל שנשבע בספר תורה אין לו היתר אינו כלום שאין נקיטת חפץ אלא איום לשבועת הדיינין ומ"מ גאוני הראשוני' כתבו שאין להקל כלל בהיתר נדרים ושבועות שהרי אמרו במסכת נדרים כ"א ב' אמ' רב יהודה אמ' רב אסי אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים ואע"פ שאין הלכה כן מ"מ בזמן הזה אין נזקקין אלא בפתחים קרובים לאלו ולא עוד אלא שאין ראוי להזקק עכשיו להיתר נדר ושבועה אלא לצורך תקנה או מצוה כגון שימת שלום בין איש לאשתו או צרכי צבור או איזה צד מצוה אבל פתחים הרחוקים לא שאע"פ שכל אדם נאמן בפתחו אין לסמוך כל כך ואף מגאוני הראשונים כתבו סבת הרחקתם מצד שלא היו מחזיקים עצמם בבקיאים כל כך בענינים אלו עד שאמ' אחד מהם זה מאה שנה לא נשנית מסכת נדרים בישיבה ואין אנו סומכים בהיתר נדרים כל כך מכאן ואילך צא וחשוב מה יאמרו איזובי קיר ודברים אלו לא כתבנום בכאן אלא בקצור ובמסכת נדרים יתרחבו הדברים בדינים אלו בכדי הצורך בע"ה:
