אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים.

ואם א"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ושמואל אמר יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים:
ואקשינן על שמואל והתנן מנה לי בידך א"ל תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתנו לו בעדים:
ופריק תנאי היא דתניא בעדים הלויתיך בעדים פרעני כו'. ואסיקנא משמיה דרבא המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להן במדינת הים אינו נאמן:

ההוא דאמר ליה לחברי' כי פרעת לי פרעין בפני ראובן ושמעון טען דפרעי' בפני אחרינא. אמר רבא להכי א"ל ראובן ושמעון כי דלא לידחייב. מסתברא כד טעין פרעתיך באנפי סהדי אחריני והלכו למדינת הים אבל אי איתנהו ומסהדי דפרעיה. [לא] אמר רבא דלא מהימני:
ירושלמי מנה לי בידך א"ל נתתיו לך בפני פלוני ופלוני א"ל נתתיו לך בפני פלוני ופלוני. אתא עובדא קמי רבי אמר יבואו פלוני ופלוני ויעידו. הבא לידון בשטרו ובחזקה רבי אומר ידון בשטר רשב"ג אומר בחזקה:
מעשה בא לפני ר' חייא והורה כרשב"ג קשיא דר' אדר' לא קשיא לא רצה רבי אלא לעמוד על אמתת הדבר:
המחזיק מהמת אונו ונמצא פסול בטלה החזקה:
ההוא דאתה קמיה דרב וטען על חבריה חטטין ושעורין וכוסמין.

ואמר ליה המתן עד דיגלגל עלך כל מאי דבעי. ובסיפא את משתבע ליה:
ההוא דאמר ליה לחבריה כי פרעת לי פרען באנפי סהדי דתנו הלכתא פרעיה ואיתניסו זוזי אתא לקמיה דרב נחמן א"ל אין קבלתינהו ולאו בתורת פרעון אלא בתורת פקדון עד דפרען באנשי דתנו הלכתא:
א"ל רב נחמן כיון דקא מודית דקבלתינהו מיניה פרעון הוי מאי בעית לקיומי תנאיה זיל איתינהו דהא אנא ורב ששת דתנינן הלכתא וכוליה תלמודא דלפרעך קמן:
ההוא דא"ל לחבריה הב לי זוזי דאוזיפתך א"ל לא היו דברים מעולם. אתו סהדי דאוזפיה ופרעיה אמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וחייב:
ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך. א"ל ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני ואמרו לא פרעו בפנינו אמר רב ששת הוחזק כפרן. כלומר אם יטעון אח"כ שפרעתי אינו נאמן:
רב אמר כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. פירוש העדים כיון דלא רמיא עליהו לאו אדעתיהו. והן ששכחו וטענתיה דלוה טענה היא:

ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי שית מאה זוזי דמסיק בך.

אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדי'. אפי' אמר ליה לאחר שהלוהו דהא מתני' לאחר שהלוהו הוא כדקתני מנה לי בידך א"ל הן ומסתברא שאם לא קבל עליו ואמר לו לא בי אלא אפרע אותך שלא בעדים כדי שלא אהא צריך להבי' עדי עמי שאם ילכו למדינת הים או ימותו שמא אתה תובעני פעם אחרת שהדין עמו ואינו צריך לפורעו בעדים ולא חיישינן דילמא דעתיה לאכפוריה ומ"ה לא מקבל עליה לפורעו בעדים דאדרבא להאיך אמרינן דילמא דעתיה לאכפוריה פריעתו ומ"ה בעי עדים דהא מעיקרא שלא בעדים נתן לו.
ומצאתי לרב ר' שמואל ז"ל הלוי שכתב בפירושי בבא בתרא שלו הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו ובלא רשותו אין כותבין דחוב הוא לו דעד השתא הוא מלוה על פה ואע"ג דהודה בפני שנים נאמן לומר פרעתי ועכשיו כשיש בידו שטר אין הלוה נאמן לומר פרעתי אלא אם כן יביא עדים שפרעו בפניהם ע"כ ואע"ג דהתם טעמא אחרינא הוא משו' דלא נ"ל דליטריף ממשעבדי מ"מ למדתי ממנה שהרב ז"ל סבור שיכול לומר בלא עדים אפרעך שלא אהיה צריך להביא עדי עמי.

ה"ג: ואם אמר ליה אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן. אבל הר"מ ז"נ כתב וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות ומצאתי בהן שהוא נאמן והגיע לידי במצרים מקצת תלמוד ישן כתוב על הגוילים כמו שהיו כותבים קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה ושתי נוסחאות מן הגוילים מצאתי בהלכה זו ובשניהם כתוב ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן וכך מצאתי בגדולות נאמן בשבועה.
ויש להשיב אם נאמן למה אמרו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו כעדים למה הוא צריך והא אם פרעו שלא בעדים פרעון הוי כדאמרי' לקמן וא"ת שאם אמר פרעתיך שלא בעדים אינו נאמן שפרעו הואיל ואמר שלא בעדים פרעתיך הא אמרי' לעיל אל תפרעני אלא בעדי' צריך לפורעו בעדים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר לי' פרעתיך בפני פלוני ופלוגי והלכו להם למדינת הים ואקשי' עלה ממתני' דקתני נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתן לו בעדים תיובתא דשמואל ומאי קושיא לעולם אימא לך שאם אמר נתתיו לך בלא עדים חייב אבל אם אמר פרעתי' בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן אלא ש"מ דלמ"ד פרעתיך בפני פלוני ופלוני נאמן כי אמר נמי פרעתי' אבל לא בפני עדים נאמן ולא תפס לשון זה אלא ללמד שהוא העיקר שהדין תלוי בו וכיון שכן מאי הלכתא אמרינן אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים אלא ודאי ש"מ אינו נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ועוד אם כן מה הועיל בתנאו והלא יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו.
וא"ת השתא נמי לקתה מדת הדין שנמצא גובה וחוזר וגובה מדת הדין לא לקתה שהיה לו לכתוב שובר ועוד שהוא גרם על עצמו שקבל עליו תנאי זה הילכך נוטל כלא שבועה וכן כתב הרב הלוי ז"ל.
ומיהו לדברי הר"מ ז"ל י"ל דלרבי אסי דאמר צריך לפורעו בעדים ולא פי' משמע שאפי' אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אינו נאמן ולשמואל ס"ל דמהימן למימר פרעתיך בלא עדים מגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואתא רבא ופסק חדא כמר וחדא כמר דכי טעין פרעתיך בלא עדים לא מהימן אע"ג דאיכא מיגו דהא בטליה להימנותיה מדקביל עליה שלא לפורעו אלא בעדים אבל אם אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני כיון דליכא תנאה נאמן.

ה"ג: לא תפרען אלא באפי ראובן ושמעון אזל פרטיה באפי סהדי אחריני אמר אביי באפי סהדי א"ל והא פרעיה וכן בעובדא בתרא בההוא דאמר ליה כי פרעת לי פרען באפי תרי דתנו הלכתא אזל פרעיה באפי סהדי אחריני ואיתנוס.
3@ וכתב ר"ח ז"ל מסתברא בדטעין פרעתיך באפי סהדי אחריני והלכו להם למדינת הים אבל אי איתנהו ומסהדי דפרעיה לא אמר רבא דלא מהימני ולפי פירושו אע"ג דאמרי' לעיל אינו נאמן יהבינן ליה זימנא ונטרי' ליה אי מייתי להו אי לא אבל הכא לא נטרי' להו דלהכי א"ל ראובן ושמעון שהוא יודע בהם שהם קבועים עמו ואינם הולכים למדינת הים כי היכי דלא לידחייה עד שיביא עדים ויתנו לו זמן.
3@ ורי"ף ז"ל השיב מהא דאמרינן לקמן כיון דקא מודית דקבלתינהו מיניה הוי פרעון אלמא צריך שיודה ואין זו תשובה על דברי ר"ח ז"ל דאיהו ל"ג בההוא עובדא פרעיה באפי סהדי אלא פרעיה סתם ובלא עדים אמר.
3@ וכן כתב הרמב"ם ז"ל כדברי ר"ח ז"ל שאם באו העדים והעידו שפרעו נאמנין, וכתב ומצאתי כתוב בגוילים אזל פרעוה ביניה לבין דיליה וכך מצאתי בגדולות ולדבריהם שכתבו בההיא דרבה נאמן אתיא להו שפיר.
3@ והיכא דאמ' אל תפרעני אלא בעדים נאמן לומר פרעתי' בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ואם אמר בפני ראובן ושמעון אינו נאמן אלא יבואו עדים ויעידו ואם לאו יפרענו עכשיו ולכשיבואו עדים מחזיר לו את שלו שכך התנו ביניהן. ומה שהשיב רבינו הגדול ז"ל דהא פסלינהו כדאמרינן לקמן במהימנת עלי כבי תרי אינה תשובה לפי דעתם שהאומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני או בפני עדים אין בלשון תנאי זה אלא התראה שלא לכפור בו אבל לא לפסול עדותן של עדים אלא א"כ פירש ואעפ"כ אין לנו כי אם כדברי הרב ז"ל כמו שכתב בהלכותיו.
3@ וכן כתב רש"י ז"ל שהלה טוען עדי שקר הם אלמא אע"פ שבאו העדים אינן נאמנין ולישנא דגמ' דיקא דאמרי' באנפי סהדי א"ל והא פרעי' משמ' דפרעי' ודאי אי נמי למקצת נוסחי דגרסי באנפי סהדי פרעיה.
3@ומיהו הא דאמרי' כי היכי דלא לידחייה קשיא דה"ל למימר קא פסלינהו וא"ל לא ס"ל לרבא למימר דלמפסל כ"ע איכוון מעיקרא דאטו כ"ע חשידי וראובן ושמעון הימני אלא איהו כי היכי דלא לידחייה אמר הכי דשכיחי ליה וממיל' איפסילו להו כלהו אינשי וכלפי שאמר אביי באפי סהדי א"ל באפי סהדי פרעיה כלומר שאין בלשון ראובן ושמעון אלא עדים. אמר רבא דודאי דוקא א"ל משום דחשש דילמא דתי ליה ולהכי אסיק מילתא בדעתיה למפסלינהו לכלהו ופי' לא לדחייה למיהב ליה זמן אי נמי דלא לדחייה קודם פירעון לומר לא אפרע עכשיו עד שאמצא עדים המצויין לי תדיר או שאכתוב שובר .
3@ ויש מי שהורה שאם פרעו פעם אחרת יכול לתובעו אותו ממון וגובהו על פי אותן עדים אע"פ שאינן נאמנין על הפרעון כיון שפרעו נאמנין להעיד עליו שהם לא נפסלו אלא לאותו עדות של אותו פרעון. והרב הלוי ז"ל כתב דאפילו אסהידו ביה השתא נמי (נמי) כיון דמסהדי דבתור' פרעון דההיא הלואה יהבינהו ניהליה סהדותייהו לא סהדותא הוא דהא גבי פרעון דההיא הלואה כפסולין דמו הילכך משתבע השתא המלוה שבועת היסת דיכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין דקא יהביה ניהליה מעיקרא מידי ומיפטר .
3@ ויש מי שאומר שאע"פ שכל העדים אחרים פסולים לאותו פרעון אם הודה בפני עדים שנפרע והעידו עליו בכך נאמנים אע"פ שכבר כפר שלא נפסלו אלא לאותו פרעון. וכן היכא דא"ל מהימנת עלי כבי תרי דלא מהימני סהדי אי אמרי באנפנא פרעיה אבל אמרי באנפנא אודי ליה דפרעיה מהמני .
3@ ואיכא מאן דפליג ואמר לעולם לא מהימני ואית ליה ראיה מדא"ל רב נחמן לההוא גברא כיון דמודית הוי פרעון ואי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו ולמה ליה למימר זיל אייתינהו הא רב נחמן וחד דעמיה נאמנין כיון דקמייהו אודי. ולאו ראיה היא דהא דא"ל רב נחמן לההוא גברא זיל אייתינהו לאו משום דלא מהימני רב נחמן ואחרינא אאודיתיה דאי הכי לאידך חבריה ה"ל למימר ליה אייתינהו דלדידיה אמאי א"ל אייתינהו הרי חוב הוא לו אלא מילתא בעלמא ק"ל אי בעי' לקיומי ההוא תנאה דניחא לך בהכי זיל אודי ליה באפי ובאפי רב ששת הילכך לעולם א"ל דנאמנין אחרים על הודאתו .
3@ ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא היכא דא"ל מהימנת עלי כבי תרי כל היכא דאמרת לא פרענא אע"ג דאתו בתרי ואמרו קמן אודי ליה דפרעי' והלה אומר לא הודיתי ולא נפרעתי נאמן דהא הימניה כל אימת דאמר לא פרענא והא אמר הכי אבל מאן דאמר לא תפרען אלא באפי פלוני ופלוני ואתו סהדי ואמרו דאודי ליה נאמנין שהרי לא פסלם אלא לאותו פרעון והואיל ומשום תנאו הן פסולין אין לך בו אלא מה שהתנה עליו ועוד שיד בעל השטר על התחתונה . לא תפרען אלא באפי ראובן ושמעון אזל פרטיה באפי סהדי אחריני אמר אביי באפי סהדי א"ל והא פרעיה וכן בעובדא בתרא בההוא דאמר ליה כי פרעת לי פרען באפי תרי דתנו הלכתא אזל פרעיה באפי סהדי אחריני ואיתנוס.
וכתב ר"ח ז"ל מסתברא בדטעין פרעתיך באפי סהדי אחריני והלכו להם למדינת הים אבל אי איתנהו ומסהדי דפרעיה לא אמר רבא דלא מהימני ולפי פירושו אע"ג דאמרי' לעיל אינו נאמן יהבינן ליה זימנא ונטרי' ליה אי מייתי להו אי לא אבל הכא לא נטרי' להו דלהכי א"ל ראובן ושמעון שהוא יודע בהם שהם קבועים עמו ואינם הולכים למדינת הים כי היכי דלא לידחייה עד שיביא עדים ויתנו לו זמן.
ורי"ף ז"ל השיב מהא דאמרינן לקמן כיון דקא מודית דקבלתינהו מיניה הוי פרעון אלמא צריך שיודה ואין זו תשובה על דברי ר"ח ז"ל דאיהו ל"ג בההוא עובדא פרעיה באפי סהדי אלא פרעיה סתם ובלא עדים אמר.
וכן כתב הרמב"ם ז"ל כדברי ר"ח ז"ל שאם באו העדים והעידו שפרעו נאמנין, וכתב ומצאתי כתוב בגוילים אזל פרעוה ביניה לבין דיליה וכך מצאתי בגדולות ולדבריהם שכתבו בההיא דרבה נאמן אתיא להו שפיר.
והיכא דאמ' אל תפרעני אלא בעדים נאמן לומר פרעתי' בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ואם אמר בפני ראובן ושמעון אינו נאמן אלא יבואו עדים ויעידו ואם לאו יפרענו עכשיו ולכשיבואו עדים מחזיר לו את שלו שכך התנו ביניהן. ומה שהשיב רבינו הגדול ז"ל דהא פסלינהו כדאמרינן לקמן במהימנת עלי כבי תרי אינה תשובה לפי דעתם שהאומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני או בפני עדים אין בלשון תנאי זה אלא התראה שלא לכפור בו אבל לא לפסול עדותן של עדים אלא א"כ פירש ואעפ"כ אין לנו כי אם כדברי הרב ז"ל כמו שכתב בהלכותיו.
וכן כתב רש"י ז"ל שהלה טוען עדי שקר הם אלמא אע"פ שבאו העדים אינן נאמנין ולישנא דגמ' דיקא דאמרי' באנפי סהדי א"ל והא פרעי' משמ' דפרעי' ודאי אי נמי למקצת נוסחי דגרסי באנפי סהדי פרעיה.
ומיהו הא דאמרי' כי היכי דלא לידחייה קשיא דה"ל למימר קא פסלינהו וא"ל לא ס"ל לרבא למימר דלמפסל כ"ע איכוון מעיקרא דאטו כ"ע חשידי וראובן ושמעון הימני אלא איהו כי היכי דלא לידחייה אמר הכי דשכיחי ליה וממיל' איפסילו להו כלהו אינשי וכלפי שאמר אביי באפי סהדי א"ל באפי סהדי פרעיה כלומר שאין בלשון ראובן ושמעון אלא עדים. אמר רבא דודאי דוקא א"ל משום דחשש דילמא דתי ליה ולהכי אסיק מילתא בדעתיה למפסלינהו לכלהו ופי' לא לדחייה למיהב ליה זמן אי נמי דלא לדחייה קודם פירעון לומר לא אפרע עכשיו עד שאמצא עדים המצויין לי תדיר או שאכתוב שובר.
ויש מי שהורה שאם פרעו פעם אחרת יכול לתובעו אותו ממון וגובהו על פי אותן עדים אע"פ שאינן נאמנין על הפרעון כיון שפרעו נאמנין להעיד עליו שהם לא נפסלו אלא לאותו עדות של אותו פרעון. והרב הלוי ז"ל כתב דאפילו אסהידו ביה השתא נמי (נמי) כיון דמסהדי דבתור' פרעון דההיא הלואה יהבינהו ניהליה סהדותייהו לא סהדותא הוא דהא גבי פרעון דההיא הלואה כפסולין דמו הילכך משתבע השתא המלוה שבועת היסת דיכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין דקא יהביה ניהליה מעיקרא מידי ומיפטר.
ויש מי שאומר שאע"פ שכל העדים אחרים פסולים לאותו פרעון אם הודה בפני עדים שנפרע והעידו עליו בכך נאמנים אע"פ שכבר כפר שלא נפסלו אלא לאותו פרעון. וכן היכא דא"ל מהימנת עלי כבי תרי דלא מהימני סהדי אי אמרי באנפנא פרעיה אבל אמרי באנפנא אודי ליה דפרעיה מהמני.
ואיכא מאן דפליג ואמר לעולם לא מהימני ואית ליה ראיה מדא"ל רב נחמן לההוא גברא כיון דמודית הוי פרעון ואי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו ולמה ליה למימר זיל אייתינהו הא רב נחמן וחד דעמיה נאמנין כיון דקמייהו אודי. ולאו ראיה היא דהא דא"ל רב נחמן לההוא גברא זיל אייתינהו לאו משום דלא מהימני רב נחמן ואחרינא אאודיתיה דאי הכי לאידך חבריה ה"ל למימר ליה אייתינהו דלדידיה אמאי א"ל אייתינהו הרי חוב הוא לו אלא מילתא בעלמא ק"ל אי בעי' לקיומי ההוא תנאה דניחא לך בהכי זיל אודי ליה באפי ובאפי רב ששת הילכך לעולם א"ל דנאמנין אחרים על הודאתו.
ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא היכא דא"ל מהימנת עלי כבי תרי כל היכא דאמרת לא פרענא אע"ג דאתו בתרי ואמרו קמן אודי ליה דפרעי' והלה אומר לא הודיתי ולא נפרעתי נאמן דהא הימניה כל אימת דאמר לא פרענא והא אמר הכי אבל מאן דאמר לא תפרען אלא באפי פלוני ופלוני ואתו סהדי ואמרו דאודי ליה נאמנין שהרי לא פסלם אלא לאותו פרעון והואיל ומשום תנאו הן פסולין אין לך בו אלא מה שהתנה עליו ועוד שיד בעל השטר על התחתונה.

רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. פי' רש"י ז"ל כגון זה שלא היה לו לומר פרעתיך בעדים שלא א"ל בשט' הלואה בעדים פרע לי הילכך לא שם לבו לזכור אם בעדים פרע או שלא בעדים ואמר בעדים לאו אדעתיה ואינו מוחזק כפרן בכך.
ור"ח ז"ל כתב, הוחזק כפרן - כלומר אם יטעון אחר כך שפרעתיך אינו נאמן. רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאי אדעתיה פי' העדים כיון דלא רמיא עלייהו לאו אדעתהון והן שכחו וטענתיה דלוה טענה היא. וכן פי' בהא דאמרינן בסמוך גבי קיצותא דתרעא והא אמרת כל מילתא דלא רמיא עלייהו דסהדי אנשו ולאי אדעתייהו וטענתא דלוה טענה ז"ל ר"ח ז"ל, ואינו מחוור לפי שאין ראוי לומר שכחו העדים כמה מזדבן קבא דעפיצי ויעידו עדות שקר ותרתי לא עבדי.
ויש לדקדק בשמועה זו מהא דגרסינן בפ' גט פשוט רב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי ברבי אבא אתא לקמיה דרבי יצחק בר נפחא א"ל הב לי זוזי אמ' ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו א"ל ואי לא אתו לא מהימנינא לך והא קי"ל המלוה את חברו בעדי' א"צ לפורעו בעדי' א"ל אנא בההיא כשמעתא דמר ס"ל דאמ"ר אבא אמר רב האומר לחברו מנה לי בידך וא"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו עדים ויעידו ואמר רב גידל אמר רב הלכה כרב ואף ר' לא אמר אלא לברר אמר ליה אנא נמי לברר קאמינא, ופר"ח ז"ל שאם באו עדים ואמרו לא היו דברים מעולם אינו נאמן ומשלם. וכן דרך רבינו יצחק ז"ל בלשון צריך לברר ובלשון הזה כתב ר"ח ז"ל ואם אמרו מעולם לא הועדנו בדבר זה הוחזק כפרן וחייב לשלם.
ויש מי שאומר דהתם כשטוען ואומר פלוני ופלוני עדים שפרעתיך בפניהם ואמרתי להם היו עלי עדים דליכא למימר דלאו אדעתייהו אבל הכא כשאמר פלוני ופלוני ראו וכיון שלא אמר היו עלי לא רמו אנפשייהו ולא דכירי וזה התרוץ על דרך ר"ח ז"ל או י"ל שכיון שלא היו עדים מזומנין להעיד איהו גופיה לא דכיר מאן נינהו והא דלא מסיימי' התם ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והיו עדים בדבר משום דלא מחית נפשיה בפלוגתא דרב ששת ורבא.
ומצאתי ל"א בשם ר"ח ז"ל בלברר אם יעידו שפרעת נתברר הדבר אם אמרו לא היו דברים מעולם אמר רב ששת הוחזק כפרן בשבועת הדיינין ורבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש כו'. ואם אמרו שכחנו ואין אנו מכוונין עדות זה (חייב) וכיוצא באלו נשבע שפרע ופטור ואינו מספיק שהרי לדעת רבא בין כשבאו והעידו כדבריו בין שהכחישוהו פטור וטורח הבאתן למה ורבינו ז"ל השמיט לההיא וכתב לזה אבל אין בידינו כח לדחותה מהלכה דהא דאמרה וקי"ל כוותיה בלברר גבי הבא לידון בשטר ובחזקה ואם כן א) הוה מקשה מדר' עליה דרבא תיובתא.
ול"נ שאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו ואמרו לא היו דברים מעולם והלה אומר כדבריו הראשונים ואומר פרעתיך כפניהם ואינן זכורים בדבר אינו נאמן והוחזק כפרן דבמקום עדים לא מהימן ואפי' מינו במקום עדים לא אמרינן ושמעתא דהתם בהכי עסקינן וקמ"ל שצריך לברר דבריו ולהביא עדים שמא יאמרו היאך היה מעשה ויתברר הדבר מעיקרו אבל אם אמר באמת שפרעתיך אם לא בפניהם בפני אחרים פרעתיך או ביני לבינך אמרינן מילתא דלא רמיא עליה דאיניש הוא ונאמן מתוך שיכול לומר מתחלה פרעתיך שלא בפני עדים שהרי אין צריך לפרעו בעדים. וכלשון הזה כתב רש"י ז"ל וזה אומר פרעתיך מ"מ אם לא בעפיצין פרעתים במעות ואולי לא השמיטה הרב ז"ל אלא מפני שסמך על מה שכתב בבא לידון בשטר ובחזקה.
ויש מי שאומר שלא נאמרו דברי רבא אלא לומר שלא הוחזק כפרן ואם טען אח"כ פרעתיך נאמן דלא רמיא עליה דאיניש ולאו מילתא היא דהוה ליה למימר רבא אמר לא הוחזק כפרן והוה לי' נמי למימר חייביה רב ששת והדר אמר פרעתיך. ועוד הא דאמרינן בעובדא דשית מאה זוזי חייביה רבא אמר ליה רמי בר חמא והא את הוא דאמרת כל מילתא ומאי קושיא הא מ"מ חייב וכן בדין שאם אינו זכור למה אתה מחייבו ואם זכור למה לא הוחזק כפרן פשרה היא זו.
ובירושלמי (ו,ב) גרסינן: רבה בר המנונא ורב אדא בר אהבה בשם רב מעשה בא לפני ר' ואמרו יבואו פלוני ופלוני ויעידו הרי שבא בשטר ובחזקה ר' אומר ידון בשטר פי' אף בשטר שצריך לברר רשב"ג אומר ידון כחזקה רבי זירא בשם ר' ירמיה מעשה בא לפני ר' יהודה כרשב"ג פי' שדן בחזקה לבדה שלא באו עידי השטר ר' ירמיה בעא קומי ר' זירא מחלפא שטתיה דר' תמן אמ' ידון בשטר. והכא הוא אומר ידון כחזק' פי' שעשה כדברי רשב"ג וקשיא שמעתין אעובדא דידיה נימא עד שלא יחזור אפי' תימא מדחזר ביה לא בקש ר' אלא לעמוד על אמתתן של דברים. וכך נראה פי': נימא דהא דאמר רבי ידון אף בשטר בשלא חזר בו אלא שעדיין הוא טוען ואמר יש לי שטר ולא הביאו או שהביאו ולא נתקיים בחותמיו שאמרו העדים אין אלו זכורין ואינן מכירין כתב ידן אבל אם חזר בו ואמר כסבור הוא שיש לו שטר ואין לו ידון בחזקה אפי' תימא מדחזר ביה אמ"ר שצריך להביא שטר. וא"ת למה יביא לא בקש ר' אלא לעמוד על אמתתן של דברים שמא יבאו עדי השטר ויאמרו הכי והכי הוה מעשה ומתוך כך יצא הדין לאמתו.
למדנו מכאן שיכול לחזור בו ואפי' חזר בו ואמר אין לי עדים צריך להביא אותו פלוני ופלוני שמא יאמרו כו"כ היה מעשה ואין ספק שאם באו אחר שחזר בו ואמר אין לי עדים ואמרו לא היו דברים מעולם שלא הוחזק כפרן ונאמן דטוען וחוזר וטוען עד שלא יבואו עדים ואפ"ה צריך לברר שמא יאמרו דבר שמחייבו לשלם, וזו ראיה לדברינו.
ור"ח ז"ל גריס מעשה בא לפני ר' חייא והורה כרשב"ג ולדבריו הא דמקשינן מדר' אדר' משום דרבי חייא תלמידיה דר' הוא. ויש כיוצא בזה אף בתלמודינו הבבלי בפרק הגוזל זוטא ובפ' מפנין.
והוי יודע שיש לרש"י ז"ל גירסא אחרת ופי' אחר במה דאמרינן צריך לברר שהוא אומר שאם מתו או אמרו שכחנו או שהלכו למדינת הים חייב הואיל ולא בירר דבריו ולפי מה שמצינו גירסת הגאונים ז"ל קשיא עליה ההיא שמעתא דבפ' גט פשוט.
אלא שהרב ר' שמואל תלמידו ז"ל כתב בלשון (ז"ל) [הזה] קשיא עליה ההיא שמעתא אמר ליה אטו לא מהימנא לך לומר פרעתיך אפי' בלא עדים והא קי"ל בפרק שבועת הדיינים בשמעתך דאמרת משמיה דרבי יצחק צריך שיבואו פלוני ופלוני ומיהו אי אתו סהדי ואמרי לא היו דברים מעולם. הא אמר רבא בפ' שבועת הדיינין כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש והכי הלכתא כרבא ונשבע הלוה שפרעו ופטור.
א"ל רבי אבא והא אמר רב גידל הלכה כרשב"ג דאמר נדון אף בחזקה לבדה דכיון דלא הוה צריך לטעון שטר יש בידי מאחר שאכלה שני חזקה א"צ לברר את דבריו שהרבה לטעון מה שאינו צריך ואנא נמי כיון דבלא עדים מהימנא א"צ לברר ולהביא עדים שאמרתי ואף ר' לא אמ' אלא לברר כלומ' מן הדין (דכיון) [הלכה כרשב"ג, שאף רבי לא חלק אלא משום דס"ל דצריך לברר דבריו אחרי שטען יש לי שטר, ורבי מודה שאם לא טען לא היה צריך אלא חזקה לבדה, וכיון] דלא היה פלוגתייהו אלא כדי לברר נראין דברי רשב"ג שאין לו להפסיד בשביל שפת יתר.
א"ל אנא נמי לברר קאמינ' כלומר כר' ס"ל ואם לא בירר את דבריו הפסיד וכן פי' רבי' זקני ז"ל בפ' זה בורר אליבא דר' שצריך לברר ואם לא הביא שטר הפסיד.
ויש לשון אחר שאין בו ממש, אע"פ שהלכה כרבי מחבריו בהא הלכה כרשב"ג שאין צריך לברר כדאמר רב גידל אמר רב עד כאן דברי הרב רבי שמואל ז"ל.
ולדידיה לא קשיא שמעתין [אלא] שאין הדברי' מחוורין ולא מצינו הגירסא כדבריו.

רב יוסף מתני הכי המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים. אבל אם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ולפיכך אינו נאמן לעולם שפרעו עד שיביא ראיה שנתן, ושמואל אמר כיון שהתנה בפירוש אינו נאמן לומר שפרעו בינו לבינו דלהכי אתני, ואלא מיהו היכא דאמר השלמתי תנאי ופרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י נאמן, ונ"ל דדוקא באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י אבל באומר פרעתיך בפני עדים והלכו להם למדה"י א"נ בפני פלוני ופלוני ומתו אינו נאמן, וטעמא דאי לא ייחד עדים וא"נ יחדם אלא שיחד עדים שמתו דילמא שקורי משקר משא"כ כי ייחד עדים שהלכו ועתידין לחזור לא משקר דארתותי מירתת דילמא אתו ואשתכח משקר, ותדע לך דאי אפילו באומר פרעתיך בפני עדים והלכו להם למדה"י א"נ איני מכירן נאמן ל"ל לשמואל למינקט כי האי לישנא דהא מלוה לא יחד לו עדים אלא אל תפרעני אלא בעדים קאמר ליה ובההוא לישנא הוה לי' למימר כלומר פרעתיך בפני עדים, אלא שמואל דוקא קאמר וכטעמא דכתיבנא, וכ"ש שאינו נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך משום מגו, ועוד דאקשינן עליה ממתני' וה"ג ברוב הספרים שלפנינו תנן מנה לי בידך א"ל הן אל תתנהו לי אלא בעדים למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך לפורעו בעדים היכי דמי אילימא דלא אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י צריכא למימר אלא לאו דא"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י דאלמא מפשט פשיטא להו ואפי' לשמואל דאי לא א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י חייב, ועוד תדע דהא ר' יהודה דאוקי כשמואל דאמר כוותיה איהו נמי בהאי לישנא קאמר דאלמא דוקא קאמר, ויש שאין גורסין כאן האי היכי דמי אלא כך גורסין תנן מנה לי בידך אל תתנהו לי אלא בעדים למחר א"ל נתתיו לך חייב תיובתא דשמואל, ולפי גירסא זו אפשר דשמואל לאו דוקא קאמר אלא אפי' באומר לו סתם פרעתיך נאמן משום מגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני, וליתא דאפילו בגירסא זו אי אפשר דלימא שמואל הכי דא"כ תנאיה מאי אהני ליה וכל תנאי שבממון קיים, ועוד דר' יהודה נמי דאוקימנא שמואל כוותיה יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדהעי קאמר דמשמע דהכי מיהא צריך לומר זה ולא אפשר דבכולי שמעתין נקטי כולהו האי לישנא ולאו בדוקא, אלא ודאי כדאמרן, כנ"ל.

האי דקאמר רב אחא ממאי דבשעת הלואה קאי דילמא בשעת תביעה קאי. לאו דוקא שעת הלואה ממש אלא כל שמודה הלוה שהוא חייב קרי לי' שעת הלואה כלומר בשעה שהוא מודה שישנה להלואה, ובשעת תביעה היינו בשעה שהוא תובע בעדים היה לך לפרעני והוא משיב לתביעתו כבר פרעתיך דכל שאומר לו בשעה שהוא חייב לו אל תפרעני מה שאתה חייב לי אלא בעדים צריך הוא לפורעו בעדים כדאמרן, וכן פי' הר"י הלוי ז"ל.

רב פפא משמיה דרבא כו'. הכי גריס ר"ח ז"ל וכן הוא בכל הספרים רב פפא משמיה דרבא אמר אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י אינו נאמן, וזה כרב אסי ממש לגמרי וכתעק דר' יהודה דאמר או יתן או יביא ראי' שנתן, אבל הרמב"ם ו"ל כתב דבאו לידו ב' גירסאות כתובות בגוילין כחמש מאות שנה שתיהן כתוב בהן נאמן, וזה תימה האיך יפסוק רבא דלא כמתני' ודלא כתנא דברייתא, ומ"מ למדנו מאותה גירסא דאפי' מאן דאית ליה דנאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י אינו נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך ומשום מיגו דלהכי מיהא אהני תנאה כמו שכתבתי, וכן במיחד עדים ואומר שהלכו להם למדה"י, הא במייחד והם שמתו אינו נאמן דדלמא משקר ולא מירתת, אבל במיחד עדים ולא ממו איכא למימר דנאמן דרתותי מירתת ולא משקר וכמו שכתבתי, ומ"מ גירסת ר"ח ז"ל יותר נכונה והיא גרסת כל הספרים.

אל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון אזל פרעיה בהדי סהדי אחריני אמר אביי באפי סהדי א"ל והא פרעיה רבא אמר להכי א"ל באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה. כתב ר"ח ז"ל מסתברא בדטעין פרעתיך באפי סהדי אחרים והלכו להם למדה"י אבל אי איתנהו ואתו ומסהדי דפרעיה לא אמר רבא דלא מהימני ע"כ, ויש מביאין ראיה לדבריו ז"ל מדקאמר רבא כי היכי דלא תידחייה דמשמע דלא לידחייה עד שיבואו אותן עדים אלא יפרע עכשיו ואם יבואו העדים ויעידו שפרעו בפניהם יחזיר מה שנטל, ולפ"ז כי לא ייחד לו עדים אלא אמר לו אל תפרעני אלא בעדים אפי' לגירסת הספרים דגרסי לעיל אינו נאמן אין מחייבין לפרוע מיד אלא ממתינין עד שיבואו ויעידו ואם מתו מחייבין אותו לפרוע, דהא רבא לא אמר הכא דפורעו מיד אלא במיחד לו עדים ואמר לו אל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון. אלא שהרב אלפסי ז"ל כתב דאפי' איתנהו לסהדי ומסהדי דפרעיה באפיהו לא מהימני דכל דמייחד עדים פסל לכולהו עדים אחריני, והביא ראיה מעובדא דבסמוך דההוא דאמר לחבריה לא תפרע אלא בפני תרי דתנו הלכתא ואזיל ופרעיה באפי סהדי אחריני ואתניסו ואתא לקמי' דרב נחמן וא"ל את מי לא מודית דקבלתינהו דאלמא טעמא דהוא מודה הא לא מודה לא הוו סהדי מהימני, ומיהו הא מיהא ליכא ראיה לדעת ר"ח ז"ל דאיהו לא גריס בההוא דפרעיה בהדי סהדי אלא אזל פרעיה בין דידיה לדידיה וכן גרס הרמב"ם ז"ל והעיד שכן מצא הגרסא באותן ספרים הכתובין בגוילין שנזדמנו לו, ומיהו לישנא דייקא לי טפי כדברי הרב אלפסי ז"ל מדקאמרי' בההוא דראובן ושמעון אזל פרעיה באפי סהדי דמשמע דאיתנהו לסהדי דאי לא הו"ל למימר ואמר לי' פרעתיך באפי תרי סהדי והלכו להם למדה"י כלישנא דכולה שמעתין פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י, ואביי נמי בההיא דלעיל הוה לי' לאפלוגי אדרבא לגירסת הספרים דגרסי אינו נאמן והיא גירסת ר"ח ז"ל, דהשתא במיחד לו עדים ראובן ושמעון אמר אביי דנאמן באומר לו סהדי לא כל שכן, וא"ת מאי קאמר רבא כי היכי דלא לדחייה, י"ל דלא לדחייה אצל עדים אחרים שמעידין לו קאמר, אי נמי משום שהוא אינו פוסל בל שאר עדים בפירוש אלא כדי שלא ידחנו אצל אחרים שדרכן לצאת וללכת למדה"י אמר כן וממילא איפסלו שאר עדים לפרעון זה, ורש"י ז"ל כן פי' כדברי הרב אלפסי ז"ל דאפי' באו והעידו אין נאמנין, שכך פי' שהוא טוען שהללו עדי שקר הן דאלמא אע"פ שבאו והעידו אינן נאמנין.
ויש מי שאומר שאע"פ שאינן נאמנין שלא לפורעו, אחר שפרעו חוזר וגובה ממנו על פי אותן עדים שהרי לא נפסלו אלא לעדות של אותו פרעון, ונראה שהר"א אב ב"ד סבור כן, שהוא ז"ל כתב שזה שנהגו לכתוב בנאמנות ותהא נאמן עלי כשני עדים כשרים לעולם מטעם וה הן כותבין דאל"כ מאי לעולם, אבל זה מן התימה שא"כ מה הועיל נאמנותו ופסלות העדים, יגבה וחוזר ומשלם, הפוכי מטרתא למה לן, והרעי הלוי ו"ל כתב כיון דמסהדי דבתורת פרעון דההיא הלואה יהבינהו ניהליה סהדותיהו לאו סהדותא היא דלפרעון דההיא כפסולין דמו הלכך משתבע השתא המלוה שבועת היסת דליכא מהנהו דקטעין מעיקרא ולא מידי ומפטר עד כאן, ומסתברא דהללו שכותבין עכשיו שיהא נאמן כשני עדים כשרים ובלא שום שבועה לעולם נאמן לגמרי שאפי' לידי שבועת היסת אינו מביאו אפי' לאחר הפרעון, שהרי לכל טענת פרעון שטוען באותה הלואה האמינו לגמרי ובלא שום שבועה בעולם ותנאי שבממון הוא וקיים.
ויש מי שאומר שאע"פ שנפסלו כל העדים בעדות פרעון, אם יש עדים שהודה בפניהם שנפרע נאמנין שהרי לא על הפרעון הן מעידין ]אלא מעידין[ שהוא הודה שנפרע, ובין באל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ובין באומר תהא נאמן עלי כל זמן שתאמר אלי לא נפרעתי הדין כן לפי שהן מעידין על הודאתו ולא על הפרעון. ואיכא מאן דפליג דבין הכא ובין הכא לא מהימני דהא לגבי הלואה זו פסול כל העדויות, ומביאין ראיה מדא"ל רב נחמן לההוא דאמר אל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הלכתא כיון דקא מודית דקבליתינהו מיניה פרעון הוי ואי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו ואם איתא ל"ל למימר זיל אייתינהו, הא רב נחמן וחד דעמיה נאמנין כיון דקמייהו אודי, ויש מי שדחה דרענ מלתא בעלמא קאמר לי' ולומר דפירעון הוי ואין לו עליו כלום כיון שהודה שקבלם, ואי משום דניחא לך דליהבינהו ניהלך באפי תרי דתנו הלכתא משום תנאה דאתנית זיל אייתינהו, והרמב"ן ז"ל כתב ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי וה אלא היכא דא"ל מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא אע"ג דאמרו בי תרי קמן אודי ליה דפרעיה והלה אומר לא הודיתי ולא נתפרעתי נאמן דהא הימניה כל אימת דאמר לא התפרעתי והא אמר הכי, אבל מאן דאמר לא תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואתו סהדי ואמרי דאודי ליה נאמנין שהרי לא פסלם אלא לאותו פרעון והואיל ומשום תנאי הן פסולין אין לך בו אלא מה שהתנו עליו ועוד דיד בעל השטר על התחתונה ע"כ. ולפי דברי רבותי' ז"ל אותה ראיה שהביאו מההוא עובדא דא"ל רב נחמן זיל כיון דקא מודית לאו ראיה היא ומן הטעם שכתבנו למעלה דר"נ מלתא בעלמא הוא דקאמר ליה, ועוד אני תמיה איך אפשר להביא ראיה מההיא, דהא קמי בי דינא אודי ליה דהיינו רב נחמן דאתו קמי' לדינא וכדאמרינן אתו לקמיה דרב נחמן ומשום הכי קאמר ליה הכי, דליכא למימר דאפי' הודה בב"ד לא הויא הודאה דהוא לא פסל אלא עדים אבל הודאה בב"ד הויא מלתא אלימתא ובית דין לא איפסול. והרב בעל המאור ז"ל כן כתב דאע"ג דאודי (נ"א דאמרי דאודי) ליה קמי בית דין דפריעא הוא אינו נאמן, וזה ודאי אינו בדין אלא רב נחמן מילתא בעלמא הוא דקאמר ליה.

רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. כתב הר"י הלוי ז"ל דמכאן נלמוד שהמודה לחברו בב"ד שהוא חייב לו אע"פ שחזר ואמר שטעה במה שהודה אינו נאמן ואפי' הביא עדים והעידו כדבריו דהא הכא אין הודאתו אלא מתוך כפרנותו ואע"ג דאתו סהדי ואמרי דפרעיה לא משגחינן בהו ומחייבינן ליה כ"ש כשהודה בפירוש, והדין דין אמת ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב בהפך מזה בה' טוען ונטען בפ"ז. ויש לי עוד ראיות ברורות כתבתים בארוכה בפ"ק דמציעא בס"ד בשמעתא דר' חייא קמייתא.

אמר רב ששת הוחזק כפרן. כלומר אם יטעון אח"כ שפרעתי אינו נאמן.

רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר ליה ולאו אדעתיה. פי' [ר"ח ז"ל] העדים כיון דלא רמיא עליהו לאו אדעתיהו והן ששכחו וטענתיה דלוה טענה היא וכן פי' לקמן בעובדא דעפצי דא"ל רמי בר חמא לרב מלתא דלא רמיא עליה דאיניש א"ל ולאו אדעתיה דעדים הם ששכחו קיצותא, ויש מקשים עליו שאין ראף לומר דעדים שכחו כמה מזדבן קבא דעפצי ויעידו עדות שקר, ורש"י ז"ל פי' כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש כגון זה דלא היה לו לומר פרעתיך בעדים אמר בעדים פרעתיה ולאו אדעתיה, שלא אמר בשעת הלואה בעדים פרע לי והלכך לא שם על לבו לזכור אם בעדים פרע לו או שלא בעדים, וקיי"ל כרבא ונאמן הלה שפרעו.
ונתחבטו הראשונים ז"ל בשמועה זו הרבה, משום דקשיא להו עלה הא דגרסי' בפרק גט פשוט רב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי ברבי אבא אתא לקמיה דרב יצחק נפחא א"ל הב לי זוזאי א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני אמר לו יבואו פלוני ופלוני ויעידו, א"ל ואי לא אתו לא מהמני והא קיי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים אעל אנא כההיא שמעתא דמר ס"ל דאמר ר' אבא א"ר אדא בר אהבה אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך וא"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו, והא א"ר גידל אמר רב הלכה כרבי ואף רבי לא אמר אלא לברר א"ל אנא נמי לברר קאמינא ופי' ר"ח ז"ל שאם אמרו לא העדנו לעולם בדבר זה הוחזק כפרן ומשלם. ויש מי שתירץ דהתם באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והכא שאני שאינו אומר אלא ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני כמסתפק, וזה אינו דלשון זה אינו כמשיב מסתפק אלא אדרבה כמתמיה היאך תובע ממנו שהרי כבר פרעו בפני אותם עדים וכדאמרי' בעלמא ב"ב (ז' א') ולאו מי אמינא לכו לא תתלו בוקי סרוקי בדרב נחמן, והרב בעל המאור ו"ל כתב שם בפרק גט פשוט דהתם באומר בפני פלוני פרעתיך והעמדתים עדים והלכך בעדים שנזדמנו להעיד אין אומרים שהלוה או העדים אשתלו השתא ולא רמו אנפשייהו אבל הכא בשלא הזמינם לעדים ובכי הא אפשר השתא אשתלו ולאו אדעתייהו. ויש מרבותינו ז"ל שאמרו בלברר שאם החזיק בדבריו אחר שבאו עדים ואמרו שלא היו הדברים מעולם ועדיין הוא עומד בטענתו ואומר כן היה שבפניכם פרעתי והם שכחו בזה הוחזק כפרן וזו היא דר' יצחק נפחא ור' אבא, והכא בחוזר ואומר סבור הייתי שבפניהם היה אבל אם לא בפניהם בפני אחרים פרעתי. והרבה תירוצים נאמרו בדבר זה ואין אחד מהם מוציאנו מידי מה שהשמיט הרב אלפסי ז"ל ההוא עובדא דר' אבא ור' יצחק נפחא דבפ' ג"פ דבין לדברי וה ובין לדברי זה היה לו לרב ז"ל להביאה בהלכות, ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא, דקושטא דמילתא דאין צריך לברר אלא בכענין הבא לידון בשטר ובחוקה דצריך להביא השטר משום דחזקה מכח שטרא קאתי ואם נמצא שטרו פסול אף חזקתו בטלה וכדאמרינן (תוס' ב"ב פ"ב) היה אוכל את השדה מחמת אונו ונמצא אונו פסול אף חוקתו בטלה, אבל בטוען פרעון ואמר בפני פלוני ופלוני טענת הפרעון אינה באה מכח העדים אלא דבר יתר הוא שאומר שאינו צריך לו ואין הפרעון תלוי בהעדאת עדים הלכך אפי' באו עדים ואמרו להד"מ אין בכך כלום לדעת רבא, וקיי"ל כוותיה וכדאמרי' בסנהדרין פ' זה בורר (סנהדרין כ"ג א') דתנן התם זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דבויי ר"מ וחכ"א אימתי בזמן שמביא עליהם ראי' שהן קרובין ופסולין ואוקימנא פלוגתייהו בגמ' מחלוקת בשני כיתי עדים דר"מ סבר צריך לברר ורבנן סברי אין צריך לברר ואמרי' עלה אמרו ר' אמי ור' אסי לפני ר' יוחנן נמצאת כת שניה קרובין או פסולין מהו א"ל כבר העידו עדים הראשונים איכא דאמרי אמר ר' אמי אע"פ שהעידו עדים הראשונים ואיבעיא להו התם לימא בדרבי ורשב"ג קמפלגי דתניא הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר כו' וקיי"ל דבלברר קמפלגי ואמרי' אפי' תימא כרבי ע"כ לא קאמר רבי התם אלא בחזקה דחזקה מכח שטרא קא אתיא אבל הכא דהנל סהדי לאו מכח הני סהדי קא אתו אפי' רבי מודה דאין צריך לברר ושמעינן מינה דכל היכא דהא לאו מכח הא קא אתיא אין צריך לברר, והילכך באומר פרעתיו בפני עדים אפי' לרבי אין צריך לברר, ור' יצחק נפחא דאמר ליה לר' אבא דצריך לברר טעה בדמיון זה וס"ל כמ"ד התם בפ' זה בורר דאף בהכי פליגי, ורבי דהלכתא כוותיה ורב ששת נמי ס"ל הכין, ורבא ס"ל כי ההוא דאמרינן התם דכל דהא לאו מכח הא קא אתיא אף רבי מודה דאין צריך לברר וקיי"ל כוותיה, ומינה דההיא דר' יצחק נפחא אידחיא לה וליתא כלל ולפיכך לא כתבה הרב אלפסי ו"ל לההיא דר' יצחק אע"פ שכתב ההיא וצריך לברר וכן כתב הא דרבא הכא ומתוך שתיקתו למדנו דבר זה, כך נ"ל, ולפי מה שכתבתי לא קיי"ל כההיא דאמר ר' אבא משמיה דרב אדא בר אהבה אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו אלא אין צריך להביאם ולברר כלל דהא אפי' באו ואמרו להד"מ לא מעלה ולא מוריד ונאמן הוא לומר אם לא בפניהם בפני אחרים פרעתי ואיני זכור א"נ ביני לבינך פרעתיך.

רב יוסף מתני הכי וכו' ואם א"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים פי' ולברר את פרעונו בעדים כדכת' לעיל:

כי אמריתא קמיה דשמואל א"ל יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ולהאי לישנא ודאי כל שאמר פרעתיך ביני לבינך ואפילו בע"א אינו נפטר דהא לא קיים תנאו כלל שאמר אל תפרעני אלא בעדים אבל באומר פרעתיך בפני עדים אלא שאיני זכור מ' הם או שאמר שמתו אותם עדים בזה נחלקו המפרשים ז"ל שי"א דבהא אינו נאמן אע"פ שבא בטענת עדים וכביני לבינך דמי ומסתמא כי אתני אל תפרעני אלא בעדים לאו משום הא אתני דמ"ל שפרעו בינו לבינו או שיטעון שמתו או שאינו יודע מי הם אין בהם שום הוכחת עדות של אמת ודוקא נקט פלוני ופלוני שהלכו להם למדינת הים שמסיים אותם שהם חיים דאיפשר לאגלויי וא"ת א"כ כי אותבינהו ממתני' לשמואל אמאי אסקוה בתיובתא נימא דמתני' באומר שפרע בעדים שמתו או שאינו זוכרה וי"ל דש"ס משמע ליה דאי משום הא פשיטא דחייב אלא ודאי להכי אוריך למיתני חייב מפני שצריך לפורעו בעדים לאפוקי מהא דשמואל ונוסחי איכא דגרסי לה הכי בהדיא תנן מנה לי בידך וכו' עד חייב מפני שצריך לפורעו בעדים ה"ד אילימא דלא א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריכא למימר אלא לאו דא"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני וקתני חייב ואחרים כתבו דהאי לישנא דשמואל לאו דוקא דה"ה באומר בעדים שמתו או שאינו זוכרן דסוף סוף הרי בא בטענה שקיים שנאו שפרעו בפני עדם ויד התובע בתנאו על התחתונה ולהוציא מלבו של רב אשי הוא דנקט פלוני ופלוני ולא אהני תנאה אלא שלא נוכל לפורעו בינו לבינו בשום מיגו והא' יותר נכון:

פריך רב אחא ממאי דבשעת הלואה לאו דוקא דה"ה לאחר הלואה מהני תנאה (וכדדמינן) [וכדתנינן] מתני' להדיא או בדרך הרא"ם ז"ל או בדרך רבי' הר"ם ז"ל אלא הכא כל שהתנה אל תפרעני אלא בעדים קורא שעת הלואה וכל שלא התנה כלום קורא שעת תביעה ומשום דלאו אורחא לאתנויי אלא בשעת הלואה נקט הכי והכי דחינן ממאי דהא ברייתא על שעת הלואה או דכוותה קאי ושהתנה שלא יפרעהו אלא בעדים דילמא בשעת תביעה קאי שתובעו מה שהלוהו כבר ובשלא התרה כלום אלא (שהתנה) [שהלוה] סתם ופלוגתייהו במלוה את חבירו בעדים סתם דת"ק סבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים וה"ק ליה לאו בעדים הלויתיך הי"ל לפורעני בעדים ופרע לי בעדים דקתני פי' ברר לי פרעונך בעדים ור"י סבר דא"צ לפורעו בעדים ויכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני אבל בשעת הלואה דלר"מ שהתנה עמו בשעת הלואה או אחרי כן שלא יפרעהו אלא כעדים דכ"ע צריך לפורעו בעדים ודלא כשמואל ויש גורסין כאן ותו לא מידי ובנוסחא דידן ליתא ולא בגירסת הרמב"ם ז"ל לפי מה שפסק כדבעי' לומר בסמוך:

א"ר פפי וכו' עד ר"פ משמיה דרבא אמר א"צ לפורעו בעדים ואם א"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן כך הגירסא בספרים שלנו והיא גירסת רבינו אלפאסי והגאונים ז"ל ולפי גירסא זו אתייא הא דרבא כדרב אשי דלישנא בתרא והא דלא פסק הלכתא כרב אשי משום דאיכא תרי לישני ואיכא דמפכי להו ללישני ולהכי לא סגי ליה למימר הלכתא כר"א כלישנא בתרא אבל בעל הלכות ז"ל גורס נאמן וזו גירסת הר"ם ז"ל ופסק הלכה שלו וכתב שחקר בנוסחאות ישנות ומדויקות שבאו לו למצרים שהיו כתובים קודם לזמן ההוא חמש מאות שנה והיה כתוב בהן נאמן וקשה מאד לגי' זו מאי איכא בין הא למימרא דשמואל דלעיל בלישנא בתרא דאסקיה ש"ס בתיובת' ממתני ואע"ג דאמרי' (מאי) [תנאי] היא הא אידחי' לה וי"ל כי לפי' האחרון שכתבנו לעיל בדשמואל הוסיף רבא עכשיו דדוקא שאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא אבל אם אמר פרעתיך בעדים ואיני זוכרם או עדים שמתו אינו נאמן דלהכי ודאי אהני ליה תנאיה למלוה ואע"פ שלא הוסיף רבא בלשונו עתה כלום על לשונו של שמואל אפילו הכי מדלא אמר הלכתא כשמואל ומדאסקינן ליה לעיל בתיובתא שמעינן דחדית לן רבא הא ולא הוצרך לפרש ולפירוש הראשון יש לפרש דלעיל אסקוה בתיובתא ממתני' משום דמשמע להו דמתני' דקתני חייב סתמא משמע לעולם ואפילו באומר פרעתיך בפני פלוני פלוני והלכו להם למדינת הים ורבא בא וחידש דהא איכא לאוקמה למתני' שפיר באומר פרעתיך בעדים סתם או מתו אבל באומר בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים מודה דמתני' דפטור וסתם רבא לשונו בזה משום דהא ידיעה לן מסתמא מכיון דלא אמר הלכתא כדשמואל וכדפרישנ' וכל זה דוחק והנכון כגירסת הספרי' שלנו ועליה סמך הרמב"ן ושאר כל המפרשים ז"ל והוא דעת רבותי נוחי נפש:

נמצא פסק הלכה שהמלוה את חבירו אפילו בעדים ואמר פרעתיך ביני לבינך נאמן אמר ליה אל תפרעני אלא בעדים וא"ל פרעתיך ביני לבינך או בפני עדים ומתו או איני זוכרם דכ"ע אינו נאמן אבל אם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים לדעת הרמב"ם ז"ל נאמן ולשאר הפוסקים ולשיטתנו אינו נאמן וכל היכא דאמרי' נאמן היינו שנאמן בשבועת היסת:

ההוא דא"ל לחבריה פרען באנפי ראובן ושמעון ואית דגרסי לא תפרען אלא באנפי ראובן ושמעון והכל דרך א'. גירסת הספרים שלנו והיא גירסת רש"י ז"ל והיא גירסת רב אלפאסי ז"ל אזל ופרעיה באנפי סהדי אחריני אמר אביי באנפי סהדי א"ל באנפי סהדי פרעיה כלומר שלא נתכוון הלוה לסיים בעדים בדרך קפידא אלא לפי שנראה שהיו מצויים לו יותר ולאפוקי שלא יפרענו שלא בעדים רבא אמר להכי א"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה וכן בעובדא דבסמוך גרסינן אזל פרעיה באפי סהדי ואיתנוס ובדברי רבא נחלקו המפרשים ז"ל כי ר"ח ז"ל פירוש דדוקא דטעין פרעתיך בפני פלוני פלוני והלכו להם למדינת הים דלהכי אמר עדים מסויימים דלא לדחוייה בהאי טענה כלל אבל אם באו העדים לפנימ והעידו כן פטור בהא לא אפסילו סהדי דעלמא עליה ויש מסייעין פירוש זה מדלא אמר רבא דהא פסלינהו אלא דנקט לישנא דלא לידחייה וגם הרמב"ם ז"ל פסק וזה עולה לפום מאי דפסק הרמב"ם ז"ל באומר אל תפרעני אלא בעדים שאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן דאהני ליה כי אמר בפני פלוני ופלוני פרען דלא מהימן עד שיביא עידיו אבל לפום גירסא דגרסינן לעיל אינו נאמן כי אמר ליה פרעו בפני פלוני ופלוני לא אהני ליה מידי טפי מן האומר אל תפרעני אלא בעדים וזה אינו במשמע ויש מתרצים דלעיל אע"ג דאימ נאמן נטרינן ליה זמן קרוב לפי ראות ב"ד עד דנחזי אי מייתי להו אבל בהא לא נטרינן ליה כלל דלהכי אמר ראובן ושמעון דלא לידחייה כלל אפי' שעה וקשה לשיטה זו דהא מדקאמר אזל ופרעי' באנפי סהדי אחריני ואמר אביי נמי באנפי סהדי א"ל באנפי סהדי פרעיה משמע לן דקים ליה דפרעיה בסהדי וכגון שבאו לפנינו אלא שהרמב"ם ז"ל כתב שמצא כתוב בגוילים הנזכר לעיל וכן בהלכות גדולות אזל ופרעיה בין דיליה לדיליה ואף לגירסא זו צריכין אנו לפרש שגורס כן לומר שהוא כאלו הוה בין דיליה לדיליה לומר שלא באו עדים לפנינו שאילו באו לפנינו היה פטור ולא בשפרעו ממש בינו לבינו דא"כ ודאי לא מהימן כלל שאף באומר אל תפרעני אלא בעדים אינו נאמן וכ"ש כשסיים לו עדים אבל רבינו אלפאסי ז"ל כתב שאם באו לפנינו עדים שפרעו אינם נאמנים ורבא ה"ק דלהכי א"ל ראובן ושמעון דלא לידחייה כלל בסהדי אחריני ואע"ג דמייתו להו וכאלו פסלינהו לכ"ע עליה להאי מילתא ולפי שלא פסלה בפי' לא נקט רבא דפסלינהו וכן נראה עיקר לפום הגירסא הראשונה שיש בספרים אזל פרעיה באנפי סהדי אחריני ועוד הביא ראיה הוא ז"ל מעובדא דבסמוך דא"ל לא תפרעין אלא באפי סהדי דתנו הלכתא אזל ופרעיה באנפי סהדי אחריני ואיתנוס וכו' עד דאמר ליה כיון דקא מודית דקבילתנהו מינאי פרעון הוי דמשמע דוקא משום דקבלינהו הא לא"ה לא הוי פרעון ואע"ג דאזל ופרעיה באנפי סהדי דמשמע דודאי פרעיה באנפינהו כדכתיבנא וזו ראיה היא לפי הגירסא הזו אבל לדברי ר"ח והרמב"ם ז"ל י"ל דל"ק משום דאינהו לא גרסי בהאי עובדה אלא פרעיה סתם או פרעיה בין דיליה לדיליה וכפום פירושא דפרישנא לה לעיל אבל הגירסא הראשונ' היא הנמצאת לנו בכל הספרים ולפי אותה הגירסא הפסק הנכון כרבינו אלפאסי ז"ל וכן עיקר:

רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי איכא דק"ל כיון דסהדי לא מהימניה מכלל דפסולי עדות הן וא"כ היאך הלוה מוחזק כפרן על פיהם ולאו מילתא היא דודאי העדים כשרים הם אלא דכיון שהוא כמודה על עצמו שלא פרע הוא נזוק בנכסיו ופוסלם עליו לפי שהודאת בעל דין לחובתו חשיבא לחיוביה כנגד מאה עדים שיעידו לזכותו כדאמרי' הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וזה פשוט:

ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך א"ל ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני ואמרו לא היו דברים מעולם אמר רב ששת הוחזק כפרן רב אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה פר"ח ז"ל דהא לעדות העדים קאי שאין הכחשתם חשובה הכחשה דכיון דלא רמייא עלייהו שלא הזמינם לעדים אמרי להד"מ ולאו אדעתייהו ואינו נכון דהא אמרינן האי לישנא בעובדא דבסמוך דאמרו עדים בארבעה ארבעה הוו קיימי והתם ליכא למימר גבי עדים דאמרי ולאו אדעתייהו כיון שנתנו לבם לומר בבריא בכך וכך הוו קיימי לכך הנכון כדפירוש רש"י ז"ל דאנתבע קאי דכיון דלא רמייא עליה לפרוע בעדים וגם לא היה צריך עתה לומר כן א"ל ולאו אדעתיה ודכוותה הוה ס"ד לומר לקמן דכיון דלא רמייא עליה לומר בעפצים פרעתיך יכול הוא לוה לומר עתה דאמר לה ולאו אדעתיה שהיה סבור שפרעו בעפצים ואם לא פרעו בעפצים פרעו בדבר אחר ופסקי כולהי רבוותא ז"ל הלכתא כרבא וק"ל מההיא דאמרינן בפרק גט פשוט רב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בר' אבא אתא לקמיה דר"י נפחא א"ל פרעתיך בפני פ' ופ' א"ל יבא פ' ופ' ויעידו א"ל ואי לא אתו לא מהימנינא והא קי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים א"ל כי הא ס"ל דאמר ר' אבא אמר רבי האומר לחבירו פרעתיך בפני פ' ופ' יבאו פ' ופ' ויעידו א"ל והא אמר רב גידל אמר רב הלכ' כרבי ואף רב לא אמר אלא לברר א"ל אנא לברר נמי קאמינא ופירוש שם רש"י ז"ל וכל המפרשים הראשונים ז"ל דה"פ לברר קאמינא לברר הדבר אם יאמרו כדבריך שאם יאמרו להד"מ תהיה חייב אבל אם לא תמצאם או שיאמרו אין אנו זוכרים הרי אתה פטור וכן נראה מדלא א"ר אבא מעיקרא [אלא] ואי לא אתו לא מהימנינא דאלמא לא הויא קשיא לי' אלא אי לא אתו אמאי לא מהימן הא אי אתו ומכחשי ליה דינא הוא דלא הוי מהימן וא"כ קשיא להא דהכא ונראה כי רבינו אלפאסי ז"ל סובר דודאי פליגא הא דהכא אההיא ולכך לא הביא שם אותו מעשה ופסק כאן כרבא ויש שהיו מחלקין משום דהתם אמר בניחותא פרעתיך בפני פ' ופ' משא"כ בזו דאמר בתמיהה ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני דמשמע דבמסתפק קאמר ואינו נכון דאדרבא כל שהתלמוד אומר בלשון אתמהה בדבר שהוא ברור לו אומר כן כדאמרינן בעלמא ולאו מי אתמר הכי ואמרינן לקמן ולאו אתורי יהבת להו ור"ת ז"ל פירש ההיא דפרק גט פשוט בדרך אחרת דה"פ אנא נמי לברר קאמינא דאע"ג דאפילו אתו עדים ואמרו להד"מ לא הויא הכחשה מ"מ חייב הדיין לברר הדבר כל היכא דאפשר שיבואו עדים ויעידו לברר הדבר ולהוציא דין אמת לאמיתו ושלא יצטרך הלה להשביעו שפרעו וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל ובירושלמי יש סיוע לדבריהם שאמרו שם לא אמר רב אלא לעמוד על אמיתת הדבר ולפ"ז יש לפרש לשון הגמרא שלנו דהתם ה"ק וכי לא אתו ומסהדי כדקאמינא לא מהימנייה והא לא אמר רב אלא לברר אמיתת הדבר לרווחא דמילתא וא"ל אנא נמי לברר קאמינא וכדי שלא תצטרך להשבע אבל הרמב"ן ז"ל פירוש שם כלשון רש"י ז"ל משום לישנא דגמרא כדאמרן ותירץ דההיא דפרק גט פשוט מיירי כי גם לאחר שבאו העדים ואמרו לא היו דברים מעולם הוא מחזיק בדבריו הראשונים כי בוודאי פרעו בפניהם ובהא אינו נאמן והא דהכא כשחוזר ואומר סבור הייתי שפרעתיך בפניהם ואם לא היה בפניהם היה בפני אחרים להכי אמר רבא שהוא נאמן בשבועת היסת דמילתא דלא ראייא עליה דאיניש א"ל ולאו אדעתיה ובמסכת בבא בתרא במקומה כתבתי תירץ אחר שהוא נכון יותר מן הכל ע"ש:

המלוה את חברו ואמר פרעתי נאמן ולא סוף דבר בהלוהו בלא עדים שהרי היה יכול לומר לא היו דברים מעולם אלא אף בהלוהו בעדים כן והוא שאמרו המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ואם אמ' פרעתיך בלא עדים אינו נאמן אפי' לא אמ' לו בשעת הלואה הואיל והתרהו שלא יפרעהו אלא בעדים ופי' אחר הלואה שהרי משנתנו כך היא מנה לי בידך אמ' לו הן אל תתנהו לי אלא בעדים אלמא שאחר הלואה אמ' לו כן ומ"מ אם הלה אינו מקבל עליו כך אלא שאומר איני משעבד עצמי בכך שלא אהיה צריך לטרוח או שמא ימותו ואתה חוזר ותובעני הדין עמו וכן ראינוה לחכמי הדורות שלפנינו ומ"מ יש חולקי' לומר שאפי' לא קבל עליו הלווה כן צריך לפרעו בעדים אמ' פרעתיך בעדים כמו שהתניתי אלא שאותם העדים הלכו להם למדינת הים או מתו גדולי הפוסקי' פסקו שאינו נאמן כל שהתנה ליפרע בעדים מתנה הוא על כך שיהא זה צריך לברר טענתו אבל גדולי המחברים פסקו שנאמן ובספרים שלנו גורסין אינו נאמן אלא שגדולי המחברים העידו שמצאו שנאמן בספרים מדוייקים הרבה וגדולי המפרשי' מכריעין בדבר לומר שאם תנאי זה היה בעדים אינו נאמן אבל אם הוא שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא התניתי כן (אינו) נאמן וחכמי הדורות שלפנינו חולקים אף בזו לומר שאינו נאמן והרי הוא כמה לי לשקר במקום עדים אחר שמודה שהתרהו בכך ואין הדברים נראין ואף לדעת האומרי' שנאמן לגמרי אם אמ' לו אל תפרעני אלא בפני פלני ופלני והלה אומר לו פרעתיך בפני אחרים והלכו להם או מתו אינו נאמן לכך אמ' לו פלני ופלני שלא יוכל לדחותו בכך ומ"מ אם הביאם לפנינו והעידו שפרעו אין ספק שנאמנין ואין זה יכול לומר עידי שקר הם אע"פ שאינם אותם שהתנה וכן כתבוה גדולי המחברים אבל גדולי הפוסקים פסקו שכל שהתנה שלא יפרעהו אלא בפני פלני ופלני נפסלו כל האחרים לאותה עדות ואינו נאמן אף בעדותם של אלו וחכמי הדורות שלפנינו מוסיפין על זה שאפי' יחזור ויתבענו תן לי מנה שפרעתיך בפני פלני ופלני שהוצרכתי לפרעם פעם אחרת אין מזקיקין אותו לדין אפי' להשביעו היסת ולא יראה כן אף לשטתם אא"כ מטענת סטראי נינהו אלא שאף לעקר הדין אין זה נראה שאם ילכו להם מה יעשה וכי יאסרם בבית הסהר ועוד אם מתו מה יעשה ומ"מ גדולי המפרשי' מתקנין בזו שיעשה שובר בכתב ידו אלא שאין הדברים נראין שאין אדם רגיל לתבוע שובר למלוה על פה וכל שכן במקום שצריך לכתב ידו ושיהא כתב ידו יוצא ממקום אחר שהרי אם בשטר לא הועיל כלום שאין זה אלא בעדים אחרים ולא עוד אלא שקו הדין להמשיך מדבריהם שאם יתבע הלה חובו אף זה יאמר לו לא אפרע לעולם אלא בפני ראובן ושמעון ואם מתו או הלכו למדינת הים הפסיד הלה ואין זה כלום וזה אינו שאף לדבריהם מגבין מזה את חובו ועושה לו על פי בית דין וצריך שתדע שמה שהביא גדולי הפוסקים לומר כן הוא מה שהם פוסקי' באל תפרעני אלא בעדים שאינו נאמן וא"כ מה הוצרך ללמדנו באל תפרעני אלא בפני ופלני והם גורסי' בשמועה זו ר"ל לא תפרען אלא בפני ראובן ושמעון אזל פרעיה בסהדי ואעפ"כ אמרו בה שאינו נאמן ומ"מ למה שאנו גורסי' באל תפרעני אלא בעדים שנאמן הוצרך להודיע באל תפרעני אלא בפני פלני ופלני שאינו נאמן וגדולי המחברים אפשר שגורסי' בה אזל פרעיה ביניה לבין דיליה על הדרך שכתבוה בשמועה הסמוכה לזו ומ"מ אף לגירסת הספרים שכתו' בהם פרעיה באפי סהדי פירושו לפי טענתו וכגון שלא היו עדים אלו בכאן ובא להודיע שאין ממתינין להם עד שיבאו ויעידו שמאחר שאמ' שלא יפרעהו אלא בפני פלני ופלני אומרי' לו שלם וכשיבאו ויעידו יחזיר אלא שיש ראיה לגדולי הפוסקים ממה שאמר מהימנת לי כבי תרי כל היכא דאמרת לא פרענא ואתו בתרי ומסהדי שאינו כלום שהרי פסלם בתנאי ותנאי שבממון הוא וקיים ואינה ראיה כל כך שמא הואיל והתנה לו שיאמן כשנים הרי הוא עצמו כשני עדים כשרים ונמצא שבגוף הפרעון התנה לו כאלו אמר בפירוש שלא יהא שום אדם נאמן בו אבל זה לא התנה לפסול האחרים אלא שהתרהו שלא לפרעו בפניהם ומ"מ ראיה גדולה אצלי לדברי גדולי המחברים מה שאמרו בכאן כי היכי דלא לידחייה ואלו פרעו בעדים אין זו דחייה אלא ודאי אין בה אלא שאמר פרעתיך בעדים והלכו להם וזה רוצה לישמר מאותה דחייה והדברים ברורים ומ"מ גדולי המפרשים כתבו כי היכי דלא לידחייה כלומר שלא יאמר לו פרעתיך בפני עדי' והלכו להם למדינת הים ואע"פ שלא היה נאמן בכך לדחותם מ"מ שמא יתנו לו זמן להביאם ובין כך יאכל הלה מעותיו ואין לו ליפרע והדברים זרים מעט:

מי שלוה מחברו והתנה עמו שלא יפרעהו אלא בפני שני תלמידי חכמי' או שני רופאי' והלך ופרעו בפני עדים אחרים ונאנסו המעות ביד המלוה וחזר לתבעם ולא שיכפור בפרעונו אלא שמודה שקבלם ואומר לא קבלתים אלא בתורת פקדון עד שיקיים תנאו לפרעם בפני שני תלמידי חכמים אין זה כלום אלא כיון שקבלם כבר נפרע וברשותו נאנסו ואין צריך לקיים תנאו כלל ומה שאמרו כאן מאי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו דהא אנא והא רב ששת דרך בדיחותא נאמר ולשיטת גדולי המחברים לא הוצרכנו ללמוד דבר זה שהרי עדים אחרים נאמנים ואתה מפרשה לשטתם אפי' בפרעו בינו לבין עצמו והם גורסין בזו פרעיה ביניה לבין דיליה:

האומר לחברו תן לי מנה שהלויתיך והלה אומר לא היו דברים מעולם ובאו שלוה אותה הלואה שהוא תובע אלא שפרעה חייב לשלם ואע"פ שאי אתה מחייבו אלא על פי העדים ואותם העדים הרי הם מעידים שפרע מ"מ מאחר שהוא אומר שלא לוה הרי הוא אומר שלא פרע שמי שאינו לווה אינו פורע והרי יש כאן עדות על ההלואה והודאת עצמו על שלא פרע וכתבו חכמי הדורות שאם תבעו הוא אח"כ אין נזקקין לו אף להיסת ומ"מ יראה שרשאי הוא אח"כ להזמינו לדין ולהשביעו היסת:

מכאן למדו גאוני ספרד שמי שהודה לחברו בבית דין שיש לו אצלו כך וכך וטען אח"כ ששגג באותה הודאה ושכבר פרע אפי' הביא עדים שכן אינו כלום שהרי בהודאה מתוך כפירה אמרוה כן כל שכן בהודאה פשוטה ואם היתה עליו חובה באותה העדות מקבלין את החובה ולא את הזכות על הדרך שהתבאר בזה וגדולי המחברים חולקין בזו והכל לפי ראות עיני הדיין אם הם מכירים שבשגגה הודה ונזכר אח"כ אם לאו:

האומר לחברו תן לי מנה שהלויתיך ואמ' לו פרעתיך בפני פלני ופלני ובאו אותם העדים ואמרו לא היו דברים מעולם לא הוחזק כפרן ונאמן שמאחר שלא היה זקוק לפרוע בעדים לא דקדק אם פרע בעדים בפני מי ומי היה ועל כיוצא בזה אמרו מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמ' לה ולאו אדעתיה וכן יש לפרש אמ' לה ולאו אדעתיה העדים כלומר שמאחר שאין צורך לעדותם ולא הוזמנו על כך לא רמו אנפשיהו ושכחו את הדבר וטענת הלווה טענה גמורה היא ומה שיש להקשות מזו למה שאמרו בפרק גט פשוט ק"ע א' האומר לחברו פרעתיך בפני פלני ופלני יבאו פלני ופלני ויעידו כבר כתבנו שם הצורך בסוף סוגיית המשנה הששית:

מי שאמ' לחברו תן לי מנה שהלויתיך והלה אומר והלא פרעתיך מאה קבין של עפצים שהיו עומדות בדינר דינר והלה אומר לא כי אלא בחצי דינר והרי נשארו חמשים דינרי' והביא המלוה עדים שלא היה השער באותו הפרק אלא לחצי דינר חייב הלווה לפרוע אותן החמשים ואין אומרין בזו כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמ' לה ולאו אדעתיה שכל שהוא תלוי בקציצת השער עשוי הוא לזכור:

גדולי המפרשי' כתבו בסוגיא זו שכל המנה הוא תובע וזה שאמ' לו בחצי דינר היה השער פירושו לא נפרעתי מכלום ומתוך דבריך אתה שקרן שבאותה שעה לא היה השער אלא כך וכך ואעפ"כ לא חייבוהו אלא באותן חמשים והראיה שלא אמרו הוחזק כפרן אלא חייביה רבא וכו' וזהו שאמרו מנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי והעדים מעידים שיש בידו חמשים נשבע על השאר אלמא אין מחזיקי' אותן בכפרן אלא על מה שהעדים מכחישין אותו וא"ת יתחייב שבועה על הנשאר כמו שנאמר בזו אינו דומה שבזו על גוף המלוה הם מעידים ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת אבל בכאן אין העדים יודעים לא בהלואה ולא בפרעון אלא שהכחישוהו בקציצת השער ויש חולקי' לפי' זה לחייבו בכל המנה:

רב פפא משמיה דרבא אמר אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן ולענין חיובי התובע שבועה מסתברא דכיון דאתרי ביה וא"ל אל תפרעני אלא בפני עדים וליכא עדים דפרעיה שקיל תובע בלא שבועה אלא מיהו אית ליה ללוה רשות לבתר הכי דפרע ליה השתא קמן למהדר ולמיתבעי בהנהו זוזי דקא טעין דיהב ליה מעיקרא בלא סהדי ומחייבינן ליה למלוה שבועת היסת על הדין טענתא כדין מנה לי בידך אין לך בידי דהא טענה באנפי נפשה היא ומיפטר והיכא דאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואפי' אתו סהדי אחריני דפרעי' לא מהימני דכיון דאתרי ביה שלא יפרענו אלא בפני הנהו פלוני ופלוני וקביל הלוה אנפשיה ההיא התראה הוה להו שאר אינשי לגבי ההיא סהדותא כקרובין או כפסולין דהוה ליה תנאי שבממון דאמרינן דקיים:

ההוא דאמר ליה לחבריה כי תפרען לא תפרען אלא באפי פלוני ופלוני אזל פרעי באפי סהדי אחריני אמר ליה אביי באפי סהדי אמר ליה והא פרעיה רבא אמר למה ליה למימר ליה באנפי פלוני ופלוני להכי אמר ליה פלוני ופלוני כי היכי דלא למדחייה וקיימא לן כרבא הילכך מיחייב הלוה למיפרעיה השתא בפני פלוני ופלוני ואי הדרי הנהו סהדי אחריני ומסהדי השתא לבתר דפרעיה קמן דאית ליה ללוה גבי מלוה הנהו זוזי דיהב ליה קמייהו לא תימא כיון דפרעיה השת' ואיסתלק ליה שעבודא בהנהו זוזי מיניה סהדותא דהני אחריני השתא סהדותא היא אלא אפילו אסהידו בה השתא נמי כיון דקא מסהדי דבתורת פרעון דההיא הלואה יהבינהו ניהליה סהדותייהו לאו סהדותא היא דהא לגבי פרעון דההיא הלואה כפסולין דמו הילכך משתבע ליה המלוה השתא לבתר דפרעיה דליכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין דיהביה ניהליה מעיקרא מידי ומיפטר כדאמרינן לעיל.

ההוא גברא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר ליה לא היו דברים מעולם אזל אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה אמר אביי אנן אמאן ניסמוך כלומר אלו אסהידו דאוזפיה ולא אסהידו דפרעיה הוה מחייבינן ליה לשלומי בסהדותייהו אמאן נסמוך אי אהני סהדי הא אמרי דפרעיה רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי כלומר מכי אמר מעיקרא לא היו דברים מעולם ממילא שמעינן דלא פרע מידי הילכך כי אמרי הני סהדי דאוזפיה ופרעיה מקבלין סהדותייהו דאוזפיה דהא זכותא דמלוה היא ולא מקבלינן מינייהו דפרעיה דהא פורענא זכותא היא דלוה ולוה הא אודי דלא פרע ואם תאמר והא מה לו לשקר אי בעית אימא מעיקרא לויתי ופרעתי לא אמרינן בכי הא מה לי לשקר משום דהא איכא עדים דאוזפיה ומה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן.

ילפינן השתא מהאי מעשה דמאן דמודה לחבריה בבי דינא דאית ליה גביה מידי ולבתר הכי קא טעין דאישתלי בההוא אודיתא וקאמר דלית ליה גביה ולא מידי אע"ג דאייתי סהדי דלית ליה גביה ולא מידי לא איכפת לן בהנהו סהדי דמכי אודי אודי דהא הכא דאודיתא דלוה מגו כפירותיה נקטינן לה ואע"ג דאינהו אמרי בתר הכי דפרעיה לא אשגחינן בהו וכל שכן היכא דאודה בפי' דמחייבינן ליה בהודאה דיליה ולא משגחינן בהנהו סהדי ולא עוד אלא אפילו איכא בההוא סהדותא חובה עליה מקבלינן מינה ההיא חובתא דאיכא עליה ולא מקבלינן מיניה ההוא זכותא דהא הכא דקבילנא סהדותייהו דאוזפיה ולא קבילנא סהדותייהו דפרעיה ומשום אודיתא דנקיטנא מגו כפירותיה ולא מידי מההיא הלואה.

בד"ה תיובתא דשמואל כו' מיהו רב פפא בסמוך ודאי לית ליה האי מגו כו' עכ"ל דמגו גרוע הוה כמ"ש הרא"ש ולפום הך גירסא דגרסינן בדרב פפא דאם אמר פרעתיך בפני פלוני כו' דנאמן אבל לגרסת הרי"ף דאינו נאמן ליכא מגו כלל וק"ל:

בא"ד משמע שצריך לברר שפרעו בעדים וקצת משמע כן בכל הסוגיא עכ"ל לפי זה לרב פפא נמי קשיא מתני' אלא דס"ל כר' יהודה ב"ב מיהו מה שכתבו דכן משמע בכל הסוגיא היינו בדרב אסי בב' הלשונות הא דקאמר דצריך לפורעו בעדים היינו דצריך לברר בעדים שפרעו דאל"כ מאי פליג שמואל עליה וכן הא דקאמר רב אסי דהמלוה חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים היינו דא"צ לברר שפרעו בעדים אבל בעי מיהת עדים שהלכו למדינת הים ואתיא מלתיה דרב אסי שפיר כר"י ב"ב למאי דפריך רב אחאי ממאי דלמא ברייתא בשעת תביעה קאמר דאי לא בעי עדים כלל קאמר רב אסי א"כ אי איירי ברייתא בשעת תביעה אתיא נמי דרב אסי דלא כמאן אבל רב פפא דקאמר צריך לפורעו בעדים היינו ע"כ דלא צריך לברר כדקאמר בדאם א"ל פרעתיך בפני פלוני כו' דנאמן וכן הא דקאמר גבי המלוה חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים היינו ע"כ דא"צ עדים כלל ולגירסת הרי"ף דגרס בדרב פפא דאם א"ל פרעתיך בפני פלוני כו' דאינו נאמן ניחא דצריך לפורעו בעדים בדרב פפא נמי מתפרש שפיר דצריך לברר בעדים שפרעו כמו בדרב אסי ודו"ק:

בד"ה כל האומר כו' ולהכי אביי גופיה אית ליה בפ"ק דב"ב דכל האומר כו' עכ"ל ליתא התם הכי מפורש אלא ממאי דס"ל לאביי ורבא התם דעביד איניש דפרע בגו זימניה ע"כ דמוקמי טעמא דמתני' דהכא הכי משום דכל האומר לא כו' אבל לר"ל התם מוקמי מתני' שפיר דא"ל פרעתיך בתוך זמני ולא אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה:

בא"ד וא"ת אמאי לא מתרצינן הכא דיבוריה כו' דהכא לא קאמר לא לויתי אלא להד"ם כו' עכ"ל מיהו אכתי קשה אמתניתין דהכא אין לך בידי דחייב למה נאמר דהיינו להד"ם כדאמרינן בפ"ק דב"ב אמאי לא מתרצינן דיבוריה אין לך בידי לפי שפרעתי לך וליכא למימר דלא קשיא להו הכא לתרץ דיבוריה אלא משום דאיכא עד המסייע ליה שאמר פרע ולהכי לא תקשי להו אמתני' דהכא דא"כ מאי קשיא להו מהך דפרק הכותב דליכא התם עד המסייע שפרע ודו"ק:

תוס' בד"ה כל האומר כו' גבי לא נטמאתי דמתרצינן כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה כיון דקא מודית וכו' ודברים שהיו בלבך. וכ"כ הראב"ן סי' קו אבל בעניי אין מובן לי דאף אם הוו דברים מ"מ כיון דזה נותן לו פרעון הוי פרעון ואין בכח הלוה לומר שלא יהיה פרעון רק פקדון:

דמעיקרא אוזפי' בעדים דלא לדידיה הימניה. צ"ע מנ"ל דלא המניה דלמא אה"נ דהמניה ומשו"ה אוזפי' בעדים כי היכי דלגבי מהיורשים כמסקנת רב פפא במסכת ב"ב קע"ו ע"א דמלוה בעדים גובה מן היורשין משא"כ בלא עדים וכמ"ש תוס' שם קע"ה ע"א ד"ה המלוה כו' סוף הדיבור ע"ש ונ"ל דרב אשי ס"ל כרבו רב דרב ושמואל אמרי התם תרווייהו דאינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות דשיעבודא לאו דאורייתא והא"ש מה שהקשו תוס' דלשמואל פשיטא להש"ס דאפילו בטוען סתם פרעתי נאמן במיגו דהלכו למ"ה ואלו רב פפא חזינן דלית ליה האי מיגו דגריע הוא כמ"ש הרא"ש ועי' בת"ח. והא"ש כיון דס"ל לשמואל ורב אסי באידך לישנא דהמלוה בעדים אין צריך לפורעו בעדים אע"ג דע"כ לאו לדידיה המניה דאל"ה עדים למה לי דהא ס"ל מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין ע"כ משו"ה אוזפי' בעדים משום דלא המניה ואפ"ה נאמן לומר פרעתי סתם וע"כ משום מיגו דאי בעי אמר הלכו למד"ה א"כ הה"נ באל תפרענו אלא בעדים דלשמואל דנאמן לומר הלכו למ"ה נאמן נמי פרעתי סתם במגו ורב אסי נמי לא פליג אלא משום דלא נאמן בכה"ג לומר הלכו למ"ה דס"ל דמשו"ה אמר ליה אל תפרעני שיהיה צריך לברר לו באיזה עדים פרעו אבל בלא"ה בודאי נמי היה נאמן דמ"ש הלוה בעדים או אמר לו אל תפרענו. הלא לעולם לא המניה. משא"כ רב פפא אע"ג דכשהלוהו בעדים נאמן לומר פרעתי סתם היינו משום דאמרינן דשפיר המניה ועדים שלקח משום דרוצה לגבות מן היורשין דהכי אית ליה לרב פפא בב"ב שם כנ"ל אבל באומר אל תפרעני דלא המניה נהי דמצי למימר הלכו למ"ה מ"מ אינו נאמן לומר פרעתי סתם דמיגו גרוע הוא כנ"ל ודו"ק:

כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הקשו בתוס' נתרץ דיבורי' לא עמדתי בהלואתי ותי' דלהד"ם לא שייך לתרוצי. וצריך לומר אע"ג דרבא נקט לא לויתי כוונתו כל האומר אותו לשון שנשמע ממנו שלא לוה וא"א לתרוצי לא עמדתי בהלוואתי והיינו להד"ם ה"ל כאומר לא פרעתי וכן יש לתרץ במתני' דאין לך בידי פי' שאמר באופן שמובן מניה שלא היה בידו מעולם. ואפ"ה מקשי שפיר ממסכת כתובות דאמר לנו אבינו לא לויתי דא"א לומר כוונתם אביהם אמר להד"ם דזה שייך במלוה התובע ללוה ומשיב להד"ם אבל האב המצוה לבניו בשעת מיתתו לא שייך לצותם להד"ם ע"כ בשעת מיתתו אמר להם לא לויתי מפלוני מנה כלשון הש"ס ממש וקשה שפיר ובזה נסתלקה תלונת המהרש"א בכאן ודו"ק:

מילתא דלא רמיה עליה דאינש לאו אדעתיה. מה שהקשו תוס' מב"ב דס"ל לרש"י דצריך לברר ואם אינו מברר מפסיד יש לחלק דהתם הלוה בעדים ודרך לפורעו בעדים כי היכי דלא הימניה לדידיה וכמ"ש לעיל בשם הר"ן ונהי דקיי"ל דנאמן לומר פרעתי סתם מ"מ אי טען פרעתי בפני עדים תפס ליה בדיבוריה משא"כ הכא איירי בהלוה שלא בפני עדים ודו"ק:

ואולי י"ל וליישב כל מה שהקשה תוספות שם בב"ב על פירש"י דפרק זה בורר ופירשב"ם דודאי הלכה אין צריך לברר כיון שנאמן פרעתי מדינא עביד דגזים ואמר פרעתי ועדים נמי יודעים בו אבל לבתר דתקנו שבועות היסת ע"כ צריך לדקדק בדבריו דנפקותא גדולה יש דביש לו עדים פטור מהיסת ובדליכא עדים חייב היסת ע"כ אם לא יברר יפסיד שהוחזק כפרן. ובשמעתין דלא הוחזק כפרן אף ע"ג דהוי בתר דתקנו שבועות היסת צריך לתרץ כמ"ש הרמ"ה ז"ל דלא אמר פרעתיך בפני פלוני. אלא בלשון תימה הלא פרעתיך כו' עי' בטור סימן ע':

שוב מצאתי דברי הראשונים שכתבתי לחלק בין הלוהו בעדים להלוהו בלא עדים בה"ה פ"ו מהל' טוען ונטען הלכה ה' ע"ש: