והנאך (ונהנית ממנו), ועליו (ובגללו) נתפסת מצד דיני שמים? אמר לו: עקיבא, הזכרתני שכך היה, פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי, ומצאתי אדם אחד מתלמידי ישו הנוצרי ויעקב איש כפר סכניא שמו, אמר לי, כתוב בתורתכם: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך" (דברים כג, יט), מהו לעשות הימנו מכסף אתנן בית הכסא לכהן גדול בבית המקדש? ולא אמרתי לו כלום.

אמר לי, כך לימדני ישו הנוצרי שמותר הדבר, שנאמר: "כי מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו" (מיכה א, ז), לומר: ממקום הטנופת באו כספים אלה של אתנן זונה, למקום הטנופת של בית הכסא ילכו,

והנאני הדבר כלומר, נהנתי מן החידוד שיש בכך, ועל ידי זה נתפסתי למינות על ידי השלטונות, וזאת משום שעברתי על מה שכתוב בתורה: "הרחק מעליה דרכך" (משלי ה, ח), ומפרשים: זו מינות, "ואל תקרב אל פתח ביתה" (משלי ה, ח) — זו הרשות (השלטונות הזרים). ומעירים: ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת: "הרחק מעליה דרכך" — זו מינות והרשות, "ואל תקרב אל פתח ביתה" — זו זונה. ושואלים: וכמה היא קירבה האסורה? אמר רב חסדא: ארבע אמות.

כיון שהוזכרה אותה דרשת הכתוב, שואלים: ורבנן [וחכמים], [האי (פסוק זה)] "מאתנן זונה" מאי דרשי ביה [מה הם דורשים בו]? ואומרים: כדברי רב חסדא, שאמר רב חסדא: כל זונה שנשכרת על ידי כסף, נקשרת היא כל כך לעניין זה, עד שלבסוף כאשר שוב אין בה חפץ, היא עצמה שוכרת אנשים לזנות עימה, שנאמר: "ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לך [ותהי להפך]"(יחזקאל טז, לד).

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעת רב חסדא, שאמר שהכתוב אוסר להתרחק מרחק מסויים מזנות, על שיטת ר' פדת, שאמר ר' פדת: לא אסרה תורה אלא קריבה של מעשה שיש בו גלוי עריות בלבד, ולא קירבה אחרת, שנאמר: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא יח, ו), כלומר, איזוהי קירבה אסורה? זו שיש בה גילוי ערוה.

מסופר, עולא כי הוה אתי מבי רב, הוה מנשק להו לאחתיה אבי ידייהו [כאשר היה בא, שב לביתו ממקום לימודו, מבית הרב, היה מנשק את אחיותיו על ידיהן], ואמרי לה [ויש שאומרים] שהיה מנשקן אבי חדייהו [על חזיהן]. ומעירים: ופליגא דידיה אדידיה [וחלוק מעשה זה שלו של עולא על דבר אחר שלו], שאמר עולא: אפילו קריבה בעלמא [בלבד] לערוה אסור, משום "לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב" ["לך לך אומרים אנשים לנזיר, סביב סביב, לכרם אל תתקרב"] שלא תיכשל באכילת ענבים. ובאותו אופן צריך להתרחק מכל קירבה שיש בה צד ערוה.

ובהמשך לדברים על המינות והרשות, מביאים את הפסוק: "לעלוקה שתי בנות הב הב" (משלי ל, טו), ושואלים: מאי [מה] פירוש "הב הב"? אמר מר עוקבא: אלה הם [קול] שתי בנות, שצועקות מגיהנם מרוב יסוריהן, והן אלה שאומרות בעולם הזה: הבא הבא ("הב הב"), שדורשות מסים והכנעה להן, ומאן נינהו [ומי הן אלה]? המינות והרשות. איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר רב חסדא אמר מר עוקבא, קול גיהנם צועקת ואומרת כך: הביאו לי שתי בנות שצועקות ואומרות בעולם הזה "הבא הבא".

א נאמר בספר משלי על האשה הנכריה: "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים" (משלי ב, יט), ומבינים חכמים כי "אשה" זו היא המינות, ותמהים: וכי מאחר שלא שבו ("לא ישובון") ההולכים אצל המינות, היכן ישיגו אורחות חיים? ומה טעם צריך להשמיענו הכתוב כן? ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר] כך יש להבין את הכתוב: בדרך כלל כל באיה לא ישובו, וגם אם ישובו — לא ישיגו אורחות חיים.

ומקשים: למימרא [לומר, ללמוד מכאן] שכל הפורש ממינות שהיה שם וחזר בו — מיית [מת], שאינו יכול לחיות עוד? והא ההיא דאתאי לקמיה [והרי אשה אחת שבאה לפני] רב חסדא להתוודות לפניו, ואמרה ליה [לו]: קלה שבקלות העבירה הקטנה ביותר שעשתה, היתה שעשתה בנה הקטן מבנה הגדול, כלומר שנבעלה לבנה הגדול והולידה ממנו בן קטן, ואמר לה רב חסדא: טרחו לה בזוודתא [בצידה לדרך] כלומר הכינו לה תכריכים, שוודאי תמות במהרה, ובסופו של דבר לא מתה.

מדקאמרה [ממה שאמרה] שקלה שבקלות היא מה שעשתה בנה הקטן מבנה הגדול, מכלל הדברים אתה למד שמינות [נמי] הויא [גם כן היתה] בה, עד שפרקה כל עול, ובכל זאת לא מתה! ומשיבים: ההוא [באותו מקרה] מדובר שלא הדרא [חזרה] בה שפיר [היטב], ומשום הכי [כך] לא מתה, משום שלא היתה תשובה זו גמורה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך היתה הקושיה על מה שנאמר שהפורש ממינות מת: מכלל הדברים אתה למד שדווקא הפורש ממינות — אין [כן] מת, מעבירה של עריות — לא? והא ההיא דאתאי קמיה [והרי אשה אחת שבאה לפני] רב חסדא, ואמר להו [להם] [רב חסדא: זוידו [הכינו] לה זוודתא [צידה] לדרך, תכריכיה], ומתה! ומשיבים: מדקאמרה [ממה שאמרה] קלה שבקלות, מכלל הדברים אתה למד שמינות נמי הויא [גם כן היתה] בה.

ושואלים: והפורש מעבירה של עריות לא ימות? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה, שהיה שטוף כל כך בזנות. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה זונה זו נוטלת כיס (ארנק) מלא דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה (לקראתה) שבעה נהרות כדי להגיע אליה. בשעת הרגל דבר כשהיו מתעסקים בענייני תשמיש, הפיחה רוח מאחוריה, אמרה בתוך הדברים: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו גם אם יחזור בתשובה.

כששמע את הדבר נזדעזע מאד, הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, שאתקבל בתשובה! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה" (ישעיהו נד, י). אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה" (ישעיהו נא, ו).

אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: "וחפרה הלבנה ובושה החמה" (ישעיהו כד, כג). אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: "ונמקו כל צבא השמים" (ישעיהו לד, ד).

אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. [והא הכא [והרי כאן] בעבירה הוה [היה] שחטא, ומית [ומת] כאשר עשה תשובה!] ומשיבים: התם נמי [שם גם כן], כיון דאביק בה טובא [שהיה קשור בה ביותר], מעבר לתאוה גופנית בלבד, כמינות דמיא [היא דומה], שנעשה לו הדבר כעין עבודה זרה שלו.

מסופר, כששמע מעשה זה בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו עולם הבא שלו במעשים של כמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת. ועוד אמר רבי בעקבות מעשה זה: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן "רבי", שהרי כך קראו לו מן השמים "ר' אלעזר בן דורדיא".

ב ועוד מסופר בעניין הרחקה מעבודה זרה ומזנות, ר' חנינא ור' יונתן הוו קאזלי באורחא [היו מהלכים בדרך], מטו להנהו תרי שבילי [הגיעו לאותם שני שבילים], חד פצי אפיתחא [אחד היה פתוח לפתח] של עבודה זרה, וחד פצי אפיתחא דבי [ואחד היה פתוח לפתח של בית] זונות. אמר ליה חד לחבריה [לו אחד לחבירו]: ניזיל אפיתחא [נלך על הפתח] שמוליך לעבודה זרה,