|
⎯
טקסט הדף
כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה רב מלכיא משמיה דרב אדא בר אהבה אמר מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר רב חסדא אמר מפני שמעמידין אותה בחומץ רב נחמן בר יצחק אמר מפני שמעמידין אותה בשרף הערלה כמאן כי האי תנא (דתניא) ר''א אומר המעמיד בשרף הערלה אסור מפני שהוא פירי אפי' תימא ר' יהושע עד כאן לא פליג ר' יהושע עליה דר''א אלא בקטפא דגוזא אבל בקטפא דפירא מודי והיינו דתנן א''ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין מותר בשרף הפגין אסור מפני שהוא פירי בין לרב חסדא בין לרב נחמן בר יצחק תתסר בהנאה קשיא דרש רב נחמן בריה דרב חסדא מאי דכתיב {שיר השירים א-ג} לריח שמניך טובים למה ת''ח דומה לצלוחית של פלייטין מגולה ריחה נודף מכוסה אין ריחה נודף ולא עוד אלא דברים שמכוסין ממנו מתגלין לו שנאמר {שיר השירים א-ג} עלמות אהבוך קרי ביה עלומות ולא עוד אלא שמלאך המות אוהבו שנא' עלמות אהבוך קרי ביה על מות ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות אחד העוה''ז ואחד העוה''ב שנא' עלמות קרי ביה עולמות:
⎯
רש"יכאן קודם חזרה. אותה משנה דשחיטת חולין דקיבת עובד כוכבים נבלה ואסורה נשנית קודם שחזר בו ר' יהושע מדבריו שאמר לו לר' ישמעאל מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה וסבר לאו פירשא היא: וכאן לאחר חזרה. הך דשני שמואל מפני שמעמידין אותה בעור אבל קיבה עצמה שריא לאחר חזרה שחזר בו ר' יהושע מפני תשובתו של ר' ישמעאל: ומשנה. הנשנית בשחיטת חולין (דף קטז.) קודם חזרה: לא זזה ממקומה. לא עקרוה לגמרי דהואיל ונשנית נשנית אבל אין הלכה כמותה שהרי חזר בו: שמעמידין אותה בחומץ. שהחומץ מעמיד חלב ולקמן פריך לה א''כ ליתסר בהנאה: בקטפא דגוזא. בשרף היוצא מן העץ: אבל בקטפא דפירי. בשרף הפירי עצמו: מגולה ריחה נודף. והיינו דכתיב שמן תורק שמך כשמגלין אותה ומריקין שמנה כלומר כשאתה מלמד תורה לתלמידים אז יצא לך שם: מתגלין לו. מעצמן בלא טורח כשהוא מלמדן: מתני' ר' ובית דינו התירו את השמן. לא גרסי' דהא לאו איהו שרייה אלא ר' יהודה נשיאה בר בריה שרייה כדאמר בגמ' מסתמיך ואזיל רבי יהודה נשיאה ור' יהודה נשיאה דגמ' היינו רבי יהודה הנשיא בנו של ר''ג בר' שהיה בימי האמוראים וה''נ אמרינן בגמרא ר' יהודה הנשיא בנו של ר''ג הורה כו' ואילו רבי בנו של רשב''ג היה כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב''מ פד:): והשלקות. כל דבר שבישלו עובד כוכבים ואפילו בכלי טהור וכולהו משום חתנות: וכבשין. לכבוש דגים וירק וראש ורגלים של בהמה בחומץ: וטרית. מין דגים קטנים מלוחים: טרופה. שנטרפו ונשתברו הדגים ואין ניכרין הלכך חיישי לטמאים: וציר שאין בה דגה כלבית שוטטת בו. שדרך כלבית ליגדל מאליה בציר של דגים טהורים ואם יש ציר דג טמא עמו לא תגדל כלבית בו והיא עצמה טמאה: והחילק. מין דגים קטנים טהורים והיא סולתנית ואין לה סנפיר וקשקשת ועתיד לגדל לאחר זמן סנפיר וקשקשת וקיימא לן דמותרת ואמר בגמרא מפני מה אסרוה מפני שעירבונה עולה עמה דגים טמאים הדומים לה הלכך לא שנא טרופה ול''ש אינה טרופה איכא למיחש לאחד מאלף ביניהם דדמו ליה ולא מינכרי אבל טרית אין שקץ דומה לה הלכך כי אינה טרופה שריא: חלתית. מין פירי הוא שקורין לזר''א בלע''ז ומחתכין את קרטיו בסכין ואסור משום שמנוניתא דסכינא: ומלח שלקונדית. מפרש בגמ' (לקמן לט:): גמ' ניקום. יעמידנו ע''י קיבה לגבינה: לכמכא. מאכל: קלי. מעט: נסיובי. מישג''א: ליכא למיקם עלה דמלתא. שמא נתערב בו חלב טמא וכשהעמידו עומד טהור שבו והטמא נשאר עם הנסיובי הלכך אין זה נסיון להכשיר הראשונים לאכול אבל לגבינה סלקא דעתא השתא דמותר: ואי בעית אימא. אפילו לגבינה נמי אסור: דאיכא. נסיובי דקיימי בגבינה: ביני אטפי. בתוך הגומות שבגבינה וחיישינן שמא מן החלב טמא שלא עומד נשאר עם הנסיובי בגומות: פורני. הוא תנור שהוא גדול ופיו מן הצד וכל תנור שבמשנה קטן הוא ומקום שפיתת ב' קדירות ופיו למעלה: לאוסרה בשדה. דליכא למיחש לאימשוכי דאקראי בעלמא הוא: מנכית. נושך: אבי מצרי. בשדות אצל המצרים: זליפתן. פליטתן שפולטין ומזיעין שמנונית איסור שבלעו:
⎯
תוספותמפני שמעמידין בשרף ערלה. וערלה של עובדי כוכבים אסורה כמו שנפרש בפ''ה. בעה''י (עיין בתוס' קידושין דף לו: ד''ה כל מצוה): דברים המכוסין ממנו מתגלין לו. פי' שבני אדם מגלין לו רזיהן לפי שנהנין ממנו עצה ותושיה כמו שמפרש במס' אבות (פ''ו מ''א): לגבינה איכא דקאי ביני אטפי. פירוש ליקח חלב מן העובד כוכבים לעשות גבינה אבל לעיל גבי ליקח גבינה של עובד כוכבים ליכא למיחש לחלב טמא כיון שעושה אותו לצרכו ליכא למיחש דלמא עירב בו חלב טמא כיון שאינו עומד: מכלל דאיכא למאן דשרי. מדקאמר פת לא הותרה בב''ד מכלל דאי בעי הוה שרי ליה אלמא לא פשט איסורו ומכאן סמכו עתה לאכול פת של עובדי כוכבים כיון שלא פשט איסורו בכל ישראל ויש לסמוך על דברי רשב''ג ור''א בר צדוק דאמרי אין גוזרין גזרה על הצבור אלא א''כ רוב הצבור יכולין לעמוד בו ועוד ראיה דאמר לקמן (דף לז.) בימינו תתיר אף את הפת ולא הניח להתיר אלא משום דהוו קרו ליה ב''ד שריא ואחריו באו בית דין אחר שהתירוהו ועוד דאמרי בירושלמי דפרקין ובפ''ק דשבת פת עמדו עליו והתירוהו ומי שנזהר מפת של עובדי כוכבים מותר לאכול עם מי שאינו נזהר בקערה אחת אע''פ שטעם פת עובד כוכבים מתערב בפת ישראל דאין להחמיר לאסור ע''י תערובת כדאמר בפ''ק דחולין (דף ו.) דלא גזרו על תערובת דמאי וכה''ג במנא דעובדי כוכבים שרי דליתיה לפת בעיניה דלא גזרו אלא היכא דאיתא בעיניה: זליפתן. פ''ה פליטתן ונראה שאותה פליטה באה מכח השמן שהריקו מכלי האיסור כדאמרינן לקמן (דף עה.). או מזלגן במי זיתים ולשון זילוף ק''ק שלא מצינו זילוף רק לשון שפיכה כמו תעשה זילוף (פסחים דף כ:): +
רבינו חננאלופרקינן לא קשיא כאן קודם חזרה וכאן לאחר חזרה. פי' הא דתנן קיבת עובד כוכבים ושל נבילה ואוקמא שמואל קיבת עובד כוכבים נבילה ואסורה קודם שחזר בו ר' יהושע היתה הקיבה עצמה אסורה. וטעם אותה המשנה תירץ אחר שהשיבו ר' ישמעאל והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה ומותרת. וחזר בו ר' יהושע והודה כי קיבת נבילה מותרת ואמר מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודת כוכבים אחר שחזר בו כמו שמפורש במשנה זו אמר שמואל לטעמיה דהא מתני' מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה. אבל הקיבה עצמה של נבילה מותרת. ומפני מה שנו אותה המשנה ואינה שנויה כהוגן. מפורש בפ' כל הבשר א"ר יוחנן לא קשיא כאן קודם חזרה וכאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה. רב מלכיא אמר רב אדא בר אבא מפני שמחליק פניה בשומן של חזיר. רב חסדא אמר מפני שמעמידין אותה בחומץ. רב נחמן בר יצחק אמר מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה. כדתנן המעמיד בשרף ערלה ר' אליעזר אומר אסור. אפילו תימא ר' יהושע ע"כ לא פליג ר' יהושע עליה דר' אליעזר אלא בקטפא דגווזא פי' קטף של עץ. אבל בקטפא דפירא מודה ליה. דתנן א"ר יהושע שמעתי בפירוש המעמיד בשרף (הערלה) [העלין] בשרף העיקרין מותר. בשרף הפגין אסור מפני שהוא פירי. ולרב חסדא ולרב נחמן בר יצחק תיתסר בהנאה. דהא החומץ של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין איסורי הנאה הוא. וכן הערלה איסורי הנאה היא תיתסר גבינה זו אפי' בהנאה קשיא: מתני' ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה. חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו. אוקימנא איסוריה דחלב שחלבו עובד כוכבים חיישינן דלמא מערב ביה חלב בהמה טמאה. ואסיקנא השתא דאתית להכי גבינה נמי משום חלב בהמה טמאה. ואי אמרת חלב בהמה טמאה לא קא חיישינן דלמא הני דמתחזי בגבינה כדתקוני לה כמין נקב ההוא דקאי ביני ביני בגבינה כמין טיפין הוא החלב הטמא לפיכך אסורה: ירושלמי אמר ר' ירמיה חלב עובד כוכבים למה הוא אסור מפני תערובת חלב בהמה טמאה. ר' יהושע בן לוי אמר משום גלוי. ויעמיד. אמר ר' שמואל מפני ארס הנתון בין הנקבים ותני כן שלשה ארסין הן. אחד צף ואחד שוקע ואחד דומה לשבכה. ישראל יושב בצד העדר ועובד כוכבים חולב ומביא לו ואינו חושש משום תערובת בהמה טמאה. פת של עובדי כוכבים אסורה. א"ר יוחנן אפי' למ"ד רבי התיר את הפת של פלטר. הני מילי בשדה במקום שאין פת ישראל מצויה. אבל בעיר לא: איבו מנכית ואכיל פת עובדי כוכבים אבי מצרא דמתא. אמר להו רבא ואמרי לה אמר רב נחמן לא תשתעי ליה (לאיבו) [בהדי' דאיבו] דאכיל נהמא דארמאי. שמן. אמר רב דניאל גזר עליו שנאמר אשר לא יתגאל בפת בג המלך וגו'. +
רמב"ןהשתא דאתית להכי גבינה נמי איכא דקאי ביני ניטפי. פי' דמעיקרא קס"ד דכיון דטמא אינו עומד יכול הוא לבדוק אם הוא עומד כולו מותר ואם לאו בידוע שנתערב בו טמא הילכך אין לאסור גבינה מטע' זה שהרי א"א לו לבוא לידי תקלה בכך אבל השתא דאתינא להכי דאמרינן דאע"ג דלא קאי כוליה נמי אמרי נסיובי הוא לגבינה נמי אסור שא"ת אפילו היה כאן תערוב' דטמא כבר נשאר עם הנסיובי והגבינה כולה מן הטהור נעשי' דהא טמא לא קאי איכא מיניה דטמא מעט דקאי ביני ניטפי ונאכל עם הגבינה ואע"פ שאין הטמא כולו מתערב בין הנטפי וא"א שלא ישאר ממנו אפ"ה אתו למשרייה אמרי נסיובי הוא והיינו דקאמרינן השתא דאתית להכי. מה ראו חכמים לאוסרה משום חתנות. מדקאמרינן יצא ר' לשדה והביא נכרי לפניו פת פורני משמע ודאי דלאו מעיסתו דר' הות ולאו באפיה לשה ועירבה ואעפ"כ לא אסרוה אלא משום חתנות ולאו משום גיעולי עכו"ם וטעמא דמילתא דאפילו נלוש בחמין נט"ל הוא ומותר ואי משום קדירה בת יומא לא חיישינן. +
רשב"א השתא דאתית להכי לגבינה נמי איכא דקאי ביני אטפי. כלומר, הא דאמרן אי דקא בעי ליה לגבינה הכי נמי דשרי לא היא, דהא איכא למיחש לצחצוחי חלב טמא, דילמא קאי ביני אטפי, לפיכך חלב הנמצא ביד נכרי לעולם אין לו תקנה, וכן חמאה הנמצאת בידו לעולם אסורה, משום חשש דקאי בינה. והר"מ במז"ל (הלכות מאכלות אסורות פ"ג הט"ו) כתב: החמאה של נכרים, מקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שישאר בה, שהרי (ריקום) [הקום] שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין שמא עירב בו חלב טמא. ואין טעם דברים אלו מחוורין בעיני, וזה יצא לו לרב ז"ל מן העיקר שתלה בו טעם איסור הגבינה. שהוא ז"ל כתב (שם הי"ג) שאיסורו מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבילה, והואיל ודבר האסור הוא הכל אסור, וזה בשיטת תירוצו של הרב אבן מיגש ז"ל שכתבנו למעלה. ולפיכך הוא ז"ל סבור שמן הדין היה לנו להתיר את החמאה שיש בה תערובת מעט חלב טמא מפני שבטל במיעוטו, ולא נאסרה החמאה אלא מפני שהקום של חלב טמא אינו מעורב בחמאה, ואין דרכו בזה הדבר ישר, ולא טעם איסורו מחוור, לפי שהגבינה הרבה טעמים יש בה, ואחד משום דקאי ביני אטפי (לה, א: א"ר חנינא לפי שא"א לה בלא צחצוחי חלב), ואף על פי שהוא דבר מועט אין הולכין באיסורי נכרים אלו בנתינת טעם, וכתירוצו שלראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה והוא העיקר, ולולי זה היה לנו להתיר את החמאה, שהטעם שכתב הרב ז"ל: מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה שיבטל במיעוטו, אינו מחוור כלל, שהביטול ברוב דעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב בתוך הרוב, שהרי חיטים של תרומה או גרוגרות של תרומה (תרומות פ"ד מ"ח) שנפלו לתוך החולין, אף על פי שזה בפני עצמו עומד וזה בפני עצמו עומד בטלין בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברוח דבר מתוך דבר, אלו היית אוסר הרוב מפני המיעוט נמצא שאין המיעוט בטל אלא בבלול לח כגון יין או שמן וכיוצא בזה אבל חתיכה בחתיכות גדולות לא, וגדולה מזו אמרו (שם משנה יב) בשתי קופות בשתי עיירות שמצטרפות ומעלות את האיסור, כל שכן בקום שבחמאה שאי אתה יכול לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו, דרוב כל האיסורין המתבטלין ברוב בטלין בכיוצא בזה, אלא שלא הלכו בדברים אלו אחר הרוב או אחר נתינת הטעם כמו שאמרנו. א"ר חלבו אפילו למאן דאמר פלטר עו"ג הני מילי במקום שאין בו פלטר ישראל אבל במקום שיש בו פלטר ישראל אסור, ורבי יוחנן אמר אפילו תימא פלטר עו"ג הני מילי בשדה, אבל בעיר לא, משום חתנות. ויש לפרש דרבי יוחנן לא פליג אדר' חלבו, אלא לטפויי היתרא קאתי, דאפילו בעיר כל היכא דליכא פלטר ישראל, מפלטר עו"ג שרי מדר' חלבו, ואתי ר' יוחנן למימר דבשדה אף על גב דאיכא בעיר הסמוכה לו פלטר ישראל, לא מטרחינן ליה לשדורי ולמזבן מההוא פלטר ישראל שבעיר, כיון שבשדה מיהא אין פת פלטר ישראל מצויה. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל הביא בהלכות הא דגרסינן בירושלמי: במקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא דליהוי פת של עו"ג אסורה, ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש, משמע דכל היכא דליכא פלטר ישראל התירוה ואפילו בעיר, ואף על גב דלפום (גמריה) [גמרין] משמע דפת לא הותרה בבית דין כדאמר רב כהנא פת לא התירוה, וכדאמרינן התם (לז, א), מיסתמיך ואזיל רבי יהודה נשיאה אכתפיה דרבי שמלאי שמעיה, אמר לו: שמלאי לא היית אתמול עמנו בבית המדרש כשהתרנו את השמן, אמר לו: בימינו תתיר את הפת, ואמר לו: אם כן קרו לן בי דינא שריא, והא דרבי חלבו ורבי יוחנן דהכא למאן דאמר התיר רבי את הפת קאמר ולדידהו לא סבירא להו, מכל מקום מדשקלי וטרו בה ר' חלבו ור' יוחנן, משמע דנהוג בה היתר, ובכל כי הא דליכא פלטר ישראל מניחין אותן על היתירן ליקח מפלטר עו"ג, וטעמא דמילתא משום דגזרת הפת הוה לה גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, וכל גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה יכול בית דין לבטל דברי בית דין חברו אף על פי שאינו גדול כמוהו בחכמה ומנין, כדאיתא התם בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לו, א), ולפיכך עמעמו עליה אמוראי והתירוה מפני חיי נפש כדאיתא בירושלמי, ולפיכך פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכות כדברי הירושלמי. ומיהו דוקא מן הפלטר. דבגמרא דילן פלטר עו"ג הזכירו, ואיתמר נמי בירושלמי פלטר, ודוקא במקום שאין פלטר ישראל וכדאמר ר' חלבו, אבל מבעל הבית אפילו אין לו מה יאכל אסור, אלא אם כן משום סכנת נפש כגון שהתענה הרבה, וכתב הרמב"ם ז"ל כגון שהתענה שלשה ימים. והרמב"ן ז"ל כתב: ראיתי מי שכתב, מצאתי בתשובת הגאונים ז"ל, מותר לאכול פת של עו"ג בשבת אם אין לו פת אחרת, דבשבת אסור להתענות, הלכך מותר, ולפי מה שפירשנו, אף בחול בכי האי גוונא כגון שאין שם פלטר ישראל ואין לו פת אחרת מותר, אלא שהתירו בשבת אפילו מבעל הבית אם אין שם פלטר, עד כאן. ומורי הרב ז"ל כתב: ואלו בני אדם שמתאכסנין עם הנכרים, אין להם לאכול מפת בעלי בתים, אלא יש להם לחזר וליקח מן הפלטר, עד כאן. והאוכל לחם של בעלי בתים. אפילו חוץ לביתו של עו"ג ואפילו שלא בעיר שאין שם חשש חתנות עובר על גזירות בית דין, שבכל מקום אסרוהו, ואם תלמיד חכם הוא אסור לספר שמועה משמו, דגרסינן התם: איבו מנכית ואכיל אמצרי דמתא, אמר להו רבא, לא תשתעי מיניה דאיבו, דאכיל נהמא דארמאי. וטעמא דפלטר דשרי. דכיון דעשוי למכור לכל אין בלקיחתו קירוב הדעת כל כך, אבל בבעל בית יש בו קירוב הדעת טפי, ואיכא למיגזר ביה טפי משום חתנות. ואלא מיהו במקום שיש פלטר ישראל אפילו מפלטר עו"ג אסור, שלא התירו אלא במקום שאין פת ישראל מצויה ומשום חיי נפש, כדאיתא בירושלמי, ומי שיש בידו פת או שיש פלטר ישראל, ויש פלטר עו"ג עושה יפה ממנו או ממין אחר שאין בידו של פלטר ישראל, מותר לקנות מפלטר עו"ג, דכיון דהותרה לגמרי הותרה כל היכא דליכא פלטר ישראל כמוהו, דכיון שדעתו של זה נוחה יותר בפלטר זה מפני חשיבותו בעיניו, הרי זה כפת דחוקה לו, וכן נהגו, וכן דעת מורי ז"ל. וליקח מבעל הבית פת של פלטר או ליקח מפלטר פת של בעל הבית. יש לדקדק אם נלך בהן בתר מעיקרא או בתר בסוף, ומסתברא דלבתר מעיקרא אזלינן בהו להקל ולהחמיר, והלכך פת של פלטר שנמצאת ביד בעל הבית מותרת כדמעיקרו, ופת של בעל הבית שנמצא ביד פלטר אסור כדמעיקרו, וכן נראית דעת הראב"ד ז"ל. ויש להביא ראיה מהא דגרסינן בפרק השוכר את הפועל שבעבודת אלילים (סה, ב): ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך, שרייה רבא לזבוני לעו"ג, איתביה רבה בר ליואי לרבא, בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי ולא יעשה ממנו מרדעת לחמור, אבל עושה אותו תכריכין למת, לא ימכרנו לנכרי מאי טעמא, לאו משום דילמא אתו לזבוני לישראל, הכא נמי דילמא אתו לזבוני לישראל, הדר שרא למיטחניה ולמיפיה ולזבוניה לנכרים שלא בפני ישראל, אלמא שלא בפני ישראל דוקא, אבל בפני ישראל לא, דחיישינן דלמא אזל ישראל וזבין מיניה דנכרי כיון דחזא דמישראל הוה. שמעינן מינה דכל דנאפה בהיתר אע"ג דזבין ליה נכרי לא חשבינן ליה כפת של עו"ג, דלא גזרו חתנות אלא בפת האפויה באיסור ביד עו"ג, ומינה דכל שנאפה ביד עו"ג בעל הבית אסור. ועוד דאי לא תימא הכי, אינו אסור אלא לישראל הלוקחו בעצמו אבל לקח זה מותר לישראל אחר ואינו, אלא כמו שאמרנו (תוה"ב בית שלישי שער ז'). +
ריטב"אמה שאמרו טמא אינו עומד לאו דאינו עומד כלל דהא חזינן דקאי אלא שרובו אינו עומד ורובו נעשה נסיובי. ג״ה השתא דאתית להכי. ורש״י ז״ל גורס איכא דאמרי גבינה נמי כו'. מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי כו'. איכא למיידק טובא היכי מוכח מהני עובדי דאיכא מאן דשרי שהרי אין כאן אלא מה שהיו העם טועים וסבורים בדברי ר׳ ועוד הרי התלמוד צווח ואומר ולא היא לא התיר ר׳ את הפת ויש שפירש מכלל דאיכא מאן דסבר דשריוה בית דין ואמאי אין דכי אתא כו׳ ולפי זה אין לנו שום היתר בפת של גויה לא בדברי רבי חלבו ולא בדברי רבי יוחנן כי כל דבריהם במה שסוברים העם לומר וזה דעת הר״ם הלוי ז״ל ודחה גם כן הירושל׳ שהביא ורבינו אלפסי ז״ל ואומר שהוא חולק על גמרא שלנו והוא כדעת כסבורים העם לומר ויש מרבותי אומר כי באמת אין לנו היתר בפת של גוים כלל מתוך דברי ר׳ ותדע שהרי אמרו לרבי יאודה נשיאה בימין תתיר לנו את הפת ואין לנו היתר אלא מדברי הירושלמי בלבד שאומרים שנמנו עליו האחרונים והתירוהו משום חיי נפש וכיון דהלכה רופפת היא וגזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה כדאי הוא הירושלמי בזה לסמוך עליו ונראה שאין זה דרך הגאונים ז״ל ולא דרך התוספות שכולם התירו פת של פלטר גוי גם כדברי רבי יוחנן וכדברי רבי חלבו גם תמהני מאד היכי שקלו וטרו רבי יוחנן ורבי חלבו לפרש מה הטעות הדעת שהיו סבורים העם לומר ועוד דדייק רבי יוחנן בלישניה לומר לא והנכון בעיני כי בימי האמוראים נהגו היתר בפת פלטר של גוים ועל זה אמר רב כהנא אמר רבי יוחנן דעת זה שאלו נוהגין היתר לא הותרה בבית דין אלא האחרונים התירוהו מפני חיי נפש ותלו ההיתר במה שסוברין העם לומר בדברי ר׳ שהתירו שנהגו עליו היתר ואף על פי שהיה מנהג בטעות הוראה לית לן בה דהא תלמודא פת גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה היא ולכך אמרו לרבי יאודה נשיאה בימינו תתיר לנו את הפת והשיב דאם כן קרו ליה בי דינא שריא הא לאו הכי היה מתיר להם והיינו ודאי מן הטעם שאמרנו שהוא עצמו הטעם שהתיר את השמן כדאיתא לקמן וכל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה שורת הדין שאין צריך שום בית דין להתירו אלא שחשו לכבוד בית דין הראשון להצריך לו ב״ד קצת ואפילו הוא בית דין קטן מן הראשון מאד ולפיכך כל שנהגו היתר העם בתלוים באילן גדול וכהיתר ב״ד חשוב לא חשו לאסור להם וקיימו מנהגם ומכל מקום לא התירו אלא כפי מה שנתלו בהוראת בית דין החשוב לפי סברתם דתו ליכא למיחש לזלזול בית דין הראשון וזהו שאמרו כאן מכלל דאיכא מאן דשרי וטרחו לפ׳ מה שסוברים העם לומר לפי שמכאן יצא להם ההיתר וזהו מה שקיימו האחרונים המנהגם ועשו מה שלא הותר בבית דין כאילו הותר: וזה נראה לי טעם נכון ומישב לשון הגמרא וכן הסכי׳ על ידי מ״ו הר״א הלוי ז״ל וזהו מה שאמרו בירוש׳ פת מהלכות של טמטום הוא כלומר שלא בא ההית׳ ברור אלא מגומגם נמנו עליו והתירוהו מפני חיי נפש ובלבד מן הפלטר ע״כ וזה מבואר כדברינו. ולפי זה מה שאמרו לרבי יאודה נשיאה בימיך תתיר לנו את הפת לא הוצרכו לכך אלא מפני פת של בעל הבית או של פלטר במקום פלטר ישראל בעיר דאידך כבר הותר. הא דאמרינן במעשה דרב דימי כסבורין העם לומר התיר רבי את הפת פירושו שהתירו בשדה כמעשה שהיה פת של בעל הבית בדרב דימי לא הוזכר פלטר ועל זה אמר רב יוסף שלא כך היה מעשה שלא דבר כלום בפת של בעל הבית. אמר רבי יוחנן אפילו למאן דאמר פלטר גוי הני מילי בשדה אבל בעיר לא מדקאמ׳ אמר רבי יוחנן כו'. ולא אמרו רבי יוחנן אמר נראה דלא פליגי רבי יוחנן ורבי אבהו והכי פירושו אמר רבי יוחנן ואפי׳ למה שהיו סבורין העם לומר שהתיר פלטר גוי במקום פלטר ישראל הני מילי בשדה שלא רצו להטריחו ללכת לעיר לקנות מן הפלטר ישראל אבל בעיר לא מכיון שיש שם פלטר ישראל ומכל מקום הוסיף לנו רבי יוחנן התיר פלטר גוי במקום פלטר ישראל בשדה וכן הלכה דכל כי האי גוונא לקולא נקטינן ומיהו לא שרינן פת של בעל הבית אפילו בשדה כסבורין דלישנא קמא דהא כולהו אמוראי ובירושלמי לא סמכי אלא על לישנא בתרא דרב יוסף שלא הותר אלא של פלטר דוקא והעולה בידינו דפת של גוים בעלי בתים אסור לעולם ואפילו בשדה והיינו עובדא דאיבו דבסמוך דאכיל ליה אבי מצדי ואין לו הית׳ אלא אחר שעברו עליו שלשה ימים שלא אכל פת לדברי הגאונים ז״ל והר״מבם ז״ל אי נמי בשבת לכבוד שבת לפי מה שכתב הר״מבן זכרונו לברכה בשם תשובת הגאונים ז״ל ופת פלטר גוי במקום שאין שם פלטר ישראל מותר אפילו בעיר ואם יש שם פלטר ישראל בעיר אסור ובשדה מותר ויש אומרים דאם פת של פלטר ישראל אינו נאה הרי הוא כאילו אין שם פלטר וכן אמרו בשם הרב רבי׳ יונה ז״ל ופת פלטר ביד בעל הבית גוי מ״ו הר״א הלוי ז״ל היה אוסרו כי הכל הולך אחר הגוי הנותנו או המוכרו לנו דבדידיה איכא חתנות. ויש מרבותי אומרים בהפך כי הכל הולך אחר העושה ויש ראיה לדבריו מדאמרינן לקמן בפרק השוכר גבי ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה יין נסך ושרייה רבא למיטחניה ולמפייה ולזבוני לגויים שלא בפני ישראל שאילו היא בפני ישראל היו לוקחין מן הגוים אלמא הכל הולך אחר האופה ויש לדחו׳ דשאני התם דפת של ישראל היתר גמור בכל מקום שהוא פת של גוים שנאסר מתחלה הכל אין לנו אלא מה שהותר בו דהיינו פת של פלטר ומידו של פלטר ופשוט הוא דפת של גוי האסור אעפ״י שבא לישראל על ידי ישראל אמר הרי הוא אסור לו שכבר נאסר ביד ישראל ראשון ואסור לו ליתנו לישראל אחר ולא עוד אלא שאם אין אתה אומר כן התרת פת של גוים שנוטלו ישראל זה ונותנו לישראל אחר וידוע הוא שלא נאסר פת של גוים אלא משום חתנות בנותיהן וכדאיתא לקמן אבל לא חשו לגיעולי גוים לפי שסתם כליהם של גוים אינן בני יומן והוא נותן טעם לפגם ומותר וכן עיקר. מנכית ואכיל אבי מצרי. פי׳ בשדות כדפירש ר״שי ז״ל ופת של בעלי בתים היה שאין לו היתר ללישנא בתרא דקיימא לן כותיה כדכתבי׳ לעיל דאילו של פלטר מות׳ הוא כדכתי׳ לעיל. לא תשתעו מיניה דאיבו. פי׳ הגאונים ז״ל לא תזכירו שמועה משמו בבית המדרש והכי דייק לישנא לומר מידה כנגד מידה כי הוא מזלזל בדברי חכמים ז״ל ותקנותיהם ולכן אין מקלסין דבריו בבית המדרש וכן כתוב בתשובות הגאונים ז״ל שהאוכל פת של גוים אין כח בבית דין להלקותו כיון שהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה אלא שאין מזכירין שמועה משמו בבית המדרש. +
המאיריוזה שבארנו שהמעמיד בשרף ערלה אסורה בהנאה דוקא בשרף הפגין אבל שרף עלין ועיקרין לא שמא תלמוד מכאן שהערלה נוהגת בשל גוי ר"ל בנטיעת גוי בשלו ואף שמועות מפוזרות שבתלמוד מורות כן וכן פסקוה גדולי המחברים ובמסכת ערלה אמרו בפירוש נכרי שנטע פטור מן הערלה שנאמר ונטעתם ולא גוים לפיכך צריך שתדע שחכמי הצרפתים פי' שכל שהנכרי נוטע בשלו פטור הא בשדה ישראל ובשליחותו חייב בערלה כמו שיתבאר במקומו: מתוך מה שבארנו שלא באו באסורם מחמת חומץ ושרף ערלה אע"פ שאפשר לעשות כן הדבר מוכיח שלא מחשש כל הדברים האסורים שאפשר להעמיד בהם נאסרו אלא לפי מה שראו בזמנם שהיו רגילים בו ושהיה ראוי לחוש עליו באותו זמן ומתוך כך הקלו עכשו באיסורו בקצת מקומות מצד מה שידוע במנהגם ידיעה ברורה שאין דרכם בעירוב דבר טמא ושהדבר מאוס להם וכן שלפי מה שכתבנו אין חשש זה בגבנה אלא בחלב ושלפי תלמוד המערב אף בחלב טעם אחד הוא וכן שידוע מהם שאין טחין פניהם בשומן חזיר מצד שאוכלין אותו בימים שהבשר אסור להם וכן אין חוששין לעור קיבה מצד זה ומצד שציצי הפרחים מצויים הרבה ביניהם וידוע שהם רגילים בה וכן שאף המעמידין בה כותשים עמה החלב הכנוס בתוכה שהוא פרש בעלמא ונמצא זה וזה גורם וכל שכן בסתם גבנותיהם שאנו פוסקים שטעם איסורם משום נקור מטעם שכתבנו והרי עכשו אין אנו נזהרים מגלוי כלל אף במים ויין וחלב ועל סמך זה כתבו בתוספות שלדעת אחרוני הרבנים גבנת הגוים מותרת ומ"מ יש משיבים ששאר הגלויים לא נאסרו במנין אבל זה שנאסר במנין אי אפשר ליבטל אלא על ידי גדול ממנו אלא שלדעתם כל שהוא נאסר במנין מחשש סכנה או מחשש איסור ונודע או שהידים מוכיחות שאין בדבר אותו חשש או אותו איסור אין דבר שבמנין מעכבו שהרי מוריס שבמשנתנו במנין נאסר ומחשש תערובת יין והותר במוריס אומן בכל מקום ואף של הדיוט במקום שהיין ביוקר אחר שאין באלו חשש תערובת יין ואע"פ שקצת מפרשים נדחקים לומר שעיקר הגזרה במוריס כך היתה דברי נביאות הם שסתם מצאנוהו במשנתנו ובתלמוד המערב בראשון של שבת בשמועת שמנה עשר דבר וכמו שאמרו בו ביום גזרו על פתן ועל גבנתם ועל צירן ועל מורייסן וכו' ואעפ"כ הותר בכל שהידים מוכיחות שאין בו אותו חשש שנמנו עליו לאסרו ואף הגבנה כן הן שנבא באסורה מחשש סכנה הן מחשש איסור שהרי אף בחלב אמרו ונשקול קלי ונוקים אלמא כל שאפשר לברר או להוכיח שאין שם אותו חשש מותר ונראה לי סעד לדבריהם ממה שאמרו למטה כשהתירו את השמן בשלמא לדידי דאמינא משום זליפתם של כלים אסרוהו היינו דשרייה אע"פ שהיה קטן מהם דסבר נותן טעם לפגם מותר ולא אמרו אין בית דין יכול וכו' אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא דוקא במה שנעשה מצד תקנה או גדר כגון פרוסבל ותוספת שביעית ומה שאמרו בכרם רבעי בראשון של יום טוב ה' ב' שכל שבמנין אפילו עברה הסבה שעליה תקנו אין בית דין אחר מבטלה אא"כ גדול וכו' דוקא בדבר שאין לעלות על לב המתקנים שתהא הסבה עוברת כאותה שבכרם רבעי שלא עלה על הדעת שבית המקדש יחרב אבל כל שנמנו עליו מחמת חשש איסור והדבר מוכיח שאינו אין אומרים כן ואף בתוספות הזכירו מחוזות גדולות שביניהם שנהגו בו התר ועוד כתבו בספר אחד לרבני צרפת שקראוהו ספר חתום בשם אחרוני הרבנים שאין לחוש לעירוב חלב טמא אלא כשהגוי חולבו למכרו בחלב אבל כל שחלבו לעצמו או לעשות גבנה אף למכור את הגבינים אין לחוש ובחבורי קצת חכמי בדירש מצאתי שגאוני נרבונה סמכו במלכותם לאכול גבנת הגוים מפני שרובם מעמידים בפרחים וספק סופרים להקל ומ"מ יש לי לדון נהי שיהו בית דין יכולים לבטל מ"מ מנין הוא צריך לבטל ובלא בטול מנין אינו מותר וזו לא הותרה על ידי שום מנין וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אם גדול ממנו אם שכמותו או קטן הימנו לפי מה שהוא ענין אבל להתיר את הענין ממילא או על ידי דורות הללו שאם ראשונים בני מלאכים אנו בני חמורים היאך יהו נוהגין היתר בדבר שנאסר במנין: ומ"מ כשעיינתי בדבר מצאתי שדבר שנאסר במנין בטולו חלוק לחמשה דרכים הראשון הוא ששמנה עשר דבר עצמן כל שהצבור יכולין לעמוד בהם אין שום בית דין יכול לבטלם אפילו גדול מהם וכמו שאמרו כאן עליהם שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו ופירשו הטעם בפרק זה הואיל ופשטו בכל ישראל ר"ל או ברוב ישראל ובתלמוד המערב בראשון של שבת פירשו הטעם הואיל ומסרו עליהם נפשותיהם כמו שאמרו שם שתלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל נתקוטטו עליהם והרגו מהם זה את זה הרבה ועיקר הדברים כטעם הנזכר בתלמוד שלנו ומעתה אם היה בהם גזרה שלא פשטה בכל ישראל או רובו אבל רוב צבור יכול לעמוד בה צריך בבטולה בית דין גדול או קבוץ כל בתי דינין שבדור וכן כל גזרה מהם שפשטה אבל אין רוב צבור יכול לעמוד בה לא פשטה ברוב צבור וכן אין רוב צבור יכולין לעמוד בה מתבטלת אף על ידי בית דין קטן הימנו וזהו התר השמן על ידי ר' יהודה נשיאה שהוצרך ללא פשטה ולאין רוב צבור יכולין לעמוד בה: השני שאר הדברים שהם דרך תקנה וגדר כגון פרוסבל ותוספת שביעית שגדול מהם יכול לבטל אע"פ שפשטה ושרוב צבור יכולין לעמוד בה אבל קטן מהם לא אחר שפשטה ברוב צבור ושרוב צבור יכולין לעמוד בה ואפילו עברה הסבה שעליה תקנו אא"כ התנו שכל הרוצה לבטל יהא רשאי בכך או שהיה דעתם בכך כגון שהיא תקנה שראוי להעלות על לב שסבתה עוברת הא כל שלא התנו ושלא היה דעתם בכך כגון שלא היה ראוי להעלות על לב שתהא אותה סבה עוברת כגון זו של כרם רבעי שבראשון של יום טוב אין בית דין יכול לבטל אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין: השלישי גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ואינה משמנה עשר דבר וכל בית דין יכול לבטלה אפילו פשטה בכל ישראל ומ"מ צריכים הם למנין וכן הדין בפשטה אם אין רוב צבור יכול לעמוד בה עכשו: הרביעי שהראשונים תקנו הענין מחמת סברת איסור והאחרונים ראו באחרים שסוברים בה התר ומצטרפים ומבטלים אפילו היו קטנים מהם אפילו פשטה ושרוב הצבור יכולין לעמוד בה וזו היא שמועת השמן לדעת האומר בה שמחמת גיעולי גוים אסרוהו שהיו סוברים נותן טעם לפגם אסור ומתוך שהאחרונים רואים באחרים שסוברים מותר מצטרפים עמהם ויכולים לבטל דברי הראשונים אף בשקטנים מהם ומ"מ למנין הוא צריך אחר שהם מבטלים דברי הראשונים לגמרי ואף בזו צריכים הם למנין: החמישי שהראשונים גוזרים מחשש תערובת איסור והוא איסור שאף האחרונים מודים בו אלא שמצאו מקומות או צדדים שאין אותו איסור מתערב בו ואף האחרונים מודים שכל מקום או כל צד שיהא ראוי לחוש לאותו תערובת אסור ואחר שכן זו אינו בטול דברי הראשונים אדרבה גזרתם במקומה עומדת בדרך או במקום הראוי לה וזהו ענין המוריס וראיה גדולה אצלי לדעת זה שהרי בראשון של מועד קטן ג' ב' בתוספת שביעית אמרו רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים אלו והתירום ובגיטין פרק רביעי ל"ו ב' בענין פרוסבל אם אישר חילי אבטליניה ובפרק זה ל"ו א' ר' יהודה נשיאה ובית דינו נמנו על השמן והתירוהו ובתלמוד המערב בראשון של שביעית בענין שדה שניטייבה בשביעית שלא תזרע מוצאי שביעית עבר וזרעה מותר שלא גזרו אלא על הגדר שיכול לעמוד בו והקשו וכי איזה בית דין עמד וביטל ובזו שבמוריס אמרו בהדיא מוריס אומן מותר כלומר שאינו צריך מנין שהרי גזרת מוריס במקום הראוי כגון במקום שהיין בזול אף בשל בעלי בתים במקומה עומדת והרי אף הגבנה במין זה וממקום אטו מקום אחר אין גוזרים שהרי המוריס מותר כאן ואסור במקום אחר וכן שבמסכת שבת אמרו אמימר שרא זילחא במחוזא טעמא מאי אמור רבנן משום אשווי גומות הכא ליכא גומות ואם נפשך לומר שהגבנה משמנה עשר דבר אינה כן שכל אלו השנויים במשנתנו אין בהם משמנה עשר דבר אלא פתן ושמנן ויינן כמו שהוזכר למטה בפרק זה ובראשון של שבת ואע"פ שבתלמוד המערב הוזכרו בראשון של שבת ביחד וכמו שאמרו שם בו ביום גזרו על פתן ושמנן ויינן וגבנתן ומוריסן ועל כבושיהן ושלוקיהן ועל מלוחיהן וכו' בודאי בו ביום גזרו על הרבה דברים אבל לא היה בכלל השמנה עשר דבר אחת מכל אלו אלא פת ושמן ויין ובנותיהם כמו שנזכר בראשון של שבת ואף כשנאמר כן כבר ביארנו שזו אינה בטול והרי סתם יינן נאסרה הנאתו במנין והרי כמה גאונים מתירין אותה בזמן הזה להצלת חובו וכן חומץ של שכר אסרוהו משום דמערבין ביד דורדיא דיין נסך ואמרו עליו ושל אוצר שרי כלומר שהדבר מוכיח שאין נותנין וכן ביין תפוחים אמרו שהבא מן האוצר מותר והנמכר לפני החנות אסור כלומר שאותו שבאוצר אין מערבין בו יין נסך ומ"מ בסוף הדברים יש לי לדון שאע"פ שחקרו טעם הגזרה ומצאוה ותלויה באיסור נראה שלא על טעם האיסור לבד היתה הגזרה עד שיהא הכל תלוי באותו חשש מכל וכל שאם כן היה לנו להקל מצד הראיות שכתבנו אלא הגזרה כך היתה והראיה שהרי החלקת פניה דיה בקליפה ואף עור הקיבה צונן בצונן הוא וכדברי גדולי קדמונינו אלא שהאיסור גזרה גמורה מאיזה טעם שיהיה ואף כשיעמידוה בהתר כל שהו שלא בפני ישראל ומעתה אין להקל ומקצת רבותי היו נוהגים בו התר כשמזדמן שמוצאים מן הפרח בגבנה אלא שגדולי המחברים כתבוה לאיסור על כל פנים ואף כשהעמידוה בהתר ומגזרה אטו אותה שיעמידוה באיסור אלא שאף הם היו מפרשים דבריהם במקום שקצתם עושים באיסור וקצתם בהתר הא כל שכל המקום נוהגים לעשותו בהתר לא: חמאה של גוים מקצת גאונים מתירין אותה הואיל ולא גזרו עליה ויש אוסרין מפני שהיא נכללת לדעתם בגזרת הגבנה ולטעם צחצוחי חלב טמא שאע"פ שחלב טמא אינו נעשה חמאה לדעתם צחצוחי חלב נשארים בה ושמא תאמר יבטלו במיעוטן שהרי אין כאן מעמיד פי' גדולי קדמונינו שכל שנמלכו לאסרו בשל גוים לא הלכו בו בנותן טעם וגדולי המחברים מפני שנוטים לדברי רבותיהם בתירוץ הקושיא הנזכרת למעלה שהיא תלויה בדבר המעמיד ובזו אין כאן מעמיד פי' הטעם מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו ואין הדברים נראין שהרי יבש ביבש בטל בששים אע"פ שזה עומד בעצמו וזה בעצמו הואיל ואין נכרים אלא שהטעם כמו שכתבנו ואם בשלוה גדולי המחברים מתירין אותה מפני שכבר הלכו כל צחצוחי החלב אלא שאם בשלוה בכליהם יש לחוש בה מצד גיעוליהם על הצד שביררנו ענין פליטת כלי בפרק גיד הנשה וכן הדין בחלב או גבנה שנתבשלו שם ואם הגבנה נמלחה שם בצונן אין מליחה מפלטת את הבלוע בכלי ואף בבת יומא מותר וכן אם נמלחה במלח הבלוע בציר נבלה או חזיר או דם משערים אותו בששים בכנגד כל המלח ואע"פ שהמלח נותן טעם בפחות מששים אין דנין בו אלא כדין הבלוע אחר שאינה אסורה מצד עצמה אלא מצד בליעתה ויש אוסרין בחמאה אף בנתבשלה ומצד שלדעתם בכלל הגזרה היא ואין לנו בבטולה כלום כשם שבהחלקת פניה בשומן חזיר לא דיינו בקליפה ואנו נוהגים להקל בחמאה בכל ענין והרבה גאונים ורבנים כתבוה בהדיא כן וכבר ביארנו דינין אלו בפרק כל הבשר וכן ביארנו שם דין גבנה של ספק טרפה: כבר בארנו שכל גבנת הגוים שהועמדה באיסורי הנאה אסורה בהנאה ושסתם גבנה של גוים מותרת בהנאה מעתה מותר לישראל לעשות סחורה בגבנה של גוים אחר שלא נודע בה שהועמדה באיסורי הנאה ובתלמוד המערב שבמסכת שביעית אמרו כל דבר שאיסורו תורה אסור לעשות בו סחורה איסורי סופרים מותר לעשות בו סחורה והקשו בה והרי חמור כלומר שאסורו תורה אסור לעשות בו סחורה ותירץ למלאכתו הוא גדל כלומר ולא נאסר לעשות סחורה באיסורי תורה אלא בדבר העומד לאכילה וכמו שאמרו שם אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות וטרפות ולא בשקצים ורמשים ואמרו עוד שם ר' הושעיא נסיב ויהיב בהדין מוריס ר' הונא נסיב ויהיב בהדין חלתיתא כלומר שהם איסורי סופרים כלומר שלוקחים מעותיהם ונושאים ונותנין בהם לסחורה ואע"פ שהמוריס איסור הנאה הוא לר' מאיר שדורי מצד תערובת יין נאסר הואיל ואינו נמכר יותר מחמת היין אינו קרוי נהנה מן היין בסחורתו ולא נאסר אלא בהנאת הגוף כגון להריח בו או שמא היו מוכרין אותו חוץ מדמי היין שבו או שמ"מ הלכה כרבנן שמאחר שאין היין לא בתוכו אלא להעביר את הזוהמא מותר הוא בהנאה אלא שאף לר' מאיר יראה שמותר ואע"פ שאין הלכה כמותו למדין הימנה לכיוצא בה: החשוד על גבנת הגוים אין סומכין על עדותו בשל עצמו לומר כשר הוא ומ"מ בשל חברו נאמן ודבר זה יתבאר במסכת בכורות ומ"מ יראה לי שאם אמר זה הלוקח למוכר החשוד הריני מודיעך שגבנת הגוים אסורה עלי בשבועה שהרי שבועה חלה על איסור סופרים כמו שהתבאר והרי זה המוכר אינו חשוד על השבועה לוקחין ממנו הואיל ואלו היתה אסורה לו על הדרך שהיא אסורה לזה לא נעשה חשוד בה שהרי החשוד על הקל אינו חשוד על החמור וקצת רבני צרפת הודו לי בזה אלא שגדולי הדור חלוקים עלי: וגבנה של טרפה או של ספק טרפה כבר בארנו את דינה במסכת חולין פרק כל הבשר: המשנה השביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה בביאור דברים שלהם האסורין באכילה ומותרים בהנאה ואמר על זה ואלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן אסור הנאה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו והפת והשמן שלהם והשלקות ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על שמן של גוים והתירוהו והכבשים שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ וטרית טרופה וציר שאין בה דגה והחילק וקורט של חלתית ומלח סלקונדית הרי אלו אסורין ואין איסורן אסור הנאה אמר הר"ם רוב דברים אלה כגון הפת והשלקות וכיוצא בהם כולם נאסרו כדי שנתרחק מהם ולא נתערב עמהם כדי שלא נמשך בהתערבנו עמהם לשלוח יד במה שהוא אסור ענין אומרם משום אלה הדברים מכלל שמנה עשר דבר שגזרו כמו שביארנו בראשון משבח וזה שאתה רואה שאנו כשאוסרין שלוקיהן אינם הדברים ששולקין בכליהם לפי שזה נקרא גיעולי גוים אבל הם הדברים שאין בה גיעולי גוים ולא כיוצא בהם אבל הם אסורין בשביל שנגמרה מלאכתן על ידי גוי לפי שחכמים אסרו בשביל להתרחק מהם גם כן כל מה שיבשל הגוי ואפילו בשל שום דבר ברשותנו אלא אם היה אותו דבר נאכל כמות שהוא חי או אינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת באותו מקום כי זה לא יאסר כשבשלו גוי משום בשולי גוים ולא יתערב לך איסור בישולי גוים באיסור גיעולי גוים וכבר בארתי זה אבל השמן פסק ההלכה ששמן הגוים מותר והפת יראה מתלמוד הבבלי שהוא אסור אבל פת השוק שמוכרין הנחתומין אסורו מועט וקרוב להתר מפת בעלי בתים והולכי דרכים ובשעת הצורך הדבר מותר לדעתי והוא חוזר למנהג המדינה כמו שכתבתי בפסחים ואין הכבשים שנותנין בהם יין אסורין בהנאה לפי שאין נראה בהם טעם היין אבל הוא נמס ומתבטל טעמו ולפיכך אינן אסורות בהנאה לפי שלא נראה בם מעשה היין וטרית מין ממיני הדגה והוא דג טהור שכותשין אותו עד שהוא שב כמו עיסה והיו אוכלין בו וכשהוא נדוק ונכתש אסרוהו שהוא נכתש עמו דג טמא ואין שם צורה שיורה עליו וציר הוא מיחל הדג המלוח שמתמצה ממנו וכשאין בה אין אנו יודעין אם הוא תמצית דג טמא או מדג טהור ולפיכך אסור וחילק מין מן דג טהור אבל כשהוא קטן לא תמצא בו קשקשת ולא סנפיר עד שיגדל וגדלים בו ואסרנוהו לפי שיעלה מן הים עם מין אחר אסור ויתערב בו ערוב גמור עד שלא יכירו אותו אלא יחידים מבני אדם וקורט של חלתית חתכת חלתית ואסרו אותה לפי שהגוים חותכים אותה בסכיניהם כשמוכרין אותו ובהם שומן הנבלה ובחתיכות החלתית יתפשט אותו השומן בגוף החלתית ומחסר חריפותו ואותו שומן הוא נותן בו טעם לשבח וזה אסור כמו שיתבאר בסוף מסכתא זו ומלח סלקונדית מלח ממקום ידוע היו מעלין אותו גדולי הנוצרים על שלחנם והיו מושחין אותו בחלב החזירים ושומן הדגים וכיוצא בהם ממה שממתק אותו ומשבחו ולפיכך הוא אסור ומה שכפל ואמר הרי אלו אסורין ואין אסורן אסור הנאה למעוטי מוריס וגבנת בית אוניקי שהם אסורין בהנאה לדעת ר' מאיר שמשנה זו שלו: אמר המאירי אלו דברים של גוים אסורים ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו ופי' הטעם בגמ' שמא מאחר שחלבה למכרה עירב לתוכו חלב טמא לרבות בשיעורה ואפילו רוצה אותה הישראל לגבנה יש לחוש לצחצוחים שבו כמו שהתבאר וכן הלכה וכבר בארנו שלדעת אחרוני הרבנים כל שחלבו הגוי לעצמו או שעשה ממנה גבנה אין לחוש לתערובת חלב טמא הא כל שחלבה למכרה אסורה אלא שאתה צריך בה לידיעת תנאים הנזכרים בה בגמרא בסוגיא הבאה על משנה שמינית והם שאם היה חולב בבית וישראל יושב לו בחוץ סמוך לעדר ויודע שאין דבר טמא בעדרו מותר אע"פ שאין רואהו ושאי אפשר לו לראותו ואם היה דבר טמא בעדרו אם היה ישראל יושב בצד העדר והגוי חולב ויודע שחלב טמא אסור לישראל אע"פ שאין ישראל רואהו מותר ובלבד שיהא אפשר לו לראותו אם יעמוד שהגוי מתירא שמא יעמוד ויראהו ויפסיד מקחו הא אם אי אפשר לו לראותו אף כשיעמוד אסור וכן הלכה: והפת עיקר איסורו משום חתנות ר"ל שחששו עליו שמא יבא לאכול עמו ויתחתן עמו מפני שהוא דבר שיש בו קרוב הדעת ואף זו הלכה אלא שהוציאו רוב ענינו להתר מפני צורך חיי נפש והשאירו אסורו במקצת ענינים כמו שיתבאר בגמרא: והשמן פירוש ואף הוא משום חתנות ומ"מ התבאר בגמ' שחזרו והתירוהו מכל וכל ופי' בגמ' על פתן ושמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהם ועל בנותיהם משום דבר אחר ר"ל משום ע"ז ואע"פ שבנותיהם מדאוריתא היא דכתוב לא תתחתן בם פי' בגמ' שהם גזרו אף על היחוד ויינן האמור כאן קצת רבני צרפת פרשוהו בסתם יינן דאלו יין נסך ממש דאוריתא הוא ולא מגזרת חתנות ושואלים בה מה ראו לגזור סתם יינן משום בנותיהם ר"ל משום חתנות והלא ראוי היה יותר לגזור עליו מגזרת יין נסך ודאי ותירצו שיין נסך ודאי אינו מצוי עד שנגזור סתם יינן בשבילו ואחרים תירצו שביין נסך איכא חזקה דאי הוה מנסך ליה לא הוה מזבן ליה וכעין שאמרו בראש הפרק אם איתא דאקצייה ואם איתא דפלחיה לא הוה מזבן לה ואין זה כלום שכל שאין בו אלא תקרובת ודאי מוכרה אחר שהקריבה שאם לא כן למה אסרו גבנת בית אונייקי ומטעם שרוב עגלים שבה נשחטים לשם ע"ז וכן שאמרו בשר הנכנס לבית ע"ז מותר והיוצא אסור כלומר מחשש תקרובת אלא ודאי אינו נמנע מלמכור אלא מה שעבדו בעצמו אבל מה שהקריבו לע"ז אינו נמנע מלמכרו ומה שאמרו אם איתא דאקצייה לא הוה מזבן ליה פירושו עד שישחטנו ויקריבנו וזה הואיל ועדין חי הוא לא הקריבו שאין מקריבין אותו חי אלא שחוט ולפיכך לוקחים ממנו לקרבן אלא שעיקר הדברים כתירוץ ראשון ומ"מ יש שואלים אחר שהפת והשמן והשלקות והכרשים אף הם משום חתנות נאסרו וכן סתם יינם מאותו טעם בעצמו למה נאסר סתם יינם בהנאה יותר מן השאר ועוד שהרי במשנה שלפני זו הוזכרו היין והחומץ לאיסור הנאה ופרשוה בסתם יינם כמו שפרשנו בה והביאו איסור הנאה שלו מדכתיב ביין נסך אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם דאתקש לזבח אלמא מגזרת יין נסך נאסר עד שמתוך כך נאסר בהנאה כמהו ומתוך כך תירצו גדולי המפרשים ששתי גזרות היו בסתם יינן ראשונה גזרו עליו בשתיה משום חתנות כפת ושמן ושלקות וכבשים ובשוליהם ועל זו אמרו כאן על פתן ושמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהם וא"ת ומאי אולמיה דיין מפת ושמן בגזרה זו הואיל ולא גזרו בו אלא לשתיה והלא כלם נכללו באסור אחד ומשום חתנות מ"מ חבת היין תקפה מכולם ומתוך שיכות הבא מחמת הפת והשמן יהו באים לקרוב הדעת בשתיית יין ויבא לידי חתנות ואח"כ ראו חבת נסוך תקפה עליהם וגזרו בה אסור הנאה מחשש גזרת יין נסך וזו היא שבמשנה הקודמת הוזכרו היין והחומץ לאיסור הנאה והביאוה מיין נסך למדת שכלם מגזרת חתנות אלא שבסתם יינם ניתוסף איסור הנאה ומתוך כך לא שאלו בה גם כן והא גזרה לגזרה היא שהרי כלה חדא גזרה היא וכן יש לדון שאין נמנעין מגזרה לגזרה אלא בשל ישראל הא בשל עובדי האלילים לא כדי להפליג ברחוקם: והשלקות פירוש דברים שלנו שבשלם גוי בהכשר כגון ירקות בשר ודגים ודברים אלו אף הם אסורים משום חתנות כמו שכבר בארנו שפתן ושמנן ויינן ושלקות שלהם כלם משום חתנות נאסרו אלא שלא הושוו המדות בהם כמו שיתבאר בגמרא בפרטיהם ופת שלנו שאפאוהו גוים בכלל שלקות הוא ויש שואלין א"כ מה הוצרך לשנות פת בפרט עד שתירצו אחרוני הרבנים שהפת אינו בכלל שלקות שאפיה לחוד ובשול לחוד ומ"מ בתלמוד המערב הקשו ופת לאו מתבשילי גוים הוא אלמא שבכלל בשול הוא ומתוך כך תירצו רבים שתחלה גזרו על השלקות ולא כללו בהם את הפת מפני שצרכו מרבה ואח"כ ראו שקרוב הדעת הבא על ידו מרובה וגזרו עליו וכשעמעמו עליו והתירו בו קצת דברים כמו שבארנו נשאר איסור השלקות במקומו או שמא תחלה גזרו על הפת מפני שקירוב הדעת מרובה בו וחתנות שלו מצוי ואח"כ גזרו על כל השלקות: כבשים הוא שכובשים דג או ירק או ראש בהמה או רגלי בהמה אחר בשולן בתוך דברים חדים ומתובלין ולפעמים נותנין בהם יין או חומץ ואעפ"כ הואיל ולא נודע בודאי מותר בהנאה ומ"מ אמרו עליה בגמ' לא שנו אלא שדרכן אבל בידוע אסור בהנאה כלומר שאם נודע בודאי שנתנו בהם יין אף בהנאה אסור אע"פ שיין נסך המתערב בשאינו מינו אינו אוסר בהנאה כדרך שאמרו במוריס אף בנותן טעם לא נאמר כן אלא במוריס שאינו עשוי להשביחו אלא להעביר זוהמא שבו אבל בכאן שהוא נתון בו להשביח גוף המאכל ולמתקו הואיל ונתן טעם אף בהנאה אסור וי"מ שלא סוף דבר בזו שנודע שנתן יין באלו בפרט אלא אף כל שידוע שדרך רוב בני אדם בכך אסור בהנאה אע"פ שלא נודע באלו בפרט ושמא תאמר הא תרתי ספיקי נינהו שמא לא נתן בהם יין כלל ואם נתן שמא לא נתן טעם עד שמתוך קושיא זו פרשוה כפירוש ראשון ולאשמועינן דלא דמי למוריס ולדעתנו עיקר הדברים כפירוש שני ואין כאן אלא חדא ספיקא שכל שניתן שם יין הואיל וכונת הנתינה למתק את הטעם ודאי נותן הוא בכדי שיעור מתוק וגדולי קדמונינו תרצו שכל שגזרו בפרק זה בשל גוים כך היתה הגזרה ואין לדקדק בה כמו שכתבבו למעלה: טרית טרופה פירוש טרית הוא מין דגים קטנים וטורפין אותם ועושין מהם מאכל וכשהם שלמים הם נכרים אם יש בהם טמאים אם לאו אבל כשהם טרופים אבדה הכרתם וטעם איסורם מחשש תערובת דג טמא וגדולי הרבנים וכן גדולי המחברים פירשו שהוא מין דגים קטנים מלוחים ומדבריהם אתה למד שאין חוששין שמא נמלחו עם הטמאים שאם כן אף בשאינה טרופה היה נאסר ולמטה יתבאר דין זה בסוף הפרק: וציר שאין בה דגה פירוש ציר של דגים ואין שם דג כלל וכשאותו הציר הוא מדגים טהורים נברא עמו דג קטן וקורין אותו כולבית וכלבית זו דג טמא לדעת גדולי הרבנים ומ"מ חכמי ספרד פי' שהוא דג טהור וכשאנו מוצאין אותו לשם הוא מעיד לבו על הציר שהוא טהור אבל כשאין דג ר"ל כלבית זו הרי ספק לנו שמא נתערב בציר זה ציר של דגים טמאים ואסור באכילה: חילק הוא קבוץ דגים קטנים שלא העלו עדין סנפיר וקשקשת ועושין מהם מאכל כשהם שלמים ורובם טהורים ונכרין לבקיאים ומ"מ הואיל ואין נכרין להמון שמא נתערב בו דג טמא שאע"פ שלא נטרפו אינם נכרים לכל דבר וכבר בארנו למעלה שאותו של אומן מותר: קורט של חלתית פירוש חלתית הוא עשב חד שהיו רגילים לאכלו וקורט הוא קלח שבו ועיקר איסורו מפני סכין האסור שחותכין בו את החלתית ולשון הגמרא בזה משום דמפסקא ליה בסכינא כלומר ואיכא שמנונית הסכין ואמרו עוד ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה שמנינותא והויא ליה טעם לשבח ויש שואלין בה והא שמנינות בעין הוא שיש על הסכין ושמנינות בעין ודאי נותן טעם לשבח הוא אף כשהוא בכלי שאינו בן יומו כמו שבארנו בחולין בשמועת השוחט בסכין של גוים ותרצו בה דבשל בעלי בתים הכי נמי אבל זו בחלתית הנמכר בחנות נאמרה ואע"פ שמן הסתם מקנחין אותו עד שאין שם שמנונית בעין אחר שהוא נמכר בחנות שסתם הדברים כל הנמכר בחנות חנוני מקנח את כליו כדי ליפות את מקחו ואין כאן לא משום גיעול ואין לחוש שיפליטנו מ"מ חורפת החלתית גדולה עד מאד ומפלטת ואע"פ שנותן טעם לפגם הוא שהרי סתמו אינו בן יומו וכל איסור שמצד פליטה נותן טעם לפגם מותר מ"מ מתוך שהוא ממתק חורפת החלתית הרי הוא כנותן טעם לשבח ואע"פ שבאתרוג וצנון פירשנו במסכת חולין שדי לו בקליפה צנון ואתרוג הם גסים ואין הפליטה עוברת מקצה אל קצה אבל קורט דק הוא וכשאתה קולפו מכל צדדיו אין לנשאר שרש ועיקר או שמא מתוך שחורפתו יתרה החמירו בו ואף גדולי הרבנים החמירו מטעם זה בחתיכת בצלים בסכין של גוים: מלח סלקונדרית הוא מין מלח ידוע אצלם וטעם איסורו שהיה נודע אצלם שהיו מערבין בה קרבי דגים כל אלו אסורין באכילה ומותרין בהנאה ולמדת ממשניות אלו שהדברים שהוזכר בהם איסור בפרק זה אע"פ שכלם נאסרו במנין אין טעם האיסור שוה בהם אלא יש מהם שנאסרו מחשש סרך ע"ז עצמה ומהם מחשש חתנות מחמת קרוב הדעת שבהם ונמצא שהם מחשש סבת ע"ז ומהם מחשש איזה איסור וכשם שלא הושוה טעמן כך לא הושוה איסורן אלא מהם שלא זזו ממקומם להקל בהם כלל כלל ויש מהם שהקלו בו במנין גם כן ומהם שנהגו בקצת מקומות להקל בהם לפי מה שראו טעם איסורו כמו שבארנו בקצת פרטים למעלה ואף באותם שנאסרו מטעם אחר הקלו בו בזה יותר מבחברו לפי הראוי בכל אחד ואחד שהרי שכר נאסר משום חתנות לדעת קצת והתירוהו לשתותו בביתו של ישראל שאין קרוב הדעת מצוי בו כל כך להחמיר בו כשאר הדברים ומ"מ המחמיר בכל מה שאפשר ינוחו לו ברכות על ראשו: זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא אלא שיש בגמרא דינים ארוכים להשלמת ביאורם והדינים הבאים עליה בגמרא עם שאר דברים שנתגלגלו בתוכה אלו הם: כבר בארנו שהפת עיקר איסורו משום חתנות ויש שואלים למה לא נאסר מחמת געול כליהם ואינה שאלה שאם של פלטר הוא סתמו מיחד כלים להחם בו את המים כדי לעשות בנקיות ואם של בעל הבית י"מ מפני שסתם קדרותיהם אינם בני יומן והוא הטעם שהתירו בכוספן של גוים האמור למטה ובמשחא שליקא ובקפרסין וקפליטין ואהיני דארמאי וברוב אותם השנויות בפרק זה וכמה שמועות נזכרו בתלמוד בהתר פת של גוים במקום שנהגו לאכלו שהם בדרך שנעשה בכליהם ולא חששו בו לגיעולי גוים ומ"מ גדולי המפרשים חוששין לבת יומה וכל שהותר בפת דוקא מן הפלטר או בנילוש בפני ישראל בכלים טהורים וכל שאר הדברים שהוזכרו טעם הדברים מפני שאף בבת יומא פוגמין ולי נראה שהפת מתוך שמיחדים כלים ללישה מן הסתם ושאין בעלי בתים רגילים ללוש בכל יום אין חוששין בו לקדרה בת יומא וכל שכן בשאר הדברים שהוזכרו שאין לחוש לבת יומא אלא בתבשיל שהרגילות בו בכל יום וקפריסין וקפליטות אין דרכם לבשלן לאכלן לשעתן אלא לבשלם ולכבשם להצניעם וכל שאין הרגילות לבשל בו בכל יום אין חוששין בו לבת יומא הא כל שבתבשיל חוששין כך נראה לי ברור ולמדת שעיקר איסורו של פת משום חתנות הוא: אחר שנאסר הפת מן הטעם שהזכרנו במשנה ערערו ההמון באיסורו והתירוהו במקצת ואע"פ שהוא משמונה עשר דבר שאמרו עליהם שאין שום בית דין יכול לבטלם אפילו גדול שבגדולים וכל שכן על ידי קטן מהם מ"מ כעין גזרת טעות היתה מפני שלא היו רוב צבור יכולין לעמוד בה וכל גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד אע"פ שנאסרה במנין יכול מנין אחר לבטלה אע"פ שאינו כמותו ואף משמנה עשר דבר אחר שלא פשטה בכל ישראל ומה שהתירו הוא ליקח מן הפלטר במקום שאין פלטר ישראל שהפלטר באומנותו הוא עוסק ואין כאן קירוב הדעת אבל במקום שיש פלטר ישראל אסור בעיר אבל בשדה מותר מפלטר גוי אע"פ שיש פלטר ישראל בעיר הסמוכה לו אבל פת של בעלי בתים אסור לעולם אף בשדה ואף בשאין פלטר ישראל אא"כ יש שם חשש סכנה כדין שאר איסורין של סופרים כגון שאין לו מה יאכל והתענית קשה לו וגדולי המחברים כתבו עד שיתענה שלשה ימים וכן מצאתיה לגאונים הראשונים ואין הדברים נראין שכל חשש סכנה לענין זה סכנה הוא כל שאין שם פלטר ישראל אבל יש שם בעלי בתים ישראלים יש אומרים שהוא צריך לחזר אם ירצו למכור או ליתן לו קודם שיקח מן הפלטר ואין נראה לי אין דרכו של אדם להטריח בעלי בתים בכך והילכך אף במקום שיש בו בעלי בתים מרובים ישראלים לוקח מפלטר גוי ויש מקילין ביתר ממה שכתבנו ויש מחמירין מצד שנוי פרושים שיש להם בסוגיא ועיקר הדברים כמו שכתבנו: לפי דרכך למדת על מה שנאמר בקצת חכמים בסוגיא זו שהיו אוכלין בשדה ואמרו עליהם שלא לספר שמועה משמם עד שיפרושו ויקבלו דברי חברות שפת של בעלי בתים היה ואעפ"כ אין שם נדוי ולא מלקות אחר שהגזרה היתה כעין טעות כמו שבארנו ומ"מ הסכימו הגאונים שאם היה שבת ואין לו מה יאכל מותר אף בשל בעלי בתים אם אין לו פת אחרת כדי שלא יתענה בשבת ויש מתירין גם כן אף בחול בפת בעלי בתים בביתו של ישראל עצמו ובדמיון מה שאמרו בשכר שאיסורו משום חתנות והותר לשתותו בביתו של ישראל עצמו ומזו סמכו לאכלה לפעמים בפונדקאות שמאחר שבשכירות לנים שם הרי הוא כבית שלהם ואי אפשר לומר כן שהרי בפרק אחרון ס"ה ב' בההיא ארבא דנפל עלה יין נסך אמרו לזבנינהו לגוי שלא בפני ישראל כלומר שלא יבא הישראל לקנותו אלמא אף בביתו אסור: היה בעיר שאין שם פלטר ישראל ויש סמוך לה פלטר ישראל או שהוא בשדה ויש בעיר פלטר ישראל אינו צריך לחזר אחריו הואיל ובמקום שהוא לשם אין שם פלטר ישראל: מה שהותר מכלל זה והוא ליקח מן הפלטר במקום שאין שם פלטר ישראל לגמרי הותר ואפילו היה פת בסלו הואיל וזה של פלטר ערב לו יותר וכן כתבו גדולי האחרונים שבספרד וכן הדין אם היה שם פלטר ישראל אלא שאין פת שלו משובח כשל פלטר גוי: פת של בעלי בתים שהוא ביד הפלטר למכרו או פת של פלטר שכבר לקחו בעל הבית ונעשה פת שלו גדולי המפרשים כתבו שהכל הולך אחר עקרו ואם נאפה ביד בעל הבית אסור אף ביד פלטר ואם נאפה ביד פלטר מותר אף ביד בעל הבית שהרי מפרק השוכר בשמועת ביתא דחיטי דנפל עליה יין נסך יראה שפת שנאפית ביד ישראל ומכרה לגוי מותר לישראל לאכול ממנה אע"פ שנעשית פת של גוים וכמו שאמרו עליה שריה רבא למיפא ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל הא בפני ישראל לא שמא מאחר שהישראל רואה שביד ישראל נאפה לוקחה מן הגוי ואוכלו ואינו יודע בליעת יין נסך שבו אלמא אלמלא בליעת איסור שבו מותר היה לישראל אחר שנאפה ביד ישראל וכל שכן שאם נאפה ביד גוי ולקחה ישראל אסור אף לישראל אחר וכן כל כיוצא בזה הא למדת שבכל הולך אחר עיקר אפייתו וקצת חכמי הדור מפקפקין בזו ודוחים ראיה שהזכרנו מפני שאינו דומה פת שלנו הבא ביד גוי לפת פלטר הבא ביד בעל הבית שפת שלנו התר גמור הוא ואי אפשר ליאסר ביד הגוי אבל פלטר אפייתו כאפיית גוי אלא שהלקיחה מידו התירו ואין אפיתו מתרת אלא המכירה על ידו אחר שאין דעתו אלא להשתכר אין כאן קרוב הדעת ונמצא לדעת זה הפך הדברים שפת בעלי בתים ביד פלטר מותר ושל פלטר ביד בעלי בתים אסור ולמדת שפתו של גוי שאפאו הפלטר אסור ומ"מ הם פי' שאף לדעת זה ישראל ששלח גוי לקנות פת מפלטר אע"פ שאין שליחות לגוי ונמצא שהגוי הקונה לא זכה בו בשביל ישראל המשלח ואחר שכן ישראל זה לא זכה בו מיד הפלטר אעפ"כ מותר הואיל ואין דעתו של שליח זה לזכות לעצמו הרי הוא כאלו זכה בו ישראל זה מיד הפלטר ונראין הדברים: גאוני ספרד כתבו שהכותח שנתערב בו פת של גוים אין חוששין לו הואיל והכותח אין בו משום חתנות כל המתערב עמו נגרר אחריו אע"פ שנתן טעם: הרבה ראינו מקילים בפת של גוים ונסעדים ממה שאמרו למטה בימינו התיר את הפת ומוכיחים משם שלא פשט איסורו בכל ישראל מצד שלא היו יכולים לעמוד בו שאלו פשט איסורו לא היה בידו להתירו הואיל ויכולין לעמוד בו וכן נסעדו במה שאמרו בתלמוד המערב שבפסח ראשון חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה הא באכילה אסור תפתר במקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים ומן הסתם על של בעלי בתים נאמר וא"כ כשהתירו הכל התירו ומ"מ לשטתנו אף זו בשל פלטר נאמרה ולא התירוהו אלא על הדרך שכתבנו ואע"פ שעכשו אין חשש חתנות בדבר שאף הם מתרחקים ממנו מ"מ אין בידינו להתיר אלא מה שהתירו ומ"מ כל שמנין חכמי הדור באים להתירו רשאין אחר שאין רוב צבור יכול לעמוד בה ואף גדולי המחברים כתבו בפירוש המשנה בשני של פסחים על שמועת תלמוד המערב שהזכרנו שמשם למדנו שהדבר תלוי במנהג ושבכל ארץ ספרד נהגו לאכלו: יש מי שמתמיה שמכיון שאף בפת יש בו משום בשולי גוים כמו שיתבאר למטה יאסר פת פלטר שלהם משום בשולי גוים ואין הדבר כן מכיון שבשולי גוים אף הוא משום קרוב הדעת נאסר לא נאסר אלא בשלנו ועל הדרך שהתבאר אבל מה שהותר לנו משלהם לא יאסר משום בשולי גוים: +
תוספות רי"ד (מהדורה קמא)פיסקא הפת והשמן שלהם והשלקות קשיא לי אמאי תני פת בלחוד והא בכלל בישולי גוים הוא ונ"ל שהפת שלהם נאסרה אע"פ שאין בה בישולי גוים כגון שאפאה ישראל להם אפ"ה אסרוה משום חתנות ואין טעם הפת משום בישולי גוים דומיא דשמן שלהם שלא נאסר אלא משם חתנות תדע דהכי הוא דהא פיתן ושמנן מי"ח דבר הן ואילו בישולי גוים לא נמנה בכלל י"ח דבר ש"מ אע"פ שאין בה בישולי גוים שאפאה יראל לגוים אפ"ה אסרוה משום חתנות וכן השמן ובישולי גוים נמי נאסרה משום חתנות ואע"פ שבישל הגוי בכלי ישראל או בכלים חדשים דליכא למיחוש לגיעולי גוים אפ"ה אסורין והאי דאמרי' לקמן גבי פת הילכך האי ריפתא דשגר גוי ואפה ישראל א"נ שגר ישראל ואפה גוי א"נ שגר גוי ואפה גוי ואתי ישראל חתי חתויי בגחלים שפיר דמי דוקא בפת ישראל שנתנה לנחתום גוי לאפותה אבל בפת גוים אע"פ שנחתום של ישראל אסורה היא. ירושלמי ופת לא מתבשילי גוים היא כך אנו אומרים מקום שאין תבשילי ישרא מצוים יהו תבשילי גוים מותרין אלא ביני מקום שאין ישראל מצוי' בדין הוה שתהי פת גוים אסורה ועיממו עלי' והתירוה מפני חיי נפש עיין לקמן בפ' השוכר: +
תוספות רי"ד (מהדורה תנינא)כיון דטהור נמי איכא נסיובי כו' בהאי תירוצא מיתרצי תרווייהו דבין איבעיא לי' לכמכא בין איבעיא ליה לגבינה ליכא למיקם עלה דמילתא אע"ג דבעי לי' לגבינה לא מצי למיסמך אאוקמי דהא איכא נסיובי דלא קיימי ואע"ג דאיכא בי' חלב טמא דלא קאי יש לומר מעורב הוא עם הנסיובי שעומדים בתוך הגבינה הילכך לשום ענין אינו מועיל חלב הגוים ואין ישראל רואהו ונ"ל דלא גרסי' והשתא אתי שפיר השתא דאתית להכי דמעיקרא הוה סבירנא דכל החלב עומד ולא ישאר בו כלום והילכך אין לחוש לגבינה בחלב טמא אבל השתא דאתית להכי גם הגבינה של גוי יש לפרש טעם האיסור שלהם משום חלב טמא שנתערב עם הנסיובי וקאי ביני איטפי והמורה ל"ג תשתא דאתית להכי אלא איבעית אימא ומפרש האי גבינה כל מאי דאמרן אי דבעי לי' לגבינה ה"נ ואינו נראה לי דבכל הגמרות כתוב השתא דאתית להכי וכך גורסים שאר המפרשים גם לפי דברי המורה לא הו"ל למימר גבינה נמי אלא לגבינה נמי והוה משמע דקאי אחלב השתא דאמר גבינה נמי משמע דקאי לפרושי טעם גבינה דאיירינן בה לעיל מאיזה טעם נאסרה עיין במהדור' תליתא': מכלל דאיכא למאן דשרי אין דכי אתא רב דימי כי' פי' למדנו משום שהתירוה העם ואע"פ שטעו והתירו שלא ברשות ב"ד הניחום ב"ד בהיתרן ולא דינו לאסרם כדמפרש בירושלמי עימעמו עליה והתירוהו ומאז נהגו היתר בדבר וזהו מכלל דאיכא למאן דשרי שבודאי אין חכם שהתיר פת גוים לכתחלה אלא מאליהם התירוהו העם אלא שב"ד לא רצו למונעם: הכי אמר אביי הילכתא כר יוחנן מסתברא כמה דפסק רבינו יצחק מפאס זצוק"ל מטמא דגאון דלא פסק אביי הלכה כר' יוחנן אלא גבי ביצה אבל לא בדג מליח וטעמא דמילתא דביצ' נשתני' ע"י האור אבל דג מליח לא נשתנה ע"י האור ולא גזרו רבנן משום חתנות אלא בשלקות שצריכין בישול אבל במלוחי גוים לא גזרו: פרק ר' ישמעאל (רמזים) +
תוספות רי"ד (מהדורה תליתאה)פיסקא ואלו דברים כו' עד וטרית טרופה פירש המורה מין דגים קטנים מלוחים. טרופה שנטרפה ונשתברו הדגים ואין ניכרין הילכך חיישי' לטמאים ואינו נ"ל דהא אמרי' לקמן גבי טרית שאינה טרופה ת"ר אי זו היא טרית שאינה טרופה כל שראשה ושדרה ניכר ואמרי' אמר רב פפא. הילכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר. של כל אחד ואחד. מיתיבי חתיכת דג שיש בה סימן בין בכולה בין במקצתה אפילו אחד במאה שבהן מותר. אלמא מיכן מוכיח שטרית דג גדול והיא טונינא בלע"ז וחותכין אותה חתיכות חתיכות וממלאין ממנה חביות וטרופה היא שהיא חתוכה לחתיכות קטנות שאין ראשה ושדרה ניכר וחיישי' לחתיכות דג טמא. אבל אם הראש או שדרה ניכר כל חתיכות החבית מותרות דסתמא דמילתא ממנה נחתכו כאשר אני עתיד לבאר לקמן. וכך פירש בערוך טרית טנוניא בלע"ז. השתא דאתית להכי גבינא נמי איכא דקאי ביני אטיפי. אינו נ"ל מה שפירשתי במהדורא תנינא דאגבינת הגוים קאי דא"כ היינו דר' ירמי' דאמר לעיל לפי שא"א לה בלא לחלוחי חלב. מה שפירש המורה נ"ל דהא דתריץ כיון דבטהור איכא נסיובי דלא קיימי לא תירץ אלא היכא דקבעי לי' לכמכא אבל לגבינה קס"ד דכל שאינו נקפה יוצא והולך לו. הילכך אי קבעי לי' לגבינה שפיר דמי והשתא הדר מתרץ דאפילו לגבינה נמי אסור דאיכא דקאי ביני איטיפי: +
מהרש"א - חידושי הלכותגמרא לא תשתעו מניה דאיבו כו' כצ"ל ועיין הפירוש בפירוש הר"ן: תוס' ד"ה לגבינה איכא כו' לצורכו ליכא למיחש כו' עכ"ל כצ"ל: +
מהרש"א - חידושי אגדותלמה ת"ח דומה וכו'. לכאורה לפי הדמיון הת"ח דומה לשמן הטוב שבצלוחית ולא ה"ל דומה לצלוחית וי"ל שדימה גוף הת"ח לצלוחית והשכל שבו שהוא כח הנשמה לשמן הטוב הדולק בו כמ"ש נר אלהים נשמת אדם וקאמר שאל תחשוב להחזיק תורתך לעצמך שלא ללמדה לאחרים ושתהא אתה נקרא ת"ח ולא אחר דאדרבה קח לך המשל מהצלוחית של פלייטין כשהוא מריק שמנו לכלי אחר אף הוא ריחו נודף שהוא נתבשם בשמן שהיה בו כבר אבל אם הוא אינו מריק שמנו נשאר הוא מכוסה ואין ריחו של צלוחית נודף כך הוא ת"ח אם הוא מריק תורתו ומלמדה לאחרים ריחו נודף ומוסיף בחכמה וכשהוא מכסה תורתו ומחזיק תורתו לעצמו אין מוסיף בחכמה ואהא קאמר. ולא עוד אלא דברים שמכוסים ממנו מתגלים לו. ע"י שמלמדה לאחרים כדאמרינן (תענית ז. מכות י א) הרבה למדתי מרבותי ויותר מחברי ויותר מתלמידי והתוספות פירשו בענין אחר ע"ש. וקאמר ולא עוד אלא וכו'. ע"פ מ"ש בפרק ר"ע אריב"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה וכו' עד מיד כל אחד ואחד נעשה אוהבו ומסר לו דבר שנאמר לקחת מתנות וגו' ואף המלאך המות מסר לו דבר שנאמר ויתן את הקטרת וגו' הוא שאמר הכא שמי שזכה וזיכה את הרבים כמדתו של משה רבינו ע"ה זוכה גם הוא שאף דברים המכוסין מתגלין לו על ידי מלאכי השרת כמו שנתגלו למשה ואף מלאך המות נעשה אוהבו כמו למרע"ה כמ"ש. וקאמר ולא עוד אלא שנוחל שני וכו'. שמצינו בענין זה בסמוך לו בפרקי אבות באברהם שזכה וזיכה את הרבים כמ"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן ועל ידי כך נוחל הוא ותלמידיו שני עולמות גם זה מתלמודו שמריק תורתו וזיכה אותה לאחרים ראוי לנחול שני עולמות ודריש מעלמות ג' דרשות דמדלא כתיב על מות בשתי תיבות ע"כ דיש למדרש ביה עוד דרשה אחרינא ומדלא כתיב עולמת בוי"ו אחר העי"ן ע"כ דיש למדרש ביה עוד דרשה אחרינא ומדלא כתיב עלומות בוי"ו אחר הלמ"ד ע"כ דיש למדרש ביה עוד דרשה אחרינא וק"ל: +
מהר"םד"ה מכלל דאיכא למ"ד דשרי וכו' וכהאי גוונא במנא דעובד כוכבים וכו' פירוש אם אוכל ישראל בכלי דעובד כוכבים שנבלע בהן טעם פיתו: ד"ה זליפתן פ"ה פליטתן ונראה שאותה פליטה באה מכח השמן שהוריקו וכו' כדאמרינן לקמן. מהראיה שהביאו התוס' מהא דבפרק בתרא נראה דר"ל שהשמן כשמריקין אותו תוך איזה כלי אותו העירוי מפליט מה שנבלע בו ואם כן ה"נ לשמואל שאוסר השמן מטעם פליטת הכלי ר"ל נמי שמתוך שעירו והוריקו השמן לתוך הכלי האסור נפלט ממנו האיסור לתוך השמן וא"כ לשון התוספות שלפנינו שכתוב שהוריקו מכלי האיסור אינו מיושב לפ"ז והיה נראה להגיה שהוריקו לכלי האיסור ודו"ק ומה שהוכרחו התוס' לפרש כן משום דתקשה לשמואל דמפני מה אסרו השמן יותר מכל יתר הדברים ועוד קשה לישנא דזליפתן ולא קאמר פליטתן או גיעולן כמרגלא תמיד בגמרא דקאמר גיעולי עובדי כוכבים לכך כתבו דאותה פליטה באה מכח עירוי לכך קרי לה זליפה ואע"פ כן מסיימי התוס' ולשון זילוף קצת קשה משום דלא מצינו בגמרא דעירוי מקרי זליפה וק"ל: +
רש"שרש"י ד"ה כבשין (במשנה). שכובשים דגים כו'. כצ"ל: רש"י ד"ה וציר. והיא עצמה טמאה. והר"ן לקמן בשם ר"ח כתב שהיא דגה טהורה וכן הרמב"ם בחבורו. והתו"ח ה"ר לדבריהם מירושלמי פ"ו דנדרים הל"ד הנודר מדגה אינו אסור אלא בכלבית. ולכאורה י"ל דהכוונה שם לאסר בהנאתו עי' עירובין (ל) אולם בירושלמי איתא מה שאני טועם ע"ש ולפ"ז הראיה נכונה: +
הגהות יעב"ץגמ' ולא עוד שמלאך המות אוהבו. נ"ב דניחא לי' בת"ח כההיא דדרש ר"י דפפוניא אתא ונשקיה אכרעיה: +
בן יהוידעלְמַה תַּלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל פְּלַיְטוֹן (שיר השירים א, ג). נראה לי בס"ד דימהו לתלמיד חכם לצלוחית ותורה שבתוכו לפלייטין היינו דהתורה נקראת אֵשׁ דכתיב הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ (ירמיה כג, כט) ואותיות אֵשׁ במילואם מלוי אלף-'פל' שֶׁל פְּלַיְטוֹן ומלוי שין-'ין' שֶׁל פְּלַיְטוֹן שהם ב' אותיות ראשונות וב' אותיות אחרונות לומר שהתורה היא מזון הנפש כבשמים שהם מזון הנפש כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מג:) איזהו דבר שהנשמה נהנית בו? זה הריח. וכן כשתלך לגן עדן ניזונת מן ריח הטוב בלבד ודימה התלמיד חכם לצלוחית כי התורה שלומד החכם ומפרש אותה היטב נקראת בשם צליית בשר דכתיב וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר (קהלת יב, יב) ואמר רבא כל הלוהג בה טועם טעם בשר (עירובין כא:) והבנת התורה וביאור שלה יכונה בשם צליה כמו שאמרו על מאמר אדם הראשון מסב בגן עדן היה ומלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין (סנהדרין נט:) והיא רמוזה באות חי"ת על שם ח' דרגין שיש בה שהם כשר ופסול טמא וטהור חייב וזכאי אסור ומותר וחלק תיבת 'צְלוֹחִית' לשתים וקרי 'צלו חית' היא התורה שיש בה חי"ת דרגין. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁמְּכֻסִּין מִמֶּנּוּ מִתְגַּלִּין לוֹ (שיר השירים א, ג). פירוש מדה כנגד מדה הוא פותח לבבות אחרים בלמדו אותם כן הקדוש ברוך הוא יפתח לבבו בדברים הסתומים ממנו שלא יהיה נצרך ללמדם מאחרים. +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרגמ' בשרף הערלה. עיין בריטב"א קדושין דף לח ד"ה דתנן: +
מראית העיןדרש רב נחמן בר רב חסדא מ"ד לריח שמניך טובים וכו'. יש לרמוז לריח שמניך טובים ס"ת חכם ור"ת שלט רמז שאם הוא חכם שלט ביצה"ר דתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא תדיר כדעת רב יוסף ואתיא מכללא דמ"ה אהבו כדקאמר בסמוך: מגולה ריחה נודף וכו'. ומטעם זה חיבר רבינו הקדוש המשנה ורבי חייא ורבי אושעיא הברייתות ורבינא ורב אשי התלמוד והגאונים והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ושאר רבוותא חיברו ספרים להאיר עיני כל ישראל וזה רמז לריח שמניך בגימטריא כן המחבר ספר בג' כוללים לג' תיבות בדקדוק והיינו שמן תורק שמריק השמן שיהנו כל ישראל שמך שישאר שמו גם שמך גימטריא כספר דכשם דהספר קיים כן שמו יזכר לטוב על כן עלמות הת"ח הענוים שדומים לנשים כמשז"ל ביומא דף ע"א ורז"ל במדרש כינו לת"ח בשם בת ופירש הרב זרע ברך ח"ג בתחילת הספר שמדמה הת"ח לבת שיושב תמיד בבית כמו הבת ועוסק בתורה ובזה ניצול מיצה"ר וכו' ע"ש וזה רמזנו לע"ד בראשית אותיות אשרי בת וזה רמז על כן שחיברת ספר עלמות הת"ח שדומים לבנות ועוסקים בתורה אהבוך שערכת לפניהם התורה וגם דברים המכוסים ממנו מתגלים לו בעה"ז וגם לעה"ב מגלין לו סודות ובזה מתקן יצה"ר ועושהו טוב ומ"ה אוהבו שיש לו מעט תקון. ונוחל שני עולמות דשפתותיו דובבות בקבר. וכשקורין במשנה וברייתות ודיני התורה יש חלק למחבר שחיבר דיני התורה וצדקתו עומדת לעד לזכות את הרבים ומטי ליה הנאה תדיר בעה"ב ונוחל ב' עולמות: |