תדע. דשאר מתניתין שוה קתני: טריסית. מעה קטנה: דינר כסף טריסית פונדיון ופרוטה. או או קתני: דינר מטבעות. טבועה במטבע צורה ולא טענו משקל וזה הודה לו מטבע ואע''פ שזו כסף וזו נחשת ממין הטענה היא דכולהו מטבע נינהו: דיקא נמי כו'. אלמא טעמא משום דכל מטבע חד הוא ודוקא קתני: ורב. דבעי למימר שוה קתני הכי מפרש סיפא דקאמר שהכל מין מטבע אחד הוא כל מטבעות השנויות כאן דין אחד להם שאף הקטנה שבהן יש בה כדי הודאה לחייבו שבועה: נימא כשמואל סבירא ליה. דכולה מתני' דוקא קתני ומשום הכי תנן ברישא שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור משום דמה שטענו לא הודה לו אבל אי שוה טעין ליה הוה מיחייב ואע''ג דתחלת טענה שתי כסף ותו לא: ה''ג בתוספתא דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף חייב. ופי' דינר זהוב היינו טבוע וטעמא משום דהכל מין מטבע אחד והוה ליה ממין הטענה ומיהו סייעתא לרב הוא דמדאצטריך לפרושי זהב זהוב מכלל דמתני' דתנן דינר זהב סתמא שוה קאמר ושהכל דין מטבע אחד קתני ומדסיפא שוה רישא נמי שוה וקתני רישא שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור וע''כ משום דליכא כפירת שתי כסף הוא: ה''ק כל האומר דינר זהב כאומר זהב [זהוב] דמי. וברייתא לא שהטוען מפרש זהב זהוב קאמר אלא ה''ק הטוען דינר זהב סתם דמסתמא זהב זהוב קאמר והלה אומר אין לך בידי אלא דינר כסף דהיינו נמי דינר מטבע וישנה הודאה ממין הטענה חייב: חסר מעה פטור. אלמא כפירת שתי כסף בעינן: לא שנו. דבעי טענת שתי כסף אלא בשבועה הבאה בטענת מלוה והודאת מקצת דלוה אבל שבועה בעדות עד אחד שהלוה כפר הכל ועד אחד מעידו שהוא חייב ונמצא מחייבו אפילו לא טענו אלא פרוטה וכפר חייב הואיל ואם היו שנים היו מחייבין אותו ממון לפרוע דהא שוה פרוטה ממונא הוא היחיד מחייבו שבועה: יישר וכן א''ר יוחנן. גר' ול''ג תו יישר: מכלל דפליג עליה ר''ל. בעיא הוא דקא בעי גמרא לימא מדקאמר וכן אמר ר' יוחנן מכלל דפליג עליה בר פלוגתיה: א''ד מישהא הוה שהי ליה ושתיק ליה. כך היה דרכו של ריש לקיש כשהיה ר' יוחנן אומר דבר בבית המדרש היה שוהה מלהשיב עד שיגמר רבי יוחנן כל צרכו וכל טעם דבריו ואח''כ היה חולק עליו ובתוך כך יצא רבי יצחק זה מבהמ''ד ולא שמע אם נחלק עליו: איכא דאמרי מישתי הוה שתי. ריש לקיש מיא בבי מדרשא כי אמרה ר' יוחנן להא מילתא: ור''ג מחייב. דלא בעי הודאה ממין הטענה:

בטוענו בדינר מטבעות. פי' בקונטרס טבוע במטבע צורה ולא טענו משקל וזה הודה לו מטבע ואע''פ שזה כסף וזה נחושת ממין הטענה היא דכולהו מטבע נינהו וקשה דלעיל (דף לט:) גבי שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה מסקי' לשמואל דפטור משום דמה שטענו לא הודה לו וכ''ת דאיירי בשאינן טבועים א''כ חסרא לה טענה דאין כאן שוה ב' מעות דחסר מה שצריך ליתן כדי להטביעה וזה דוחק לומר שאין שוה פרוטה באותו חסרון ועוד דמשמע בטוענו מטבעות דעד השתא לא איירי במטבעות וסתם ב' כסף טבועים הם ועוד דקאמר הא קמ''ל דפרוטה בכלל מטבע איתא משמע דאין חידוש אלא מפרוטה דקתני והלא בשאר מטבעות נמי יש חידוש גדול דחשיב ממין הטענה ועוד דאפי' עבד גדול ועבד קטן חשיב מה שטענו לא הודה לו בפרק השואל (ב''מ דף ק.) ומנורה גדולה ומנורה קטנה אמרינן נמי לקמן (דף מג.) דמה שטענו לא הודה לו אע''פ שצורתם שוה ועוד דלשון בדינר מטבעות לא משמע בדינר טבוע ועוד דבסמוך בברייתא דדינר זהב זהוב גרסי' בכל הספרים פטור ובקונטרס לפי פירושו דוחק להגיה חייב על כן נראה לפרש בטוענו בדינר מטבעות שנתן לו דינר להחליף וליתן תחתיו מטבעות ושואל אותן מטבעות והלה טוען החזרתי כולם חוץ מדינר כסף או טריסית או פונדיון או פרוטה: שהכל דין מטבע אחד פירש בקונטרס שאף בקטנה שבהם יש בה כדי הודאה לחייבו שבועה ותימה הא שמעינן מרישא דקתני ההודאה שוה פרוטה ודוחק לומר דסלקא דעתך דגבי תביעת דינר זהב שהיא גדולה לא חשיבא הודאה פרוטה: אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד כו'. וא''ת דבשילהי הכותב (כתובות פז: ושם) אמרינן דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אפי' בהעדאת עד אחד אלמא משוינן עד אחד להודאה במקצת ויש לומר דשמואל דהכא לטעמיה דמחייב לעיל בכפירת פרוטה דכיון דמשתבע אפרוטה מוקמיה קרא דאבל קם לשבועה בפרוטה אבל בקרקעות לא משכחת דמשתבע בשום מקום ולפי זה צ''ל דלית הלכתא כותיה דשמואל בהך דהכא כיון דתליא בההיא דלעיל דבההיא דלעיל לית הלכתא כותיה מדתני ר' חייא לסיועיה לרב ועוד דרב פפא דה''ל בתראה סבירא ליה כרב לקמן בשמעתין: וכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה. לאו דוקא דהא איכא כפירת שעבוד קרקעות: והודה לו בשעורים פטור. בס''פ המניח (ב''ק דף לה: ושם) מסיק רבה בר נתן דפטור אף מדמי שעורין ותימה דמנ''ל הא דהא לר''ג חייב בדמי שעורין דאי לאו הכי אין כאן הודאה כלל ואם כן מנ''ל דלרבנן פטור ופליגי אף בדמי שעורין דלמא לא פליגי אלא אם חייב שבועה על החטין דלמר בעי שבועה ולא בעי הודאה ממין הטענה ולמר לא בעי ליה כו' ושמא משמע ליה לרבה בר נתן לשון פטור דפטור לגמרי א''נ אע''ג דמיפטר מדמי שעורין אף לר''ג אפ''ה חשיב ליה הודאה: . ור''ג מחייב. תימה דבפרק בתרא דכתובות (דף קח: ושם) גבי פלוגתא דאדמון ורבנן קאמר ר''ג רואה אני את דברי אדמון דמחייב בטוען חבירו כדי יין וכדי שמן וקאמר ליה אידך שמן להד''מ קנקנים נמי חמשה אית לך חמשה לית לך משום דיש בלשון הזה לשון קנקנים והשתא לר''ג אפי' אין בלשון הזה לשון קנקנים חייב דאפילו בטוענו חטים והודה לו בשעורים מחייב וי''ל דלדידיה נמי נפקא מינה אם טענו עשרה כדי שמן ואמר ליה אידך אין לך אלא חמש חייב גם בקנקנים בהודאתו ולא מצי למימר לא הודיתי לך בקנקנים דיש בלשון הזה לשון קנקנים: להודיעך כחו דר''ג. דכחו עדיף דמילתא דרבנן הוי כח דפטור:

מדקתני סיפא דינר זהב לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית ופרוטה ופונדיון חייב שהכל מין מטבע אחד. ואי אמרת דוקא קתני אמאי חייב מה שטענו לא הודה לו אלא ש"מ שוה קתני וליטרא זהב שאני. ודחי ר' אלעזר ואמר מתניתין בטוענו בדינר מטבע היא ושאר השמועה פשוטה היא. וקי"ל בהא כרב דתני ר' חייא לסיועיה לרב סלע לי בידך אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף שהן שתי מעין חייב. חסר אחד פטור ש"מ כפירת טענה שתי כסף בעינן ש"מ:
פיסקא שתי כסף ופרוטה לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה שהיא חצי חבה חייב:

אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לוה. אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה וכפר בו והעיד בו עד אחד בפרוטה חייב שבועה בפרוטה שאילו היה עד אחר עם זה היה חייב לשלם פרוטה. עכשיו בעד אחד חייב שבועה שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' ואמר מר כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וא"ר נחמן אמר שמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב.

א"ר יצחק וכן א"ר יוחנן:
פירוש מישהא שהי יגע היה ולפיכך לא השיב. וי"א שותה היה:

לימא מסייעא ליה טענו חטים והודה לו בשעורים פטור ורבן גמליאל מחייב. טעמא דטענו והודה לו בשעורים כו':

אמר ר' אלעזר בטוענו דינר מטבעות. ה"ג רש"י ז"ל. ופי' טבועה במטבע צורה ולא טענו משקל וזה הודה לו מטבע אע"פ שזו כסף וזו נחושת ממין הטענה הוא דכולהו מטבע נינהו ותמהני דקאמר והא קמ"ל דפרוט' בכלל מטבע איתא בל"ה קאמ' נמי קמ"ל טובא.
אבל רב חננאל ז"ל גריס בטוענו בדינר מטבעות ופירושא כגון שטוענו דינר זהב נתתי לך ליתן לי בו מטבעות והלה מודה שנתן לו דינר כסף ושיש לו בידו טריסית או פונדיון או פרוטה חייב וקמ"ל דפרוטה איתה בכלל מטבע וכיון דאסיקנא בגמ' דרבי אלעזר כרב שמעינן מפי' רש"י ז"ל שאם טענו מאה דינרין הפקדתיך ממטבע פלוני ואותו מטבע הוא של מלכים אחרים דודאי דוקא קאמר ליה כדכתיב לעיל והלה אומר אין לך בידי אלא מקצת ממטבע פלוני של מלך פלוני אע"ג דדוקא קאמרי חייב דמין אחד הוא ולפי גירסת רב חננאל ז"ל אינו כן אלא דהיכא דאיכא למימר שוה קא טעין ליה ולפום מאי דכתיבנא לעיל, וכ"נ הדברים.

הא דאמרינן שכל דין מטבע אחד הוא נ"ל דהכי פירושא קתני רישא שתי' כסף וקאמר דשוה הוא והדר תנא ליטרא זהב דדוקא הוא והדר תנא דינר זהב דשוה הוא וקאמר שכל דין מטבע אחד הוא דבכולהו שוה קאמר ושאינו מטבע כגון ליטרא לעולם דוקא בין בכסף בין בזהב .
3@והרב אב ב"ד ז"[כתב] דין מטבע הוא דס"ד כיון דאיהו תבעיה שוה אין כאן הודאה ממין הטענה אלא אם כן הודה באותו לשון שתבעו חצי דינר זהב קמ"ל כיון דשוה הוא הכל דין מטבע אחד הוא וזה הפי' נדחה ממה שכתבתי דטוען שוה ומודה דוק' במקצת חייב הוא . שכל דין מטבע אחד הוא נ"ל דהכי פירושא קתני רישא שתי' כסף וקאמר דשוה הוא והדר תנא ליטרא זהב דדוקא הוא והדר תנא דינר זהב דשוה הוא וקאמר שכל דין מטבע אחד הוא דבכולהו שוה קאמר ושאינו מטבע כגון ליטרא לעולם דוקא בין בכסף בין בזהב.
והרב אב ב"ד ז"[כתב] דין מטבע הוא דס"ד כיון דאיהו תבעיה שוה אין כאן הודאה ממין הטענה אלא אם כן הודה באותו לשון שתבעו חצי דינר זהב קמ"ל כיון דשוה הוא הכל דין מטבע אחד הוא וזה הפי' נדחה ממה שכתבתי דטוען שוה ומודה דוק' במקצת חייב הוא.

הא דדייקינן ורבי אלעזר לימא מדסיפא כדשמואל מתריץ לה רישא נמי כשמואל סבירא ליה. ולא דייקינן הכי לרב אשי דפריק ברייתא כשמואל משום דרב אשי לתרוצה דשמואל אמרה כדאמרינן בעלמא מכדי דרב לא סבירא משכוני נפשך אדרב למה לך לתרוצה לדרב בעלמא ואמרי' נמי תרגמה אביי אליבא דרבא ותרגמה טו) בכאן חסר שיעור שיטה א') לא שמיע ליה קושיא דמקשי' ליה טז) ובכאן נמי חסר שיטה א') דאוקמה בהכי ומש"ה קס"ד יז) בכאן נמי חסר שיטה א').

אבל טענת מלוה והעדת (עדים) יח) יט) ובכאן חסר ש"ש א') פרוטה . וכפר בו חייב. איכא דדייקי מדקא כ) ובכאן חסר שיעור שי' א') ואמרינן נמי טענו אלמא אין נשבעין (בעדותן) כא) בכאן נמי חסר כו') בטענה וכפירה כלומר שיהא טוענו בריא אבל בטענת שמא כגון שאמר אמר לי עד אחד שנטלת משלי מנה והלה כופר והביא את העד פטור משבועה הואיל ולא טענו טענת בריא.
והרב רבינו אפרים תלמידו של רבינו יצחק ז"ל כך דעתו והביא ראיה מדאמרי' במסכת ב"מ הצד השוה שבהן על ידי טענה וכפירה הן באין אלמא כשטענו בריא אבל בשמא לא ואין אלו ראיות דמאי טענה דקאמרי' תביעה שהוא תובעו וזה כופר לדברי רש"י ז"ל אבל אנו כבר פירשנו שם דמגלגול שבועה דעד אחד הוא דאתיא התם בריש ב"מ וכידן דמגלגול אתיא על כרחך אפילו בשמא נמי דהא נשבעין על השמא בגלגול שבועה כדאמרינן במס' קדושין ולקמן בשילהי כל הנשבעין אלא על כרחך לאו טענת ברי קאמר אלא ה"ק שיש הודאת פיו במקצת או עדות עד אחד שהוא כעין הודאה או עדות שני עדים ויש כפירה גמורה במקצת וזהו צד שוה שבהן.
והרב רבי יהוסף הלוי כך כתב שאין נשבעין על פי עד אחד שלא בטענת ברי.
ורבם רבי' הגדול רבי יצחק אלפסי ז"ל לא כך דעתו שהרי כתב בפ' כל הנשבעין בעסק חד נברא דא"ל לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לביתאי ופתחת ליה דלאו באפי ושקלת מיניה חד טיעונה דכתנא ואמר לי אידך אין פתחי ושקליה ואת אמרת לי שקליה בחושבנא דאית לך גבאי א) בכאן חסר שיעור ש"א) דהוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ב) כאן חסר שתי תיבות) הא הכא דשמא הוא דלאו באפיה שקליה ג) כאן חסר שיעור ד' תיבות) שבועה הוא.
וקרא ומתניתא דייקי הכי קרא דכתיב לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת לא יקום אבל קם הוא לשבועה משמע דומיא דשנים בממון ומתניתא דתניא בהדיא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד ניחייבו שבועה והרי שנים מחייבין אותו ממון אפילו בטוען טענת שמא כגון שאומר גזלתני שלא בפני א"נ בטוענו קטן מנה לאביך בידך בשמא וכיוצא בו הילכך עד אחד מחייבו שבועה.
ומי שאומר אין למדין מן הכללות אין דבריו נכונים שלא אמרו אין למדין אלא היכא דמוכחא מילתא במתני' או במתנית' או בגמרא אבל אנן לית לן לשבושי כלל גדול שמסרו לנו רבותינו שאם לא כן אין לדבר סוף ולא נסמוך על התלמוד הערוך בידינו שהרי רובו כללות.
ובירושלמי (ו,א) דקו בהך כללא והרי שנים מחייבין אותו קנס שניא היא שאין נשבעין בקנס פי' שמואל ה"ק בכל דבר שנשבעין עליו עד אחד מחייבו שבועה אבל בדבר שאין נשבעין עליו כגון קרקעות וקנס שאפילו מודה פטור אין עד אחד מחייבו שבועה.
ואקשו תו התם והרי שנים מחייבין אותו פרוטה וכן הוא דתנינן שבועת הדיינין שתי כסף וההודיה שוה פרוטה מתני' בשנשבע ד) מה דמר שמואל בשנשבע מפי אחרים ה) לעולם אינו חייב עד שתהא הטענה ו) וההודיה שוה פרוטה פי' קס"ד שאף בשבועת עד אחד אין נשבעין אלא כפירת שתי כסף ומש"ה אקשי' והרי שנים מחייבין אותו פרוטה ועד אחד אינו מחייבו שבועה אלא על כפירת שתי כסף.
ומפרקי' מתניתי' בשנשבע מפי אחרים שעד אחד מכחישו דבטענת מלוה ועדות עד אחד אפי' לא טענו אלא בפרוטה וכפר חייב ומאי דאמרי לעולם אינו חייב עד שתהא הטענה ז) וההודיה שוה פרוטה נראה שהוא שבוש ולא גרסינן בה וההודיה דהא לא בעי ביה מודה מקצת.
כתבתי זה הירושלמי כולו מפני שיש לו סיוע לדברי רבינו הגדול ז"ל שאם כדברי תלמידיו ז"ל היה לו להקשו' והרי שנים מחייבין אותו בשמא ועד אחד אינו מחייבו בשמא אלא שמעינן מינה שאפילו בשמא נשבעין בהעדת עד אחד.
ובשבועת השומרין איכא פלוגתא ביני רבוותא ז"ל איכא מ"ד לא מחייבין אלא בכפירת שתי כסף דכתוב כסף או כלים בשבועת השומרין כתיב ואיכא מ"ד לא בעי' כפירת שתי כסף אלא במודה מקצת ואע"ג דכתיב ביה כסף או כלים עירוב פרשיות כאן וכי היכי דשדינן כי הוא זה אמלוה ולא אפקדון הכי נמי כסף או כלים אמלוה הוא דכתיב.
וסברא קמא עדיפא ומסתברא טפי חדא מדאמר שמואל אבל טענת מלוה והודאת עד אחד ח) לא לישמעינן נמי בשבועת השומרין דאדרבה ההיא איצטריכא ליה לאשמועינן טפי תדע דאיצטריך ליה למימר מ"ט דאמר קרא אלמא אי לאו קרא דמרבי ליה הוה מיפטר דגמרי' מכל שאר שבועות בתורה ותו דהא כסף או כלים מדריש בכלל ופרט לענין שבועת השומרין כדאיתא לקמן בפירקין ואמאי לא מדריש נמי דמה כלים שנים אף כסף שנים לשבועת השומרין ודקאמר רב יהוסף הלוי ז"ל משום דכסף כי אתא מעיקרא לכפירה הוא דאתא אדרבא מסייע לן דאי הוה כתיבא (הוה הודאה) ט) איכא למימר דלא מדריש אשבועת. השומרין דהתם לא צריך הודאה במקצת אבל השתא אכפירה קאי היאך נדרש לפניו ולא למקומו והרי הוא ענין לעצמו.
ולא תטעה במה שאמרו גבי כי הוא זה ערוב פרשיות כתוב כאן דהתם אינו ענין לפקדון מדרבה כדמפרש בגמרא בפ' הגוזל קמא ועוד דהתם נמי לא שיעקר ממקומו אלא ה"ק אם ימצא הגנב או אשר יאמר כי הוא זה ויכפור בשאר שלא היו ד"מ שאלו כופר בכל דפקדון פטור כל זמן שלא יטעון נאנסו אבל לעקור פסוק ממקומו כל זמן שהוא ענין לעצמו לא אמרי'.
ואם תשאל א"כ לימא נמי שיהא פטור מחיוב שומר חנם לא קשיא דכולהו מיעוטי דכתיבי בהאי פרשתא לענין תשלומי כפל ושבועה כתיב מ"ט דהא לא כתיבא כאן ואם פשע ישלם כדכתיב בשאר השומרין אלא כל עיקרה של פרשה לתשלומי כפל ולשבועה באת ולפיכך לא נתמעטו אלא מכפל ושבועה וכן נמי שמלה דדרשי ביה בפ' מרובה למעוטי דבר שאינו מסוים מכפל ושבועה אימעיט ולא מחיוב פשיעה ופירושו חצי כלי שלא יצאי כלים למה שהן אלא בשלימין אבל לא בשבורין שאינן עושין מעין מלאכתן.
ואם תאמר והרי קרקעות ושטרות שנתמעטו כדן ואפילו מדין פשיע' כדפרישי' במציעא יש להשיב לך התם כיון דמעטינהו רחמנא מחיוב שומר שכר ממילא שמעי' דלגמרי אימעוט משומר תנם ולאו מגמר הוא אלא גלויי מילתא בעלמא הוא אבל הנך מיעוטי דאימעוט בשומר חנם ולא בשומר שכר אי לגמרי אימעוט מחיוב השומרין ליהדר וליכתבינהו קרא בכל חד וחד כדכתיב בקרקעות מדלא כתבינהו אלא בפרשה ראשונה ש"מ דמשבועה ובפל הוא דמעטינהו ולא מחיוב השומרין ובפרשה ראשו' שבאת ללמד על דין כפל ושבועה מיעטן הכתוב וה"ה לכל השומרין. אבל בשאר פרשיות שבאו ללמד תשלומי השומרין לא מעטן הכתוב נמצאו כל השומרין שוין שאין זה נשבע ומשלם אלא במה שזה נשבע ומשלם וכלהו נמי אתקוש להדדי כך אני בעיני במדרשות אלו.
ועוד יש ראיה שאין שבועת השומרין אלא בכפירת שתי כסף מהא דאמרי' לקמן בפרק כל הנשבעין גבי שותפין ואריסין והוא שיש כפירת טענה שתי כסף ביניהן והנהו דמו לשומרין ומ"ה תקינו להו לרבנן שבועה כעין דאורייתא בכפירת שתי בסף ואי ס"ד בשומרין דעלמא לא בעי' שתי כסף היכי מחמרי רבנן טפי משומרין דאורייתא דהא ההיא שבועה דומיא דשבועת שומרין של תורה תקנוה אלא ש"מ ככולן צריך כפירת שתי כסף וכן עיקר.
אבל אין אני רואה כלל דבריו של הר"ם במז"ל שאמר בנשבעין ונוטלין צריכי' שתי כסף שהללו אינן כשל תורה ומה שדמה אותן לנשבעין שלא בטענה אינו מן השם.

ה"ג רש"י ז"ל אמר ר' אלעזר בטוענו דינר מטבעות. ופי' הוא ז"ל דינר מטבעות טבוע במטבע צורה ולא טענו משקל וזה הודה לו מטבע אע"פ שזה כסף וזה נחושת ממין הטענה הוא דכלהו מטבע נינהו דייקא נמי כו' דאלמא טעמא משום דכל מין מטבע מין אחד הוא ודוקא קתני עכ"ל רש"י, וקשיא לי דא"כ רישא דמתני' קשיא לי' מדקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה אחת פטור וע"כ משום דחסרה לה טענה וכדרב, דאי משום דמה שטענו לא הודה לו וכדתריץ ליה הא אמרי' השתא דכל מטבע מין אחד הוא, ועוד מאי קאמר דינר מטבעות לימא דינר טבוע מאי מטבעות דקאמר, ועוד מאי קאמר לימא ר' אלעזר מדסיפא כשמואל מתרץ רישא נמי כשמואל ס"ל דאדרבה רישא קשיא לי' לשמואל כדאמרן, ובהא נמי דתניא דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף יצטרך רש"י ז"ל לגרוס חייב ובכל הגרסאות פטור גרסינן וכן גירסת ר"ח ז"ל. אבל ר"ת ז"ל גריס בהא דר' אלעזר בטוענו בדינר מטבעות. כלומר בטוענו בדינר זהב נתתי לך ליתן בו מטבעות והוא אומר לא נתת לי אלא דינר כסף ליתן מטבעות ויש לך בו בידי טריסית או פונדיון או פרוטה וקמ"ל דפרוטה איתא בכלל מטבע, ופי' הר"י הלוי ז"ל דאע"ג דפרוטה מתוך קטנותה אין טובעין אותה צורה אלא כעין פולסא אפ"ה כיון שיוצאה כעין מטבע בכלל מטבע היא וממין הטענה היא.

אמר רב אשי כל האומר דינר זהב כאומר דינר זהב זהוב דמי. איכא למידק אמאי לא קאמר הכא לימא מדרב אשי בהא כשמואל מתרץ באידך נמי כשמואל ס"ל וכדאמרי' בדר' אלעזר, ויש מי שתירץ דהתם ר"א מדנפשיה פירשה למתני' הכי מדקתני שהכל מין מטבע אחד הוא ולהכי בעי כיון דר"א מדנפשיה כשמואל מתרץ להך רישא נמי כותיה מתרץ, אבל הכא רב אשי לתרוצה לברייתא כשמואל ואליבא דשמואל תרגמה הכי ולאו משום דס"ל כוותיה וכדאמרי' בעלמא תרגמה רב אליבא דשמואל, ואין זה מחוור כל הצורך בעיני דאם איתא לא הו"ל למימר בדר' אלעזר אמר ר"א בטוענו בדינר מטבעות אלא הכי הו"ל למימר הא אמר ר"א בטוענו מטבעות. אלא נראה לי דכיון דבעי בדר"א לימא מדסיפא כשמואל מתרץ רישא נמי כשמואל ס"ל ואהדרו לא סיפא דוקא רישא או כרב או כשמואל תו לא איצטריך למימר הכי בדרב אשי דמידע ידיע דה"נ איכא למימר בדרב אשי.

תני ר' חייא לסיועיה לרב סלע לי בידך אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף חייב חסר מעה פטור. ולענין פסק הלכה קיי"ל בהא כרב דבכפירת הטענה בעינן שתי כסף כדסייעיה ר' חייא, אבל בטוען את חבירו דינר כסף או דינר זהב סתס אי שוה קאמר כרב או דוקא כשמואל יש מקום עיון הלכה כמאן, ומ"מ אפי' לרב דאמר שוה ה"מ בטוענו מטבע לפי שהמטבע נישום באחר וכדאמרי' בפ' הזהב (בבא מציעא מ"ו א') איזהו דבר שנעשה דמים באחר הוי אומר מטנע, הא דבר שאין דרכן של בני אדם לשום בהם אפי' לרב נמי מן הסתם דוקא קאמר, וכדאמרינן הכא אפי' לרב בליטרא זהב ליטרא שאני כלומר שאין דרכן של בני אדם לעשותה דמים באחר ואין שמין בהם, וכן בתבואה אין אדם שם בה ודוקא קא תבע וזה הוא ששנינו כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור, ובמטבע נמי לא אמרן אלא במטבע היוצא שם אבל במטבע של שאר מלכים אין אדם שם, ואפי' במטבע היוצא נמי לא אמרן אלא באומר לו דינר יש לי בידך בהלואה לפי שהלואה להוצאה ניתנה ומשתלמת בכל דבר אבל במנה פקדון לעולם דוקא קא תבע דהא לא ניתן להוצאה אלא להחזירה בעינה.
וכל מה שאמרנו לכשתמצא לומר הלכה כרב, אבל לשמואל לעולם כל התובע סתם בדוקא הוא תובע, וראיתי למקצת מרבותי נר"ו שפסקו בזה נמי כרב דאלו הב' מחלוקות תלויין זה בזה, לפי שלדברי רב אוקימנא כולה מתני' דפרקין בשוה ולשמואל בדוקא, וכיון דאיפסיקא הלכתא כרב בעיקר מחלוקתן דהיינו אי כפירת הטענה שתי כסף או טענה כולה שתי כסף ולדברי רב כולה מתני' שוה קתני א"כ אף בזה קי"ל דשוה קתני כרב ודלא כשמואל, ומסתברא לי דבהא קי"ל כשמואל כדקי"ל הלכתא כשמואל בדיני ובמאי דסייעיה ר' חייא לרב הלכתא כוותיה, הא בשוה ודוקא לא איפסקא כוותיה, והלכך קיי"ל בהא כשמואל דהא לאו הא בהא תליין דהא אפשר לן לפרושי כולה מתני' בדוקא ומשום דמה שטענו לא הודה לו, ורישא נמי דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור דקא מפרשי' לרב משום דחסרה לה טענה הא אפשר לאוקמה נמי בדוקא ומשום דמה שהודה לו לא טענו, דבין בטעמיה דרב ובין בטעמיה דשמואל פטור, ולדידן דקי"ל בכפירת הטענה כרב כל מאי דמפרשי במתני' בשוה דמותבינן מינה לשמואל ומפרקינן לטעמיה דשמואל בדוקא לא תימא דליתא לההוא פירוקא כיון דקיי"ל כרב בעיקר פלוגתייהו דהיינו כפירת הטענה, דהא אתינן לאותביה לשמואל מסיפא דמתני' דקתני שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב ואי בדוקא אמאי חייב דמה שטענו לא הודה לו ומפרקינן מידי הוא טעמא אלא לשמואל הא אמר שמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב, וקי"ל בהא כשמואל ואע"ג דלא הוו מוקמי לה בהכי אליבא דרב, וא"ת כיון דקי"ל כרב אם איתא דרישא פטור משום דמה שטענו לא הודה לו לא הוה לי' למיתני שתי כסף דלא אפשר לחיובי ביה בהודאת מקצת ואפי' במודה ממין הטענה כגון דאמר אין לך בידי אלא חצי מעה משום דחסרה לה טענה, אלא ליתני דינר לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור, אין הכי נמי אלא משום דתני רישא הטענה שתי כסף ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור כיצד, על הא סמיך ותנא שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה, ומשום דבעינן נמי למיתני בסיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב ולאשמועינן דטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב כשמואל נקט נמי ברישא שתי כסף והודה בפרוטה, ופשטא נמי דר' אלעזר דאמר בטענו בדינר מטבעות כשמואל אתיא, וכן נמי דרב אשי דאמר כל האומר דינר והב כאומר דינר זהב זהוב קאמר פשטא דכשמואל ס"ל בהא, הילכך מסתברא לי דבהא קי"ל כשמואל דכל האומר כך וכך דינרין יש לי בידך בדוקא קאמר ובדוקא קא תבע ואם הודה לו במין אחר פטור, ועוד כיון דאפשר לאוקמי כולה מתניתין כשמואל דדוקא קתני אע"ג דקיי"ל כרב בעיקר פלוגתייהו דהיינו כפירת הטענה שתי כסף דהא לאו הא בהא תליין, הדרינן לכללין דכל רב ושמואל קיי"ל הלכה כשמואל בממונא.
ועוד נראה לי דאפי' רב לא קאמר אלא בטוען כך וכך יש לי בידך בהלואה משום דאין מלוה יכול לתבוע מטבע טבוע ממש אלא לוה פורע לו שוויו כל היכא דלית לי' מעות בעין וכדאיתא בכתובות (פ"ו א') דלא אמרי' לי' לך טרח וזבין, וכיון שכן איכא למימר דתובע אינו תובע מן הסתם בדוקא אלא שוה ונתבע נמי כך הוא משיב בשוה, אבל בנותן לעולם בדוקא הוא אומר, ונפקא מינה לשכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני דוקא קאמר ולא שוה, אלא א"כ אמר תנו מנה מנכסי או תנו מנה מחמרא וכיוצא בזה, ותדע שהרי שנינו בפ"ק דגיטין (י"ג א') תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ואוקמה רב שמואל בר מרתא משמיה דרב בצבורין ומונחין וקא מבעיא להו התם במאי בבריא או בשכיב מרע ופירשה רב פפא בשכיב מרע וכאידך דרב שאמר שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי מנה זה נותנין לו מנה סתם אין נותנין לו שמא מנה קבור קאמר, ואם איתא דשוה מנה קאמר מאי קאמר דחיישינן למנה קבור דאיהו לא ייחד לו דבר מיוחד בנכסיו אלא שוה קאמר ובין יש לו קבור בין אין לו קבור הרי צוה ליתן לו שוה מנה ואפי' לא קאמר מנכסיו יתנו לו שוה מנה, אלא ודאי אפי' לרב דוקא קאמר, ואע"ג דמפרשינן מתני' דהכא בתובע סתם וקא אמרינן דלרב שוה קאמר ולא דוקא והתם אמרינן דאפי' לרב דוקא קאמר, ע"כ טעמא כדאמרן דהתם בנותן סתם והכא בתובע את חובו, והלכך שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני חזינן אי אית לי' בעין יהבינן ליה ואי לא לא יהבינן ליה ולא מידי וחיישינן דלמא מנה קבור קאמר, ואע"ג דאיפסקא הלכתא התם בפ"ק דגיטין דלמנה קבור לא חיישינן התם בדאיכא מנה שאינו קבור דאע"ג דלא אמר מנה זה לא חיישינן למנה אחר קבור ויהבינן ליה האי מנה דמגולה, הא ליכא אחר בעין ודאי חיישינן ולא יהבינן ליה ולא מידי, כנ"ל.

אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד אפי' לא טענו אלא בפרוטה והודה בפרוטה חייב. כך גירסת קצת הספרים וכן גרס הר"י הלוי ז"ל, וליתא דהעדאת עד אחד אפי' בכופר בכל היא ואינה צריכה הודאה, אלא ה"ג אפי' לא טענו אלא בפרוטה וכפר חייב.
ומיהו מדקאמר בטענת מלוה והעדאת עד אחד ואמרינן נמי אפי' לא טענו אלא בפרוטה, דייק ממנה ה"ר אפרים ז"ל דבעינן מיהא שיטעננו התובע בטענת ברי אבל אמר לו עד אחד שפלוני חייב לו כך וכך ושהוציא מביתו כך וכך אע"פ שבא הקד והעיד כן אינו נשבע דטענת ברי בעינן ואין אדם נעשה ברי על ידי אחרים, ואף הר"י הלוי ז"ל סבור כן, ואע"פ ששנים מחייבין אותו ממון בכענין זה אין עד אחד מחייבו שבועה בכך, ואע"ג דאמר שמואל כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהן חוץ, והביאו ראיה עוד מדאמרינן בריש פ"ק דמציעא הצד השוה שבהן כלומר בפיו ובהעדאת עד אחד שעל ידי טענה וכפירה הן באין דאלמא עד אחד אינו קם לשבועה אלא על ידי טענה דהיינו טענת ברי, ואין ראיות אלו מכריעות כלל, דמאי דקא דייקי מלשון טוענו ועל ידי טענה, אין בלשון הזה טענת ברי אלא מאי טוענו תובעו, וכן ע"י טענה ע"י תביעה, ועוד דההיא דפ"ק דמציעא לאו מהעדאת עד אחד קא מייתל התם אלא מגלגול שבועה דעד אחד קא מייתי וכבר כתבתיה שם במקומה בס"ד, וגלגול שבועה אפי' בטענת שמא הוא וכדאיתא בפ"ק דקידושין (כ"ח א') ומה שדחו ואמרו דאע"ג דאמר שמואל כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה אין למידין מן הכללות, הא ליתא דלא אמרו אין למידין מן הכללות אלא במקום שיש הכרע מצד אחר להוציא מן הכלל הא לדחות שלא בראיה לא, ועוד דשמואל מקרא מפורש מצא ומקרא דייק ליה דהא כתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת כלומר כשנים אבל קם הוא לשבועה ועלה קאמר שמואל כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אע"פ שאין הבעלים טוענין ברי. ובירושלמי דייקו על הא דשמואל והרי שנים מחייבין אותו קרקע כלומר ואין אחד מחייבו שבועה, שניא היא אין נשבעין על הקרקעות כלומר לא אמר שמואל אלא במעיד על מה שנשבעין עליו, והקשו עוד והרי שנים מחייבין אותו קנס, שניא היא שאין נשבעין על הקנס כלומר לפי שהמודה בקנס פטור, והקשו עוד והרי שנים מחייבין אותו פרוטה דכן תנן שבועת הדיינין שתי כסף וההודאה בפרוטה, מתני' בנשבע מפיו מה דאמר שמואל במושבע מפי אחרים ע"כ בירושלמי, ואם איתא דאין שבועת ע"א אלא בטוענו התובע ברי היה להם להקשות כן והרי שנים מחייבין אותו אע"פ שאין טוענו ברי ואין עד אחד מחייבו שבועה. והרב אלפסי ז"ל כן הורה ודן על פי עד אחד לחייבו שבועה אע"פ שאין התובע טוען ברי אלא ע"פ העד שהעיד לו, שכך כתב לקמן בפ' כל הנשבעין דחד גברא אמר לי' לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לך לביתאי ופתחת לה דלא באנפאי ושקלת מינה טוענא דכתנא ואמר לי' אידך אין שקלי מידי ודידי שקלי דאת אמרת לי שקלה בחושבנא דאית לך גבאי וכתב הרב ז"ל דהוה לי' מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, ואע"ג דהכא בשמא הוא דלא באפיה שקליה אלא דעד אחד אמר לי' ואסהיד עלי'.
ולענין שבועת השומרים כתב הר"י הלוי ז"ל דאף היא לא בעיא ב' כסף דלא בעינן ב' כסף אלא בשבועה הבאה ע"י כפירה והודאה וכדאמר שמואל לא שנו אלא בהודאת לוה וטענת מלוה דאלמא לעולם לא בעינן ב' כסף אלא בכפירה והודאה אבל עד אחד ואי נמי שומרין דלא בעו כפירה והודאה אפי' בפחות מב' כסף נמי איתא, ואע"ג דכסף או כלים דמיניה דרשינן מה כלים שנים אף כסף שנים בפרשת שומרין כתיב הא אוקימנא לעיל אליבא דרב דהלכתא כוותיה דו;אי כסף לכפירת טענה הוא דאתא. ויש אומרים דאפילו בשומרין בעינן ב' כסף דהא כי כתיב כסף או כלים בפרשת שומרין כתיב, וכן דעת מקצת מרבותי ז"ל וסייעו דבר זה מדאמר שמואל אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד לא ואם איתא טפי הו"ל לאשמועינן שבועת השומרין ולימא אבל שבועת שומרין ועד אחד לא, ותדע דאפי' בעד אחד איצטריך לי' למימר מאי טעמא דאמר קרא דאלמא אי לאו קרא הוה גמרינן משאר שבועות שבתורה, ותו דכסף או כלים אפי' בשבועת שומרין דרשינן לי' בכלל ופרט ולמה לא מידריש נמי למה כלים שנים אף כסף שנים בשבועת השומרין, ואי משום דכסף כי אתא לכפירה הוא דאתא אדרבה מסייע לאידך סברא דאי הוה כתיבא הכא הודאה איכא למימר דלא מידריש אשבועת השומרין דלא צריכה הודאה במקצת אבל השתא דלא כתיבא הודאה במקצת אלא אכפירה קאי היאך נדרוש לפניו דהיינו אמלוה ולא למקומה והוא ענין לעצמו, ועוד יש ראיה מדאמרינן לקמן בשילהי כל הנשבעין (מ"ח ב') גבי השותפין והאריסין וחבריהן שהן נשבעין שלא בטענה והוא שיש ביניהן כפירת טענה שתי כסף והנהו דמו לשומרין ומשום הכי תקינו רבנן להו שבועה כעין דאורייתא בכפירת שתי כסף, וכן כתבו מקצת מרבותי נר"ו.
ומסתברא לי כדברי הר"י הלוי ז"ל דכסף או כלים אע"ג דבפרשת שומרין הוא דכתיב לאו אטענת שומרין כתיב דהיינו נגנבו או אבדו או נאנסו אלא אטענת מלוה הוא דכתיב, כשטענו איני יודע מה אתה סח או החזרתי או שטענו שתי פרות מסרתי לך לא מסרת לי אלא אחת, ולפיכך כיון דבשומרין שייכא טענת מלוה וטענת שומרין ובאותה פרשה כתיב כסף או כלים ע"כ דרשינן כסף או כלים בכלל ופרט כשומרין ואין מחלקין בהן בזה בין טוען טענת שומרין דהיינו נגנבו אבדו נאנסו ובין טוען לא נתת לי אלא אחת דהיינו טענת מלוה דמנא תיתי לן בשומרין אפי' בקרקעות ועבדים ושטרות, אבל לענין הוק הכפירה אין לנו כמו שאין לנו שתהא צריכה כפירה והודאה אע"ג דבההיא פרשה כתיב כי הוא זה. גם נראית לי ראיית הרב הלוי ז"ל ממה שאמרו אליבא דרב דכי נתיב כסף אכפירה הוא דאתא, דמאי דקא אמרינן אכפירה הוא דאתא הכי קאמרי' אכפירה מלבד ההודאה דהיינו דאצטריך רחמנא למכתב כסף דאם אינו ענין לטענה כלומר לטענה כולה דהיינו אכפירה וההודאה תנהו ענין לכפירה בלא הודאה, דאלמא ההוא קרא במאי דשייך ביה כפירה וטענה היא דהיינו כשטוען השומר טענת מלוה הוא דאתי, ועוד דאי לא תימא הכי כסף או כלים מנלן דמדריש אמלוה דלמא לא מדריש אלא אשומרין דבשומרין כתיבי ולכפירת שתי כסף לבד, ואי נמי אם תמצא לומר דבכולה פרשה כתיב דהיינו אף בטוען טענת מלוה נימא דלכולה טענה סגי לן בשתי כסף כשמואל, אלא משום דאמרינן אם אינו ענין לטענת שתי כסף דהיינו כולה טענה תנהו ענין לכפירה לבד מלבד ההודאה דאלמא כפירה והודאה התם כתיבי ואין כפירה והודאה בשבועת שומרין.
ומה שהביאו ראיה רבותי ז"ל משותפין ואריסין דאמרי' והוא שיש ביניהן טענת שתי כסף, אף היא אינה ראיה לפי דעתי דהתם לאו משום טענת שומרין מחייבינן להו דהיינו טענת נגנבו או נאנסו אלא מטענת מלוה דשמא לקחו מן הנכסים לעצמן וכדאמרי' מאי שנא הני משום דמורו כלומר דמורו ואמרו תורא דמדישיה קא אכלי ולפיכך לא (היו)[רמו[ עליהם שבועה אלא בכעין הבאים בטענת של מלוה, ותדע לך דהא לכו"ע לא בעינן בשומרין יתר מכדי שתי כסף דהיינו שיעור הכפירה ואלו התם אמרי' והוא שיש ביניהם שתי כסף ואקשינן כמאן כשמואל והא תני רבי חייא לסיועיה לרב ופרקינן אימא כפירת הטענה שתי כסף, אלא שאפשר בזה דהתם לאו למימר שתהא שם כפירה והודאה אלא הכי קאמר לא שתהא הטענה כולה שתי כסף כשמואל אלא בין שהן מודים במקצת בין שהן כופרין בכל צריך שתהא הכפירה שתי כסף, ומאי דאצטריך שמואל לאשמעינן בעד אחד ולא אשמועינן בשומרין היינו משום דכפירה והודאה או עדים שנים או שבועת עד אחד בטענת מלוה הוא .הוו ולא בטענת שומרין, ומשום דקים להו דכסף או כלים לענין שיעור לא מידרשא אלא בטענת מלוה לא אצטריך לאשמועי' בשומרין אלא בעד אחד וכדדרשינן לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה ולאשמועינן דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה, ומשום דאף שבועת עד אחד בטענת מלוה ולוה היא אצטריך לאשמועינן דאפילו הכי אינה צריכה שיעור ולא כפירה והודאה, כנ"ל.

גירסת רש"י הב"ע בטוענו דינר מוטבעת ופירש הוא ז"ל דטבועה במטבע צורה ולא שטענו משקל זה וזה הודה לו ג"כ מוטבע וכיון שכן ממין הטענ' הוא אפי' שהן משתי מתכות ומשתי צורות דומיא דדינר זהב בהדי דינר כסף ואידך ומשום דכל שם צורה מין א' הוא זה ענין פירושו אלא שלשונו קצר כמנהגו ומכאן למדו (לפי) [למי] שהתובע לחברו מטבע ידוע ומסוים והודה לו מקצת מטבע א' מסוים ואפי' ממלכות אחרת חייב שבועה אבל לא הודו לפי' זה בתוס' ובחידושין וכמה תשובות בדבר חדא (דמהא זה) [דמאיזה] טעם יהיו שתי מטבעות חלוקות במין חלוקות בצורה מין אחר ועוד דא"כ לשמואל גופיה דמוכרח לעיל מדסיפא דוקא אידך דוקא לא אתייא מתני' בחדא גוונא דהא רישא דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוט' לא אתייא בטוענו שתי כסף מוטבעים א"כ חייב הוא שבוע' לשמואל אית ליה לאוקמי במשקל וכדמפרש רבינו ז"ל בשמעתין וא"כ רישא בטוענו משקל וסיפא בטוענו מוטבע ממש ועוד מאי הב"ע דאר"א כמאן דמחדית מידי דהא פשטא דינר זהב יש לי בידך מוטבע ממש משמע יותר ממשקל דינר זהב ועוד מאי האי דקאמר והא קמ"ל דפריט' בכלל מטבעות אפי' לא הוי תני פרוטה כלל אשמעינן טובא לומר שכל המטבעות שבעולם מין א' הם לכך הנכון כגירסת הספרים והיא גירסת ר"ח ז"ל הב"ע בטוענו בדינר מטבעות פי' דשמואל א"ל דלעולם לא שוה קתני אלא דוקא ומיהו לא שתובעו ליתן לו עתה דינר זהב אלא שיתן לו מטבעות בדינר והא דוקא שנתן לו בשביל מטבעות וחבירו משיבו אין לך בידי אלא כסף או טריסית או פונדאן או פרוט' ודתני חייב דמטבעות תובעו עתה אבל זה בכלל מטבע הוא והא פשיטא אלא דפרוטה אתא לאשמועינן שהיא בכלל מטבע אע"פ שאין לה צורה קיימת ונפחתת והולכת בכל יום לפי שהיא של נחושת ודייקא נמי דקתני למיתן טעמא למלתיה שהכל מין מטבע א' אלמא היינו עיקר טעמי:

ורב שהכל דין מטבע הוא. פירוש דלרב דמפרש דמתני' שוה קתני וכי א"ל דינר זהב יש לי אחת בידך שוה דינר קאמר קשיא לישנא דמתני' דקתני שהכל דין מטבע א' דלמה לי האי טעמא אפי' לא יהא מין מטבע מה שהודה לו שוה הוא מ"מ וממין הטענה הוא ואפי' הודה לו בסובין להכי מיצטריך תלמודא לומר דרב הכי מתרץ מתני' שהכלמין מטבע א' הוא ופירוש רש"י ז"ל כל המטבעות השנויין כאן שהודה לו דין א' יש להן שאף בקטנה שבהם יש כדי הודאה לחייבו שבועה עכ"ל ואינו נכון חדא שאין הלשון האמור בגמרא סובל פירוש' ועוד פשיטא דהא הגרוע שבכל מאי דקתני היא פרוטה וכבר שנינו שההודאה פרוטה ועוד מי תלה שיעור הודאה במטבע עד שיאמר מפני ההודא' דין מטבע א' להם ללמד שכולם יש בהם שיעור הודא' והרב אב ב"ד ז"ל פי' דין מטבע הוא דסד"א דכיון דאיהו תבעיה שוה בשוה הודה לו שתי כסף וטריסית ואידך אין כאן הודא' ממין הטענה דבעינן שיודה לו באותו לשון שתבעו כגון שוה חצי דינר זהב וכיוצא בו קמ"ל דכיון דשוה הוא הכל דין מטבע א' הוא ואין פירוש זה נכון כלל דהא לא הוה ס"ד כלל דהא פשיטא שאין לך דבר שלא יהא בכלל שוה ורבינו הרמב"ן ז"ל פי' דמשום דתנא לא נקט צד שוה אליבא דרב דרישא קתני שתי כסף וקאמר דשוה הוא והדר תנא ליטרא זהב ואמר דדוקא הוא והדר תנא דינר זהב דשוה הוא לה"ק דל"ק דמ"מ כל דין מטבע דקתני א' הוא דבכולהו קתני שוה ובשאינו מטבע כגון ליטרא לעולם דוקא בין של כסף בין של זהב ולא ירדו תלמידיו לסוף דעתו בפירוש זה דהא דקתני תנא בהאי בבא דדינר זהב שהכל מטבע א' למיתן טעמא למאי דקתני חייב משמע ולא לתרוצי דמטבעות דקתני בכולהו בבי דין א' להם דקתני שוה והנכון מכל מ"ש בזה דאע"ג דרב מפרש דמתני' דקתני דינר זהב יש לי בידך שוה קאמר מ"מ כך הוא אומר לו דינר זהב יש לי בידך שקבלת ממני לתת לי שוה אותו דינר זהב והלה אומר דינר כסף או טריסית הוא שיש לך בידי שקבלתי ממך והנה ס"ד דכיון דאינו מודה לו בגורם החיוב אין זה ממין הטענה אע"פ שמה שיש לו לקבל הוא ממין הטענ' קמ"ל דלא קפדינן הגורם כיון דסוף סוף מה שתובע עתה ומה שמודה לו מין מטבע הוא והוא נפטר מתביעתו אף לדברי התובע ממין מטבע ולמדנו מכאן שהתובע על חבירו מנה של מלוה והוא מודה לו חמשים של פקדון או מקח וכיוצא בו מודה במקצת גמור הוא שאין הגורם מעלה ומוריד בזה וכן כתבנו בפרק השואל בס"ד וכן דעת הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל ומורי הרא"ה והרשב"א ז"ל. ג"ה מצינו אנו בתוספתא ת"ש דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף פטור ומשום דלפירוש רש"י ז"ל קשה כי הוא אומר ז"ל שכל המטבעות דין מטבע א' יש להם וללמדנו זה נקט דינר זהב זהוב שהכל יודעים דדוק' הוא ומוטבע בעא מיניה הא אלו נקט תנא דינר זהב סתם לא הוה משמע מוטבע דהוה אמרי' שוה קאמר ולהכי חייב וש"מ דכל היכא דקתני תנא מטבע שוה קתני וקשיא לשמואל:

א"ר אשי ה"ק וכו' וא"ת ואמאי לא שאל תלמודא הכא בדרב אשי כדשייל לעיל בדר"א לימא כשמואל ס"ל וי"ל דכמה תשובות בדבר חדא דכיון דהא שיילה לר"א ופרוקא ניהלי' לאו כרוכלא לשייל וליזיל לשיוליה לרב אשי ועוד דתירוצא דר"א הוה משמע לן דחיקא לאוקומה בדינר מטבעות או דינר מוטבעת לגירסת רש"י ז"ל ובדאיצטריך לומר הכי במאי עסקינן ולהכי הוה משמע לן דאי לאו דסבר לה כשמואל לא דחיק נפשיה בהכי אבל דרב אשי לאו דחיקא הוא דאורחא דתנא למיתני שכל האומר כך כאומר כך ועוד דהא פשיטא דר"א לאו לתרוצי אליבא דשמואל הוא דא"ל הכי ולאו דסביר' ליה כוותיה:

תני ר"ח לסיועיה לרב פי' דכיון דקתני חסר מעה פטור דליכא שיעור כפירה אפי' במעה מכלל דלית ליה דשמואל דאמר כפירה בפרוטה ומינה דכרב ס"ל דבעי ב' מעין לכפירה שא"א לומר בכפירה דעת ג' אלא או כרב או כשמואל ודעת כל הפוסקים ז"ל והוא דעת רבינו הרמב"ן ז"ל ותלמידו מורי הרא"ה ז"ל דכיון דק"ל בהא כרב דקתני ר"ח כוותיה ממילא הוייא הלכתא כוותיה בפירושא דמתני' דסתם מטבע שוה הוא אבל מורי הרשב"א ז"ל אומר שאין זה הכרח דכי מעיינת שפיר בסוגיין משכחת לה שאע"פ שהיינו מעמידין המשניות בדוקא כשמואל לא קשו עליה דרב במאי דקאמר כפירת הטענה שתי כסף אלא דרב סברא דנפשיה הוא דקאמר דשוה קתני ובעי לפרושי בהא קשייא על שמואל והיינו דלא חשיב רבא לעיל הני מתניתא לדיוקתא דחד מנייהו משום דהני שפיר אתי בין לרב בין לשמואל וכיון דאפשר לומר דתהוי הלכתא כרב בענין כפירת הטענה שתי כסף ואפשר לפרושי הני מתנייתא דדוקא קתני ולא סתרן אהדדי לא מבטלין דברי שמואל אלא במאי דתני ר"ח כוותיה בלחוד ובאידך הדרינן לכללין דרב ושמואל הלכתא כשמואל בדיני ועוד דלפום פשטא רב אשי כשמואל ס"ל בהא דמתרץ אליביה וכן מצאתי לקצת מן הפוסקים ז"ל אבל אין לנו אלא הכרעת רבינו הרמב"ן ז"ל ופשטא דשמעתא דשבקוה הכי ולא פרישו האי היפרישה דהני תרי פסקי ומעתה קי"ל דשוה משמע ומיהו אומר רבינו הרמב"ן ז"ל דדוקא במוציא בלשונו לשון מטבע דכיון דדרך מטבע לשום בהם כל דבר אמרו בדרך שוה אבל תובע חיטין או שאר מטלטלין ודאי דוקא טעין לי' מן הסתם ובעי' הודאה ממין הטענה ואפילו במטבעות דוקא בתורת תביעת מלוה או מקח ודכוותה אבל בא בטענת פקדון דוקא שאין לוזה פקדונו ממש כמות שהוא ואילו שלח בו יד הלה הו"ל גזל והוסיף עוד מורי הרא"ה ז"ל תלמידו משמו ז"ל דאפילו במטבע של הלואה כשטוענו מטבע היוצא בעיר ההיא כי הוא נשום להם לכל דבר אבל בטוענו מטבע שאינו יוצא בעיר ההיא אין שמין בו דוקא קאמר ומעתה אלו שכותבין במתנות דנשואין שקנו בכך וכך מטבע בלא אגב לדברי הרמב"ן ז"ל קנתה כשכתבו לה בשם אחריות חוב כדפרישנ' בפרק אף על פי דאע"ג דאין מטבע נקנה בחליפין הכא (שקאמר) [שוה קאמר] וכל שוה נקנה בחליפין אבל הרשב"א ז"ל כתב בתשובה דדוקא הוא כשמואל ובעינן דלכתוב ליה אגב קרקע וכן אנו נוהגין בזה:

ל"ש אלא וכו' אבל טענת מלוה והעדאת ע"א אפילו לא טענו אלא בפרוטה חייב יש שפירשו דדוקא כשהתובע בא בטענת ברי אבל בטענת שמא כגון שטוען א"ל עד א' שנטל' משלי כ"כ והרי ע"א והלה טוען להד"מ פטור משבועת התורה שאין שבועת ע"א אלא בטוענו בריא וכדאמרינן (התם) הכא טענת מלוה והעדאת ע"א ולא מקרייא טענת סתם אלא טענת בריא וכדתנן לקמן אלו נשבעין שלא בטענה ופרישנא שלא בטענת בריא ואמרינן נמי בשמעתא דר"ח קמייתא בב"מ בפ"ק הצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הן באין ואמרינן לה על שבועת מודה במקצת ועד א' אלמא אף בשבועה ע"א טענת בריא בעינן דומיא דשבועת מודה במקצת וזה דעת הרא"ם ז"ל והר"ר אפרים ז"ל תלמיד רבינו אלפאסי ז"ל אבל רבם ז"ל הנזכר כתב בהלכות שבועות בעובדא דההיא כיתנא דא"ל לחבריה א"ל ע"א דעיילת לביתאי ופתחת ליה דלאו באנפאי ושקלת מיניה חד טוענה דכיתנא וא"ל אין שקלי ודידי שקלי דאמרת לי דואשקליה בחושבנא דידי וכ"כ רבינו אלפאסי ז"ל דה"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע והכריע רבינו הרמב"ן ז"ל כדבריו ז"ל דקאמר ומתני' מסייע ליה כסתמא כתיב לא יקום ע"א באיש וגו' אבל קם הוא לשבועה וסתמא משמע לעולם ואפי' בטענת שמא הב' בממון וברייתא דכייל ותני כל מקום שב' מחייבין אותו ממון א' מחייבו שבועה ופשיטא דב' מחייבין אותו ממון ואפילו בטענת שמא ומי שאומר בזו אין למדין מן מן הכללות אלא היכא דמוכחא מילתא במתני' או במתניתא או בגמרא אבל בלא הוכחה לא אמרינן הכי שאל"כ בטלת כל הכללות שמסרו לנו חכמים בש"ס הערוך שבידינו שרובו כללות ועוד דבירושלמי דקו טובא בהאי כללא דאקשו עליה והרי קרקעות שב' מחייבין ממון וע"א אינו מחייבו שבועה ופריק שנייא היא שאין נשבעין על הקרקעות כלומר שאין הכלל מדבר אלא בממון שהוא בר שבועה והרי קנס שאני היא שאין נשבעין על הקנס פי' דהרי אי מודה ביה נפטר וא"כ לאו בר שבועה הוא כלל ואקשינן תו והרי ב' מחייבין אותו פרוטה וכאן היא שבועת הדיינין ב' כסף פי' דקס"ד דמקשה דבכל שבועת הדיינין הוי הכי דינא ופריק כשנשבע מפיו מה כמר שמואל כשנשבע מפי אחרים פי' דמתני' דוקא במודה במקצת אבל שבועת ע"א אפילו בפרוטה וכדפי' בגמרא מכל מקום למדנו מן הירושלמי דק"ל דהאי כללא דוקא הוא מדפריך והדר פריך והרי והרי ועכ"ז לא הקשה והרי ב' מחייבין ממון בשמא ואין ע"א מחייבו שבועה בשמא והא דקאמר הכא טענת מלוה והעדאת ע"א לתביעה קרי טענה ואפילו בשמא וכן טענו דקאמר תבעו בעי לומר והתם נמי פרישנא אלו נשבעין שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא וההוא דב"מ הא לפום פי' (דנקנה) [דייקנא] דהתם מגלגל שבועה דע"א ומודה במקצת הוא דאמרנן וגלגול שבועה איתא אפי' בטענת שמא ואם כן הא דקאמר שעל ידי טענה וכפירה הן באין תביעה וכפירה בעי למימר וכן עיקר ולז ה הסכימו רבותי נוחי נפש ולענין שבועת השומרין הכריעה רבינו הרמב"ן ז"ל כדברי האומר דהתם ודאי לא מחייבינן שבועה עד דאיכא שתי כסף דהא עיקר כסף או כלים דכתיב בקרא על טענת השומרין כתיבי ואי משום דאמרינן עירוב פרשיות כתוב כאן ההיא לענין אשר יאמר כי הוא זה בלחוד הוא דכי כתיב כי הוא זה להצריך הודאה במקצת הטענת מלוה הוא דכתיב אבל בטענת פקדון אפילו אמר כולם נאנסו חייב אבל לענין כסף או כלים לא אמרו עירוב פרשיות לומר דהמלוה בלחוד כתיב שזה לא נאמר בשום מקום תדע דשמואל לא הוציא מב' כסף אלא העדאת ע"א דלא כתיב בהאי פ' כלל ואפילו בההיא נמי איצטריך למיתן טעמא כדמפרש ואזיל מ"ט דאמר קרא אלמא אף בע"א אי לאו קרא דמחייב ליה בפרוטה הוה יליף במה מצינו משבועת מודה במקצת דניבעי שתי כסף וא"כ לענין שבועת השומרין דכתיבא בהאי פרשה דכסף או כלים וליכא נמי טעמא דשום קרא למעוטי פשיטא דבעי שתי כסף דומיא דמודה במקצת וכן נראה עיקר. ומיהו הראיה שהביא רבינו ז"ל מפרק כל הנשבעין אינה ראיה ברורה כדבעינן למיכתב בדוכתה בס"ד אלא שהדבר מוכרח כאן במקומו:

להודיעך כוחו דר"ג וא"ת אדרבא ליתני טענו חטין ושעורין להודיעך כוחן דרבנן דפטרי י"ל דההיא לא חשיב להו כח כיון דבעי הודאה ממין כל הטענה:

כל שביארנו להזקיק טענת שתי כסף לא נאמר אלא בשבועת מודה מקצת אבל שבועה הבאה על ידי עד אחד אפי' לא טענו אלא בפרוטה וכפר בה והוציא הלה עד אחד חייב שכל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה אם הדבר ראוי מצד עצמו לישבע עליו שבועה כגון מטלטלין וזהו מה שאמרו בגמרא לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לווה אבל בעדות עד אחד אפי' לא טענו אלא פרוטה חייב וממה שהזכירו כאן למדו קצת מפרשי' שאין נשבעין בעד אחד אלא בטענה וכפירה כלומר שיהא טוענו בריא אבל כל שטוען בשמא ומוצא עד אחד שמעיד בכך אינו נשבע וכן נראה דעת גדולי הפוסקי' שהורו באחד שטען אית לי חד סהדא דאתית לביתאי ושקלת טעינא דכיתנא ואמ' ליה אין שקלי ודידי שקלי דהוה ליה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע והרי זו טענת שמא שהרי אינו יודע כן אלא מפי העד והורו בו שהוא מחוייב שבועה וכן הדין שהרי שנינו בכיוצא בו שחייבים ממון ואף קצת תלמידיהם נוטים לומר כן ממה שאמרו כאן לשון טענה כמו שכתבנו וכן בראש מציעא ד' א' אמרו הצד השוה שבהן שעל ידי טענה הם באים אלא שזו אינה ראיה שלשון טענה בכאן פירושו תביעה שהוא תובעו והאחר כופר ולענין מה שביארנו שלא הוזקקנו לטענת שתי כסף אלא בשבועת הודאת מקצת אבל לא בשבועת עד אחד כתבו גאוני ספרד שאף בשבועת ארבעה שומרים כן הואיל ולא משום טענתו של זה משביעין אותו אין מצריכין לטענת אלא אף בפרוטה חייב ואע"פ שכסף או כלים בשומרים כתי' עירוב פרשיות כתי' כאן ושדייה אמלוה ויש חולקין שאלו כן היה לו להזכירה בסוגיא זו עם שבועת עד אחד ועוד שהרי בסוף פרק כל הנשבעין אמרו בשותפין ואריסין והוא שיש טענת שתי כסף ביניהם וודאי אלו כעין שבועת השומרים הם וכן בשבועת היסת אין מצריכין לשתי כסף אלא אפי' בפרוטה ומקצת גאוני' כתבו שהנשבעין ונוטלין אין צריכין טענת שתי כסף וגדולי המחברים חולקין בה לומר שצריך שיכפור הנתבע בשווי מעין ואינו נראה כן שאם השכיר השכיר עצמו במעה או פונדיון מה יעשה ילך לו בפחי נפש:

לעולם אין נשבעין על הקרקעות כמו שיתבאר וכן דין הודאת מקצת אינה חלה על הקרקעות כלל מעתה טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות או הודה בקרקעות וכפר בכלים או שהודה במקצת קרקעות ובכל הכלים וכפר במקצת קרקעות אין זה כלום עד שיודה במקצת הכלים ויכפור במקצתם ומ"מ בכיוצא בזו אם נשבע על הכלים מגלגלין עליו שבועת הקרקעות שזוקקין נכסים שיש להן אחריות עם נכסי' שאין להם אחריות:

כבר ביארנו במשנה שטענו חטים והודה לו בשעורים פטור שאין הודאתו ממין הטענה ואע"פ שהכל מין תבואה מ"מ לאותו המין בעצמו אנו צריכים מעתה טענו בשור והודה לו בשה פטור הא אם טענו שור ושה והודה לו באחד מהם חייב כמו שבארנו שכל שהוא תובעו שני מינין ומודה באחד מין הטענה הוא:

אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל בטענת מלוה והעדת עד אחד אפי' לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב וכו' אלמא האי דינא במודה במקצת בלחוד הוא אבל במידי אחריני כיון דאי אודי אי נמי איכא סהדי מיחייב לשלומי ההוא מידי דכפר ואי ליכא עדים מיחייב שבועת התורה ואף על גב דלית ביה בכפירה שתי כסף ואם תאמר והא כסף או כלים דדרשינן ביה שתי כסף בפרשת שומרין כתיב ואם כן אפילו לענין שומרין נמי לא מחייבינן יבינן שבועה אלא עד דהויא שבועתו אשתי כסף הא אוקימנא לעיל אליבא דרב דהלכתא כותיה דהאי כסף דכתב בקרא לכפיר' טענה הוא דאתא הילכך ליכא לאוקומה אלא בשבועה דהויא משום טענה וכפירה דהיינו מודה במקצת ושבועת שומרין לאו מחמת כפירה וטענה היא כי היכי דלא ניחייביה אלא אכפירת שתי כסף אלא חיוביה מחמת טענת שמא הוא דקא טעין השומר שנאנסה או נגנבה וכיון דכי מישתבעי לאו אכפירה דמישתבעי ליכא למימר דלא מיחייבי שבועה אלא על שתי כסף דהא כסף דכתיב בקרא על כפיר' הטענה אוקמה רב ושבועת שומרין לאו אכפירה היא הילכך לא שייכי בקרא וכיון דלא שייכי בקרא מיחייבי שבועה ואפילו אפחות משתי כסף ואם תאמר לענין שבועת עד אחד נהי דכפירה שתי כסף לא בעינן דהא אמרינן בהדיא אפילו לא כפר בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב כיון דכי מישתבעי אכפירה הוא דמישתבע מאן לימא לן דטענה עצמה לא הויא שתי כסף דילמ' לעולם אימא לך דטענה עצמה שתי כסף והכי קאמר אפילו לא כפר אלא בפרוטה והודה בשאר שתי כסף אי נמי לא הודה אלא בפרוטה וכפר בשתי כסף חייב וכל שכן אם כפר בשתי כסף וכו' ולא הודה בכלום דחייב ולעולם טענה עצמה שתי כסף הויא הא נמי ליכא למימר חדא דהאי קרא דכתיב ביה כסף לא שייך ביה עד אחד כלל דשבועת עד אחד לאו מהאי קרא הוא דילפינן לה אלא מלא יקום עד אחד באיש וגומר וכיון שכן לית לן ראיה לאצרוכיה לטענת שתי כסף ועוד דכיון דאוקמא להאי כסף דכתיב בקרא דלענין כפירת טענה הוא כדאמרינן ליכא לאוקמה אלא בשבועה דהויא מחמת טענה וכפירה ולית לן שבועה מן התורה דהויא מחמת טענה וכפירה אלא מודה במקצת בלחוד דחיובא מחמת כפירה והודאה היא אבל שבועת עד אחד אע"ג דכי משתבע אכפירה הוא דמשתבע אפילו הכי חיובה לאו מחמת הודאה וכפירה היא כי היכי דנבעי בה טענה שתי כסף אלא חיובה מחמת עד אחד וכיון שכן אפילו ליכא בטענה עצמה שתי כסף מיחייב שבועה ודייקא נמי מדאמרינן כל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה והדבר ידוע דאפי' בטענה פרוטה אחת שנים מחייבין אותו ממון וכיון ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה:

הרי למדת דלענין עד אחד אע"ג דשבועתיה אכפירה וטענה היא לא בעינן שתהא שם טענה שתי כסף כי היכי דלא בעינן כפירה שתי כסף.

הא דאמרינן מישהא הוה שהי ליה ושתיק ליה פירושו מלשון עיף כדכתיב עיף ויגע ומתרגמינן משלהי ולאי כלומר לא פליג עליה ריש לקיש משום דריש לקיש בעידנא דאמרה רבי יוחנן להאי מילתא הוה עיף מן הדרך או מן העסק שנתעסק בו קודם לכן ולפיכך היה שותק ולפי שהיה שותק ולא אמר בה כלום לפיכך אמר ר' יצחק יישר וכן אמר רבי יוחנן ולא הזכיר שם ריש לקיש.

אי נמי מישתא הוה שתי ושתיק ליה כלומר שותה היה ריש לקיש מים בעת שאמר רבי יוחנן דבר זה ולפיכך לא אמר בה כלום שהרי לא היה לו פנאי לדבר מחמת המים שהיה שותה ולפיכך לא הזכיר רבי יצחק שמו בשמועה זו.

גמרא אר"א בשטענו בדינרי מטבעות כו' ורישא גבי שתי כסף ע"כ לא איירי בכה"ג במטבעות דא"כ אכתי תקשי רישא לשמואל וכמ"ש התוס' ואע"ג דהשתא נמי לא איירי בגוונא חדא דרישא איירי בדווקא לשמואל וסיפא איירי במטבעות אין זה דוחק כיון דמפרש לה בסיפא שהכל מין מטבע א' היא אבל אי הוה איירי רישא בדוקא לשמואל וסיפא בשוה הוא דחוק וק"ל:

שם ורב שהכל דין מטבע א' היא כו' ה"ה דה"מ למימר נמי לרב דסיפא איירי במטבעות ורישא בשוה דע"כ אין זה דחוק דהא לר"א שמוקי סיפא במטבעות קאמר הכי דרישא אי כרב כו' אלא דניחא ליה למימר דהאי תדע מסיפא דקאמר תלמודא קאי לרב דסיפא איירי בשוה ולא במטבעות וק"ל:

תוס' בד"ה בטוענו בדינר כו' ועוד דמשמע כו' וסתם ב' כסף טבועים הם כו' עכ"ל וצ"ע כיון דמשמע להו סתם ב' כסף טבועים הם אמאי לא תקשי להו בפשיטות מרישא דקתני ב' כסף סתם דהיינו טבועים ואמאי פטור לשמואל ודו"ק:

בא"ד שנתן לו דינר להחליף וליתן תחתיו מטבעות כו' או פרוטה עכ"ל הס"ד וכצ"ל והשתא ניחא כיון דאינו תובעו אלא מטבעות של חליפי דינר פשיטא דכולהו בכלל שם מטבע נינהו אלא דקמ"ל דפרוטה אע"ג דאינו רק של נחושת נמי בכלל מטבע נינהו והשתא נמי לפירושם דאף בדינרי טבועים שייך לומר שאינן ממין הטענה ניחא דפריך בפשיטות מהא דדינר זהב זהוב כו' דפטור דהוו בדוקא אבל בסתם דינר זהב ולא קאמר זהוב שוה קאמר ולא דוקא וק"ל:

בד"ה ור"ג מחייב כו' והשתא לר"ג אפילו אין בלשון הזה לשון קנקנים חייב כו' עכ"ל דליכא למימר כיון דע"כ האי אוקמתא לרבי חייא בר אבא דפוטר אפילו בתבעו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן דלא כרבן גמליאל דסבר דאפילו בתבעו חטין והודה לו בשעורין חייב אימא דר"ג מוקי פלוגתייהו דאדמון וחכמים בפשיטות בכדי שמן דלכ"ע אין בלהל"ק ואדמון מחייב כר"ג דמחייב בתבעו חטין והודה בשעורין ולכך קאמר ר"ג שפיר רואה אני את דברי אדמון די"ל (דכפי) [דבפי'] פלוגתייהו דאדמון וחכמים ודאי דלא פליג רבי חייא ב"א שהוא אמורא אר"ג שהוא תנא וכיון דע"כ לר' חייא ב"א פליגי אדמון וחכמים ביש בלהל"ק וכמ"ש התוס' לקמן שדקדק רבי חייא ב"א כן מלשון המשנה ושמואל נמי דמחייב בחטין ושעורין והודה לו בא' מהן נמי מוקי פלוגתייהו ביש בלהל"ק כדאמר התם וא"כ לר"ג נמי פליגי בהא והא קשיא להו שפיר והשתא לר"ג מאי נ"מ והלא אפי' [אין] בלהל"ק מחייב ועוד נכתוב בזה לקמן ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלדידיה נמי נ"מ כו' אין לך אלא ה' חייב כו' דיש בלשון הזה לשון קנקנים עכ"ל ר"ל שלא הזכיר בהודאתו קנקנים אלא סתם חמשה דאיכא נ"מ ברואה אני דברי אדמון דיש בלשון הזה של כדי שמן גם קנקנים וחייב בהודאתו סתם חמשה גם על הקנקנים אבל לענין שבועה ליכא נ"מ ולהאי תירוצא שכתבו לעיל לר"ג דפוטר אף מדמי שעורים שהודה ה"מ לפרושי הכא דאיכא נ"מ נמי בשהזכיר בהודאתו קנקנים דאם יש בלהל"ק הרי תבעו שניהם וחייב לו דמי קנקנים שהודה לו ואם לאו פטור אף מדמי הקנקנים שהודה לו אלא דניחא להו לפרש נ"מ גם לתירוץ שכתבו לעיל שמחייב ר"ג בדמי שעורים דליכא נ"מ הכא אם הזכיר בהודאתו קנקנים ועוד דניחא להו לפרש בכהאי גוונא שגם הנתבע לא הזכיר קנקנים כמו התובע ושפיר איכא נ"מ ודו"ק:

תוס' בד"ה הודה במקצת כו' כטוענו חטין והודה לו בשעורין נ"ב פי' דלא תימא דס"ל דאפי' טענו בשני מינים והודה בא' הוי כמו טענו חטין והודה בשעורין דפטור וק"ל:

גמרא אר"נ אמר שמואל לא שנו כו'. כצ"ל ומלות בר יצחק למחוק וכבמימרא דבסמוך וכן ליתנייהו ברי"ף ורא"ש:

תד"ה בטוענו. וזה דוחק לומר שאין ש"פ באותו חסרון. מוכח דס"ל דאם חסר מב' כסף פחות מש"פ חייב לרב כדא"ל ולשמואל כדא"ל ותימה דכל שיעורי חכמים הוא בכיוון גדול בצמצום גמור כדאיתא בר"ה (י"ג) וכ"מ מדתנן שתי כסף ופרוטה כו' אין לך בידי אלא פרוטה חייב ולרב דשוה קאמר וכן ל"מ חדוש זה לא' מן הפוסקים ואולי דגם זה נכלל בהדוחק שכתבו:

בא"ד ע"כ נל"פ כו' שנתן לו דינר להחליף כו'. והוא פי' ר"ח שהביאו הפוסקים והתוי"ט ל"ד בהעתיקו פי' זה בסתם דלא זכר שהרע"ב במ"א הולך בשיטת רש"י בזה:

תד"ה והודה. ולמר בעי ליה כו'. כצ"ל ומלת לא ט"ס:

גמרא טענו חטים ושעורים. עי' רשב"ם ב"ב דף פד ע"ב ד"ה מין א':

בשטענו דינר מטבעות ופירש"י דינר טבוע וס"ל לרש"י דכל המטבעות דין אחד להם. והתוס' ורוב הפוסקים פליגי ולפע"ד יש להביא ראיה לפירש"י בתחלה נבין לרב דלא הוזכר טענה כלל בקרא רק כפירה וא"כ לא בעי הודאה ממין הטענה דלא הוזכר כלל בקרא רק בעי הודאה ממין הכפירה והדתנן ואם הודאה ממין הטענה פי' ממין כפירת טענה דלרב כולי מתני' הכי מפרשא הטענה ב' כסף פי' כפירת טענת וה"ה ה"נ ומ"מ פטור בטענו חטין והודה לו בשעורין דלא הוה ממין הכפירה שכופר בחטין ומודה בשעורין משא"כ בטענו דינר זהב טבועה ומודה בפרוטה טבועה נהי דלא הוה ממין הטענה שטוענו דינר זהב מ"מ ממין הכפירה הוה דהנה על דרך משל בדינר זהוב איכא ב' אלפים פרוטות כופר הוא בכל הנהו פרוטות ומודה באחד דע"כ לאו כופר בכל הדינר זהוב כ"א באלף וט' מאות וצ"ט פרוטות ומודה באחד והוה שפיר ממין הכפירה נמצא דכל המטבעות אחד הן לרב מצד המושכל כאשר ביארנו:

ובזה יש מקום לישב קו' תוס' דקאמר הקמ"ל דפרוטה בכלל מטבע איתא ולא קאמר קמ"ל דדינר כסף הוה מינו של דינר זהב והא"ש דלפי המסקנא אפשר דר"א כרב ס"ל וגם רב בעצמו אפשר דמשני הך סיפא כר"א והא דקאמר הש"ס ורב הכל דין מטבע אחד כ' המהרש"א שזהו רק למאי דהוה בעי למימר תדע כו' וכן מורה לשון רש"י ד"ה ורב דבעי למימר כו' ודו"ק. ואם כן לא הו"מ למימר דקמ"ל דינר הוה בכלל מטבע דדינר זהב דפשיטא דהא לא בעי ממין הטענה רק ממין הכפירה וכשמודה דינר כסף מדינר זהב נמצא שכופר כ"ד דינרי כסף ומודה באחד וה"ל ממין הכפירה משא"כ כפר בפרוטה ה"א דלא הוה ממין הכפירה דהא לא מחשבין לאלף תתקצ"ט פרוטות דמי יפרוט דינר זהב לפרוטות ולא הוה ממין הכפירה קמ"ל דבכלל מטבע איתא וזהו מדוקדק בצחות לשון רש"י ד"ה דינר מטבעות כו' אע"פ שזה כסף וזה נחושת כו' והוא פלאי דהוא איירי מדינר זהב ומאי האי דקאמר שזה כסף אלא ע"כ כנ"ל דרש"י פי' כן להלכתא דקיי"ל כרב וכשנויי דר"א וממין הכפירה בעינן והכפירה הוא בכסף הבן ודו"ק:

אכן לפי הס"ד דלא ידע דר"א אתי' כרב ק' קו' תוס' דקאמר הקמ"ל דפרוטה בכלל מטבע איתא ולא קאמר דינר בכלל מטבע איתא:

לישב גם את זה נכריח בתחלה שיטת רש"י גם לשמואל דשם מטבע אחד הוא דאל"ה לשמואל דסתם כסף דוקא אם כן גם קרא איירי בכסף ומודה לו פרוטה דוקא וקשה הא לא הוה הודאה ממין הטענה אלא ע"כ דשם מטבע אחד הוא ולשיטת התוספות והפוסקים צריכין לדחוק דקרא איירי שנתן לו ב' כסף להחליף מיהו לשון כסף או כלים לשמור לא משמע הכי [ואולי שמואל לטעמיה דס"ל פ"ק דסנהדרין ב' שדנו דיניהם דין ומוכח התם ב' ע"ב מאן דלא בעי ג' ס"ל עירוב פרשיות כתיב כאן ואם כן כי הוא זה לא קאי אלשמור דרישא דקרא] מ"מ לרש"י א"ש בלי פקפוק כלל:

והנה כי הוא זה ע"כ פרוטה הוא הפחות שבמטבעות והשתא אי הוה ס"ל דפרוטה לאו בכלל מטבעות איתא אם כן הדרא קו' לדוכתא הא לא הוה ממין הטענה וע"כ לא בעי ממין הטענה וא"כ ממילא אין כאן חידוש מדינר כסף וטריסית דהא לא בעי ממין הטענה כלל אבל כיון דאשמועינן פרוטה בכלל מטבע איתא וממילא הכל הוה חידוש ומיושב קו' תוס':

ויש לישב נמי קו' ראשונה של תוס' דלעיל איירי ב' כסף ופרוטה בלתי טבועים הא חסרה ליה טענה שכר לטבוע דלכאורה קשה היא גופה מנ"ל דהרי מסרה הכתוב לחכמים כמ"ש רש"י בקידושין ודילמא שיערו חכמים דשתי מעין בלתי טבועים הוה דבר חשוב ובהכי סגי ולא חסרה טענה כלל וצ"ל דאם כן לא הוה פרוטה ממין הטענה כיון דקרא איירי בלתי טבועין ולא שייך הכל מין מטבע אחד וא"כ מ"מ לא הו"מ הש"ס למימר בפשיטות דב' כסף איירי בלתי טבועין ומשום דחסרה ליה טענה דהיה קשה מנ"ל דלמא סגי בהכי וע"כ צ"ל משום דה"ל טענו חטין והודה לו בשעורין א"כ אמר בקיצור משום דמה שהודה לא טענו ודו"ק:

לימא מדסיפא כשמואל מתרץ נלפע"ד משו"ה מסתפק הש"ס בהכי משום דר"א מתלמידי ר' יוחנן הוא וכמ"ש הר"ן בשמעתין ואי הוה ס"ל לר"א כשמואל הוה ס"ל נמי טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב דהכי משני הש"ס לעיל מתני' אליבי' מידי הוא טעמא אלא לשמואל כו' ולקמן פליגי אמוראי לר' יוחנן אי ס"ל טענו בחטין ושעורין לפטור או לחייב ובזה א"ש מה דקשה לפמ"ש הר"ן בשם הרשב"א דאע"ג דאנן קיי"ל כרב בכפירת ב' כסף מ"מ ס"ל כשמואל בהא דסתם כסף דוקא הוא והא דנקט ברישא ב' כסף איידי דסיפא לאשמועינן ב' כסף ופרוטה חייב דה"ל חטין ושעורין ע"ש וקשה א"כ מאי צורך להש"ס לומר סיפא דוקא דקתני שהכל מין מטבע אחד רישא או כרב או כשמואל ס"ל לימא רישא נמי דוקא ואפ"ה מצי סבר כרב כמ"ש הרשב"א והא"ש דאם כן ס"ל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב והש"ס לא רצה לאוקמי ר"א בהכי משום ר' יוחנן רבי' כנ"ל ודו"ק:

כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה כ' תוס' שזהו לאו דוקא שהרי אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ומפני זה הוקשה להם מדוע לא משוינן נמי הכא ע"א למודה במקצת הטענה דבעי ב' כסף והנה להפוסקים דס"ל דבפקדון סגי בפרוטה אחת ולא נאמר ב' כסף אלא במלוה איכא למימר כיון דאשכחן שבועה בפרוטה חייב נמי בע"א אפי' במלוה דומיא דשני עדים משא"כ בקרקעות דאימעוט נמי משבועות השומרין ועיין כה"ג תי' תוספות בכתובות שם:

ואולי יש לומר דבמס' ב"מ נפקא לן ב' עדים שמחייבים שבועה מבנייהו דע"א ומפיו ע"ש ה' ע"א. ואם כן להרמב"ם דמדאורייתא לא בעי אלא ב' פרוטות אם כן בשני עדים בשטוענו ב' פרוטות וכפר הכל והעדים מעידים על פרוטה א' נשבע על השני מקל וחומר דע"א ופיו כנ"ל נמצא דנשבע משום פרוטה אחד שהרי האחד מתחייב מפי עדים וא"כ נמצא ששני עדים שבאים מכח קל וחומר דע"א עדיפא מע"א שאלו ע"א בעי טענות ב' פרוטות וכפירת שתיהם דאלו כפר רק א' ה"ל מודה מקצת ודל ע"א מהכא נמי חייב ולא מהני ע"א אלא כשכפר ב' פרוטות ונשבע בשביל ב' פרוטות וב' עדים מחייבים שבועה על פרוטה א' אלא ע"כ דע"א לא בעי רק טענה פרוטה וכופר בו וא"ש:

מיהו כ"ז לשמואל אבל לרב דג' פרוטות בעי א"כ בשני עדים נמי בעי ג' פרוטות דדיו לבא מן הדין להיות כנדון והעדים מעידין על אחד ונשבע על השנים אם כן לא מוכח מידי בע"א וכמ"ש תוס' דדוקא שמואל לשיטתו אמר הכי ודו"ק:

טענו חטים והודה לו בשעורים פטור ומסיק רבה בר נתן בב"ק ס"פ המניח דפטור אפי' מדמי שעורין וכ' רש"י ותוס' הטעם משום דאחולי אחליה ופליגי הפוסקים אי תפס המלוה השעורין אי מפקינן מיניה ע"ש בתוס' ובנמוקי יוסף ולפע"ד דתליא בשני תירוצי התוס' דהכא ד"ה והודה לו כו' דלתי' הראשון דפטור לגמרי משמע ולר"ג אה"נ דמחייב לגמרי מחייב איכא למימר לרבנן אפי' אי תפס מפקינן מיניה ולא הוה הודאה כלל ע"כ צ"ל ר"ג מחייב לגמרי ובתי' השני ס"ל דאי תפס לא מפקינן מניה ומהני ההודאה לתפוס עכ"פ ולכן מחייב ר"ג:

והא"ש קו' תוס' בב"ק כשהקשה הש"ס התם ממתני' לרבה בר נתן והקשה דלמא מתני כר"ג אתיא וי"ל דאפי' להנהו פוסקים דאי תפס לא מפקינן מניה היינו בטענו חטין כו' דאמר ליה ממ"נ לדבריך אתה חייב לי השעורים ולדידי מ"מ חייבת לי חטים ואם לא תשלם לי החטים אתפוס בשעורין בעבורם נהי דאנו לא מתפסינן ליה דאמרינן אחליה מ"מ אי תפס לא מפקינן מיניה ומכ"ש דמתני' דהתם מסיק הש"ס להדיא דלא מפקינן משא"כ ברישא דהתם לכ"ע לא מהני תפיסה דאמרינן ליה הגדול הזיק ואיך תתפוס הקטן הלא תם אינו משתלם אלא מגופו וא"כ ס"ל להש"ס בהא אפי' ר"ג מודה דלא מקרי הודאה כלל כיון דאפי' תפיסה לא מהני וק"ל:

והנה כבר כתבנו לעיל שנתקשנו דלתי' קמא של תוס' למה לי הוא זה להודאה ממין הטענה תיפוק ליה כיון שמחל לו השעורין אין כאן הודאה בשלמא לשיטת הרא"ש ס"פ המניח דלא מחל כ"א במודה שעורין של אותה שעה שתבעו חטים א"ש דאתא למעט מודה שעורין ממין אחר של חטין דאז לא מחל ואפ"ה פטור משבועה מיהו התוס' ע"כ לא ס"ל הכי מדהקשו דר"ג מחייב בדמי שעורין כו' ומאי קושיא דילמא מתני' בהודה לו שעורין של זמן אחר ובהכי פליגי ורבנן באמת לא פטרי במתני' רק משבועה אבל רבה ב"נ איירי מזמן אחד ואז פטור לכ"ע אפי' לר"ג וכן קו' תוס' ד"ה ור"ג מחייב לא היה קשה מידי דר"ג הוצרך לומר רואה אני דברי אדמון דאי לא היה בלשון הזה לשון קנקנים הי' ר"ג מודה דפטור מכלום דמחל לו הכל אפי' השבועה פטור דאין כאן הודאה אלא ע"כ דלא ס"ל כהרא"ש קשה כנ"ל מיהו למ"ד טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהם פטור איכא למימר דקרא להכי איצטרך. ולשמואל נמי דס"ל דחייב נמי לק"מ דלדידיה קרא בכסף דוקא איירי איצטרך קרא למעט טוענו ב' כסף ומודה בפרוטה דלא הוה ממין הטענה אע"ג דלא מחל הפרוטה שאומר זהו בכלל חשבון מעותי שאני תובע אפי' הכי פטור ולא מחייב אפי' בטוען שנתן לו ב' כסף להחליף כמ"ש תוס' לעיל מיהו אנן קיי"ל כרב דכפירת ב' כסף בעינן וה"ה כסף שוה כסף הוא כמ"ש הפוסקים ואם כן איירי קרא הכל בשוה כסף וקיי"ל נמי טענו חטים ושעורין והודה לו באחד מהן חייב קשה שפיר: מיהו להרשב"א דכתבתי לעיל בשמו דס"ל נהי דקיי"ל כרב דבעינן כפירה ב' כסף מ"מ בהא קיי"ל כשמואל דסתם כסף הוא דוקא א"ש. אדרבא דלא צריכין לדחוק דקרא איירי בנתן לו כסף להחליף אלא דאיירי שתבעו ב' כסף ופרוטה וה"ל חטים ושעורין כסף ונחושת ומודה בפרוטה נחשת דחייב ואתא זה למעט טענו כסף ומודה בפרוטה דפטור אף ע"ג דלא שייך מחילה כנ"ל אבל לשארי פוסקים קשה. ואולי היה אפשר לומר נהי דקיי"ל טענו חטין ושעורין והודה לו בשעורין חייב וכן כסף ופרוטה וכדומה משום דכל כסף ושוה כסף למין אחד יחשב וכן כל הכלים מין אחד יחשבו אבל טענו כסף או שוה כסף עם כלים והודה לו באחד מהם פטור ממיעוטא דזה דרחמנא חלקו להנהו מינים כסף או כלים (ולקמן אי"ה נכתוב דלא מלבי אני אומר זאת) ובזה מיושב לקמן במסקנא דקאמר רב פפא טענו פרוטה וכלים כו' חדא כרב וחדא כשמואל כו' וצ"ע מה סמיכות ושייכות להנהו תרי דינים דקאמר חדא כרב וחדא כשמואל והא"ש דפסק כרב דכפירה ב' כסף בעי ואם כן נימא נמי כוותיה דסתם כסף שוה כסף הוא ובהכי איירי קרא וקשה זה למה לי דהרי מחל לו וע"כ לטענו חטין ושעורין דפטור קמ"ל חדא כשמואל דטענו חטים ושעורין חייב. ואכתי תימא דזה קאי למפטר טוען כסף וכלים קמ"ל דאפי' טענו פרוטה וכלים חייב וע"כ משום דאף ע"ג דס"ל כרב בכפירה מ"מ ס"ל כשמואל דב' כסף דוקא וכהרשב"א הנ"ל ודו"ק:

ובזה אמרתי לישב מה שהביאו תוספות לקמן בשם ר"ח דבשמעתין פסק כשמואל משום דר"נ קאי כוותיה דהלכתא כוותיה בדינא ובכתובות פסק כר"ח ב"א אר"י היינו משום דרבינא ורב אשי שקלו וטרו אליבי' והא"ש דס"ל לר"ח מדשקלו וטרו התם אליבי' ש"מ ס"ל לחלק בכנ"ל ולכן התם קאי אשמן וקנקנים דה"ל שוה כסף עם כלי ס"ל לפטור והכא אחטים ושעורין דעלמא קאי קיי"ל כר"נ אמר שמואל אע"ג דמוכח מרב פפא דנקט כלים ופרוטה דלא ס"ל לחלק בכך מ"מ קיי"ל כרב אשי דהוה בתרא טפי ודו"ק:

וגם אמרתי לישב בזה דעת הראב"ד דטענו מנה מלוה והודה במנה פקדון לא הוה ממין הטענה ואולי ס"ל דדרשינן זה שלא יצטרך טענת כסף עם כלים והיינו כסף כינוי למלוה דקאי אאם כסף תלוה כמ"ש לעיל. וכלים כינוי לפקדון דעליה קאי כלים לשמור ואמר רחמנא זה שלא יצטרפו. דומה קצת למ"ש בדעת ר"ח ז"ל ודו"ק:

אמנם התוס' דלא ס"ל כהרא"ש הנ"ל וגם לא כשיטת הרשב"א וגם לא ס"ל בחילוק דכלים שכתבתי מדהקשו ר"ח אהדדי הדרי קושיא לדוכתא מיהו למ"ש תוס' בב"ק ס"ג ע"א ד"ה דבר שאין מסויים כו' דממשמעותיה דכי הוא זה נפקא לן דבעי דבר שבמדה ושבמשקל לקמן מ"ג ע"א (וע"ש דהסוגיא צריכא לכאן) א"ש ולפ"ז צ"ל דהנהו דמפקו ליה משלמה ע"ש ולקמן מ"ג ע"א תוס' ד"ה אלא כו' ס"ל כתי' ב' דתוס' דהכא דאפי' אי פטור מדמי שעורין דמחל ליה מ"מ ה"ל מודה מקצת ומטעמא דכתבתי לעיל דאי תפס לא מפקינן מיניה ואיצטרך זה למעוטי משבועה:

וע"ד חידוד ופלפול אמרתי לישב גם קו' הרא"ש דמה"ת שנאמר דמחל וכי יטען כל תביעותיו והוא לא היה צריך עתה לשעורים לכן לא תבעם ומנ"ל דמחל י"ל דמוכח כן דאיך לא חשש שאידך ירצה לכפור החטים וע"כ יודה במקצת משום דאין מעיז ואי יודה מקצת יתחייב שבועה דאורייתא ע"כ יערים ויכפור בחטין וישתמט להודות בשעורין (עיין בב"י סי' פ"ח מחודש ב' בשם בעה"ת משמע דלא שייך אישתמוטי בהא) כיון דהאמת הוא שחייב לו שעורין ועי"ז יפטור משבועה דחטים דבעי הודאה ממין הטענה. אלא כדי להשמר מזה היה לו לתבוע חטים ושעורין אף ע"פ שאינו צריך להשעורין דהשתא אם יודה לו אשעורים יתחייב שבועה דאורייתא ועיין בסוף הסוגיא אם כמערים כו' אלא מדלא תבעו שמע מניה אחולי אחליה לגבי' ומיושב קושית הרא"ש:

וכל זה אי כתיב זה דבעי ממין הטענה מוכח שמחל לו מדלא תבעו בשעורין דה"ל למיחש שיודה בו להפטר משבועה אבל אי לא הוה כתיב זה ה"א דחייב בשבועה אחטים וחייב נמי בדמי שעורין מה"ת לומר דמחל לו כקו' הרא"ש ודו"ק:

אבל המעיין בב"ק יראה דע"כ בלאו האי טעמא פטרי' רבה ב"נ מדמי שעורין דאל"ה לא מקשה הש"ס ממתני' דגדול וקטן דהתם לא שייך לומר מדלא אמר שניהם הזיקו שורי ש"מ דמודה שהקטן פטור מכלום דז"א דאי הוה טען הכי היה מפסיד כדמסיק הש"ס התם סוף פרקין דכי ליתנהו לתרווייהו שנשחט או מת או ברח א' מהם אומר לו אייתי ראיה כו' ע"ש ואפ"ה מקשה מרבה ב"נ ש"מ דלא כנ"ל והדרא קו' לדוכתא. ואולי משו"ה לא תי' תוס' בב"ק כ"א תי' השני דהכא ואין להאריך יותר ודו"ק:

ור"ג מחייב. בתוס' הקשו מסוגיא דכתובות דמשמע דוקא משום דיש בלשון הזה לשון קנקנים כו' ע"ש בפנים. לכאורה היה מקום לישב לפי מאי דקיי"ל דבעינן טענו דבר שבמדה ובמשקל ומנין כדלקמן מ"ג ע"א. וכשטוענו עשרה כדי שמן ויש בלשון הזה לשון קנקנים כוונתו כדין שהיה בהם שמן אבל לא מלאים שמן דוקא וכשמודה בקנקנים א"כ לא הוה הטענה דבר שבמדה דלא ידיעה טענתיה כמה שמן היה בקנקנים אלו. וצ"ל מ"מ כיון דהקנקנים יש להם מספר לא איכפת לן בזה שאין מדה לשמן כאשר נוכיח לקמן אי"ה מדר"מ דס"ל לחייב בעשר גפנים טעונות והלה מודה בחמש אף ע"ג דלא ידיעא טענתיה דפירות מ"מ כיון שמזכיר מנין הגפנים ה"נ מ"מ מזכיר מספר הקנקנים ואם כן עכ"פ הוצרך ר"ג לומר רואה אני דברי אדמון משום הנ"ל דאל"ה היה פטור משום דלא הוה דבר שבמדה. וי"ל דמ"מ מקשה שפיר דאם כן לאיזה צורך הוצרך ר"ח בר אבא אר"י למדחק ולמוקי מתניתין במודה בחמשה קנקנים לימא שאני הכא שהקנקנים עיקר לכן חייב שהרי אין מדה לשמן. ולקנקנים הוא דיש מספר ואם כן קנקנים עיקר ולכן חייב הכא (וכה"ג רצה לשנויי התם דה"ל רמון בקליפתו פי' וקנקנים עיקר וה"נ דכוותיה) אלא ע"כ ליתא לטעם הנ"ל ומקשה תוספות שפיר והא"ש דמקשה מר"ח בר אבא ולא מאוקימתא קמייתא דשמואל וכמ"ש המהרש"א באמת והא"ש ודו"ק:

וראיתי לרשום כאן קצת חי' השייכים לסוגיא דזיז וחלון לקמן מ"ג ע"א:

תוס' ד"ה זה אומר כו' כגון שזה עצמו שמודה אינו בעין עכ"ל והר"ן כ' שגם ברישא דמתני' מה שהנחת אתה נוטל איירי בכה"ג שהרקיבו בפשיעה ורוצה לשלם דאל"ה פשיטא דפטור משום הילך וקשה מ"ט לא הקשו תוס' ארישא וציינו אסיפא י"ל דהומ"ל כשיטת רש"י בב"ק ק"ז ע"א למ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן דבפקדון לא בעי מודה מקצת ולא מזיק הילך כלל ואין לומר אם כן מ"ט לא נקט והלה אומר להד"מ ז"א דרישא איירי נמי בבית זה מלא למסקנא ואפ"ה פטור אע"ג דידיעא טענתי' מ"מ לא ידיעא ההודאה שאמר סתם מה שהנחת אתה נוטל והשתא אי הוה טוען להד"ם היה חייב דידיעה כפירתו שכופר בית זה מלא ולק"מ אבל מסיפא מוכח כהתוס' דהתם דבעי בפקדון מודה מקצת הטענה דאל"ה לנקוט זה אומר עד הזיז וזה אומר להד"מ ואם כן קשה שפיר ה"ל הילך וק"ל:

והנה התם מקשו תוס' ארש"י מדר"מ דנקט עשר גפנים טעונות והלה טוען ה' משמע דבעי ממין הטענה גם בפקדון. ויש לישב קו' דר"מ לא מבעיא קאמר דודאי להד"ם חייב דטוענו מדה עשר גפנים וכופר במדתו אבל במודה בחמשה יכול להיות שהנהי חמשה טעונים כל כך פירות כמו העשרה שהלה תובעו (שהרי אינו אומר עשרה גפנים אלו והלה מודה בחמשה אלו) א"כ לא הוה מדה אע"ג שהגפנים יש להם מספר וזה מהני כמ"ש לעיל בשמן וקנקנים מ"מ הכא כיון שהפירות אין להם מדה והגפנים שיש להם מדה ה"ל קרקע שאין נשבעין עליהם כ"א ע"י זוקקין וקמ"ל אפ"ה מהני וחייב שבועה והא"ש המשך המשנה דמדה ומשקל לכאן ודו"ק:

בית זה מלא ידיעא טענתי' ורבא פליג. ולפע"ד אביי ס"ל דמשלמה לחוד נפיק או מכסף כמ"ש הר"ן בשם המכילתא והנהי קראי אהטוען קאי ורבא ס"ל כמ"ש תוס' בב"ק ר"פ מרובה דממשמועתי' דהוא זה ידעינן דבר שבמדה ומשקל והאי קרא אהודאה לכן בעי תרווייהו טענה והודאה ובזה ניחא לן לישב קו' תוס' דנקט בברייתא כללו של דבר שאינו ענין להך ברייתא דאיירי מהודאה ממין הטענה והא"ש לפי מה שהקשינו בשמעתין זה למה לי למודה ממין הטענה תיפוק ליה דמחל לו השעורין וממילא פטור אשבועה דחטים והיה אפשר לומר לפטור בטוענו מנורה בת עשרה ליטרין והלה מודה במנורה דקה בת ה' דמצי למימר לא מחלתי על המנורה בת ה' והא דלא תבעתי' משום שלא נתתי לך כ"א עבה בת עשרה ואתה גררת והעמדת על ה' וקמ"ל דאפ"ה פטור. אך הרי מסקינן בשמעתין דחייב בכה"ג הדרא קו' לדוכתיה זה למה לי וצ"ל למדה ומשקל והיינו דקאמר הברייתא מנורה בת עשרה כו' חייב ואם כן זה למה לי ע"כ למדה ומשקל אף ע"ג דכבר נפקא לן משלמה תרווייהו איצטריכי לטענה והודאה אם כן פטור בית זה מלא ושפיר תנא כללו של דבר כו' ודו"ק:

והא"ש נמי בתר דמשני לאו לאתויי בית זה מלא מקשה מ"ש מנורה גדולה כו' וקשה איך תליא קושי' זו הכא וי"ל דבל"ז ה"א דלא ס"ל לפטור כלל בהודאה שאינו ממין הטענה ולא פטר מנורה גדולה וקטנה אלא משום דלא ידיעא טענתיה דאייתר ליה זה להכי. ובסיפא ידיעה טענתי' ולק"מ מ"ש. אך לפי"ז מדלא נקט בסיפא מנורה בת עשרה והלה טוען מה שהנחתה אתה נוטל או סתם מנורה קטנה נתת לי ש"מ דבכה"ג פטור דבעינן גם הודאה דבר שבמשקל ומוכח לפטור בבית זה כמו שהוכיח רבא זה הדין בעצמו מסיפא דמתני'. אם כן קשה כללו של דבר לאתויי מאי. הא כבר ידעינן לפטור בית זה אלא ע"כ דברייתא טעמא משום מה שטענו לו הודה לו ולא משום דלא ידיעא טענתיה ואיצטרך למיתני כללו של דבר להורות דזה לא איצטרך להודאה ממין [הטענה] דממילא נדע מפני שמחל לו וכנ"ל א"כ מ"ש רישא ומאי שנא סיפא ודו"ק:

טעמא דטענו חטין וכו'. הקשה בת"ח דלמא חטין ושעורין נמי פטור משבועה ודנקט חטין והודה לו בשעורין דבהא אפי' מדמי שעורין נמי פטור ולפמ"ש לעיל בשם הרא"ש לחלק בין מודה בשעורין מזמן החטין למודה בשעורין מזמן [אחר] והעלתי דמתני' מזמן אחר איירי דלא מחל ולא פטר אלא משבועה א"ש. ובזה מיושב נמי מה דקשה אמאי לא מייתי סייעתא ממציעתא ליטרא זהב לי בידך כו' ואהא לא שייך שנויי דש"ס להודיעך כחו דר"ג דאהא לא פליג ר"ג במתני':

והא"ש דאיכא למימר כקו' הת"ח הנ"ל דפטור לגמרי קאמר אבל מסיפא מוכח דלא פטור לגמרי ולא איירי מזמן אחד מדפליג ר"ג וכקו' תוס' ד"ה והודה ודו"ק:

להודיעך כחו דר"ג אע"ג דכח דהתירא עדיף בדיני ממונות שאני דכח המוציא מחבירו עדיף ואפי' להך שינויי דהתוס' דלר"ג אינו מחייב אלא בשבועה ופטור מדמי שעורין א"כ אדרבא ה"ל למתני פלוגתא דחטין ושעורין דאז מחייב ר"ג דמי שעורין לכ"ע ז"א דשם גם לרבנן חייב בדמי שעורין ואין כאן רבותא של כלום אלא לרבנן דאפי' בחטין ושעורין פטור משבועה וה"ל רבותא ובדיני ממונות רבותא דחיובא עדיף ואולי לזה נתכוונו התוס' בלשונם הצח ד"ה להודיעך כו'. שארי דברים השייכים לקמן ע"ב כבר נתבארו לעיל ישמע חכם ויוסיף לקח:

ודע מדדחקו התוס' עצמן בתי' הקו' מנ"ל לרבה ב"נ דמחל דמי השעורים הא חזינן דר"ג פליג ומחייב ולא מחלקי דמשנתינו איירי בדאיכא עדים על השעורים ואז חייב דמי שעורין לכ"ע ורבה בר נתן מיירי בדליכא עדים ואז פטור מדמי שעורין ובהא מודה גם ר"ג וא"ש נמי הא דקנקנים דאיירי בדליכא עדים ואז פטור מדמי קנקנים ומשבועה על השמן אפי' לר"ג ולכן הוצרך לומר רואה אני דברי אדמון דיש בלשון הזה לשון קנקנים וה"ל חטין ושעורין והודה לו באחד מהן ומדלא משני הכי ש"מ דלא ס"ל לחלק בין איכא עדים לליכא עדים וכהבנת כל המפורשים והפוסקים בכוונתם דלא כמ"ש הש"ך סימן פ"ח סס"ק י"ו להשוות דעתם להרמ"ה ז"ל:

ומה שהקשה שם איך נאמר שמחל מדלא תבעו יאמר נא אמרתי כיון דאיכא עדים על השעורין א"צ תביעה יש לישב לפמ"ש לעיל דאי לאו דכתב רחמנא זה לפטרו משבועה על החטין לא הוה פטור מדמי שעורין דלא נימא שמחל שאר תביעותיו וכקו' הרא"ש אבל השתא מדלא חייש שמא יודה אידך על השעורין ויפטור לכן ה"ל לתבוע שניהם אע"פ שיש לו עדים על השעורין כדי שלא יערים אידך אלא ש"מ שמחל ולק"מ:

מיהו לעיל דחיתי זה הטעם דאם כן מאי מקשה הש"ס בב"ק דהתם לא שייך היה לו לתבוע שניהם הזיקו שורי משום שיפסיד אם יאבד שור אחד מהמזיקים כמו שהארכתי לעיל. אבל באמת נלפע"ד דאין ראיה כלל מש"ס דב"ק וכל מה שהאריך הש"ך להקשות אשיטת הרא"ש שם יש לישב דנלפע"ד דיש לדקדק לפי הה"א דרבה ב"נ היינו מתני' דטענו כו' כדמקשה מאי קמ"ל א"כ מדוע לא הקשה מיד הנהו תרי משניות אהדדי ומכ"ש להש"ך דהקו' הוא רק למ"ד פלגא נזקא ממונא דאיירי מתני' בלא עדים ולדידיה נימא תהוי תיובתא דרבה ב"נ הלא טוב יותר להקשות לו ממתני' דשבועות ודב"ק דסתרי אהדדי אלא ע"כ ממשנתינו לא הו"מ להקשות דאיכא לשנויי דטעמא משום מחילה וזה לא שייך בניזקין ואם נמי משום השטאה מ"מ לא שייך בניזקין דמצי איירי בעדים אבל מרבה ב"נ פריך שפיר דע"כ אתא לאשמועינן טפי ממתני' דאל"ה מאי קמ"ל תנינא אלא ע"כ דאשמועינן דלא מטעם מחילה והשטאה פטריה מדמי שעורין כ"א מגז"ה בלי טעם דכל שאינו חייב שבועה בכפירתו אינו מחייב ממון בהודאתו וכמ"ש תוס' בב"ק ד"ה לימא בס"ד ע"ש ואשמועינן דבכל גוונא פטור אפי' בעדים ואפי' בנזקין דלא שייך מחילה ואפי' בטענת שמא דכל שאינו נשבע על כפירתו אינו משלם על הודאתו ושפיר הקשה והתרצן משני לחלק בין שמא לברי וה"ה דהו"מ לחלק בין עדים להודאת פיו לחוד אלא דבעי לשנויי לכ"ע אפי' למ"ד פלגא נזקא ממונא ואז איירי סתם משנה בלא עדים כמ"ש נמי הש"ך ולכן הקשה השתא מאי קמ"ל רבה ב"נ מתני' היא כיון דע"כ טעמא דידיה נמי לאו מגז"ה הוא ומשני אי ממתני' כו':

ומה שהקשה למאי דבעי לשנויי ניזק ברי ומזיק שמא ומותיב אכתי תהוי תיובתא דרבה בר נתן והרבה להקשות על זה היתכן שיפטור מתשלומין כיון שהמזיק מסופק אלא ע"כ שמשום השטאה פטור. י"ל עם מה שיש לדקדק עוד לדברינו כיון שמוקים בניזק ברי ומזיק שמא ע"כ חזר בו מסברתו דלאו גז"ה היא דאל"ה ה"נ פטור ואם כן מיד ה"ל להקשות מאי קמ"ל רבה בר נתן וי"ל דה"א ממתני' פטור משום מחילה וא"כ חייב בנזיקין דלא שייך מחילה ואשמועינן רבה ב"נ בכל ענין פטור דמשום השטאה הוא ולא חייב אלא בעדים וא"כ הקשה אכתי הוה תיובתא דרב"נ והו"מ לשנויי מתני' בעדים וכנ"ל ומשני במזיק ברי ונזיק שמא וחייב במתני' משום דלא מחל דהרי תובעו בשניהם כפירש"י א"כ קשה היינו מתני'. והו"מ לשנויי ממתני' ה"א משום השטאה ולא פטור אלא בשאינו עומד בהודאתו וליכא נמי עדים ואשמועינן איהו משום מחילה ובכלהו גוונא פטור ואפשר שזהו נכלל בתי' הש"ס ודו"ק:

ומה שהקשה הש"ס אחר כך מסיפא דשני שוורים למזיק ולניזק וגם ע"ז הרבה הש"ך להקשות. נלע"ד לישב גם סתירת המחבר שבסימן פ"ח פסק בדאיכא עדים נמי פטור משעורין דהטעם משום מחילה ובסימן ת' פסק בשני שוורים באיכא עדים חייב לשלם דמי הקטן. והנה התם גופא לא כ"כ אלא בשני שוורים גדול וקטן שהזיקו לאחד אבל אם גם הנזיקין שנים לא כ"כ ע"ש ס"ד שכ' ואם לא הביא ראיה פטור המזיק שהרי זה כטוענו חטין והודה לו בשעורין כו' ופטור אף משעורין והרב בהגה"ה השיג עליה שזהו דעה אחרת ממה שכתב בסעיף ג' שאם יש עדים חייב בשעורין. ולפע"ד לק"מ דהכא בסי' פ"ח פסק כהרא"ש וסייעתו לפטור אף בעדים דמשום מחילה נגע ביה. ובסי' ת' בנזקין לא שייך זה מחייב בעדים ומה שמדמה הש"ס ניזקין לרבה בר נתן היינו בה"א דהוה ס"ד דמגזרת הכתוב קאמר ואין לחלק אבל למסקנא אין דמיון כנ"ל והא"ש. מיהו מסיפא פריך הש"ס שפיר דהנזיקין שנים וקיי"ל דשבח נבלה לשניהם להמזיק והניזיק עי' לקמן סימן ת"ג באר היטב ואי משביח הנבלה כל כך כמו ששוה כל ההפסד מתחלה נפטר המזיק וא"כ לא מבעיא בתם ומועד דמשכחת ליה לפי דברי הניזיק המועד הזיק הגדול ואי ישביח נבלתו יצא המועד נקי ויפטור מכלום והתם הזיק הקטן ואי יסריח נבלת הקטן אין המזיק משלם כ"א חצי ניזק מהקטן אבל אי היה בהיפך כדברי המזיק היה הפסד גדול להמזיק ואפי' בשני תמים אחד גדול ואחד קטן נמי משכחת בכה"ג נמצינו למדין שע"י טענת הניזק אף ע"פ שטוען לטובתו מ"מ משכחת ליה שיפסיד ע"י טענתו וכן המזיק וע"כ כל אחד יחזיק בדבריו ואי אירע כן א"א אח"כ לתפוס הקטן בדמי הגדול שכבר העיד בעצמו שלא הזיק הקטן להגדול כ"א הגדול וקבל על עצמו המגיעו עי"ז ומחל זה להמזיק אם כן יחזיק בדבריו ומהם לא יזוע ומקשה שפיר מסיפא ולכן פסק שם המחבר דהוה ממש טענו חטים והודה לו בשעורין דפטור משעורין אפי' בדאיכא עדים וא"ש הכל בעזה"י:

והנה מה שהקשיתי לעיל כיון דפטור משעורין למה לי קרא לפוטרו משבועה תיפוק דליכא הודאה כמ"ש תוס' ולהרמ"ה לק"מ דקרא מצי איירי בעדים דלא שייך השטאה אבל ליכא למימר דאיירי בעומד בהודאתו דאז חייב בשעורין ז"א דעכ"פ בשעה שמשיב לו שעורין עדיין אינו מתחייב דיכול לחזור ולומר משטה הייתי בך אף ע"פ שמודה בב"ד כיון שמודה בלא תביעה כמ"ש הש"ך א"כ לא מתחייב על ידי אותה ההודאה שבועה. וע"כ צריכין לאוקמי קרא בעדים. ואין להקשות למ"ד שיעבודא דאורייתא ה"ל כפירת שיעבוד קרקעות די"ל דמיירי במחל השיעבוד כמ"ש תוס' לעיל ל"ז ע"ב ד"ה ואין כו' ועי' ב"ב קע"ה ע"א תוס' ד"ה המלוה כו' מסקו לחד שינויי דהתורה איירי בלא עדים ואז ליכא שיעבוד קרקעות:

והא קשיא ודאי מש"ס דב"מ ה' ע"א דאבוה דר' אפטוריקי מצריך קרא למעוטי העדאת עדים משבועה והשתא תיפוק ליה דבעדים בלא"ה ליכא שבועה דה"ל שיעבוד קרקעות ויש לישב דלכאורה בלא"ה לק"מ דהא ר' יוחנן וריש לקיש הוא דאמרו תרווייהו שיעבודא דאורייתא ע"ש ב"ב קע"ה ע"ב ור"י ס"ל ב"ק ק"ז ע"א דלא כתי' כאן עירוב פרשיות וקרא דשבועה אפקדון לחוד קאי והתם לא שייך שיעבוד קרקעות דלא תבע מניה תשלומין שנאמר שיטרוף מנכסיו כ"א תובע הכלי בעצמו שהפקידו דפקדון לאו להוצאה ניתן נהי דאי מחייב בב"ד ואין לו להחזיר הפקדון גובה מנכסיו מ"מ ה"ל תובע כלי ונכסים וחייב שבועה ע"י הכלי כשמודה במקצתו ומאי מקשו תוס' אע"ג שכ' תוס' שם בב"ק דמ"מ גם במלוה חייב שבועה דילפינן מפקדון מ"מ אקרא לק"מ דלא איירי אלא בפקדון ואה"נ בתר דתקנו רבנן מלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות ילפינן מלוה מפקדון אבל על התורה לק"מ וצ"ל עיקר קושייתם אקרא דשבועות הפקדון סוף פרשת ויקרא דכתיב ביה או תשומת יד שהוא מלוה ושם ממעטינן נמי קרקעות לעיל ל"ז ע"ב אבל אקרא דפרשת משפטים כי יתן איש אל רעהו וגו' באמת לק"מ והא"ש דאבוה דר' אפטוריקי אהאי קרא קאי אכי הוא זה ע"ש וא"ש ודו"ק:

בשו"ע חו"מ סימן פ"ח פסק המחבר דאפי' איכא עדים על השעורין פטור מן השעורין דמחיל לו ובסי' ת' גבי ב' שוורים שהיו רודפין אחר אחד בסעיף ג' שם פסק בדאיכא עדים שאחד מהם נגח חייב בדמי קטן ושם בסעיף ד' גבי ב' שוורין לניזק וב' למזיק אחד תם ואחד מועד אחד גדול ואחד קטן פסק סתם דפטור מכלום והרמ"א הרגיש שם בסתירה זו ע"ש ולפע"ד לק"מ בשנדקדק גם דהתם מפסיק הש"ס באמצע הפרק להקשות ארבה ב"נ מאי קמ"ל מתני' הוא. ולא היה לו להפסיק בין הקו' שהקשה ממתני' תו יש לדקדק לפי הס"ד דגם ממתני' משמע פטור משעורין אם כן מדוע לא מקשה מתני' אהדדי ומדוע הקשה מרבה בר נתן וי"ל דבל"ז ה"א דודאי מתני' נמי פטור לגמרי קאמר אלא דה"א דטעמי משום מחילה הוא ולק"מ ממתני' דב"ק דהתם לא שייך דמחיל כמ"ש הש"ך וגם הרא"ש בב"ק אבל רבה בר נתן אתא לאשמועינן דבכל מקום פטור דלאו מטעם מחילה אלא מגזירת הכתוב כמ"ש תוס' שם דכל דליכא שבועה על כפירתו אינו משלם הודאתו ואם כן אין לחלק כלל כיון דמגזרת הכתוב הוא ולכן מקשה מרישא דמתני' ובתר דמשני דמתני' בשמא וברי ובהא חייב שמע מינה דלא הוה מגזרת הכתוב דאם כן אפי' בברי ושמא נמי פטור וא"כ קשה רבה ב"נ היינו מתני' ומשני דמתני' לא פטור לגמרי וק"ל. וא"כ למסקנא אינו ענין לנזקין כלל ושפיר פסק הב"י בשו"ע דאיכא עדים חייב בדמי קטן דלא שייך מחיל והש"ס הקשה ממתני' לפי הה"א: אמנם בתר הכי חזר ומקשה מסיפא דמתני' והיינו משום דבסיפא שייך שפיר דמחיל דלפי דברי המזיק שקטן הזיק הגדול והגדול הקטן אם יעלו דמי נבלת הגדול עד שיפטר לשלם ויפחתו דמי נבלת הקטן ויצטרך המזיק לשלם מהגדול שלו ואי היה בהיפך כפי דברי הניזק היה מרויח ואם כן מחל לו הניזק בטענתו ושפיר שייך לשון מחילה ומקשה שפיר ומשני בתפס ולכן פסק המחבר בסעיף ד' בנזיקין שנים ומזיקים שנים דפטור לשלם ודו"ק:

ואודיעך דלא לחנם אמר רב בעינן כפירת ב' כסף והודאה בפרוטה דה"ל ס"ה פרוטות עי' ברא"ש נגד שבועה העליונה וה' בהיכל קדשו ה"ס מפניו כל הארץ עי' ספר שערי אורה שער א' וכשמודה בפרוטה נשאר כפירתו ס"ד די"ן ונקרא שבועות הדיינין. ובכלי סגי אפי' בפחות מפרוטה. כלי. בעצמותו עם האותיות גמטריא ס"ג וב' כלים ה"ס השבועה העליונה נקראת כלי המחזיק ברכה "כלי ר"ת "כהן "לוי "ישראל כמ"ש בספר הנ"ל. והנה השבועה באה על ב' דברים או על ה"ס [פרוטות] או כלי. וכשתצרף ה"ס עם כלי אותיות הכסיל וזהו שאמר הכתוב הכסי"ל חובק את ידיו ואוכל את בשרו פי' שנשבע לשקר חובק את ידיו על שם נשאתי ידי לה' ואוכל את בשרו פי' מכלה קרוביו כאמור ומבשרך אל תתעלם כדלעיל ריש פרקין ודו"ק:

אמר ר"א בטענו בדינר מטבעות. ופי' רש"י ז"ל מאחר שתבעו דינר זהב טבוע לא משקל שוב כל המטבעות ממין הטענה כו'. ובתוס' הרבו לתמוה הא בשתי כסף איירי מטבע ואע"פ כן לא הוי ממין הטענה ועוד הלשון בדינר מטבעות לא משמע כן דהוי ליה למימר דינר מטבע ועוד הרבה קושיות עיין שם:

ולענ"ד נראה בפשיטות למאי דאמר בש"ס ריש פרק הזהב דדהבא פירי לגבי כספא ואמר התם דרב אוזיף דינרין כו' ומשני דינרין הוי ליה אבל בלאו הכי אסור ללות דינר זהב בדינר זהב כמו סאה בסאה דאם יתיקר הוי רבית וע"ש בתוס' דבילדותיה דהוי סבר דדהבא טבעא וכספא פירי אסור ללות דינר כסף בדינר כסף מה"ט ואף דאמר התם לגבי נפשיה כו' מ"מ למסקנא האי דהוי פירי הוא דאייקר ע"ש. וא"כ י"ל בפשיטות דשמואל סבר כדקיי"ל התם דהבא פירי ולכך בתובעו שהלוהו דינר זהב ע"כ לא הי' הכוונה שישלם לו דינר זהב דוקא דאסור כנ"ל רק שישלם לו מטבע כמו שהי' שוה בשעת הלואה דינר זהב וממילא אמרינן דשוה קאמר ולא דוקא. ומשני בשטענו בדינר מטבע היינו דגם בסתם שתבעו דינר זהב ממילא אינו תבעו רק בעד הדינר מטבע שיתן לו מטבע כמה שהי' שוה אז הד"ז וממילא כל המטבעות מין אחד הוא בכלל התביעה. אבל במתני' שתי כסף שפיר אף שתובעו מטבע הוי דוקא דכסף דטיבעא הוא ומותר ללות כנ"ל וצריך לשלם מטבע כסף שהלוהו הוי דוקא כנ"ל. דבשלמא תובעו משקל זהב אף דהוי סאה בסאה מ"מ צריך לשלם ג"כ משקל זהב ואף שנתיקר משלם לו משקל קטן זהב כמו שהי' שוה אז משקל שהלוהו והוי שפיר דוקא ובמודה מטבע כסף אינו מין הטענה. אבל הלוהו דינר זהב דאם נתיקר הדינר זהב לגבי כסף אי אפשר שישלם לו דינר הב ומטבע פחותה ליכא ובודאי דהדין שישלם לו כסף ומטבעות אחרים כמו שהי' שוה אז הדינר זהב דאין לומר שישלם לו משקל זהב דהא דינו בבע"ח בזוזי ולא שוה כסף והוי שפיר שוה ואפשר לומר דמוקי לה באמת בנתיקר הזהב וממילא טענו רק בדינר מטבעות או דאף בלא נתיקר מ"מ כיון שאם יתיקר הוא כנ"ל שוב ממילא הוי הטענה רק שוה דהא הלוהו כן משא"כ בכסף הוי שפיר בסתם דוקא כו' כיון דצריך לשלם אותו מטבע כסף שהלוהו. ומיושב גם כן מה דאמר קמ"ל דפרוטה בכלל מטבע איתא דהא בעי למימר התם דנחושת פירי לגבי דהבא עיין שם. וא"כ לא יוכל לשלם לו בפרוטות כיון שהלוהו דינר זהב אף שיתייקר ואינו יכול ליתן דינר זהב יצטרך ליתן כסף ולא פרוטות וא"כ שוב הוי לענין זה דוקא שאין הפרוטות בכלל כיון שתבעו דינר זהב וס"ד דאינו מין הטענה דלא הוי שוה בטענו דינר מטבע רק נגד כסף כנ"ל וקמ"ל כיון דסגי פרוטה כדאמר פרק הזהב שפיר יוכל ליתן לו גם פרוטות והוי מין הטענה כנ"ל. ומיושבים כל קושיות התוס' כנ"ל:

גם מיושב דקשה למה שינה התנא במשנה דאתחיל בב' כסף ותני בזה דינר זהב ולתוספ' הוי ליה למינקט גם בכסף האי דינא שנותנו להחליף וג"כ יהי' מוכח דפרוטה בכלל מטבע ולמ"ש אתי שפיר דנקיט דוקא דינר זהב כנ"ל. ויש ליישב ג"כ כגירסא שכתבו תוס' דבכל הספרים גבי דינר זהב זהוב לי בידך גרסינן פטור ומוכח דלא כרש"י עיין שם. ולמ"ש י"ל דכיון דאמר זהוב בפירוש והיינו שעדיין יש לו בידו דינר זהב דוקא וע"כ דהי' לו דינר זהב בשעת הלואה דכה"ג מותר להלות דינרין בדינרין וכדומה ושפיר הוי דוקא אף שהוא דינר זהב' מטבע כיון שתובע שחייב עדיין לשלם לו דינרי זהב דוקא שוב אינו ממין הטענה כנ"ל. אך תוס' הקשו שפיר על רש"י ז"ל שגורס חייב והוכיחו דאינו מפרש כנ"ל. אבל בש"ס שפיר י"ל כנ"ל:

אך אי נימא כנ"ל קשה מה פריך אח"כ מהא דדינר זהב זהוב הא סתמא שוה קאמר כו' הא גם לשמואל שפיר בדינר זהב בסתם שוה הוא כנ"ל כיון שהוא מטבע כנ"ל. ולמ"ש דאיירי בנתיקר הזהב אתי שפיר כנ"ל. או דדייק כיון דתני זהוב ע"כ בגווני דמותר להלוות דינרין בדינרין או בפקדון כמ"ש שעדיין צריך לשלם לו דינר זהב ואעפ"כ דוקא דאמר זהוב הא לאו הכי סתמא שוה ואמאי הא כהאי גוונא לשמואל דוקא קאמר כמו בכסף ומוכח דגם כסף סתמא שוה ומשני הא קמ"ל כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל דאפשר אף דבע"ח דינו בזוזי מ"מ אין צריך ליתן לו דוקא אותו מטבע שהלוהו רק מטבע היוצא ולא שוה כסף. וא"כ גם לשמואל דדוקא קאמר בהלואה מ"מ ניהו שהלוהו שתי כסף מ"מ החיוב עליו איזה מטבע שירצה ושוב במודה במטבע הוי מין הטענה נגד החיוב דהא לפי טענתו ג"כ מחויב רק איזה מטבע דבשלמא לענין מודה שאר שוה כסף הוי אין מין הטענה דלפי טענתו שהלוהו מעות החיוב תשלומין ג"כ מעות מה שאין כן מודה מטבע כנ"ל. ואף שמסתעף החיוב מהלואת כסף ובהודאה מסתעף מחיוב נחשת מ"מ הא מבואר ברמב"ם ז"ל כשתבע מאה מהלואה ומודה בנזק או פקדון הוי מין הטענה ולא אזלינן ממה שיוצא החיוב עיין שם. אך זה בהלואה אבל בפקדון לא שייך הנ"ל ושפיר גם מטבע אחרת אינו מין הטענה:

וי"ל דהא דאמר שמואל מי סברת שוה דוקא קתני היינו מי סברת דמתניתין בהלואה דשוה הוא רק דוקא קתני היינו בפקדון דקאי אב' כסף דקרא כי יתן כו' דאיירי בפקדון וכאן דפריך מדינר זהב משני בדינר מטבע היינו דזה איירי בהלואה ושפיר כיון דפרוטה בכלל מטבע הוי מין הטענה כיון דיכול ליתן איזה מטבע שירצה כנ"ל. והא דפריך מדינר זהב זהוב היינו ג"כ כנ"ל מדתני זהוב משמע דבפקדון איירי שעדיין בפקדון כמ"ש הר"ן ז"ל ושוב למה ליה לפרש זהוב ומשני דקמ"ל באמת אף שלא פירש הוי כמפרש זהוב. ותני זהוב לאשמעינן דבפקדון איירי כנ"ל:

והי' מיושבים בזה הפוסקים לדידן דשוה קאמר והא קי"ל כשמואל בדינר ולמ"ש אתי שפיר דגם לשמואל כן בהלואה כנ"ל. ולשיטת התוס' צ"ל דצריך בהלואה ג"כ לשלם לו דוקא אותו מטבע עצמו שהלוהו והוי שפיר לענין שאר מטבעות ג"כ דוקא כנ"ל. וכן נראה דכמו בהלוה מטבע ונפסל דאמר בש"ס דנותן לו אותו מטבע ממילא ע"כ החיוב על אותו מטבע אף בלא נפסל וצריך לשלם לו כנ"ל. רק אי לית ליה הוא מטעם שוה כסף:

שם שהכל דין מטבע אחת. ופירש"י שגם הקטנה היינו פרוטה יש בה כדי הודאה לחייבו שבועה והניחו תוס' בתימה הא מרישא שמעינן ההודאה בשוה פרוטה כו'. ויש ליישב דלמאן דאמר פרק הזהב דנחושת פירי הוי וכשלוה פרוטות הוי כסאה בסאה והדין הוא דאם הוקרו וקיימו ו' באיסר נחושת הוא דהוקר כדאמר פרק קמא דקדושין ואינו נותן לו רק כמו שהי' עומד אז ואם הוזל נותן לו מה שהלוהו כדקי"ל גם במטבע ונפסל. וא"כ מיד אחר שהלוהו פרוטה נעשה החוב שוה פחות מפרוטה דבכסף או שאר דבר כמו שיכול ליזול כן יכול לייקר מה שאין כן בזה קרוב להפסד כו' וספק הזה שוה דבר מה והוי שוב פחות משוה פרוטה. וקמ"ל דמ"מ חייב שבועה כיון דעכשיו לא הוזל ועדיין שוה פרוטה ולא שמעינן מרישא דאיירי בפיקדון ושפיר הפרוטה שוה פרוטה דגם אם נתייקר צריך להחזירה מה שאין כן בהלואה. ולכך קמ"ל כאן דהא שוה קאמר ואיירי בהלואה וקמ"ל דמ"מ חייב בהודאת פרוטה כנ"ל:

או י"ל כמ"ש לעיל דמה ששוה מחמת הצורה הוי כשטרות וא"כ בהודאה פרוטה מטבע ס"ד דבצרה לה שיעור פרוטה דגוף השוה כסף בלא הצורה אין כאן פרוטה וקמ"ל דמ"מ חייב. דמרישא לא שמעינן דה"א הודאה שוה פרוטה כמו שש"פ מכסף היינו ח' באיסר כו' ואשמעינן כאן דאיירי במטבע דמ"מ חייב כנ"ל:

תוס' אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא [טענו] (כפר) אלא בפרוטה חייב כו' דכתיב לא יקום כו'. ותמהו הא לענין שיעבוד קרקע ושטרות דג"כ אמעוט מקרא דכי יתן כו' דכ' במודה מקצת ואעפ"כ ילפינן גם שבועת עד אחד ולמה לא יהי' שוין גם לענין ב' כסף ותירצו דשמואל לטעמיה דמחייב בכפירת פרוטה כו' עיין שם. ולכאורה אינו מובן דהא גם לשמואל זה ב' דברים שמתחייב בכפירת פרוטה והודאה שוה פרוטה מ"מ גזירת הכתוב דהטענה יהי' ב' כסף ולא סגי בב' פרוטות אף שיש בו די כפירה והודאם ואם כן לענין הטענה שפיר יש ללמוד דגם בעד אחד ליבעי טענה ב' כסף. אולם בכתובות פ"ז פירשו תוס' יותר דע"כ לא ישוה שבועת עד אחד למ"מ לשמואל דאי נימא בעד א' דבעי טענה ב' כסף ע"כ תהי' הכפירה ב' כסף דאינו רק כפירה ושוב לא דמי ג"כ למ"מ דסגי כפירה פרוטה ולכך אמרינן להיפך שישוה לזה שיהי' סגי כפירת פרוטה וממילא גם טענה פרוטה והקשו עוד שם דעדיין קשה דיהי' שוה שיהי' הטענה ב' כסף ועד יעיד על פרוטה והוי דומה ממש למודה במקצת שהטענה ב' כסף והכפירה שנשבעין עליה הוי פרוטה וכן בזה יהי' מה שהשבועה עלי' היינו העדאת העד על פרוטה ומ"מ ליבעי הטענה ב' כסף עיין שם שהניחו בקושיא:

ונראה לומר דהא גם לשמואל דאינו צריך הכפירה ב' כסף רק הטענה מ"מ הא ודאי דאם עדים מעידים שאינו חייב ב' כסף היינו פרוטה פחות יודעין עכ"פ ודאי דבצרה לה טענה ואף שנשאר עדיין הודאת שוה פרוטה וכפירת ש"פ דסגי לשמואל מכל מקום גם טענה ב' כסף לא מיקרי כיון דאנו יודעין שמשקר וצריך טענה שיהי' הספק על כל הב' כסף. והנה כשאין עדים ואנו מסופקין ג"כ אי טוען השקר על הב' כסף ולא הוי טענה כלל מ"מ חייב הלה שבועה דכיון שאמרה תורה דמודה מקצת חייב שבועה ע"כ דאומדנא זו במה שמודה קצת מורה על המותר שחייב להטיל עליו שבועה לברר דבריו וא"כ שפיר ראיה זו יש על כל הב' כסף שטוען זה ולא שייך לומר שלא משקר ואין כאן טענה ב' כסף ואין זה חיוב שבועה דהא ראי' זו שמודה זה מקצת מחייבתו שבועה על כל מה שכופר וראי' זו הוא על כל הב' כסף ועל כל מה שטוען יותר דהוי טענה לחייב שבועה כנ"ל. אבל גבי שבועת עד אחד דהראי' להשביע אינו רק מחמת עדות העד וא"כ איך נימא שצריך שיהי' הטענה ב' כסף והעד יעיד על פרוטה והוא יכפור הכל כנ"ל הא א"כ אין כאן טענה כלל מב' כסף דהא הלוה טוען שמשקר במה שטוען ב"כ ואין חיוב שבועה כלל. ובזה לענין הטענה דב' כסף אין לנו שום ראי' שיהי' טענה להשביעו דהעד אינו מעיד רק על פרוטה ובלא העד אין כאן ראי' לטענת התובע דבשלמא מודה מקצת הראי' על כל הטענה ושפיר מהני הטענה ב' כסף להשביע משא"כ בעד אחד אם אינו מעיד רק על פרוטה כיון שאם היו יודעין שמשקר על השאר לא הי' חייב שבועה וא"כ גם שכשאין מסופקין על הטענה מן המותר אין לנו ראי' על הטענה אשר תחייב שבועה. וע"כ לא יחייב רק אם יעיד על כל הב' כסף ושוב לא יהי' דומה לשבועת מודה מקצת דסגי בכפירת פרוטה לשמואל ולכך גם בפרוטה מחייב שבועה כנ"ל. רק לרב קשה ועיין מ"ש לעיל ליישב בפשיטות. דהטעם דסבר רב כפירה ב' כסף ולמה באמת הא בכל מקום פרוטה חשוב ממון רק הטעם דדוקא וודאי ממון הוי בפרוטה אבל ספק ממון שאנו מסופקין האמת עם מי לענין להשביע שפיר אמרה תורה דוקא ב' כסף משביעין דהספק של ב' כסף הוי כפרוטה בכל מקום כנ"ל. אבל בעד אחד דכל זמן שאינו נשבע נגדו הוי כשנים כמו שכתבו תוס' דילפינן מלכל עון כו' דלשבועה כב' שפיר גם על פרוטה משביעין דכל זמן שלא נשבע הוי ודאי ממון דגם ש"פ חשוב ממון וצריך שבועה כדי לפטור ואינו חלוק כלל מבכל מקום כנ"ל. וממילא לענין שומרין י"ל שפיר דבעינן כפירה ב' כסף ולא קשה מה שהקשו כיון דמחייב אכפירה לחוד הוי כעד אחד. ולמ"ש אתי שפיר דהוי כשבועת מודה מקצת דגם בזה אינו רק ספק ממון ולא סגי בפחות מב' כסף כנ"ל:

עוד י"ל כיון דאמר כל שב' מחייבין ממון כו' ובקרקעות דקי"ל בחזקת בעלים עומדת וא"כ לא הוי שנים מוציאין כלל ממון דאם הי' ב' הי' זה מוחזק והי' עדותם רק להחזיק וכיון דילפינן מלא יקום כו' דאותו עדותם שב' היו מחייבין ונאמנין להוציא מהני עד אחד להוציא שבועה ולכך ליתא בקרקע להאי כללא כנ"ל וכן עבדים דגודרות אין להם חזקה. מה שאין כן לענין ב' כסף שפיר ילפינן מלא יקום דגם בפרוטה מחייב דכל שב' כו'. דע"כ מחייבין דוקא דהא ליטול אין נשבעין כו':

גם הי' אפשר לומר כיון דאמרינן היכא דאחד קם לשבועה דהוי כב' כל זמן שלא נשבע נגדו כמו שכתבו תוס' וא"כ בקרקע אי נימא דאחד יהי' חייב מחייב שבועה והוי כב' כל שלא נשבע ובחזקת בעלים עומדות וא"כ לעולם יהי' השבועה ליטול ומה"ת אין נשבע ונוטל ולא צריך למעט קרקע רק מודה במקצת דשם השבועה לפטור דעל הכפירה בחזקת המחזיק קיימי מה שאין כן בעד אחד אי אפשר לומר דקם לשבועה ושוב הוי כב' קודם השבועה ובחזקת התובע ושוב אין כאן שבועה כנ"ל. והי' מיושב בזה קושית תוס' ריש בבא מציעא דפריך למה צריך קרא למעוטי קרקע כו' והקשו דצריך בעד אחד עיין שם ולהנ"ל אתי שפיר. אך יש לדחות דמ"מ כיון דאחר שנשבע הוי לפטור דאז בחזקתו קאי י"ל דמיקרי נשבע ונפטר. ועוד דכל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים לאו ברשותיה קאי בקרקע כדאמר במסותא פרק קמא דבבא מציעא וממילא כיון שיכול הלה להחזיק בשבועה אף דהוי כשנים מ"מ מיקרי אינו יכול להוציאו כו' ולא הוי נשבע ונוטל כנ"ל. ואינו מוכרח כיון דאמר פרק שבועת העדות דחשוב גורם לממון משביע ע"א דרוב בני אדם אין נשבעין לשקר עיין שם. וא"כ העד המעיד שהקרקע של המערער אינו מעיד שחייב המחזיק שבועה כלל דלדבריו זה נקרא מוחזק דיכול להוציאו דודאי לא ישבע לשקר והוי ליטול. אך א"כ גם מודה מקצת לא הי' צריך וע"כ כיון דאחר השבועה בחזקתו הוי לפטור דקרינן בי' ולקח כו' ולא ישלם דאחר השבועה יפטור ואינו משלם כנ"ל:

ויש ליישב בזה ריש בבא מציעא דפריך כל קרקע הילך הוא ע"ש ותמוה מה ס"ד דלא ידע דאיצטריך לכפירת קרקע. ולמ"ש אתי שפיר דלס"ד כנ"ל דבכפירת קרקע לא צריך קרא דלדברי התובע הוי הוא מוחזק דבחזקתו קיימי ויכול להוציאו אם יהי' שבועה דלא ישבע שקר ושוב לדבריו הוי ליטול ואי אפשר שיתחייב שבועה בקרקע. וע"כ קרא אתי להודה בקרקע וכפר מטלטלין דבזה לא שייך כנ"ל ופריך שפיר דהילך הוא. ומשני דגם בכפר קרקע מיקרי לפטור כנ"ל או חפר בורות כו' דדמי קרקע הוי לפטור כנ"ל:

שם אבל טענת מלוה ועד אחד כו'. ודייק הרי"ן מגא"ש ור"א ז"ל דבטענת ספק אין משביעין ע"פ עד מדקאמר טענת מלוה כו' ודחה הר"ן ז"ל ושאר פוסקים דכללא כייל כל שב' מחייבין ממון כו'. ובירוש' פריך והרי קרקע וקנס שני' הוא שאין נשבעין כו' ופי' דאין הכלל רק על מין דשייך בי' שבועה עיין שם. ולהפוסקים הנ"ל י"ל גם כן דכיון דשלא בטענה אין נשבעין בכל מקום אינו נכלל בהא דכל מקום כו' כמו בקרקע רק דייק הר"ן ז"ל מדלא פריך ירושלמי מטענת ספק ג"כ. ולהפוסקים דמשביעין בטענת ספק קשה באמת למה נקיט טענת מלוה כו'. וי"ל דהכא לרב ושמואל דלא סברו מתוך שאינו יכול לישבע משלם וקשה קושית תוס' פרק השואל צ"ח דאיך יתחייב שבועה במודה במקצת ליהמן במיגו דאיני יודע ותירצו דאינו עושה עצמו ברצון מסופק עיין שם דמשמע דוקא בתובע טוען ברי שייך זה אבל כשגם התובע א"י י"ל דאינו צריך שבועה נגד העד גם כשמכחישו דאית לי' מיגו דא"י והי' פטור ולא שייך אינו עושה ברצון כיון שגם התובע א"י. ולכך צריך לרב ושמואל טענת מלוה והעדאת עד א'. מה שאין כן לדידן דקי"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם אין לו מיגו דאיני יודע דיתחייב לשלם ושפיר אף בטענת ספק משביעין כנ"ל. והרי"ן מגא"ש לטעמי' דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ולא שייך לומר כנ"ל דגם לרב ושמואל לא מהני המיגו לפטור וע"כ דמצד עצמו אין משביעין בספק. אבל לדידן י"ל כנ"ל:

עוד י"ל דעת הרי"ן מגא"ש ור"א ז"ל מה שהקשו מהאי כללא דכל שב' מחייבין ממון כו' דמוכח דאף בטענת ספק משביעין דהנה יש להקשות דהא זה פירושא דקרא דלא יקום כו' לכל עון הוא דאינו קם כו' היינו היכא שאם הי' ב' הי' קם לממון והא גם שנים היכא דהוי עדות שא"א י"ל לא מהני מה"ת בממון ולהש"ך ז"ל גם מדרבנן לא מהני וא"כ הא עד א' אינו בהזמה כלל כדאמר ריש ב"מ ואף מלקות כתב רמב"ן במלחמות פרק מרובה דלא מחייב ע"ש וא"כ הא שנים כמו זה לא הי' מהני כלל ולא הי' מחייבין ממון היכא שאי"ל ולמה יחייב א' שבועה ואף דאם הי' ב' הי' יכול להזימם מ"מ כיון דכשאאי"ל לא מהני וא' ממילא א"י להזימו וכמו שאם א"י החקירות דלא מחייב שבועה מה"ת דאינו ראוי להצטרף לחייב ממון וכ"כ ריב"ש להדיא דלא מחייב שבועה בא"י החקירות מה"ת וכשאר פסול וא"כ מה חילוק בין יודע החקירות או א"י דב"כ וב"כ אינו ראוי להזמה לחיוב שבועה. וע"כ צ"ל כיון דקי"ל כר"נ שומעין דבריו של זה היום וזה למחר וא"צ שיגידו כא' וא"כ שפיר זה העד ראוי להזמה אם אח"כ יבא עוד א' ויעיד ויהי' חיוב ממון ויהי' חל הזמה עליו הוי שפיר עדותו גם עתה יכול להזימו כיון שאפשר בהזמה כמ"ש תוס' סנהדרין פ"ח ע"ש. ולכך מהני לחייב שבועה וא"ש דדייק כל שב' מחייבין ממון כו' דמטעם זה מחייב שבועה משום שראוי להצטרף לחיוב ממון:

ובזה נתיישב לי הש"ס סנהדרין ל' דאמר טעמא דר"נ דעד א' כי אתי לממונא קאתי ופירש"י להצטרף לחייב ממון עם עוד אחר ע"ש ותמוה מנא לי' דאתי לממון כיון שאינו מעיד עכשיו אלא הוא ודאי הסברא דלשבועה אתי כדסבר אידך מ"ד שם. ולמ"ש מיושב דאי אפשר כלל שיתחייב שבועה רק משום דאתי לממון ויועיל להצטרף לחייב דאם יהי' הדין דאינו מצטרף א"כ אינו מחייב שבועה כלל כנ"ל וא"כ כיון דאתי לשבועה ע"כ לממון אתי להצטרף כנ"ל:

ומיושב ג"כ דקשה הא אמר פ"ב דב"ק בג' כתי עדים בהזמה דמצי למימר מי ידעינן דאתי כת הב' אנן לחייבו פלגא נזקא אתינא ע"ש. וא"כ גם בשומעין דבריו של זה היום כו' קשה דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו דמצי ראשון לומר מי ידענא דאתי הב' אנא לחייבו שבועה אתינא וכיון דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו בטל מה"ת והתם מדאורייתא פליגי ע"ש. ולמ"ש מיושב דכיון דע"כ אתא עכ"פ לחייבו שבועה ותלי' הא בהא וע"כ הי' עדותו שיצטרף כשיבא עוד אחד לחייבו ממון ומועיל שפיר ההזמה ויכול להזימו ומועיל העדותו כנ"ל:

אמנם לכאורה בקרקעות דלא מחייב שבועה למה יועיל שומעין דבריו כו' הא עדות שאי אתה יכול להזימו דמי ידענא דאתי הב' וכאן לא בא לחייב שבועה דנימא כנ"ל. אך זה טעות דאדרבה כיון שאינו מחייב שבועה שוב ע"כ אתי רק להצטרף לממון דאל"ה למאי אתי דדוקא התם דשייך לחייבו פלגא נזקא כנ"ל ושפיר מועיל. אמנם בטענת ספק עכשיו דתיקון היסת ואין משביעין בטענת ס' היסת ובהוגד לי כשמעיד הוי טענת ברי עכ"פ לענין היסת לרוב הפ' א"כ שוב י"ל דלא מצטרפי כלל דאאי"ל שיכול לומר לחייבו היסת קאתינא כיון שהתובע טוען ספק ולזה אין צורך שיהי' ראוי להצטרף לממון ולא ידענא דאתי הב' והוי עדות שאי אתה יכול להזימו וממילא אין כאן כלל כל שב' מחייבין ממון דהא ב' אינו מחייבין ג"כ היכא שאי אתה יכול להזימו ושפיר אינו סותר הכלל דכל שב' כו' ושפיר אין נשבעין שבועה דאורייתא שלא בטענה דדוקא לענין היסת הוי כברי אבל אינו עושה ב' פעולות להיות ברי ע"י העד וגם שיחייב שבועה וכמו שכ' הפוסקים גבי עד מסייע כו'. וא"ש אף אי נימא דגם בימי המשנה הי' היסת כדעת רש"י ז"ל:

אך לכאורה יש לדחות דממ"נ אי צריך בהוגד לי לענין היסת שיהי' ברי עד כשר דוקא המעיד בב"ד א"כ עדיין שייך כנ"ל דאי לא אתי לממון להצטרף והוי עדות שאי אתה יכול להזימו גם היסת לא מחייב דלא הוי ברי ושוב יכול להזימו ואי לא בעי עד כשר רק הוגד לי ג"כ לא יכול לומר שלא בא להצטרף דא"כ למה העיד בב"ד הי' לו להגיד לבע"ד ויטעון הוגד לי וע"כ להצטרף אתי ואינו מוכרח:

גם י"ל דעכשיו דמדרבנן כשר לרוב הפוסקים עדות שאי אתה יכול להזימו בממון ואם כן לענין היסת שמדרבנן ודאי כשר וא"כ שפיר יכול לומר שלא בא להצטרף דלא תלי' בהא דגם אם לא בא לממון כשר ממילא מדרבנן שומעין דבריו ומחייב שפיר היסת ואעפ"כ לא מהני מדאורייתא ואין כאן שבועת התורה בטענת ספק, ולא הוי כל שב' מחייבין ממון מה"ת כנ"ל. דמה"ת בטל עכשיו שמועיל מדרבנן עדות שאי אתה יכול להזימו ושוב אי"ל ולא מהני מה"ת כנ"ל:

ויש לישב ג"כ מה שהקשו מהרי"ף ז"ל גבי גזילה שכ' דהוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם אף בטענת ספק ע"ש בר"ן ז"ל. ולמ"ש י"ל להיפוך דבגזילות וחבלות דאמר בש"ס דגם מדרבנן צריך דרישה וחקירה ועדות שאתה יכול להזימו וא"כ שוב הוי שפיר יכול להזימו דע"כ אתי להצטרף דאל"ה אינו מועיל אף מדרבנן ואינו עד כשר ותלי' הא בהא ושוב ע"כ אתי להצטרף והוי יכול להזימו ומהני מה"ת ושוב כל שב' כו' ומחייב אף בטענת ספק כנ"ל. משא"כ בשאר ממון כנ"ל. או די"ל דסברי דבגזלנות אין משביעין כלל היסת כדעת קצת פוסקים בבעה"ת דאחזוקי בגזלנא לא מחזקינן וא"כ שוב לא שייך כנ"ל ומהני מה"ת ושייך כל שב' כו':

גם י"ל טעמא משום ברי ושמא דלהחזיק ברי עדיף וממילא אינו מחייב שבועה בטענת ספק. והיכא דהשמא טוב דלא אמרינן ברי עדיף גם לר"ה ור"י י"ל דמודים דמשביעין ולכך הרי"ף ז"ל דכתב אית לי חד סהדא דשקלת דלא באנפאי כו' דהשמא טוב י"ל דמודים כנ"ל. אך לשונם לא משמע כן:

גם י"ל בפשיטות דהא בא"י אם הלויתני חייב לצאת י"ש כדאמר סוף ב"ק וא"כ בטענו ספק אם הי' זה משלם לו ולא נשבע וחוזר ותובעו הי' חייב להחזיר לו לצאת ידי שמים דעכ"פ הוי איני יודע אם נתחייבתי וודאי דאין עד פוטר מחיוב דלצאת ידי שמים דלא מצינו לממון וא"כ לא מיבעי' אי נימא דמהני תפיסה בחיוב לצאת ידי שמים א"כ הא זה תפוס ועומד. רק גם להש"ך ז"ל וכן האמת דלא מהני תפיסה באיני יודע אם נתחייבתי מ"מ כיון דמחויב לשלם א"כ גם עכשיו לצאת ידי שמים אינו רשאי ליקח ממנו ומחויב שלא ליקח ואיך יתחייב שבועה הא גם אם לא נשבע אינו רשאי ליקח ממנו. ולכך שם בעובדא דהרי"ף ז"ל בגזילה ופקדון שפיר משביעין דאם יחזיר לו חפץ שלו ודאי רשאי ליקח רק בתשלומין שייך כנ"ל. אך אינו נראה דעד א' כל זמן שאינו נשבע נגדו להכחישו הוי כב' וא"כ גם לצאת ידי שמים פטור אף שאינו יודע וכמו שהי' ב' מעידים לפטרו דכיון שאין זה נשבע הוי הא' כב' כנ"ל. אך י"ל דשמואל לטעמי' דלא סבר מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולא אמרינן דהוי כב' כנ"ל רק התורה חייבה שבועה כשיכול וי"ל דשייך כנ"ל דמחויב לצאת ידי שמים שלא ליקח ולכך נקיט טענת מלוה ועד א' משא"כ למאי דקי"ל שפיר משביעין בספק דלא שייך כנ"ל דפוטרו גם י"ל לאביי דחשיד אממון חשוד אשבועה רק משום ס' מלוה משביעין וכ' הפ' משום דאם האמת שיש לו ספק מלוה חייב דהוי א"י אם פרעתיך וא"כ בשניהם טוענין ספק דקי"ל דפטור גם באיני יודע אם פרעתיך וא"כ לכך אין משביעין בספק ע"פ העד דמיגו דחשיד כו' ואי ס' מלוה ישינה הא באמת פטור כיון שגם זה מסופק אך י"ל לדידן אם באמת מסופק כיון שיש עד שוב הוי מתוך שאין יכול לישבע משלם. ואינו מוכרח. וי"ל ג"כ דלשמואל דלא סבר משאיל"מ א"כ לא שייך להשביע בספק דמיגו דחשיד כו' ואי ס' מלוה באמת פטור ונקיט שפיר טענת מלוה אבל לדידן שייך גם בזה ספק מלוה כנ"ל:

הנה תרומת הדשן בתשובה הקשה אהאי כללא דכל שב' מחייבין ממון כו' והא ב' מחייבין ממון אף שעד א' מכחישם ועד א' אינו מחייב שבועה כשעד א' מכחישו דאוקי חד להדי חד ע"ש שרצה להוכיח לענין עד מסייע כו'. ולע"ד י"ל בפשיטות דהא לא שייך כל שב' רק שני עדים כמו זה העד שאם הי' עוד א' הי' מחייבין ממון. ואם הי' הדין דעדות מיוחדת היינו זה מחלון זה כו' שאין א' מעיד על חבירו לא הי' מהני בדיני ממונות ודאי דלא הי' עד אחד מחייב שבועה דכיון שאינו מעיד רק על עצמו שראה שלוה אינו ראוי להצטרף דגם אם יהי' עוד עד על עצמו לא יחייבו ממון. דודאי לא שייך לומר בעד אחד כל שב' כו' שמעידין כל אחד על חבירו כיון דאין העד א' מעיד רק על עצמו שראה. ורק משום דקי"ל ריש מכות דעדות מיוחדת כשר בממון ע"ש ולכך שפיר מחייב שבועה אחד שמעיד על עצמו כנ"ל וא"כ לא קשה כלל דהא נראה בעדות מיוחדת זה מחלון זה וא' מכחישו שהי' עמו ולא ראה ודאי דאוקי חד כו' והוי הכחשה דלא נשאר כ"א עד אחד דכיון דאותו העד אינו מכחיש שניהם רק זה העד לבדו לא שייך אין דבריו של א' במקום שנים דאין א' מעיד על חבירו וכמבואר בש"ס ותוס' פרק מרובה דאסהידו תרי בחד ע"ש דשנים נאמנים נגד הא' וממילא דבעד א' נגדו הוי הכחשה כנ"ל וא"כ לא קשה קושית ת"ה הנ"ל דשפיר כל שב' הדומים לעד זה מחייבין ממון היינו בעדות מיוחדת שראוי זה להצטרף שפיר אחד מחייב שבועה וכשא' מכחיש ג' ב' לא הי' מחייבין ממון כלל כה"ג כיון שמעיד רק על עצמו כנ"ל וא"ש:

תוס' ד"ה והודה לו בשעורין תמהו מנ"ל לרבה ב"ל דפטור מדמי שעורין כיון דלר"ג ע"כ חייב דלמא לא פליגי רבנן רק לפטור משבועה דאיכא קרא ותירצו דפטור משמע ליה לגמרי א"נ דאף ר"ג מודה דפטור משעורין ואעפ"כ חשיב הודאה לחייב שבועה כו'. ותירוץ הראשון תמוה חדא דהא במשנה דתני מקודם ב' כסף כו' פטור דלמאי דקי"ל כרב שוה קאמר ופטור משום חסרה לה טענה וא"כ חייב בפרוטה ותני פטור דהיינו משבועה. ואי נימא דרב"נ סבר כשמואל דדוקא קאמר א"כ קשה לא הי' לנו לפסוק כרבה ב"נ למאי דקי"ל כרב דשוב מוכח דמתני' פטור היינו לענין שבועה. וי"ל דתוס' סברי כהפוסקים דבפלוגתא דשוה פסקינן באמת כשמואל דדוקא קאמר ופטור באמת במתני' גם מהפרוטה והי' מיושב בזה ספר אגודה ומרדכי שכ' דמשמע פרק המניח דפטור גם משעורין ע"ש ותמוה דאין חולק ובהדיא איתא כן ומה צורך למשמעות. ולמ"ש א"ש דהי' אפשר למאי דקי"ל כרב אין הלכה כרב"נ ופטור רק משבועה ודייקו מסתמא דש"ס דהלכתא הכי. אך הא תני במשנה מנה לאבא כו' ג"כ פטור. אך בזה מפרש שהוא כמשיב אבידה והיינו לענין שבועה. אך בהודה בכלים וכפר בקרקע תני ג"כ פטור וצ"ל דהיכא דליכא למטעי תני פטור ושבועה לחוד משא"כ בשעורין דאיכא למטעי לא הוי ליה למתני פטור אי לאו דפטור לגמרי וכן חילקו תוס' בכמה דוכתי. אך קשה א"כ מה קאמר בש"ס הכא לימא מסייע ליה טענו חטין כו' טעמא כו' הא חטין ושעורין והודה בא' חייב כו' ומה קושיא הא כיון דתני פטור דהיינו גם משעורין הא חטין ושעורין כו' הי' חייב בשעורין אבל שבועה שפיר פטור ואין הוכחה כלל. וי"ל דלהאי תירוצא י"ל דטעמא דרב"נ באמת מזה דסבר טענו חטין ושעורין כו' ג"כ פטור משבועה וקשה למה תני פלוגתייהו בטענו חטין והודה לו בשעורין ולא סבר להודיעך כחו דר"ג ולכך הוכיח דפטור לגמרי אף משעורין וש"ס הכא לא ס"ל הכי רק דפלוגתייהו לענין שבועה ופריך כנ"ל והיינו שכ' תוס' משמע לרב"נ דפטור לגמרי כו' אבל ש"ס הכא לא סבר כן ומיושב מה שסמכו תוס' קושייתם כאן דמייתי הפלוגתא רק לקושיא ואין זה מקומו כלל. ולמ"ש מיושב דהוקשו רק מקושיית הש"ס דע"כ מוקי עיקר פלוגתי' רק בשבועה כנ"ל:

ותירוץ הב' שכתבו דר"ג מודה דפטור משעורין ואעפ"כ הוי הודאה לחייב שבועה לכאורה אינו מובן כלל דאי פטור ע"כ מטעם הודאה או מחילה כמ"ש תוס' ב"ק וא"כ הוי כמודה חמשים לויתי ממך אבל מחלת אותם לי דודאי אין כאן הודאה מקצת. ולשיטת מהרש"ל א"ש שפי' דהמחילה הוא כשזה משיבו שעורין. והתובע אינו חוזר ואומר גם שעורין אתה חייב לי בזה נראה שמוחל לו ע"ש. וא"כ כמו דלענין יצאה הודאה מפיו לפטור אף שמתחייב אח"כ פטור דדיינין על שעת ההודאה כמו כן להיפוך אם מודה מקצת ואח"כ מחל לו התובע אותו המקצת מ"מ חייב שבועה על השאר דבשעת הודאה נתחייב כבר. וכן כאן כיון שהמחילה אחר ההודאה כבר נתחייב שבועה בשעת הודאה. רק לרבנן פטור משום דעכ"פ לא הי' מין הטענה לענין שבועה משא"כ לר"ג כנ"ל. וזה מוכרח שגם לרבנן קשה למה ליה קרא למעוטי כשאינו מין הטענה הא אין כאן הודאה כיון דפטור וע"כ כנ"ל:

או י"ל דפלוגתייהו היכא שבאמת חוזר התובע ואומר גם שעורין דחייב בשעורין ואעפ"כ פטור משום קדמה הודאה לתביעה והיינו לרבנן דבעי הודאה מין הטענה וא"כ קדמה הודאה לתביעת שעורין אבל לר"ג כיון שהי' ההודאה אחר תביעת חטין שפיר חייב שבועה דכיון שתבעו אח"כ שעורין חייב בשעורין כנ"ל:

או י"ל כמ"ש סמ"ע סימן פ"ח די"ל דאין זה ודאי שמחל לו במה שתבעו חטין רק מספק א"י להוציא שעורין. וא"כ לענין שבועה י"ל דסבר ר"ג שפיר חייב מספק שמא לא מחל וחשוב הודאה דאין חזקת ממון לענין זה:

עוד נראה ליישב קושית תוס' דהנה רא"ש ז"ל ב"ק תמה מה סברא הוא זו שמחל מדלא תבעו שעורין הא כמה פעמים שיש לאדם כמה תביעות ואינו תובעם כאחת ע"ש. ונראה די"ל הטעם דבשלמא אם לא הי' נפקא מינה כלל לענין תביעת החטין הי' שייך סברא הנ"ל דאף שיש לו עוד תביעה שמא אינו רוצה לתבעו עתה אבל כיון דיש נ"מ לענין שבועה נגד החטין ג"כ שאם הי' תובעו שעורין ג"כ והי' הלה מודה לו שעורין הי' מחויב שבועה על החטין משא"כ כשאינו תובע רק חטין דפטור משבועה כשמודה שעורין דהא לענין שבועה ודאי בעי מין הטענה וא"כ שוב זה עצמו ראיה שמחל לו השעורין דניהו דאינו רוצה לתובעו עתה שעורין מ"מ כיון שחטין רוצה לתובעו הי' לו ממילא לטעון גם שעורין כדי לחייבו שבועה על החטין וכמ"ש הר"ן ז"ל לענין שוה ודוקא דמסתמא טוען באופן שיתחייב זה שבועה כשיודה מקצת ע"ש. וכן כאן כיון שחטין רוצה לתובעו עתה ויש נ"מ אם הי' טוענו שעורין ג"כ לענין חיוב שבועה דחטין שפיר מוכח שמחל שעורין ופטור לגמרי כנ"ל. וא"כ מיושב שפיר קושית תוס' דר"ג דמחייב שבועה ולא בעי הודאה ממין הטענה שוב לא אמרינן כלל שמחל ושפיר חייב בשעורין כסברת הרא"ש ז"ל דלר"ג אין נ"מ כלל נגד החטין אם הי' תובע שעורין דגם עכשיו מחויב שבועה כשמודה שעורין ושוב לא הוי מחילה כלל ושפיר תליא הא בהא דלרבנן דפטרי משבועה כשאינו מין הטענה שפיר הוי מחילה ופטור גם משעורין כרב"נ משא"כ לר"ג דחייב שבועה גם שעורין חייב כנ"ל:

ובזה מיושב מ"ש דתמוה כאן מה דייק הש"ס טעמא דטענו חטין כו' והא בעי למתני דפטור גם משעורין ובטענו שתיהן ניהו דפטור משבועה עכ"פ חייב בשעורין כנ"ל. ולמ"ש מיושב דשפיר הוכיח הש"ס דטענו חטין ושעורין והודה בא' חייב ממ"נ דאי נימא דגם כה"ג פטור משבועה וא"כ שוב אי אפשר לפרש כלל דפטור היינו גם משעורין כרבה ב"נ דהא אין כאן ראיה כלל שמחל כקושית הרא"ש ז"ל דלא שייך כנ"ל דהא אין נ"מ כלל לענין שבועה דחטין דהא גם אם הי' תובעו שעורין ג"כ הי' פטור במודה שעורין דקיימינן עכשיו אי טענו חטין ושעורין והודה לו בשעורין פטור וא"כ אין נ"מ כלל לענין חטין ולא מחל ושפיר חייב בשעורין וע"כ פטור דאמר היינו רק משבועה וא"כ פריך שפיר דלתני רבותא בחטין ושעורין דפטור ג"כ משבועה כנ"ל ופריך שפיר דאי נימא בחטין ושעורין פטור ע"כ רק לשבועה מיירי וקשה כנ"ל אבל לדידן דחטין ושעורין והודה בא' חייב פסיק רבה ב"נ שפיר דפטור לגמרי דפטור כנ"ל משא"כ לר"ג לא מחל כלל וא"ש:

ומיושב ג"כ קושית תוס' ב"ק דלוקי מתני' כר"ג דמחייב. ולמ"ש א"ש דהתם בגדול וקטן דלא שייך שמא חייב לו גם הקטן ואינו תובעו עתה כמ"ש הרא"ש שם דהא ודאי אין לו רק א' או גדול או הקטן ושפיר הוי הודאה ומחילה גם לר"ג דלא שייך כנ"ל. דאין הפלוגתא רק לענין שבועה וממילא הנ"מ גם לשעורין כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש בש"ע ביש עדים על השעורין אין ראיה שמחל די"ל שלא תובעו עתה שעורין משום דיש לו עדים. וא"כ לכאורה גם במודה שעורין אי נימא דיש לו ס' מלוה ישינה נגד החטין י"ל ג"כ דלא מחל שעורין רק שלא תובעו עתה שיודע שזה לא יכפור שאין לו ס' מלוה וכמו בעדים. רק די"ל כמ"ש תוס' ב"מ בכופר בפקדון דבדבר ברור לא אמרינן שמא ס' מלוה כו' רק לענין שבועה ע"ש. וא"כ כאן דבלא ס' מלוה יש ראיה שמחל שעורין לא אמרינן שמא כופר בשביל איזה טענה או ספק לבטל ראיה דמחילה כנ"ל ולכך פטור. וא"כ א"ש דברי תוס' דמחייב ר"ג שבועה דלענין שבועה דמיגו דחשיד כו' וע"כ מחייבין שבועה רק משום שמא ס' מלוה ושוב יש כאן הודאה שעורין דאין ראיה שמחל אם יש לו ס' מלוה נגד החטין דכיון דעל השעורין שמודה אין לו טענה י"ל דאינו חושדו שיכפור בודאי כנ"ל. ושפיר חייב שבועה דלענין החיוב שבועה דאמרה תורה דתלינן בס' מלוה שוב הוי הודאה כנ"ל. ולטעמא דהרמ"ה משום משטה א"ש בפשיטות דפלוגתייהו תלי' ממון בשבועה למ"ש רש"י קדושין פרק האומר דילפינן הודאת בע"ד כק' עדים מקרא דכי הוא זה דמחייבין שבועה על הודאתו ע"ש. וא"כ כשאין הודאה ממין הטענה לרבנן דאימעוט מכי הוא זה ופטור משבועה ממילא לא שייך כה"ג הודאת בע"ד כק' עדים ויכול ממילא לחזור מהודאתו ולטעון משטה כיון דלא חשיב תביעה מין אחר וכהודה בלי תביעה. אבל לר"ג דנכלל גם זה כי הוא זה אף שאינו מין הטענה חייבה תורה שבועה ממילא מוכח דגם בזה הודאת בע"ד כק' עדים ואינו יכול לחזור מהודאתו בטענת משטה ושפיר פסק רב"נ כרבנן ופריך שפיר כאן דליפלגי בחטין ושעורין דג"כ הוי ידעינן מדפטרי רבנן משבועה ע"כ משום דנגד החטין שמשביעין עליו לא הוי השעורין הודאה ואימעוט מהוא זה וממילא הוי בלי תביעה והוי ידעינן דבט"ח והל"ב יכול לחזור מהודאתו כנ"ל. או דפריך דע"כ פלוגתייהו בעומד בהודאתו דבחוזר לא צריך קרא ומ"ט דר"ג הא אין כאן הודאה וע"כ בעומד ופליגי רק לענין שבועה ופריך שפיר דליפלגי בחטין ושעורין לענין שבועה כנ"ל:

וגם לשיטת תוס' י"ל כן דפריך דע"כ פלוגתייהו היכא דחייב שעורין וליכא מחילה והודאה כגון שאומר מיד אח"כ גם שעורין אתה חייב. או בהגיד לי להפ' דחשיב ברי לענין שבועה ומ"מ לא מחל. או כשהנתבע מודה שאין התובע יודע מחיוב שעורין שלקח שלא מדעתו או שהי' חייב לאביו וכה"ג דלא שייך מחילה דהא לא ידע משעורין וכה"ג הוא דפליגי לענין חיוב שבועה דאל"ה לא הוי פליגי ר"ג דהא אין כאן הודאה כלל אף שלא ממין הטענה כיון שפטור. וע"כ באופנים הנ"ל דחייב שעורין לכ"ע ופליגי לענין שבועה כיון שטוען ברי על החטין ופריך דליפלגי בחטין ושעורין וא"ש רב"נ ככ"ע דמודים לענין שעורין היכא דשייך מחילה דפטור גם לר"ג בין משבועה ובין מתשלומין כנ"ל. ולא קשה דלוקי מתני' דהמניח כר"ג דר"ג לא מיירי כלל היכא דאיכא הודאה ומחילה כנ"ל. אך תוס' דמיאנו בזה י"ל דכה"ג שאין התובע יודע משעורין הוי משיב אבידה דפטור. ואינו מוכרח. גם י"ל ביש עדים על שעורין. להפ' הנ"ל דלא מחל ואף דלר"ג אין העדאת עדים מחייב שבועה דע"כ לר"ג כאבוה דר' אפוטריקי כדאמר ריש ב"מ ע"ש מ"מ ביש עדים ומודה ג"כ דלא שייך מחילה דלא תבעו משום העדים ואעפ"כ חייב שבועה מחמת הודאתו ולרבנן פטור משבועה כיון שאינו מין הטענה אף שלא מחל ולא קשה כל הנ"ל. אך י"ל דמשמע להו לתוס' מהאי דאמר הש"ס פרק המניח אי ממתניתין ה"א חייב בדמי שעורין קמ"ל ע"ש משמע דקמ"ל דרבנן דפטרי במתניתין פטרי גם מדמי שעורין והקשו שפיר כיון דאיירי מתניתין בגווני דפטור משעורין כנ"ל אבל אינו מוכרח די"ל דקמ"ל הדין דפטור היכא דשייך מחילה והודאה דממתניתין ה"א דלעולם חייב שעורין קמ"ל. אבל גם לדידי' איירי במתניתין בגווני דחייב שעורין דאל"ה לא שייך הפלוגתא בקרא דכי הוא זה כנ"ל: