והוסיף: ומנא תימרא דאמרינן כי האי גוונא [ומנין אתה אומר שאנו אומרים כגון זה] שתולים להקל במכירה, ואין חוששים משום "לפני עיור", אף כאשר יש אפשרות של מכשול? דתנן [ששנינו במשנה], בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם לחבירו פרה החורשת בשנת שביעית, משום שמן הסתם הקונה מתכוון לחרוש בפרה חורשת זו, דבר האסור בשנה השביעית, ובית הלל מתירין, וטעמם — מפני שיכול הקונה לשוחטה, ולאו דווקא לחרוש בה. משמע שאנו תולים בכך ואין אוסרים.

אמר רבה: מי דמי [האם הדברים דומים]? התם [שם] לענין שביעית, אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, ואין איסור בעצם עבודתה של הבהמה, ואם משום הכשלה של חבירו — יכול הוא לתלות שאינו מתכוון כלל לעבוד בה. אבל הכא [כאן] לעניין מכירה לגוי, הרי אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, ואם תעבוד — עבירה שלו היא, ואין לו להיכנס אפילו לספק עבירה!

אמר ליה [לו] אביי לרבה: וכל היכא [מקום] שאדם מצווה על שביתת דבר מקנייניו — אסור למכור למרות הספק? והרי שדה, שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, ותנן [ושנינו במשנה] בכל זאת, בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם שדה ניר (שדה חרוש) בשביעית משום שמן הסתם יזרע בו הקונה בשנה זו, ובית הלל מתירין, מפני שיכול להובירה (להשאירה בורה) ולא לעבד אותה. משמע שאנו תולים באפשרות זו, אף שאדם מוזהר על שביתת שדהו!

ומצד אחר מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: וכל היכא [מקום] שאין אדם מצווה על שביתת דבר מקנייניו — שרי [מותר] לו למכור? והרי כלים, שאין אדם מצווה על שביתת כלים בשביעית, ותנן [ושנינו במשנה], אלו הן כלים שאין אדם רשאי למוכרן בשביעית: המחרישה וכל כליה כל הכלים הנלווים לה, וכן העול ששמים על פרה כדי לרתום אותה למחרישה, והמזרה שזורים בו את התבואה, והדקר שמשתמשים בו לעבודת אדמה!

אלא אמר רב אשי: כל היכא דאיכא למיתלא [מקום שיש אפשרות לתלות] בדבר אחר — תלינן [אנו תולים] ואף על גב [ואף על פי] שהוא מצווה, וכל היכא דליכא למיתלי — [מקום שאין לתלות] בדבר אחר — לא תלינן [אין אנו תולים] אף על גב [אף על פי] שאינו מצווה.

א מסופר, רבה זבין ההוא חמרא [מכר חמור אחד] לישראל החשיד [החשוד] למכור בהמה גסה לגוי, אמר ליה [לו] אביי לרבה: מאי טעמא עבד מר הכי [מה טעם עשה אדוני כך]? הרי ילך זה וימכרנו לגוי! אמר ליה [לו]: אנא [אני] לישראל זביני [מוכר אני]. אמר ליה [לו] אביי: והא אזיל ומזבין ליה [והרי הוא הולך ומוכר אותו] לגוי! אמר לו רבה כתשובה לכך: וכי לגוי קא מזבין [הוא מוכר], לישראל לא קא מזבין [אינו מוכר]? אם כן, אין לומר בוודאות שמוכר דווקא לגוי!

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: מקום שנהגו למכור בהמה דקה לכותים — מוכרין, שלא למכור — אין מוכרין. ויש לשאול: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אילימא [אם תאמר] משום דחשידי ארביעה [שהכותים חשודים על רביעה], ומי חשידי [והאם חשודים הם]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים, בהמות זכרים אצל אנשים זכרים (גברים), מחשש שירבעו אותן, וכן אין מעמידים בהמות נקבות אצל נקבות (נשים), למרות שאין חשש לרביעה, ואין צריך לומר שאין מעמידים בהמות נקבות אצל זכרים (זכרים) ובהמות זכרים אצל נקבות.

ואין מוסרין בהמה לרועה שלהן, ואין מייחדין (מתייחדים) עמהם במקום מבודד, מחשש סכנה, ואין מוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות (מקצוע). אבל מעמידין בהמה בפונדקאות של כותים, זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים, ואין צריך לומר זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות, משום שאין חוששים שהם עוברים על התורה ורובעים בהמה.

וכן מוסרין בהמה לרועה שלהן, ומייחדין עמהם, ומוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות; אלמא לא חשידי [מכאן שאין הם חשודים].

ועוד תניא [שנויה ברייתא]: אין מוכרין להם לגויים לא זיין (נשק) ולא כלי זיין (כלי עזר של נשק), ואין משחיזין להן את הזיין, ואין מוכרין להן לא סדן (סד לרגלי אסירים), ולא קולרין (שרשרות ברזל לצוואר), ולא כבלים, ולא שלשלאות של ברזל, ובענין זה שווים אחד גוי ואחד כותי.

ונברר: מאי טעמא [מה טעם הדבר שאין מוכרים לכותים]? אי נימא דחשידי [אם נאמר מפני שהם חשודים] על שפיכות דמים, ומי חשידי [והאם הם חשודים]? האמרת [הרי אמרת]: ומייחדין עמהן, משמע שאין חוששים לשפיכות דמים! אלא וודאי אסור למכור להם משום דאתי לזבונה [שיבוא למוכרה] לגוי. ואם כן כיצד מותר למכור חמור לישראל החשוד למוכרו לגוי?

וכי תימא [ואם תאמר]: כותי לא עביד [אינו עושה] תשובה ובודאי עשוי למכור, ישראל עביד [עושה] תשובה, ואולי לא ימכור, והאמר [והרי אמר] רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כדרך שאמרו אסור למכור לגוי, כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי, הרי שבפירוש אסרו למכור ליהודי החשוד למכור לגוי! כיון שנוכח רבה שצדק אביי, רהיט בתריה תלתא פרסי [רץ אחריו, אחרי אותו חשוד שקנה את חמורו, מרחק שלוש פרסות] כדי לבטל את המכר, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שרדף אחריו מרחק פרסא בחלא [פרסה בחולות], ולא אדרכיה [השיגו].

אגב שהובאה הברייתא בעניין איסור מכירת כלי נשק, מביאים מה שאמר רב דימי בר אבא: כדרך שאסור למכור לגוי, אסור למכור ללסטים (גנב חמוש בנשק) ישראל. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דחשיד דקטיל [אם ליסטים זה חשוד שהוא הורג נפשות] — פשיטא [פשוט] הדבר, היינו [זהו] בדיוק דינו של גוי, שאסור למכור לו משום "לפני עיוור"!

ואי דלא קטיל [ואם הוא לסטים שאינו הורג], אמאי [מדוע] לא ימכרו לו? ומשיבים: לעולם מדובר בליסטים דלא קטיל [שאינו הורג נפשות], ואם כן מדוע בכל זאת אסור למכור לו? הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? במשמוטא [בגנב השומט דברים], דזימנין דעביד לאצולי נפשיה [שפעמים הוא עושה, משתמש בנשק, כדי להציל עצמו] כשתופסים אותו, ויש לחשוש שישתמש בנשק ויהרוג בו.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מוכרין להן לגויים תריסין (מגינים) אף על פי שהם רק נשק להגנה ולא להתקפה, ויש אומרים: מוכרין להן תריסין. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שאין מוכרים להם? אילימא [אם תאמר] משום דמגנו עלייהו [שהם מגינים עליהם] בשעת מלחמה, אי הכי [אם כך] אתה חושש, אפילו חיטי ושערי נמי [חיטים ושעורים גם כן] לא ימכרו להם, שהרי גם הם מועילים להם! אמר רב: