והא מיפליג פליג עילויה. ואמר כיון דאפשר ליה למיעבד עונג שבת בכה''ג ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר אין מעלין: דרבי יהודה עדיפא. מיקל טפי פורתא ואמר כיון דיכול ליתן (עליו) עיניו בצד זה ולאכול בצד זה לא הוי מתקן בהעלאתו ומעלין: מתני' מטה על צדה. מטה חבית על צדה אם צריך ליטול מן היין והאבן נופלת ולא יטלנה בידים: היתה בין החביות. וירא שלא תפול האבן על החביות וישברם: מגביה. לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה על צדה: לשלשת. שום דבר מיאוס כגון רוק או צואה: מקנחה בסמרטוט. ולא יתן עליה מים דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים הוא כבוסו: היתה. לשלשת זו על כר של עור דלאו בר כיבוס הוא: נותן עליה מים עד שתכלה. ומיהו כיבוס ממש לא והואיל וסתם כרים וכסתות רכים נינהו שייך למימר בהו כיבוס בעורות רכין ומיהו שרייתן לא זהו כבוסן וכן מפורש בזבחים בפרק דם חטאת: גמ' לא שנו. מטה על צדה דחבית: אלא בשכח. ששכח האבן עליה בין השמשות ולא מדעת: נעשה חבית בסיס לדבר האסור. ואסור להטותה שאף החבית מוקצה: מאן תנא. דמתניתין דקתני מגביה ומטה על צדה דאית ליה דכי טרח מטרח בחבית דהוי היתרא ולא יטול האבן ממש דהוי איסורא ואע''ג דהשתא נמי אבן מטלטל בהדי חבית: רבן שמעון. אליבא דבית הלל: בורר אוכל ואוכל. המאכל יטול והפסולת ישאר בכלי: בורר כדרכו. נוטל פסולת ומניח אוכל אם ירצה: כשהאוכל מרובה על הפסולת. דאי שקיל אוכל מפיש בטרחא: דברי הכל בורר אוכל. דבהיתירא טרח ולא באיסורא ופרכינן והא הכא דמתניתין דאוכל מרובה על הפסולת וכי מגביה האבן עם החבית טרח טפי והוה למשקל פסולת כר''ש: כיון דאי בעי למשקל. לכולי יין מן החבית לא משתקיל ליה יין שבשוליה עד דשקיל ומגבה לה לחבית כפסולת מרובה דמי דאי בתחלתו לא מגבה לה לחבית סוף סוף מיבעי ליה לאגבוהה תו לחבית הלכך הוה ליה מפיש בטרחא: ה''ג לא משתקל ליה עד דשקיל לה ול''ג עד דשקיל לה לאבן: היתה החבית מונחת באוצר. כלומר במקום מכונס שאוצרין שם חביות הרבה ודואג שמא יטלה ותפול האבן על החבית שאצלה: לא שנו. דמנער: נעשה. הכר בסיס למעות ואף הכר אסור בטלטול: לא שנו. דמנערה ואינו מטלטלה בעודן עליה: אלא שצריך לגופו. של כר לשכב עליו הלכך בניעור סגיא ושדי ליה באתרייהו: אבל צריך למקומו. של כר. מטלטלו עם המעות למקום אחר: דסקיא מלאה מעות. גרסינן: בסרטיא. רה''ר: הניחו עליה ככר או תינוק. דלישתרי לטלטלה אגבייהו תוך ד' אמות וטלטלוה פחות פחות מד' אמות או במחיצה של בני אדם כדאמרי' בעירובין (דף מג:): בשוכח. אבל במניח מדעת מערב (יום) שבת לא התירו לו לטלטלה ע''י ככר או תינוק: אלא למת. משום כבוד הבריות כשמוטל בחמה: אביי מנח כפא אכיפי. מניח תרווד על העומרים לטלטלן אגב תרווד: אבר יונה. חי [בלא] מליח: חריפא שמעתתא דדרדקי. סבורים הם שהם חריפים: אימר דאמור רבנן. בארנקי ודסקיא מניח עליה ככר או תינוק בשכחה ובמקום התורפה ומשום הפסד ממון: אמר אביי. אנא שפיר מטלטלנא כיפי ואפילו בלא תרווד: אי לאו דאדם חשוב אנא. ואנא מחמיר על עצמי שלא ילמדו ממני להקל באסורין: כפא אכיפי למה לי. בלאו כפא נמי שרי לטלטלינהו דהא חזו למיזגא עלייהו: לאומצא. לאוכלו חי בשבת שיש בני אדם שדעתן יפה ואוכלים בשר חי וקרו לה אומצא: הא לא חזי לאומצא לא. ואע''ג דחזו לשונרא דאמרינן מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים: כר' יהודה. במסכת ביצה (דף ו:): טווי לי בר אווזא. ביום טוב: ושדי מיעיה לשונרא. אלמא מטלטל להו משום שונרא ואע''ג דהאידנא לא חזי לאדם דלאו אורח ארעא למיכלא ביום טוב ומיהו מאתמול לאדם הוו קיימי:

שאוכל מרובה על הפסולת. פי' בקונטרס משום דהשתא הוי טרחא יתירא למישקליה לאוכל ואינו נראה לר''י דאי משום טרחא הוי מאי קאמרי בסמוך הכא נמי כיון דאי בעי למישקל לא מישתקיל ליה עד דשקיל ליה לאבן כפסולת מרובה על האוכל דמי היכי הוי משום האי טעמא כפסולת מרובה על. האוכל ולכך הוצרך רש''י לפרש דל''ג עד דשקיל ליה לאבן על כן נראה לר''ת דטעמא משום דכי אוכל מרובה על הפסולת הוה פסולת כבטל לגבי רובו ומותר ליטלו מן האוכל ולזורקו אבל פסולת מרובה על האוכל לא בטיל ליה פסולת לגבי אוכל והשתא אתי שפיר גירסת הספרים דגבי חבית נמי כיון דאי בעי למישקל לא משתקיל ליה עד דשקיל ליה לאבן כפסולת מרובה על האוכל דמי דכיון שאין יכול כלל ליטול מן היין בלא נטילת האבן לא חשיב כבטיל לגבי האוכל כיון שהאוכל אינו ניכר כלל ואינו יכול ליטול הימנו כשהאבן על פי החבית. מ''ר. והא דמוקי לה בספ''ק דביצה (ד' יד: ושם) כגון דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא אאוכל קאי ולא אפסולת ולפירש''י קאי אפסולת ולא אאוכל [וע''כ לא יברור הפסולת דנפיש בטירחא]: לא שנו אלא בשכח. וא''ת תרתי דרב למה לי וי''ל חדא מכלל חבירתה איתמר והא לא תקשה תרתי מתני' למה לי דהוה אמינא אבן ודאי שרי בשכח שנראה טפי ככיסוי החבית אבל מעות שעל גבי הכר אפילו בשכח ה''א דאסיר:

מוציאין חלק אחד והשאר מותר לישראל ותמצא עיקר דבר זה בסיפרי מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי זה מקדשו מיכן אמרו תרומה עולה באחד ומאה אין לי אלא תרומה טהורה ותמצא במשנת תרומות ותוספות תרומות מזה הענין הרבה ועיקרו מה שהזכרנו' ובגמ' דערלה בפרק ב' (ירושלמי שם הלכה א) מניין שהן עולין אמר ר' יונה כתיב (במדבר י״ח:כ״ט) מכל חלבו את מקדשו ממנו דבר שאתה מרים ממנו שאם יפול לתוכו הרי זה מקדשו וכמה הוא אחד ממאה ואיתא נמי בפרק ד' דתרומות התרומה צריך להרים כמה שהוא במשנה במסכת ערלה בראש פרק ב' התרומה ותרומת מעשר של דמאי מצטרפין זה עם זה ואינו צריך להרים וכו' וטעמו של דבר לפי שהתרומות והחלה והביכורים הם נכסי כהן וצריך להרים תרומה ויתנה ואם לא ירים ויתן לו הרי זה גוזל ממונו ואין להם בעלים שראויין להם לפיכך אינו צריך להרים:

ואקשינן אמאי והא קא מתקן טיבלא תמצא עושה מעשה בשבת ופרקי' ר' יהודה דאמר כי מעלין את המדומע כר' אליעזר סבירא ליה דאמר תרומה בעינא מחתא. פי' תרומה שנפלה בחולין אין מחשבין אותה שנתערבה בכל החולין אלא כאילו נתונה במקום אחד היא וכשנוטל ממאה ואחד סאין סאה אנן אומרין כי היא היא התרומה. אבל שאר החולין מתוקנין היו מקודם. ולא היה אסור אלא זו הסאה שנוטלה במקום התרומה שנפלה בלבד. דתנן סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחד. ר' אליעזר אומר מדומע כתרומה ודאי. פי' סאה תרומה שנפלה לתוך חמשים סאין חולין ועוד נפלה מאלו החמשים ואחד סאין סאה אחת לששים סאה חולין ר' אליעזר סבר הכל אסור חמשים הראשונים וששים האחרונים שאני אומר הסאה של תרומה עצמה היא שנפלה בששים האחרונים לפי שאין המדומע עולה אלא בא' ומאה ואין באחד מהן מאה בעת נפילתה בהן וחכ"א אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון פי' סאה שנפלה לחמשים סאין ונפלה מאלו החמשים סאין לפחות מחמשים מדמעת אבל אם נפלה סאה לששים סאין עולה לפי שאילו היתה סאה במאה סאין ואחת היתה עולה וחזרנו עוד להקשות אימור דשמעת ליה לר' אליעזר שמחשב מכלל נ"א סאין הללו הסאה האחת שנפלה לס' סאין אחרות תרומה כולה. ומדמעת עד מאה ואחת לחומרא לקולא לתקן בשבת מי שמעת ליה ולא עמדה ופירקנן פירוק אחר והוא ר' יהודה סבר לה כר' שמעון דתנן סאה של תרומה שנפלה למאה חולין ונדמעו ולא הספיק להגביהה עד שנפלה האחרת הרי זו אסורה ור' שמעון מתיר ת"ק סבר כיון שלא הגביהה נמצא שנפלו ב' סאין למאה סאין ואין עולין כי פחות ממאה הן. ור' שמעון סבר מאותה העת שנפלה סאה תרומה למאה חולין הותרו המאה. ונשארו חולין בהכשרין. וסאה אחת בתוכן תרומה התרומה היא אסורה בלבד וכשנפלה אחר כן עוד סאה אחרת תרומה עליהן על מאה חולין נפלה ועולה כו' ופרקי' לה ודברים פשוטין הן. והדרנן ומוקמינן ר' יהודה דמתני' כר' שמעון בן אלעזר דאמר נותן עיניו בצד זה כלומר מחשב להוציא התרומה מצד זה ואוכל מצד אחר ש"מ כי התרומה מחתא במקום אחד. ואקשינן וכי ר' יהודה בר' שמעון בן אלעזר סבירא ליה והא מפלג פליג עליה דתניא ר' יהודה אומר מעלין את המדומע באחד ומאה ר' שמעון אומר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה ומפרקי' דר' יהודה עדיפא שר' יהודה מתיר אפי' להעלותה ור' שמעון אינו מתיר להעלותה אלא לתת עיניו בצד זה ולאכול מצד זה. ותרווייהו סבירא להו סאה תרומה שנפלה למאה חולין בעת שנפלה למאה מותרין הן ובתקונן הן ואין צריכין תיקון אלא סילוק סאה אחת מהן בלבד במקום התרומה:

מאן תנא דבל היכי דאיכא התירא ואיסורא בהתירא טרחי' באיסורא לא טרחי'. פי' לפי שכיון שהאבן מונחת ע"פ חביות שיש בה יין שהוא צריך לו ולא נעשית חבית בסיס לאבן אלא דין הוא שתנטל משם הי' ראוי שתעשה אבן זו כפסולת שבאוכל שהוא עפרויות וטנופת ואף על פי כן ניטלין בפ"ע ה"נ תנטל בעצמה כדי שיהיו המשקין שבחבית מתוקנין לאכילה דמ"ש מאבן שעל גבה מאבן שבתוך הפירות עצמן דניטלת כפסולת שבאוכלין אלא מפני שפסולת מרובה אין טורחין אלא בהיתר דהא צריך למשקלה לחבית כדמפרש ואזיל:

מאן תנא דכל היכא דאיכא איסורא והתירא בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן. פירוש: לפי שכיון שהאבן מונחת על פי החבית שיש בה יין שהוא צריך לו ולא נעשית חבית בסיס לאבן, אלא דין הוא שתנטל האבן, והיה ראוי שתעשה אבן זו כפסולת שבאוכלין, שהוא עפרורית ופסולת וטנופת ואעפ"כ ניטלין בפני עצמן, הכא נמי תנטל בעצמה כדי שיהיו המשקין שבחבית מתוקנים לאכילה, דמאי שנא אבן שעל גבה מאבן שבתוך הפירות עצמן דנטלת כפסולת שבאוכלין, אלא מפני שפסולת מרובה אין טורחין אלא בהיתר, דהא צריך למישקלה לחבית כדמפרש ואזיל, בנמוקי הרמב"ן ז"ל.

טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא לא אלמא רבא כר"י סבר ליה. איכא למידק דהא מידי דחזי ליה לאיניש לא מקצה ליה לכלבים, וכיון דהשתא לא חזי ליה עד מוצאי שבת מודה ביה ר"ש דאסור לטלטלו, וכדאמרינן לעיל בפרק מפנין (שבת קכח, א) דג תפל אסור לטלטלו, ואם כן אי לא חזי לאומצא אפילו ר"ש מודה ביה. ויש לומר דהכי קאמר טעמא דחזי לאומצא, הא לא חזי לאומצא אלא לכלבים כגון בשר תפוח שתפח בו ביום לא מטלטלי' ליה והא ודאי כר"י.

והא אמר ליה רבא לשמעיא טוי לי בר אווזא ושדי מעיה לשונרא. פירש רש"י ז"ל: שנשחטה ביום טוב ובני מעיה לא חזי ביום טוב לאכילה דאין דרך לאכול בני מעים ביום טוב, ומשני כיון דמסרחן כלומר אי מצנע להו עד לערב מאתמול דעתיה עלויה. ואינו מחוור, דאם כן שאע"פ שראוין למאכל אדם כיון שאין דרכו לאכול אותן ביום טוב אסור לטלטלן, אם כן תקשי ליה מדידיה דאמר אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למאי והא חזי לאומצא, ואי איתא אע"ג דחזי לאומצא מכל מקום הא לא עבידי אינשי דאכלי בר יונה חי בשבת, אלא מענגו בבשר מבושל ומבושם. ועוד דהא שרינן לטלטל בשר חי ומליח, אע"פ שאין דרכן של בני אדם לאוכלן כך בשבת. ועוד קשה לדברי רש"י ז"ל שכתב דאיירי בשנשחטה ביום טוב דאע"ג דדעתיה עלויה מאתמול מכל מקום נולד הוא לר' יהודה, דומיא דגרעיני תמרה וכדתניא בפרק במה מדליקין (שבת כט, א) מסיקין בתמרים, אכלן אין מסיקין בגרעיניהן, ואע"ג דמאתמול ידע דבעי למיכלינהו וגרעיניהן לא חזי ליה ודעתיה עלייהו. ולפיכך פירשו בתוס' שם בפרק במה מדליקין דהכא בשנשחטה מערב יום טוב (הוא דמסרחו), ואע"ג דבערב יום טוב חזי מעיה לאדם והשתא הוא דאסרחו, כיון דידע דמסרחי דעתיה עלייהו מאתמול למישדינהו לשונרא.

ואם תאמר מכל מקום תקשי מהא דתמרים שאפילו מאמש לא היו ראוין לאדם ודעתו עליהן להסקה, ואפילו הכי כיון דמעיקרא מיכסו והשתא מיגלו חשבינן להו נולד והכי נמי לא שנא. יש לומר דהתם כיון שהאוכל צריך לגרעין הרי הם כאוכל עצמו, ואע"פ שדעתו עליהן להסיקן תחת תבשילו כשיאכלם הוו להו כנולד, אבל בני מעים אחר שנשחט האווז אין האווז צריך אליהם, וכיון שדעתו להשליכם לכלבים כשיסריחו הוה לה הכנה מעלייתא.

המשנה השניה האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת מעות שעל גבי הכר מנער את הכר והם נופלות היתה עליה לשלשת מקנחת בסמרטוט היתה של עור נותן עליה מים עד שתכלה אמר הר"ם פי' מנער את הכר והם נופלות זהו כשהוא צריך לכר אבל אם הוא צריך למקום הכר נוטל את הכר ואת המעות עליו ובלבד אם היה שוכח אבל אם הניח המעות ערב שבת על הכר הרי זה בסיס לדבר האסור ואסור לנערו לשלשת לכלוך וטנוף מקנחה ידוע כלומר מקנח אותו הטנוף אשר על הכר סמרטוט ר"ל בלויי הבגדים:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה ככונת משנה שלפניה והוא שאמר האבן שעל גבי החבית ורוצה להריק מיין שבתוכה מותר לו להטות את החבית והאבן נופלת ופי' בגמ' דוקא בשוכח ר"ל ששכח האבן עליה בין השמשות ולא מדעת נעשית החבית בסיס לה אבל אם הניחה לשם בין השמשות על דעת בסיס ובכונה שיטה ויפיל את האבן אף החבית נעשית מוקצית ואסור לטלטלה הא בשוכח לא נעשית בסיס והותר לו להטות בחבית ולא לטלטל את האבן לגמרי היתה אותה החבית בין חביות ומתיירא שאם יטנה תהא האבן נופלת על חבית אחרת ותשבר מגביהה ומסלקה משם ומביאה למקום אחר ומטה על צדה ומוטב לנו להתיר טורח בהיתר משנתיר לטלטל אבן בידים:

מעות על גבי הכר והרי הם גורמים לאיסור תשמיש הכר מגביה את הכר מצד אחד ומנער והם נופלים מאליהם ומביא את הכר אח"כ למקום שירצה ופי' בגמ' שאם היה צריך לאותו מקום שהמעות מתנערים לשם נוטל את הכר עודן עליו עד שיפנהו למקום שאין צריך לו ואף זו פירשוה בגמ' בשוכח אבל במניח אסור אף לצורך גופו ומקומו:

היתה עליה לשלשת ר"ל על הכר ופי' לשלשת דבר מאוס כגון טיט או רוק או איזה טנוף מקנחה בסמרטוט אבל אינו נותן עליו מים שהרי כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים זהו כבוסו ואם הוא כר של עור נותן עליו מים עד שתכלה שאין שרייתם נקראת כבוס כמו שהתבאר בזבחים ומ"מ כבוס ממש לא שמאחר שהם רב יש עליהם תורת כבוס:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הבורר קטנית ביום טוב בורר כדרכו ר"ל פסולת מתוך אוכל בחיקו בתמחוי אבל לא בנפה וכברה ומ"מ אם פסולת מרובה על האוכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת ויש בענין זה סברות לקצת מפרשים וכבר ביארנו הכל במקומו בראשון של יום טוב:

היתה חבית מונחת באוצר או שהיו כלי זכוכית מונחים תחתיה מגביהה למקום אחר ומטה על צדה והיא נופלת ונוטל הימנה מה שצריך לו ומחזירה למקומה:

מי שהיתה לו ארנקי של מעות או לבנה או איזה דבר האסור לטלטל בחצר אסור לטלטלו אף על ידי ככר או תינוק ולא סוף דבר במניח על דעת כן אלא אף בשוכח שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ומ"מ דוקא בשאוחז בדבר האסור ומטלטלו אגב היתר אבל כשאוחז בהיתר מותר וכן יש אומרים דוקא להניח הככר עליו בשבת עצמו אבל אם היה עליו מבעוד יום נעשה בסיס לדבר המותר ומותר לטלטלו אא"כ הוא מוקצה מחמת איסור ומביאים ראיה ממדוכה שיש בה שום וטלטול טמאה עם טהורה ומ"מ דוקא בדבר שיש עליו תורת כלי אבל באבן וכיוצא בו אף מאתמל אסור וי"מ שכל שיש תורת כלי עליו אף ביומו מותר וזה שאמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד פירושו בדברים הדומים למת כגון אבנים וכיוצא בהם:

הכלי הרי הוא כככר או תינוק להתיר את האסור בטלטול לטלטל (את) [על] ידו והוא שאמרו רבא מנח סכינא אבר יונה כלומר שהיה שם בן יונה חי ומליח והיה מתיירא על הפסדו והיה מניח הסכין עליו ומטלטלו וכן אביי היה מניח את התרווד על העמרים ומטלטלם ממקום למקום להצניעם ואע"פ שלא הותר אלא במה שנתערב בו אונס כגון ששכחום שם במקום הפסד אבל מה שהונח שם במזיד על דעת לטלטלם בדרך זה למחר לא נאמר בו היתר זה לכתחלה באלו מיהא מותר אף בדרך זה מפני שהעמרים ראויים לישב עליהם והבר יונה היה ראוי לאכלו באומצא ומעצמם היה בהם צד היתר ולרווחא דמילתא עשו כן ומ"מ אם לא היה ראוי לאומצא לכתחלה מיהא לא אע"פ שהוא ראוי לשונרא שמוכן (לבהמה) [לאדם] אינו מוכן (לאדם) [לבהמה] ומה שאמרו טווי לי בר אווזא ושדי מעיה לשונרא שנראה שראוי לטלטלם מצד השונרא באלו כדקתני טעמא הואיל ומסרחי מאתמל דעתיה עלויהו אבל אלו אינן עומדות לבהמה ולענין פירוש דבר זה פירשוהו גדולי הרבנים בשנשחט האווז ביום טוב עצמו והם מפרשים כיון דמסרחי כלומר שעומדי' להסריח הוא נותן עיניו בהם לכך מאתמול ומקשים עליהם שאם כן למה יאסר בטלטול אפי' לא יתן לפני כלבו ושונרו והרי מ"מ אם רצה לאכלם הוא בעצמו אוכל ואם מפני שאין דרך בני אדם בכך הרי כיוצא בו בשבת אומצא אין דרך בני אדם בכך ולפיכך פירשו בתוספות שנשחטו מבערב על דעת לאכל ביום טוב ועכשו מסריחין ואינם ראויים לו ולא הותרו אלא מצד הכלב והחתול וא"ת והלא גרעני תמרה לא היו ראויים מאמש ודעתו עליהם להסיקם שאני גרעינים שהם צריכים לתמרים עד שעה שיאכלם שהרי אם יטלם יתקלקלו התמרים ולענין פסק למדת שבין נשחט מבערב בין נשחט היום מותר לטלטל בני מעים וליתן לכלבו ושונרו וכן כל כיוצא בזה ולענין מה שיש לפקפק בשמועה זו ממה שאמרו בדג תפל בפרק מפנין כבר רמזנו שם שדג תפל אינו ראוי אף לבהמה והרי הוא כאבן מה שאין כן בבשר:

מאן תנא דכל היכא דאיכא התירא ואיסורא כו' עד רשב"ג היא פי' דאילו ת"ק אליבא דב"ה שרי למישקל פסולת שהן צרורות והן מוקצין כמו האבן משום דקסבר דלא נאסר לטלטל אבן ויוצא בה אלא כשהיא בעינה אבל כשהיא מעורבת עם האוכל וא"א לו ליכל אם לא יבדיל זה מזה מותר לטלטלו והכא נמי לא איפשר למשתי עד דשקיל לאבן:

ה"נ כיון דאי בעי למישקל לא מישתקיל לי' עד דשקיל לה לאבן כפסולת מרובה (על האוכל) דמי כך מצאתי גירסא זו כתיבה בכ הספרים ונ"ל שהיא גירסא דיוקא ואין צורך לשבשה כדמשבש לה המורה וה"פ הרי גם רשב"ג מודה שכשהאוכל מרובה שנוטל הפסולת וה"נ מרובה היא החבית מן האבן והילכך מטלטל האבן ותירץ כיון דאי בעי למישקל מן היין לא מצי עד דשקיל לאבן מפני שהוא מכסה את כל פי החבית או דמיא לכלכלה מליאה פירות דמצי למישקל אוכל באל טלטול הפסולת כפסולת מרובה על האוכל דמי ולא מצי למישקל האבן שהיא הפסולת:

בד"ה שאוכל מרובה כו' והא דמוקי לה בסוף פ"ק דביצה כגון דנפיש בטירחא כו' עכ"ל ר"ל כיון דלפי' ר"ת הא דאוכל מרובה כו' ופסולת מרובה כו' לענין ביטול קאמר ומרובה בשיעורא קאמר אם כן ע"כ הא דמוקי התם הא דפסולת מרובה על האוכל כגון דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא לא קאי על הפסולת דההוא ודאי מרובה בשיעורא הוא אלא האוכל ממנו קאמר דזוטר בשיעורא ונפיש בטירחא הוא ולא הוי הקושיא התם פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי ואפילו לטלטל כו' דהוה ליה ככוליה פסולת ולא חזי כפרש"י התם דא"כ לא הוי משני מידי בהא דזוטר האוכל בשיעורא לפירוש ר"ת דמה"ט תיבטל לגבי פסולת כסברת המקשה אלא לפי' ר"ת גרסי' התם כדגרסי ספרים אחרים פסולת מרובה על האוכל פשיטא מי איכא מאן דשרי ר"ל פשיטא דנוטל האוכל ולא הפסולת דמי איכא דשרי כיון שהוא מרובה ומשני כגון דהאוכל מרובה וזוטר בשיעורא מ"ד כיון דנפיש האוכל בטירחא מיעוטא בטירחא עדיף ונוטל הפסולת קמ"ל דנוטל האוכל וכן פי' הר"ן שם לדעת ר"ת וכבר כתבנו כל זה בחידושינו פ"ק דביצה ע"ש:

בד"ה לא שנו כו' דה"א אבן ודאי שרי בשכח שנראה טפי ככסוי אבל כו' עכ"ל ולא זו אף זו קתני במתני' אבל בתרתי דרב ליכא למימר הכי דהא כיון דאשמעינן בקמייתא דאע"ג דנראה ככסוי חבית אסור במניח אין צריך לומר בתרייתא דאסור במניח וק"ל:

בתוס' ד"ה שהאוכל מרובה וכו' והא דמוקי לה בספ"ק דביצה כגון דנפיש בטירחא וכו' זה לשון הגמ' פ"ק דביצה פסולת מרובה על האוכל מי איכא למאן דשרי ופירש"י מי איכא מאן דשרי אפי' לטלטלו והא בטילי ליה מיעוטא לגבי רובא והוו כאלו כולו פסולת ומשני לא צריכא דנפיש בטירחא וכו' ופי' וה"ק בד"א בזמן שטורח האוכל מרובה וכו' אבל טורח הפסולת מרובה ד"ה וכו' ונ"ל דלפי' התוס' דהכא דמפרשי דתירוצא דנפיש בטירחא קאי אאוכל לא גרסי כגי' הקונטרס אלא ה"ג פסולת מרובה על האוכל פשיטא מי איכא מאן דשרי וכן היא הגירסא באלפסי וה"פ פשיטא דנוטל האוכל ומניה הפסולת מאחר דהפסולת מרובה ומשני לא צריכא דנפיש וכו' ר"ל האוכל והפסולת הוא מרובה בשיעורא זוטר' בטירחא מהו דתימא ניטל הפסולת קמ"ל דמאחר דפסולת מרובה אסור ופי' זה מצאתי בהר"ן שם דבענין אחר לא יתיישב הגמ' שם לפי' התוס' דהכא דו"ק נ"ל:

אחר דבור זה צ"ל ד"ה ונשדינהו לפירי ונשדייה לאבן כו' וא"ת מ"מ נינקטינהו לפירי בידים ויניח האבן בכלכלה והא אמרי' לקמן לא שנו אלא שטהורה למטה וטמאה למעלה וכל טהורה למעלה וטמאה למטה שקיל לה לטהורה ושביק לה לטמאה והיינו ע"כ בידיו דאי זריק לה בכלי א"כ גם בטמאה למעלה יכול לזורקה בכלי אלא ש"מ דשקיל לה בידיו וא"כ ה"נ לישקלינהו לפירי בידיו וי"ל דמיירי שפי הכלכלה צר הוא ואינו יכול להכניס שם ידיו א"נ י"ל דההיא דלקמן מיירי בתרומה שהוא בכלים קטנים בתוך הקופה שאין דרך להניח טמאה וטהורה ביחד אלא בכלים זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ולהכי מצי שקיל לטהורה שהיא למעלה בידיו אבל כלכלה דהכא אין כאן כלים ולא מצי נקיט להו בידיו פן יפלו לארן והשתא לא צריכנא לשינוייא קמא דפירות המיטנפין דהא כיון דאבן עצמה הוי דופן לכלכלה אפי' הוי שדי לפירות ולאבן והדר שקיל לפירי ושביק לאבן לא הוי ליה במאי לאנחינהו כיון שהכלכלה פתוחה שהאבן נעשה לה דופן והא דלא קאמר אלא לפי שלא הוזכר אמורא לעיל. א"נ השתא יש להעמיד נמי בפירות המטונפין דאל"כ נוכל להשליך הסל בקרקע ולהוליך בכלכלה מעט מעט כמה שתוכל להחזיק עד מקום הפחת מ"ר. (עיין במהרש"א):

רש"י ד"ה אבר יונה חי (בלא). נ"ב הגהה זו איני יודע מה טיבה דהא ג"כ הוה חזי לאומצא כדלקמן וכן פירש"י לעיל (ק״מ ב') בתליא דבישרא דבשר מליח הוא משום דחזי לאומצא. יעב"ץ (וע"ל קכ"ח א' וברשב"א שם):

אָמַר רַב חִסְדָּא: אֲנָא, לָא בַּעֲנִיּוּתִי אַכְלִי יַרְקָא, וְלָא בַּעֲתִירוּתִי אַכְלִי יַרְקָא. הנה מרן רבינו האר"י פירש סוד המאמר על אמיתות בשער טעמי המצות יעויין שם. ואנא עבדא נראה לי בס"ד על דרך הפשט דרב חסדא לא היה חפץ להכניס ירקות שדרכם להתליע לתוך ביתו, מפני שתולעים נמצאים בהם, ובפרט בארצות החמים במדינת בבל ואגפיה, ואף על פי שאפשר בבדיקה, לא היה רוצה לסמוך על בדיקת הנשים והמשרתים, אך ודאי בני ביתו תאבים הרבה לירקות כדרך העולם שמתאוין לאכול ירקות בתוך הסעודה, ואף על פי שאוכלין תבשלין מעדנים אין מושכין ידיהם מירקות. ואם היה אומר להם 'אין אני מכניס הירקות לביתי מחשש תולעים' יאמרו 'הנה אור עינינו אתנו נבדוק ונאכל כמנהג העולם' לכן מה היה עושה להפיס דעתם של בניו ובני ביתו על אשר היה מונע מלהכניס ירקות לביתו, בזמן עניותו תלה הסיבה מִשּׁוּם דְּגָרִיר, ובזמן עושרו היה אומר להם אם אביא ירקות לבית תאכלו הרבה לחם עם הירקות ותמלאו הכרס בלחם ואז לא תאכלו מן הבשר המבושל החשוב הנותן כח באדם אלא רק שיעור מועט, ולכן אני מונע הירקות כדי שתהיו שבעים מתבשילין של בשר וממנו תמלאו הכרס ובזה תוסיפו כח ובריאות בגוף, ולכן על זמן עניותו לא אמר אמינא מִשּׁוּם דְּגָרִיר, כי זה לא צריך למימר שהוא סיבה ידועה להם, כיון דְּגָרִיר והוא עני אין לו יכולת להביא כדי סיפוק, אבל על זמן עשרות אמר אֲמִינָא כי זאת הסיבה אין מרגישים בה מאליהם ואצטריך למימר. גם רצונו לומר אֲמִינָא כלומר אֲמִינָא כך אבל באמת הסיבה העקרית אינה זאת.

לָא תֵּיכְלוּן נַהֲמָא בַּהֲדֵי גַּבְרַיְכוּ. נקיט נַהֲמָא לרבותא אף על פי שהוא עיקר ואינו מותרות וגם אין בו לכלוך ידים כמו תבשיל. אי נמי לכל האכילה של סעודתם קרי לה נַהֲמָא, כמו עֲבַד לְחֶם רַב בדניאל (ה, א) שכל הסעודה נקראת לחם, וכן (שמואל א' כ, כז) מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם.

נְקוֹט מַרְגָּנִיתָא בְּחָדָא יָדָא. פירש רבינו המאירי ז"ל כלומר אם את אוחזת מרגלית ביד אחת וצרור ביד אחת ובעליך שואל בשתיהם, אחוי ליה המרגלית מיד והצרור לא תראה לו עד שתצטרך להראותו, ומתוך שבאה לו ראיית הצרור דרך כיסף אף הוא יהיה חשוב בעיניו, והוא משל שאף הכעורה שבכעורות אם עומדת בצניעות ומייקרה עצמה אצל בעלה אף היא תהיה חשובה בעיניו ולא תתגנה לו. ויש מפרשים בד"א וזה עיקר עד כאן לשונו והוא נכון ויציב.

גמ' מאן תנא דכל היכא דאיכא איסורא והיתירא. עיין לעיל דף נא ע"ב תוס' ד"ה אינו נוטל:

מתני' האבן כו', היתה בין החביות, מגביה ומטה על צדה והיא נופלת.
פירש"י מסלקה מבין החביות, ושם מטה על צדה, ובש"ע (סי' שט) כתבתי דמלשון משם משמע דמיד אחר שסלקה מבין החביות אסור לטלטל החבית עוד עם האבן וצריך מיד לנער.
אבל קשה לי הא כיון דהמוקצה בידו יכול לטלטלה לכל מקום שירצה, כדאיתא [סי' רסז סעי' יב], ואף להאבן עוזר [שם] דחולק על המג"א, דבמוקצה גמור היכא דאסור אפילו לצורך גופו ומקומו לא מהני מה שכבר הוא בידו, מ"מ הכא דהחבית עם האבן מותר לטלטל לצורך גו"מ, כמו בכיס ומעות בשוכח, כיון דלא הוי בסיס, ומותר לצורך גו"מ, אם הוא בידו מותר לטלטל, וה"נ לשתרי לטלטל, לאיזה מקום שירצה:

גמרא מאן תנא בהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן [דקתני היתה בין החביות ומתירא שלא יפול האבן על החבית וישברם, מגביה לחבית כולה ומטה על צדה והאבן נופלת דמטרח בחביות דהתירא].
פירש"י ולא יטול האבן ממש דהוי איסור, ואע"ג דהשתא נמי אבן מטלטל בהדי חביות.
לא זכיתי להבין, דהאך שייך היתר נטילת האבן, הא א"א לטלטל מוקצה בשביל שתיית היין, דהא חזינן במניח דהחבית נעשה בסיס אסור לנער, ולא שרינן טלטול חביות המוקצה בשביל שתיית היין, [והא דהחבית הוי בסיס, ולא אמרינן דהוי בסיס לדבר האסור והמותר, דהא היין היתר הוא, צ"ל כיון דהאבן מונח על החבית גבוה מן היין מקרי בסיס לאבן לחוד ולא ליין, וכ"כ בת"ש סי' שי"ט] וא"כ מה לי טלטול אבן דלשתרי מטלטול חבית דאסורה.
וההיא דנוטל את הפסולת צ"ל באמת דטלטול מוקצה ביו"ט לצורך אוכל נפש שרי (כמ"ש התוס' הדין כן בריש ביצה, דף ח' ע"א ד"ה אר"י ובדף כח ע"ב ד"ה גריפת ובדף לא ע"א ד"ה אר"ז עיי"ש), אבל בשבת דאסור כדמוכח מניעור חבית במניח דאסור וכנ"ל, א"כ איך אפשר לטלטל האבן וליכא היתר רק לנער החבית דהוי לגבי אבן טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, אבל טלטול אבן בעצמו לא.
ואולם לשיטת תוס' ניחא דפרכת הש"ס דנימא דבטל האבן לגבי חבית כמו באוכלים מרובים על הפסולת ובזה לא קשי' מנ"ל הך סברא דבטל הא התם אף אם אין הפסולת בטל לגבי אוכלים, מ"מ הא טלטול מוקצה לצורך אוכל נפש שרי ביו"ט, בזה י"ל דוקא אם אי אפשר בענין אחר אבל כיון דאפשר לברר האוכל אלא דנפיש בטרחא לא היה לו להתיר טלטול מוקצה ליטול הפסולת אלא ע"כ דפקע שם מוקצה מיני' דבטל לגבי האוכל ושפיר פריך.
וביותר י"ל דפריך בדרך הכרח דהא בסיפא דפסולת מרובה על האוכלים דנוטל האוכל, ולשיטת התוס' הפירוש דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורים קאי על האוכלים, [אב"ה בביצה מקשה בגמרא בפסולת מרובה על האוכלים דנוטל האוכל, פשיטא, ומשני ל"צ דנפיש (האוכל לפי' התוס') בטרחא (כי הוא דק יותר מן הפסולת ואשמועינן דמ"מ בורר האוכל כיון דהוא) זוטר בשיעורי'] הרי דמחייבינן ליה לאפושי בטרחא ולא מתירין לי' טלטול מוקצה דפסולת, וא"כ מ"ש ברישא כשהאוכל מרובה בשיעורי', ומ"ש בסיפא, דהפסולת מרובה בשיעורי', הא בזה ובזה נפיש טרחא לברור האוכל, ע"כ דברישא הטעם כיון דהאוכל מרובה בשיעורי' בטל הפסולת לגבי'.
ובזה אפשר לפרש כוונת התוס' בהמשך דבריהם במ"ש [התוספות כאן אחר שכתבו דהקושי' דלבטל האבן כמו דבטל הפסולת], והא דמוקי לה בפ"ק דביצה כגון דנפיש בטרחא, אאוכל קאי כו', ודו"ק, ושיטת רש"י צלע"ג:

בר"ן, ל"ש במטה על צדה, עי' מה שכתבתי בחידושי לתמוה בזה:

לא שנו אלו שוכח עמ"ש לעיל קכ"ה ע"ב:

דסקיא מליאה מעות בסרטיא. פירש"י ליטלטל פחות פחות מד' אמות. צ"ע א"כ מהיכי תיתי ליתן עליו ככר ותינוק להוסיף טלטול ברה"ר עיין לעיל צ"ד ע"ב ברשב"א שם בשם רמב"ן והכא דליכא משום חוכא וטלולא כ"ע מודין אע"כ מיירי במחיצה של אנשים:

לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. נראה פשוט דעשו בזה כאלו המת נעשה מטה לתינוק חי שאפי' בהוצאה לר"ה פטור אף על המטה כ"ש בטלטול וכן עשו המת ככלי לככר שפטור אף על הכלי. עיין פלוגתת רמב"ם וראב"ד ומה שהארכתי לעיל צ"ג ע"א במתני' המוציא אוכלי' בכלי ע"ש. משא"כ מת במטה דחייב על המת למ"ד מלאכה שאצ"ל חייב. שלא נעשה המת טפל למטה ונאסר בטלטול. והיינו טעמא דרמב"ן בתורת אדם דמייתי טור סי' שי"א דמתיר ע"י תינוק אפי' מרשות לרשות ואך מ"ש דוקא ע"י תינוק ולא ע"י ככר משום שהתינוק נעשה תפל למת ולא ככר לשון זה צ"ע דאיפוך אנא שאנו צריכים שיהי' המת טפל לתינוק ולא התינוק טפל למת והנה דעת רבינו אבגדור שבמרדכי דגם ע"י מלבושיו מותר לטלטלו דהמת בטל לגבי מלבושיו כמו שיורי כוס לגבי כוס ומטלטלין אגב כסא. ופשוט דהיתר זה אינו אלא לטלטלו. אבל לא להוציאו מרשות לרשות ולא דמי לתינוק דהמת נעשה מטה לתינוק. מ"מ צ"ע א"כ במושכב על מטתו תהי' מטתו כמלבוש וככוס לגבי שיורי כוסות. וצריך ישוב לחלק ביניהם ואפשר דוקא שיורי כוס שאינם יוצאים בלא שטיפה והדחה במים. ע"כ בטלי לגבי הכוס וה"ה מלבושיו שהוא לבוש שאינם נפשטי' אלא ע"י טורח משא"כ מטה שהמת מונח על גבה ובקל יכול לטלו לא דמי לשיורי כוסות. ולכאור' מתוך דברינו למדנו תי' לקו' השל"ה שהביא בט"ז ומג"א שהקשה שהרי דוד המלך עליו השלום מת במלבושיו ואפ"ה הצריכו לשלמה שיניח עליו ככר או תינוק. ונראה לי דהתם הי' צריך לטלטלו מכרמלית לרה"י ולזה לא סגי מלבושיו. דמוקצה עדיין לא גזרו עד נחמי' בן חכלי' בשעת גזירת כלים. וע"כ לענין טלטול מרשות לרשות שאל. ואין לומר א"כ מה שאל על כלבי' של בית אבא. י"ל בלא מוקצה נמי הי' מסופק לחתוך נבלה משום תיקוני אוכלא והחיתוך לצורך הכלבים ומ"מ לא נתקררה דעתי בזה לגמרי דא"כ מה אמר שהע"ה כי לכלב חי טוב מן הארי' המת כיון שלא היה הענינים שוים בשלמא אי ב' השאלות הי' משום מוקצה והקילו לכלב חי טפי מלארי' המת א"ש אבל אי לזה הוצרך משום הוצאה מרשות לרשות ולזה משום תיקון אוכלי' אין שייכי' להדדי' ונראה דרבינו אביגדור מפורש כפי' ב' שפירש"י בפ' במה מדליקין על שהקדימו להשיב על שאלת הכלבים קודם לשאלות הארי'. וה"נ לישנא ע"כ ס"ל כנ"ל דאל"ה לא מפרש כפשוטו. ועוד נראה דנחמי' אמוקצה דכלי' גזר אבל מוקצה דלאו כלי' כבר הי' גזירה קדמוניות ושהע"ה משום טלטול מוקצה נזקק לשאול. ואי משום קושי' השל"ה י"ל דגנאי הוא למלך להחשיב טפל כמו שיורי כוס לגבי מלבושיו. ונוח לו יותר ע"י ככר ותינוק: