ועונים: מדובר כאן אפילו בחדתי [בחורבה חדשה], שאינה עתיקה, ושאין בה סכנת מפולת, ולכן יש לתת את טעם החשד, להזהיר מלהיכנס אף לחורבה כזו.

ועוד מקשים על טעם החשד: ותיפוק ליה [ותצא, תילמד לו הלכה זו] משום מזיקין, שמטעם זה, תיאסר הכניסה לחורבה? ומשיבים: בתרי [בשניים], כשנכנסים שניים, ומקובל כי אין המזיקים פוגעים אלא באדם בודד.

על כך מקשים: אי בתרי [אם בשניים] — חשד נמי ליכא [גם כן אין]! שהלכה היא שמותר לשני גברים להתייחד עם אשה, ואין חושדים בהם. ואם שניים נכנסים לחורבה, הלא גם נימוק החשד אינו שייך בהם. ומתרצים: בתרי ופריצי [בשניים, ופרוצים]. שכאשר היו הנכנסים ידועים כפרוצים, חשודים הם אפילו בשניים.

ומעתה באים לברר מדוע נזקקים לנימוק השני "מפני המפולת", ותיפוק ליה [ותצא, תילמד לו הלכה זו] משום הטעמים חשד ומזיקין!

ומשיבים: יש מקרים שבהם יש להיזקק לנימוק זה של מפולת, וכגון בתרי וכשרי [בשניים וכשרים], שבכגון זה אין לחשוש מפני המזיקים, ואף אין לחשוד בהם בזנות, ואולם סכנת המפולת קיימת גם אז.

ועתה לבירור הנימוק השלישי "מפני המזיקין" לשם מה יש להזכירו, ותיפוק ליה [ותצא לו] מפני הטעמים של חשד ומפולת!

ומשיבים: יש מקרים בהם רק נימוק זה קיים, וכגון בחורבה חדתי [חדשה], שלמפולת אין לחוש ובתרי וכשרי [ובשניים וכשרים], שאף אין לחשוש לחשד זנות כי האנשים כשרים.

ואולם, שואלים, אי בתרי [אם מדובר בשניים], הלא מזיקין נמי ליכא [גם כן אינם], ואין אם אם כן בכגון זה איסור כלל להכנס לחורבה!

ומשיבים: אף שבדרך כלל אין לשניים לחוש ממזיקים, בכל זאת במקומן של המזיקים, כשהחורבה ידועה כמקום המיועד למשכן המזיקים (עיין ישעיהו יג, כא), חיישינן [חוששים אנו], ויש לחשוש מפניהם אף בשניים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: לעולם מדובר בחד [באחד], ובחורבה חדתי דקאי בדברא [חדשה העומדת בשדה], דהתם [ששם] במקרה כזה משום חשד ליכא [אין] דהא [שהרי] אשה בדברא לא שכיחא [בשדה אינה מצויה], ומאחר שהחורבה חדשה אין גם לחוש למפולת, ומשום מזיקין איכא [יש] מקום לחשוש.

א תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: ארבע משמרות הוי [הריהו] הלילה, אלו דברי רבי. ר' נתן אומר: שלש.

ומבארים: מאי טעמיה [מה הטעם] של ר' נתן — דכתיב [שנאמר]: "ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה ראש האשמרת התיכונה" וגו' (שופטים ז, יט), ותנא [שנינו בתוספתא]: אין משמעות לשון "תיכונה" אלא שיש לפניה ולאחריה, נמצא איפוא מלשון הכתוב כי שלוש אשמורות הן בלילה, שעל כן ניתן לדבר על "אשמורת תיכונה".

ורבי, מה אומר הוא על ראיה זו? — אין זו הוכחה ניצחת, ואפשר לומר כי מאי [מה משמעות] המלה "תיכונה" — אחת מן התיכונה שבתיכונות, שיתכן כי יש שתי אשמורות, ששתיהן הן "תיכונות" וה"תיכונה" שנאמרה בכתוב אינה אלא אחת מן התיכונות.

ור' נתן משיב כי בכל זאת מי כתיב [האם נאמר] "אחת מן התיכונה שבתיכונות"? הלא "תיכונה" כתיב [נאמר]! ונראה מכאן שיש רק שלוש משמרות.

ומאי טעמיה [מה הטעם] של רבי? — אמר ר' זריקא, אמר ר' אמי, אומר ר' יהושע בן לוי: דברי רבי מבוססים על השוואת שני פסוקים. כתוב אחד אומר: "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך" (תהלים קיט, סב), וכתוב אחד אומר: "קדמו עיני אשמורות לשיח באמרתך" (תהלים קיט, קמח), שהוא מקדים את הבוקר בשתי האשמורות בבואו ללמוד תורה. הא [הרי] כיצד ניתן ליישב את שני הפסוקים הללו, רק אם נאמר כי ארבע משמרות הוי [הריהו] הלילה, והקדמת שתי משמרות הריהי בדיוק "חצות לילה".

ור' נתן, כיצד מיישב הוא את שני הפסוקים הללו? — ר' נתן סבר לה [סבור הוא] בבעיה זו כשיטת ר' יהושע. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יהושע אומר: מותר לקרות קריאת שמע של שחר, של זמן הקימה, עד שלש שעות ביום, שכן דרך מלכים לעמוד משנתם בשלש שעות. ומאחר שדרך מלכים לקום בתחילת השעה השלישית של היום, אם היה דוד קם בחצות לילה, הרי שית דליליא [שש שעות של הלילה], ותרתי דיממא [ושתים משעות היום], ביחד הוו להו [הריהן] שתי משמרות של ארבע שעות, ויכול היה דוד לומר ש"קדמו עיני אשמורות" ביחס לשאר מלכי העולם.

רב אשי אמר שאפשר להתאים את הפסוקים לדעת ר' נתן בדרך אחרת: משמרה ופלגא [וחצי] נמי [גם כן] "משמרות" קרו להו [קוראים להן], ועל כן, גם אם קם דוד המלך בחצות יכול היה לומר "קדמו עיני אשמורות".

ב מאחר שהובא דבר ממסורת חכמים מסויימת, מביאים דבר הלכה בנושא אחר אשר נמסר גם הוא באותו אופן. אמר ר' זריקא, אמר ר' אמי, אמר ר' יהושע בן לוי: אין אומרים בפני המת במקום הסמוך למת אלא דבריו של מת בלבד, שאם מדברים בפניו דברים אחרים, יש לראות בזה משום ביזוי למת, אשר אינו יכול עוד לדבר, והאחרים מראים את עליונותם עליו כשהם עוסקים בדיבור. ועל כן אין לעסוק במחיצתו אלא בדבריו. בפרטי הדברים קיימות שתי גירסות המובאות בשמו, של ר' אבא בר כהנא.

לגירסה אחת אמר ר' אבא בר כהנא: לא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא כשמדברים בדברי תורה, אבל מילי דעלמא לית לן [בדברים סתם אין לנו] בה איסור, שאין משום בושת למת אם אינו מדבר דווקא בדברים סתם משלו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] גירסה אחרת משמו של ר' אבא בר כהנא: לא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא בדברי תורה וכל שכן מילי דעלמא [בדברים סתם], שאפילו בדברי תורה שמצווה לדבר בהם יש להימנע מלומר אלא דברי המת, כל שכן בדברים שאין מצווה לעסוק בהם.

ג מאחר שהובאו הדברים בענין דוד המלך, מביאים עוד מסורות ופסוקים המציירים את דוד ואת מעשיו. על פי האמור נראה כי דוד המלך היה קם בחצות כל לילה לעבודת בוראו, ושואלים: וכי דוד בפלגא דליליא הוה קאי [בחצות הלילה היה עומד, קם]? והרי מאורתא הוה קאי [בערב היה קם]! דכתיב [שכן נאמר]: "קדמתי בנשף ואשועה לדברך יחלתי" (תהלים קיט, קמז), וממאי [ממה, מהיכן] יודעים אנו דהאי [שזה] לשון "נשף" אורתא [ערב] הוא? — דכתיב [שנאמר]: "בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה" (משלי ז, ט), ומסתבר איפוא שהיה דוד קם לעבודת הבורא עוד בשעות הנשף! סתירה זו מיישבים בדרכים שונות.

אמר ר' אושעיא, אמר ר' אחא: הכי קאמר [כך אמר], כך התכוון לומר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה, שלעתים אכן היה מקיים "קדמתי בנשף ואשועה", אך בכל אופן תמיד לפחות "חצות לילה אקום להודות לך".

ואילו ר' זירא אמר: עד חצות לילה היה דוד מתנמנם כסוס, שהסוס אינו ישן ממש, אלא אף בשעת מנוחתו הריהו רק מתנמנם, ואילו מכאן ואילך היה מתגבר כארי. רב אשי אמר: עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה, וכפי שנאמר "קדמתי בנשף ואשועה לדבריך יחלתי", מכאן ואילך היה עוסק בשירות ותשבחות, וכפי שנאמר "חצות לילה אקום להודות לך

ד עד כאן היה הדיון מבוסס על ההנחה ש"נשף" משמעו ערב. ושואלים: וכי "נשף" אורתא [ערב] הוא? הא [והרי] "נשף" צפרא [בוקר] הוא! דכתיב [שכן נאמר]: "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם" וגו' (שמואל א' ל, יז). מאי לאו [האם הכוונה היא לא] מצפרא [מהבוקר] ועד ליליא [הלילה]? ש"נשף" משמעו בוקר!

ומשיבים: לא, מאורתא [מערב] ועד אורתא [ערב], שהיכם דוד מערב עד לערב הבא.

אך תשובה זו אינה מתקבלת, שכן אי הכי לכתוב [אם כן, שיכתוב] "מהנשף ועד הנשף" או "מהערב ועד הערב", שכן אין טעם לכתוב בפסוק אחד שני ביטויים שונים לאותו מושג!

אלא אמר רבא: המלה "נשף" משמעה גם ערב וגם בוקר כי תרי נשפי הוו [שני "נשפים" הם], שמשמעותם אחת — לציין את שעת הדמדומים, שאת המלה "נשף" יש להסביר לפי הארמית: נשף ליליא ואתי יממא, נשף יממא ואתי ליליא [קפץ הלילה ובא היום, קפץ היום ובא הלילה].

ה כשאמר דוד המלך "חצות לילה אקום" הבינו זאת שהיה קם בדיוק בחצות. ושואלים: ודוד מי הוה ידע פלגא דליליא אימת [ודוד האם ידע אימתי חצות הלילה]? השתא [עכשיו] הרי משה רבינו לא הוה ידע [היה יודע], ומנין לך זאת — דכתיב [שכן נאמר] שאמר משה לפרעה "כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" (שמות יא, ד), והמלה "כחצות" שנאמרה בכ' הדמיון, מובנת: בערך בחצות לילה.

ויש לברר מאי [מהו] "כחצות", מי אמר ביטוי מסופק זה. אילימא [אם לומר] שאמר ליה קודשא בריך הוא [לו הקדוש ברוך הוא] בעצמו למשה "כחצות" — מי איכא ספיקא קמי שמיא [וכי יש ספק לפני השמים, הקדוש ברוך הוא]?! אלא יש להבין שכך היה: שאמר ליה [לו] ה' מחר "בחצות" כי השתא, ואתא איהו [ובא הוא, משה] ואמר "כחצות", אלמא: מספקא ליה [מכאן שמסופק היה], ואם משה רבינו שגדול היה בנבואתו לא ידע בוודאות, וכי דוד הוה ידע [היה יודע]?! לשאלה זו ניתנות תשובות אחדות.

האחת היא: דוד, סימנא הוה ליה [סימן היה לו] לדעת מתי חצות הלילה, שאמר רב אחא בר ביזנא, אמר ר' שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע שעת חצות לילה, היתה בא רוח צפונית שהיא רוח של חצות ונושבת בו וכתוצאה מזה היה הכינור מנגן בו מאליו, ומיד היה דוד עומד ממיטתו ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו להתייעץ עמו על מצב האומה, ובכלל זה בעיית המחסור. אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם המלך: לכו והתפרנסו זה מזה, שיקבלו חסרי הפרנסה עזרתם מאחרים. אמרו לו חכמי ישראל כתשובה לדבריו, בדרך משל: אין הקומץ משביע את הארי, אין קומץ אחד של מזון יכול להשביע את האריה הגדול, ואין הבור מתמלא מחוליתו (פתחו), שבור המים אינו מתמלא ממי הגשמים היורדים רק על פתחו, אלא צריך למשוך לו מים בצינורות מן הסביבה עד שיתמלא (גאונים), וכמו כן אין העם מסוגל לפרנס עצמו משלו בלבד. אמר להם המלך: לכו ופשטו ידיכם בגדוד, במלחמה על העמים מסביב, להרחיב את גבולות הארץ, ולתת אפשרויות של פרנסה ליושביה.

מיד יועצים (מתייעצים) החכמים באחיתופל אם ראוי בעונה זו לצאת למלחמה, וכיצד צריך לנהוג בה, ונמלכין בסנהדרין כדי לקבל את ההיתר הדרוש מהסנהדרין לצאת למלחמת הרשות (תוהרא"ש), ושואלין באורים ותומים אחר כך, לשאול בדבר ה' אם יעלו למלחמה ואם יצליחו בה.

על דברי אגדה זו אמר רב יוסף: מאי קרא [מהו הכתוב] ממנו בסיס אגדה זו? — "ואחרי אחיתפל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב" (במקרא: ואחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו"... דברי הימים א' כז, לד).

והטעמת דברי המקרא כפי ביאורה באגדה הריהם: אחיתופל — זה יועץ, שאותו היו שואלים לראשונה עצה אם לעשות פעולה מסויימת, וכן הוא אומר: "ועצת אחיתפל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים כן כל עצת אחיתופל גם לדוד גם לאבשלום" (שמואל ב טז, כג).