|
⎯
טקסט הדף
איכא דאמרי רבה בר רב הונא גופיה אישתי בקנישקנין:
⎯
רש"ימתני' ומים במים כו'. מים שנתנסכו לעבודת כוכבים נפלו במים דהיתר: גמ' ראשון ראשון. שנפל בטיל ביין כשר שבבור ומותר בהנאה והאי דקתני לקמן (דף עד.) יין נסך שנפל בבור כולו אסור מוקי לה כשנפל בחבית גדולה ונשברה ונפל כולו כאחד: לגו היתירא. ולא אמרי' קמא קמא בטיל ליה ברוב: היתירא לגו איסורא. דקמא קמא דהיתירא בטיל ליה: ה''ג יין במים בנותן טעם: מאי לאו חמרא דאיסורא לגו מיא דהיתירא. וקתני מכי יהיב טעמא בחמרא מיתסר: ה''ג לא חמרא דהיתירא בגו מיא דאיסורא. ואשמעינן דכל כמה דיהבי מיא טעמא בחמרא איתסר עד שיבטל טעם היין את טעם המים וכגון דנפיל כוליה כחדא דלא אפשר למיא דאיסורא לבטיל: ה''ג ומדרישא מיא. דאיסורא סיפא נמי מיא דאיסורא וקתני סיפא מים ביין בנותן טעם אלמא איסורא בגו היתירא אע''ג דרובא דהיתירא לא אמרינן קמא קמא בטל: אמר לך רב דימי כולה מתני' היתירא בגו איסורא. ורישא מיא דאיסורא וסיפא מיא דהיתירא ואין הלכה כרב דימי שהרי בא רב יצחק והחמיר בא רבין והחמיר ולקמן פסקינן יין נסך במינו במשהו: צרצור קטן גרסי' והוא פך קטן ובעירובין לגבי בגדים בפ' אחרון (דף קג:) גרסינן צלצול קטן והוא קשר של משי: רואין את ההיתר כאילו אינו. ולא אמרינן הרי נאסר כל היין ורבה היין על המים דהא הוי חמרא רובא אלא באיסור שנפל גרידא משערינן ואיכא מיא רובא אלמא פליג רבין אדרב דימי ואשמעינן דמיא הוא דמבטל חמרא אבל חמרא לא מבטל חמרא: תחלה. קודם יין נסך דכי נפל יין נסך אשכחוה מיא ובטלוה: מצא מין את מינו. לבסוף וניעור כלומר נתחזק וניתוסף איסורו ורבה יין על המים ולשון ניעור כאיש אשר יעור משנתו כמו הניעור בלילה וכל היכא דתני מצא מין את מינו וניעור היינו פירושה ויש שמפרשין וניעור נוער מתורתו ראשונה ונדבק בחבירו ונתחזק וא''כ נוער מיבעי ליה: ואיכא דמתני. להא דרב שמואל בר יהודה אמתני' מאן דמתני לה אמתני' לא בעי תחלה. ואפי' נפל קיתון לבסוף ס''ל דמבטלין מים את האיסור: ומאן דמתני אמילתיה דרבין בעי תחלה. דאי לאו תחלה אתא לאשמועינן מאי קמשמע לן הא רבין נמי הכי קאמר:
⎯
תוספותאיכא דאמרי רבה בר רב הונא גופיה אישתי בקנישקנין. תימה היאך היה שותה בקנישקנין נהי דלא הוי חיבור מ''מ היה לו לחוש דלמא פסיק קדים ברישא עובד כוכבים ופי' ר''ח דלא מיירי עם העובד כוכבים אלא שהיה שותה עם ישראל בקנישקנין וא''ת א''כ מאי קמ''ל י''ל דקמ''ל דלא מיתסר בזמן הזה משום שמחה לאפוקי ממאן דאסר במס' שבת לשתות בקנישקנין בזמן הזה פ' במה אשה (דף סב: ע''ש היטב): יין ביין ומים במים במשהו. פר''ת דדוקא יין נסך ממש שנתנסך לעבודת כוכבים הוא דהוי במשהו אבל סתם יינם בששים וכן מגע עובד כוכבים במים מיירי במים שידוע שנתנסכו לעבודת כוכבים דאי בסתם מים ליכא איסור דכוותיה קתני יין שידוע שנתנסך לעבודת כוכבים אבל סתם יינם הוי בששים אפילו מין במינו כמו כל איסורין שבתורה וההיא דאגרדמים עובד כוכבים דקאמר עלה בתוספתא שטיפת יין אוסרת במשהו אע''ג דלא הוו ודאי נסך איכא למימר דאתיא כר' יהודה דאמר מין במינו אפילו באלף לא בטיל אפי' בשאר איסורין ועוד אומר ר''י דאפי' אם נפשך לומר דסתם יינם במשהו אפ''ה הוי סתם יינם בזמן הזה בששים ודוקא בימי התנאים והאמוראים שהיו בקיאים העובדי כוכבים בטיב עבודת כוכבים דאז שייכא ניסוך החמירו בסתם יינם לאוסרו כמו יין נסך ממש הלכך לענין ביטול כשאר איסורין דמי ובטל בששים כמו שאר איסורין: כי אתא רב דימי א''ר יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל. פי' אפי' מתרבה היין נסך לבסוף מ''מ אמרינן ראשון ראשון בטל משמע הכא דרב דימי סבר קמא קמא בטיל ותימה דבבכורות פ' הלוקח (דף כב.) אמרינן הלוקח ציר מע''ה משיקו במים וטהור ממה נפשך אי רובא מיא נינהו הא עביד ליה השקה ואי רובא ציר ציר לא בר קבולי טומאה היא פי' ומיעוט מיא דאית ליה בטלי דציר הוא רוב ומסיק עלה לא שנו אלא לטבול בהן פתו אבל לקדירה לא דמצא מין את מינו וניעור ולא אמר קמא קמא בטיל ורב דימי קאמר לה להא שמעתתא התם ועוד קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דבשמעתין א''ר יוחנן ראשון ראשון בטל ובנדרים (דף נז:) א''ר יוחנן גידולין של תרומה שגדלו ורבו גידוליו על עקרו אסור אפי' לכהן לאוכלן משום טבל ולא אמרינן ראשון ראשון בטיל וי''ל דבשמעתין נמי דקאמר ראשון ראשון בטיל היינו עד (שיפול) שם כל כך מן היין נסך בין הכל שלא יהא בהיתר ס' אבל אם נפל כל כך מן הנסך לסירוגין בין הכל שאין בהיתר ס' כדי לבטלו אסור משום דמצא מין את מינו וניעור ותדע שכן הוא דאי לא תימא הכי וכי אם היה אדם מערה חלב בקדירה של היתר מעט מעט בסירוגין עד שנתרבה החלב לבסוף כל כך שהיה בו בנותן טעם לקדירה וכי תעלה על דעתך שהוא מותר משום קמא קמא בטיל אלא ודאי לא אמרינן קמא קמא בטיל כיון שיש כל כך מן האיסור לבסוף שהוא נותן טעם ואם תאמר כיון דעד ס' קאמר כדפרי' אם כן מה חידוש הוא זה לאשמועינן שיהא בטל עד ס' וי''ל דאתא לאשמועינן דאף על גב דקתני מתני' יין ביין במשהו דלא מיירי באיסורא לגו היתירא אלא מיירי בהיתירא לגו איסורא וא''ת ולפי' רש''י דפי' קמא קמא בטיל אפי' אין בו ס' הא אסרינן במתני' (דף עד.) יין נסך שנפל לבור וי''ל דנפל בפעם אחת בקילוח אחד דלא אמר קמא קמא בטיל אבל הכא שנפל טיפה אחר טיפה מותר משום דאמר קמא קמא בטיל.: ת''ש יין במים בנותן טעם מאי לאו דקנפיל חמרא דאיסורא לגו מיא דהיתירא. וקאמר דלא אמרינן קמא קמא בטיל וקשיא לרבי יוחנן וא''ת ומאי קושיא האמרינן לעיל דלא אמרינן קמא קמא בטיל כי אם עד ס' וא''כ שפיר קאמר דאוסר בנותן טעם דהיינו כי ליכא ס' וי''ל דהכי פריך מאי לאו דקנפיל לגו היתירא ומדהא סיפא מיירי באיסורא לגו היתירא רישא נמי דקתני יין ביין במשהו מיירי בכה''ג דנפל איסורא לגו היתירא וקתני במשהו וקשיא לרב דימי א''ר יוחנן: ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא. פר''י דה''ה רב דימי דאמר בחבית דוקא נקט חבית אבל גיגית דנפיש עמודיה טפי מחבית לא אמר קמא קמא בטיל: רואין ההיתר כאילו אינו כו'. רבין אתא לאפלוגי אדרב דימי דאשמועינן דוקא מיא מבטלי חמרא אבל חמרא לא מבטל חמרא ופ''ה דאין הלכה כרב דימי שהרי אחר רב דימי בא רב יצחק והחמיר ובא רבין והחמיר ול''נ טעם זה דאדרבה היה לנו לפסוק בשל סופרים כדברי המיקל והיינו כרב דימי דמיקל טפי מכולהו מ''מ נראה דהלכה כרבין ולא כרב דימי ולא מטעמיה דרש''י אלא משום דרבין בר סמכא הוא טפי כדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו (דף סד:): +
רמב"ןזה ששנינו יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. פי' ר"ת ז"ל בס' הישר ביין ממש אבל סתם יינם בנותן טעם כשאר כל איסורין שבתורה ותמהני לשמואל ורב דאמרי כל איסורין שבתורה במינן במשהו למה ליה למתני יין נסך בשלמא בסתם יינן א"ל סד"א כיון דגזירה דרבנן בעלמא הוא לא ליתסר במשהו קמ"ל ואיפשר דהא קמ"ל דאפי' יין נסך ממש שלא במינו בנותן טעם. המערה יין נסך מצירצור קטון לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל. פי' הר"א ז"ל דדוקא במקט' קטופי אבל אי לא"ה כיון דניצוק חבור כמו שכל החבית מעורבת כאן משעת קלוח ראשון דמי. הא דאמרי' אבל חבית דנפיש עמודיה לא. משמע דלא בא לומר שיהא איסורו במשהו שאם איסור יין נסך שנפל לבור במשהו אין לחלוק בין חבית לצרצור בשביל עמוד אלא ה"ק אבל מחבית אין אומרין בו אפי' כל היום ראשון ראשון בטל אלא כל שאלו בב"א אינו בטל אפי' במקלח ומערה אינו בטל שכיון שעמודוגדול הרי הוא איסור בת אחת לפי' אם נפל בו נותן טעם איני בטל אבל במשהו בטל ומתני' כדאוקמה רב דימי וי"מ בחבית דנפיש עמודיה איסורו במשהו דכיון דמחובר לחבית חשיב ולא בטיל דומיא דהתירא לגו איסורא שאף אלו (באלו) [כאלו] ב' מתערבין זה בזה ולא רבה אחד על חבירו שיבטלנו לפי' איסורן במשהו, ואינו מחוור. מאן דמתני לה אמתני' לא בעי תחלה ומאן דמתני לה אדרבין בעי תחלה. יש שפסקו הלכה כמאן דבעי תחלה לחומרא וכן נראה מזו שאמרו בפרק גיד הנשה גבי חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמאה שנפלה בין החתיכות שכיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה ומפרש לה רבא במין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו מינו רבה עליו ומבטלו פי' ואלו לא נתן טעם בחתיכה כיון שלתוך הקדרה נפלה מצא שאינו מינו דהיינו קיפה ורוטב ובטלה ואינה אוסרת את מינה דאית לן רואין אבל כיון שנתן טעם בה בחתיכה קודם שניער וכסה הרי היא כאלו נתערבה עמה. +
רשב"אאיכא דאמרי הוא גופיה שתה בקנישקנין. קנישקנין פירש רש"י ז"ל: שהוא כלי רחב, ושני קנים או ג' יוצאים מצדו ונמשכים למעלה, וכל זמן שזה מוצץ וזה מוצץ אין היין הנוגע בפי הגוי חוזר למטה, והני מילי דקדים ישראל ופסק. ותמיהא לי דמהכא משמע דאף על גב דקדים גוי ומצץ בפיו אי [אתא] ישראל בתריה ושתי מאידך פתחא לית לן בה, דהא לא קפדינן אלא אהפסק שתייה דליקדום ישראל ולפסוק, אבל אהקדמת שתיה לא קפדינן, ואם כן היאך אפשר דלא ליתסר מאי דאשתאר במנא משום ניצוק מיהא. וכתב הראב"ד ז"ל פירוש הענין בפירושיו כאן, ובסוף דבריו אמר: ולבי מגמגם עליו, לפי שהענין כמו זר נחשב ורחוק מן הדמיון כמה כח התירו גדול, אבל מצאתי לו בתשובה פירוש מבואר וזה לשונו: חיי ראשי ירדתי למלאכת הקנישקין ועליתי ממנה ולא הכרתי בה התר שתיה בחבית [אלא] למאי דלא אתי בברזא, כי הקנישקין מוטה על צדו ויש בו קנים הרבה זה לצד זה או זה למעלה מזה שיכולים בני אדם הרבה לשתות ממנו בבת אחת, וישראל פותח פיו ושותה וגוי פותח פיו ושותה, ואף על גב דנצוק בעלמא אסור כי האי גוונא שרי, דטעמא דכי אסרינן נצוק משום חבור הני מילי דאתי בההוא פתחא או בההוא ברזא, דאמרינן כל מאי דאתי בההוא פתחא בהדי האי קלוח הוי חבור וכמאן דמערב ביה דמי, אבל קנישקין מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דגוי, דחמרא בההוא פתחא דקריב ליה בגויה נפיק, לא שביק האי פתחא ואזיל לפתחא אחריתי, הילכך לאו חבורין נינהו, ודוקא היכא דקדים ישראל ופסק, אבל אי קדים גוי ופסק אסור, מאי טעמא בהדי דפסק וסכר לפומיה קא מפיש בברזא דישראל וקא משכשך ליה, ולא שנא כי הוי ברזא דגוי תחתון או עליון כי קדים (א)ופסיק מיהא כוליה אסור, עד כאן. מתני': יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא, יין ביין וכו'. פירש רבנו תם בספר הישר (ס״ס תעא): דוקא ביין נסך ממש, דומיא דמים במים שאין הדברים אמורים אלא במים שנתנסכו ודאי לע״ז, אבל סתם יינם בנותן טעם כשאר אסורין שבתורה. ויש לי ללמוד עליו דכל יין נסך ששנו במשנתינו ביין נסך ממש אמרו, מדאבעיא לן בריש פרקין (עבודה זרה סב, ב) גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך, שכרו לסתם יינן מהו, ואם אין הדברים פשוטין דסתמא דמתניתין לא מיירי אלא בודאי יינן מאי איבעיא ליה בסתם יינן, דהא לעשות עמו ביין נסך סתמא קתני ומאי אפקיה לסתם יינן מכללא דמתניתין, משמע [דסבירא] ליה דלא איירי אלא ביין נסך ממש, ומשום הכי איבעיא להו אי איסורא דמתניתין ביין נסך גמור דוקא הוא, או דילמא הוא הדין לסתם יינן, כן נראה לי. ודקתני נמי (עד, א) יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, אפילו בודאי יינן קא מיירו, אלא דאנן לא פסקינן כרשב״ג (שם) אלא בסתם יינן. ומיהו יש מקשין עליו ממה ששנו בתוספתא (פ״ח סה״ב) דאגר דמים גוי שטעם במינקת ונפלה ממנה טפה שהיא אסורה, מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהוא, אלמא סתם יינן נמי במינו במשהו, דמדקתני טפה של יין נסך משמע דהאי דינא ביין נסך דוקא הוא ולא בשאר איסורין, ושמע מינה דסתם יינן אוסר בכל שהו כיין נסך גמור. ורבותינו הצרפתים ז״ל מתרצין: דתנא דאגר דמים כר' יהודה ודאי אתיא דאמר (חולין צח, ב): מין במינו לא בטיל. והא דקתני שטפה של יין נסך לאו למימר דלא אמרינן הכי בשאר איסורין, אלא שדרך התלמוד לדבר כן, דמשום שהיה מדבר בענין יין פירש ואמר שטפה של יין נסך אוסר ביין כדין כל שאר אסורין שאוסרין במשהו במינם. יין נסך [אסור] ואוסר בכל שהוא, יין ביין וכו' יין במים בנותן טעם. כתב הראב"ד ז"ל: דנראה דאינו אוסר בהנאה אלא אם כן נתערב בו כדי מזיגה שיהא היין מזוג מן המים כדרך שבני אדם שותין אותו, אבל אם נתערב בהם יין מעט, קרוב אני לומר שאף בשתיה מותר מפני שהוא נותן טעם לפגם, מכל מקום איני מסופק בכך שהוא מותר בהנאה, וכן פירשתי בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לט, א סד"ה ור' יוחנן), עד כאן. גמרא: כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום פירוש כלו ראשון ראשון בטל. והוא שלא נפל שם מן היין האסור בקלוח אחד כדי נותן טעם, דכיון שאין בו כדי נתינת טעם הרי זה בטל לתוך ההתר, וכשחוזר עוד ונפל בו קלוח אחר פחות מכדי נתינת טעם הרי זה גם כן בטל, וכן כל היום כלו, וכיון שהראשון אין בו כדי נתינת טעם לא די שזה שנפל בו פעם שנייה אינו מצטרף לראשון לאסור, אלא שהראשון [מצטרף] להתר לבטל אסור הנופל בו אחר כן, ובודאי אם היה ביין האסור שנפל לתוך ההתר בקלוח אחד כדי נתינת טעם הרי הוא כאלו נפל שם בבת אחת כדי נותן טעם, ובזה לא אמר ר' יוחנן שיהא בטל אף על פי שנפל אסור לתוך היתר, אלא הכל אסור. וכן בכל שאר איסורין, כדתנן (ערלה פ"ב מי"ד) דשאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפל לתוך העסה, וכן שנינו במשנתינו (עד, א) יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה. והא דאקשינן ממתניתין דתנן יין במים בנותן טעם, מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו היתירא ופרקינן לא דקא נפיל היתירא לגו איסורא, הוא הדין שהיה יכול לתרץ אפילו בשנפל חמרא דאיסורא למייא דהתירא וכשנפל שם בבת אחת כדי נותן טעם, אלא דניחא ליה טפי לאוקומי כולה מתניתין בחד גוונא, ורישא דמתניתין דקתני יין ביין במשהו על כרחין אית לן לאוקמה אליבא דר' יוחנן בשנפל התירא לגו איסורא, דאי איסורא לגו היתירא הוא, הא קתני אוסר בכל שהוא, אלמא לא נפל שם בבת אחת כדי לתת טעם בהיתר. וכן פירש הראב"ד ז"ל דהא דאמר ר' יוחנן ראשון ראשון בטל, דוקא במקטף קטופי, דאי לאו הכי כיון דנצוק חבור הוא החבית חבור לבור כאלו נתערב הכלי משעת הקלוח הראשון. ולדברי הרב ז"ל משמע דכי אסרינן חמרא בנצוק לדברי ר' יוחנן, דוקא כשיש ביין האסור כדי נותן טעם בכל מה שיש מן היין בכלי ההיתר, שאם לא כן אפילו מה שיש מן היין האסור בכלי שמערה לתוכו יהא בטל לגבי יין ההיתר, כיון שאנו רואין את הניצוק כאלו נתערב לגמרי זה עם זה. וזה נראה לי דחוק מאד ורחוק מן הדעת, ועוד דהא אוקים אמימר לעיל (עבודה זרה עא, ב) הא דאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי, בדאיכא עכבת יין אפומא דמנא דקמא קמא אינסוך ליה, והיכי מנסך ליה כולי חמרא דאיכא במנא אטו עכבת יין נסך, והא נצוק מחברו ואיבטיל ליה עכבת יין נסך לגבי יין ההתר שבכלי, אלא אם נדחוק ונעמיד אותה כשאין בכל הכלי שמערה ממנו כדי לבטל טעם היין שבעכבת כלי הגוי, ואינו נראה לי. ומיהו אין מדברי רב קושיא כל כך, דאפשר לרב דימי משמיה דר' יוחנן לית ליה הא דרב. ומכל מקום אין טעמו של הרב ז"ל נראה לי ברור, אף על פי שנראה לי דינו יפה שכל שהקלוח מחובר לחבית הכל נאסר ואינו ראוי ליבטל מחמת מיעוטו, שאם אתה אומר כן אף אנו נאמר שאין הולכין אלא אחר מקום מגע יין ליין שבבור, אבל הטעם לזה דכל שהוא מחובר הכל כאחד (ו)אינו ראוי ליבטל, כאלו נתערב בו הכל בבת אחת. והרמב"ן נ"ר גם כן לא נראו לו דברי הראב"ד ז"ל בזה, וזה לשונו שכתב עליו: זה הפירוש אינו נכון לי, דהיכי אמרינן אבל חבית דנפיש עמודיה לא, כיון דמיקטף ליה מיניה וליכא בעמוד עצמו כדי לאסרו ראשון ראשון בטל, אלא ודאי אף על פי דלא מקטף ליה אמר רב דימי בטל, לפי שאין אנו רואין את הנצוק אלא כמעורב בקלוח זה שיורד מעט מעט, עד כאן, ואין זה קשה בעיני כל כך, שכל שהקלוח גדול כקלוח חבית אף על פי שאין בו כדי נתינת טעם, כל שהוא בעצמו חשוב אינו ראוי להתבטל ברבוי היין שבבור. תנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא, מאי לאו וכו', לא דקא נפיל התירא לגו איסורא. פירוש: וכשלא נפל שם התירא בבת אחת כדי למעט יין של איסור, אלא מעט מעט נפל שם כל כך מתחלה ועד סוף, עד שהיה יין של אסור משהו לגבי יין של היתר שנפל שם, ואפילו הכי נאסר הכל משום דקמא קמא דהתירא אינסוך ואיבטיל ליה, כן פירש רש"י ז"ל. והראב"ד ז"ל קשיא ליה, כיון דלר' יוחנן בשנפל יין דאיסורא ביין דהתירא אינו אוסר במשהו, ובהיתר שנפל לתוך אסור אמרינן שההתר בטל, ואף על פי שנפל עוד שם היתר יותר, אין ההיתר שנפל שם ראשונה ניעור, דכיון דנתבטל במיעוטו תחלה נתבטל לדעתיה דר' יוחנן, אם כן היכי קאמר ר' יוחנן דכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין [נסך] שבמינן במשהו, ומאי אולמיה דיין נסך, דאפילו בשאר איסורין דינא הכי. דאי נפל אסור לתוך היתר אפילו ביין נסך מותר, ואי נפל היתר מועט לתוך איסור, כיון דמדינא אמרינן ראשון ראשון בטל, אפילו שאר איסורין, בין שנפלו במינן בין שלא במינן, ונפל שם תחלה משהו של היתר וחזר ונפל שםן משהו אחר, ראשון ראשון בטל, ואם כן מצינו אפלו שאר איסורין אוסרין במשהו בין במינן בין שלא במינן, ואין חלוק בין (בדינן) [בין מינן] לשאינן מינן בין יין נסך לשאר אסורין, וראיתי לרב ר' אברהם ז"ל שחלק בין מינם לשאינם מינן בדין זה, דמין במינו אף על פי שנפל לתוכו התר כל היום כלו אסור כמו שכתבתנו, אבל מין בשאינו מינו אם יחזור ונפל לתוכו עוד היתר עד כדי שלא יהא באיסור כדי שיהא נותן טעם בכל ההתר מותר, ואף על פי שההתר נאסר תחלה. והטעם לזה כי אין מין בשאינו מינו אוסר בנותן טעם אלא מפני הטעם שנותן בו, וכיון שנתבטל טעם האסור מכל מקום שוב אין כח בו לאסור, אבל מין במינו אינו נאסר מפני נותן טעם, שהרי אין טעמו ניכר בו כלל, אלא מפני מיעוטו נאסר, וכיון שנאסר חזר להיות כמוהו, ושוב אין לו היתר שהמיעוט נעשה רוב, אלו דברי הרב ז"ל. ואף על פי שעלה לנו תירוץ מדברי הרב ז"ל במין ושאינו מינו, מכל מקום קושייתנו במין במינו בשאר איסורין במקומה עומדת, מה הפרש יש לר' יוחנן בין טבל ויין נסך לשאר איסורין. ומצאתי לרמב"ן נ"ר שפירש דהתירא לגו איסורא לאו משום דראשון ראשון בטל, דלא אשכחן בטול בהתר, לפי שאין אדם עשוי לבטלו אלא אדרבא מוסיף הוא עליו והולך, וכיון דהתירא לגו איסורא לאו ראשון ראשון בטל, בשאר איסורין מותר שההיתר חוזר וניעור, וכדאמרינן בעלמא כשבטל אסור לכתחלה דבשוגג מותר, אלא חומר הוא ביין נסך שאף בהיתר מרובה שנפל לאסור מועט אוסר כיון שאין בו שיעור ששים לבטל אותו משעה ראשונה, ומיהו בשאינו מינו בטל שהרי בטל טעמו, ועוד יש טעם אחר נכון שאני עתיד לכתוב למטה (בקטע הבא) כדעת הרמב"ם ז"ל. ורב דימי אמר כולה מתניתין היתירא לגו איסורא. וכיון דאית בה נותן טעם מתחלה ועד סוף לית דין ולית דיין דאסור, ולעולם היכא דנפל יין של אסור (לתוך יין של היתר או יין של איסור) בתוך מים של היתר או אפילו בתוך יין של היתר ראשון ראשון בטל. ותמיהא לי אמאי לא אקשי ליה מרישא דמתניתין (עב, א) דקתני נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור, ועכבת יין כל שהוא משמע, כמו שאמרו בירושלמי( ה"י) מהו עכבת יין כההוא דמלכלך, כמא דאת אמר (הושע ו, ח) עקובה מדם, ובודאי אי אפשר לקלוח החבית המותר שהוא מודד על לכלוך היין האסור שלא יהא בו כדי לבטל טעמו אלו היה אותו לכלוך (יין) [מים] ונפל עליו קלוח זה של יין, וזה ודאי תיובתא לדברי ר' יוחנן, ועוד היה לו להקשות מברייתא דאגר דמים גוי שקדח במינקת, שפירשוה בתוספתא (פ"ח סה"ב) משום שטפת יין שנאסר בפיו של אגר דמים חוזרת ונופלת לתוך החבית, וטפה של יין נסך אוסרת. והתם איסורא לגו היתירא הוא, ואסור משהו, ואפילו הכי אוסרת כל החבית ואפילו בהנאה. ואף, על גב דההיא ברייתא כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג אתי, כדמפרשינן לעיל בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נח, א), מכל מקום מדרבנן נשמע לרשב"ג, דכי היכי דלרבנן אותה טפה אוסרת כל החבית אפילו בהנאה הכי נמי לרשב"ג אסורה כלה לשתיה, ודמי אותה טפה אסור, וימכר כלו לגוים חוץ מדמי אותה טפה מיהת, אלמא משמע מיהא דלכ"ע אין הטפה אף על פי שהוא משהו בטלה, ואם כן למה לא הקשו מינה לרב דימי אמר ר' יוחנן, וכן לרב יצחק בר יוסף דאמר דמצלצול קטן מיהא ראשון ראשון בטל, וטפה אחת לא עדיפא מצלצול קטן. ומיהו לפי סברת הרמב"ם לא תקשי, שהוא זצ"ל סובר (הל' מאכלות אסורות פט"ז הל' כח) שאם היתה טפה אחת של יין בבור ונפלה שם חבית גדולה אפילו בבת אחת אסור, דכיון דאסור במקומו עומד הוא חשיב טפי מנופל לתוך ההתר, וכענין ששנינו במקואות (פ"ב מ"ח) רביעית שאובין בתחלה פוסלין את המקוה. ולפי הסברא הזאת לא קשיא להו לרב דימי ולר' יצחק בר יוסף ממניתין דעכבת יין, שהרי אסור במקומו עומד הוא ואינו בטל במינו לעולם, וזהו ששנינו יין אוסר בכל שהוא ביין. וברייתא נמי דאגר דמים לא מקשי מידי, דכיון שטפה שנוגעת בשפתיו מחוברת היא בקלוח היין הרי היא כאיסור במקומו שאינו בטל. אי נמי אפשר לומר דההיא דאגר דמים אתיא כר' יהודה דאמר (חולין צח, ב) מין במינו לא בטיל וכמו שכתבנו למעלה (סוד"ה מתניתין) משמן של רבותינו הצרפתים ז"ל. ולסברא זו גם כן איתרצא לה קושיין דלעיל (בקטע הקודם) דקשיא לן לר' יוחנן מאי איכא בין יין נסך במינו לשאר איסורין, דהשתא טובא איכא, דבשאר איסורין לא פלגינן בין איסור במקומו לאיסור נופל בהיתר דלעולם בטל בששים, מה שאין כן ביין נסך דבמקום אינו בטל לעולם. כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן המערה יין נסך מצלצול קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא. ופירש הראב"ד ז"ל: חבית דנפיש עמודיה כלומר שהוא דבר חשוב, אף על פי שאין בו כדי נותן טעם בכנגדו במים של היתר. דכיון שהאיסור דבר חשוב אין הפרש בין נפל היתר לתוך איסור בין איסור לתוך היתר דלעולם אסור. ודוקא יין ביין דאסורו במשהו, אבל יין במים דבנותן טעם לא מהני חשיבותיה, שאם אין בו כדי נותן טעם בשעת נפילה בטל הוא לגבי היתר. וצלצול קטן כיון דלא נפיש עמודיה, [נפל אסור לתוך היתרא מותר אפילו כל היום כולו, דקמא קמא בטיל דבתר נפילה אזלינן. נפל היתרא לגו אסורא אם האסור דבר חשוב אסור בכל ענין כדאמרן. ואם אינו דבר חשוב], אם נפל היתר לתוך אסור בשפע שיהא בהיתר שנפל שם בבת אחת כדי לבטל את הטעם אלו היה האחד מהם מים הרי זה מותר. ואם נפל איסור לתוך היתר כיון שאין בקלוחו כדי נתינת טעם ראשון ראשון בטל, ואפילו כל היום כלו, ואף על גב דלגבי חבית נמי ליכא נתינת טעם, שניא היא, דדבר חשוב לא בטיל משום חומרא דיין נסך מה שאין כן בשאר איסורין. ואחרים פירשו: דאפילו בקלוח חבית לא אסרינן ליה בלא נתינת טעם דאם כן לא היינו מחלקין בין חבית לצלצול, אלא הכי קאמר, דוקא בצלצול קטן דלא נפיש עמודיה אמרינן אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, אף על פי שלבסוף יהיה האסור רבה על ההתר,, לפי שדבר שאינו חשוב בטל הוא בשעת נפילה, אבל חבית דנפיש עמודיה וקלוחו גדול, אם נפל בין הכל כדי שיתן טעם בכנגדו במים אינו בטל ראשון [ראשון], משום שקלוחו [גדול] רואין אותו כאלו הוא איסור בת אחת, אבל ודאי אם לא נפל שם בין הכל כדי נתינת טעם, אפילו בחבית שעמודו גדול לא אסר רב יצחק בר יוסף. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן וכו'. נראה מתוך פירושו של רש"י ז"ל, דכל הני אמוראי פליגי אליבא דר' יוחנן, דמר אמר הכי ומר אמר הכי אמר ר' יוחנן, ומר אמר לאו הכי אמר אלא הכי אמר, ורב יצחק אסר מאי דשרא רב דימי, ורבין אסר מאי דשרא רב יצחק בר יוסף. וזה לשון רש"י ז"ל שכתב: ואין הלכה כרב דימי דאתא רב יצחק והחמיר ואתא רבין והחמיר. וכן כתב הראב"ד ז"ל: והא דרבין הלכתא היא דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו וכו', ולית ליה הא דרב דימי ורב יצחק, כי דבר ידוע הוא שהבור יש בו כמה קיתונות, ויין של איסור הנופל בו מעט הוא, דהא קיתון של מים מבטל את טעמו, וטעמא דנפל שם קיתון של מים הא לאו הכי אסר את כל הבור. וכן עיקר, דליכא למימר דרבין לא פליג אדרב דימי ורבין טעמא אחרינא קאמר, דלא אתא לאשמועינן אלא דינא דסלק את מינו, וכגון שנפל יין נסך תחלה לבור רק ואח"כ נפל שם יין מזוג במים, והיינו תחלה דהא לא נאסר היין הכשר קודם נפילת המים, דלישנא דיין נסך שנפל לבור, מלא יין כשר משמע, דאם לאו כן הוה ליה למימר יין כשר מזוג שנפל לתוך יין נסך, דמה ענין בור לכאן כיון שהבור ריק, אלא ודאי כן נראה עיקר דרבין אתרווייהו פליג. ומיהו מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאיהו מפרש מילתיה דרבין דוקא בחבית דנפיש עמודיה, ומשום הכי בעי קיתון של מים אפילו לרבין, ורבין ור' יצחק לא פליגי כלל, אלא דרבין אשמעינן אנפא דהיתירא למאי דאסר רב יצחק בר יוסף, ולפיכך פסק הרב ז"ל (הל' מאכלות אסורות פט"ז הכ"ח) כר' יצחק בר יוסף. ומיהו לישנא לא משמע הכין דהא רבין יין נסך שנפל לבור סתמא קאמר, לא שנא חבית ולא שנא צלצול. דאם איתא דדוקא חבית קאמר הוה ליה לפרושי למילתיה, רב דימי דאמר המערה יין נסך מחבית לבור, וכרב יצחק דפריש צלצול קטן אבל חבית לא, אלא ודאי לכאורה משמע מדלא פריש איהו מילתיה כדפירשו הני אמוראי אחריני, כל יין נסך קאמר, בין שנפל מצלצול בין שנפל מחבית לעולם אסור, אלא אם כן נפל שם קיתון של מים תחלה, כן נראה לי. וקיימא לן כרבין בדינא דרואין. דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו, והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, בין ביין נסך בין בשאר איסורין האוסרין את מינם במשהו לרבנן, ואי נמי בכל האיסורין לר' יהודה דאית ליה (חולין צח, ב) מין במינו לא בטיל. ומיהו איכא מאן דאמר דדוקא בשנפל שם שאינו מינו תחלה כמאן דמתני לה להא דרב שמואל בר יהודה אדרבין, ומסתייעא הדין סברא ממה שאמר בפרק גיד הנשה (חולין ק, א) גבי חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא שנפלה בין החתיכות, שכיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, ומפרש לה רבא התם במין ומינו ודבר אחר, דאלו נפלה בתוך הקדרה או שנער וכסה קודם שנבלעה טפה ממנה בתוך החתיכה שנפלה עליה לא אסרה את הכל, לפי שמצא שאינו מינו דהיינו קופה ורוטב, וכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, דהא אית לן רואין כרבין אמר ר' יוחנן, אבל עכשיו שנפלה על גבי החתיכה ונתערבה עמה בפני עצמה, של היתר נעשית נבלה ואוסרת כלן מפני שהן מינה. ונתן טעם בחתיכה דקאמר לאו דוקא נותן טעם דהא רב מין במינו במשהו אית ליה (שם). והילכך צריך שירבה שאינו מינו על שתיהן, ואין של אסור בטלה בשיעור עצמה כיון שנתערבה במינה קודם שנמצאה שאינו מינה שיבטלנה, והכא נמי כיון שנתערב יין נסך ביין כשר, יין של היתר נעשה איסור ואפילו בתערובת משהו דיין נסך אוסר במשהו, והילכך אינו בטל בשאינו מינו שנפל שם לבסוף אלא אם כן נפל שם בשיעור שיבטלו שניהם, אבל אם נפל שם קיתון של מים תחלה שיש בו כדי לבטל טעמו של יין נסך, עם נפילתו מצא את המים שרבין עליו ומבטלין אותו. ומה שכתבנו דלית הלכתא כרב דימי אמר ר' יוחנן דאמר ראשון ראשון בטל. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא ביין ביין לא קיימא לן כוותיה, ומיהו ביין במים ומים ביין, וכן לכל איסור הנימוח כגון חלב ודם שנימוחו בקדרה שגוף האיסורא בטל בתוכו ואין צריך להעלותו משם וכן בכל כיוצא בהן, הלכתא כוותיה, שאם יפול האסור לתוך ההתר מעט מעט שאין בו נותן טעם בשעת נפילה, אף על פי שנופל אסור כל היום כלו מותר, דראשון ראשון בטל, וכיון שנתבטל הרי הוא היתר גמור, ולא די לו שאינו מצטרף [עוד לאסור] אלא אף להיתר מצטרף לבטל איסור הנופל בו אחר מכן, דתנן במסכת ערלה פרק שני (מ"ג) הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה. כיצד, סאה של ערלה או סאה כלאי הכרם שנפל למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד כלאי הכרם זהו הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה. פירוש: שאותו ועוד אחרון מתבטל בסאה ערלה שנתבטל שם בתחלה ונעשית חולין גמורין, והוא שיש באותה סאה מאתים [כאותו] ועוד, ותנן נמי לעיל מינה (שם, מ"ב) התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה. כיצד, סאה של תרומה שנפל למאה חולין ואחר כך נפלו שלשת קבין ועוד ערלה, או שלשה קבין ערלה שנפלו למאה סאה חולין ואחר כך נפלה סאה ועוד תרומה, זהו תרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה. הנה נתברר מאלו כי התרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור אף לבטל איסור הבא עליהם לאחר מכן, כל שכן שאין מצטרפין עוד לאיסור לאסור. ודוקא בערלה וכלאי הכרם דמכי נתבטל אין צריך להעלותן משם כלל אלא נעשה הכל היתר גמור, אי נמי לתרומה לגבי ערלה ולהתיר לכהן שאינו צריך להרים התרומה משם, אבל תרומה שנפלו בחולין ולגבי ישראל שצריך להרים, והיא מדמעת במקום אחר לפי חשבון תרומה שבה, (ותנן) [כדתנן] בתרומות (פ"ה מ"ח) סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת הרי זו אסורה, ורבי שמעון מתיר, (דדוקא) [ודוקא] כפי חשבון התרומה שבה אבל טפי לא, מצטרפי בהדי תרומה אחרת לאסור. וכן הדין לכל איסורין אחרים שלא נימוחו, כגון כזית חלב שנפל בשל ששים של היתר ולא נימוח כי אם חציו, כיון שהאיסור קיים שאם יפול לקדרה אחרת יאסר כחלב גמור, אם יפול עוד בקדרה זו זית אחר של חלב ונימוחו שניהם יצטרפו שניהם לאסור את הקדרה, ולא נחשב את הראשון כאלו נמוח כולו כבר קודם נפילת השני, שהרי מצאו בעין שעדיין ראוי לאסור במקום אחר, משום הכי מצטרף עם האחרון כדין התרומה, וכן כל כיוצא בזה, אלו דברי הרב ז"ל. איתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים אמר חזקיה הגדילו באסור אסור בהתר מותר. פירש רש"י והר"ז ז"ל דלכולי עלמא היכא דנפל יין האיסור בתוך יין ההתר עד שלא נפלו שם המים לעולם אסור, אלא אם כן נפלו שם מים בשיעור שביטלו את הכל, בין יין של אסור בין יין של התר, אבל אם לא נפלו שם מים בסוף אלא כדי לבטל יין של אסור אינו בטל, דכולהו סבירא להו כמאן דבעי תחלה דאחר שנאסור במינו הרי הוא אסור לגמרי, ומצטרף עמו לעמוד כנגד המים הבאים לבטל. אלא כי פליגי, כגון שנפלו המים תחלה לתוך יין ההתר ואחר כך נפל לתוכו יין נסך, דחזקיה סבר כיון שהגדילו באסור וקודם שנתבטל יין נסך זה כבר מצא בתוך הבור היין המותר, מצא מין את מינו ונצטרפו ואין המים מבטלין אותו, אבל הגדילו בהתר, כגון שנפל המים לתוך יין נסך ונתבטל ואחר כך נפל שם יין של היתר, מותר, דמכיון שנתבטל היין נסך בתוך המים שוב איסור שנבטל אינו מתעורר לאסור יין כשר שנפל שם אחר כך, ור' יוחנן סבר אפילו הגדילו באסור מותר, דרואין את מינו כאלו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. אבל הראב"ד ז"ל פירש דחזקיה דאמר הגדילו בהתר מותר, כל שכן שהיה מתיר אם נפלו המים באחרונה שגדול כחם, ואין כח לחצי שיעור האסור להיות נעור מתערובתו ולאסור אותם. ונראה לי שיותר נראה לכאורה כדברי הראב"ד ז"ל. חדא, דהא בעינן לאוקומי פלוגתייהו דחזקיה ור' יוחנן כפלוגתייהו דר' אליעזר וחכמים דשאור של חולין ושל תרומה וחזקיה כר' אליעזר, וטעמיה דר' אליעזר משום דאחר אחרון אני בא הוא, וכיון שכן אף לחזקיה אם ההתר נפל באחרונה התירו. ועוד דלדברי הראב"ד ז"ל אתי שפיר לישנא דיין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים, דההוא לישנא משמע ודאי שנפל לבור שיש בו יין כשר ואחר כך נפל שם קיתון של מים ולא שנפל לבור רק, ואם כן הגדילו בהתר דקאמא חזקיה נמי מצי לאוקומי שנפל יין נסך לתוך יין כשר, וכגון שנפל שם קיתון של מים לבסוף, וכיון דהגדיל בהתר מים מותר, דאחר אחרון אני בא, אבל לדברי רש"י ז"ל והר"ז הלוי ז"ל קשיא לישנא דיין נסך שנפל לבור, דהא הגדילו בהתר דקאמר חזקיה על כרחין אין לן לאוקמה בשנפל לבור רק שאין בו יין ואחר כך נפל לתוכו קיתון של (יין) [מים], דעל כרחין מלישנא דקאמר ונפל לתוכו מים משמע שלאחר שנפל יין נסך לבור נפל שם קיתון של מים, אם כן על כרחין כשנפל יין נסך לבור רק נפל, ולישנא דנפל לבור לא משמע הכי, אלא אם כן תדחוק דהכי קאמר, יין נסך שנפל לבור יין היתר ונפל שם קיתון של מים כבר, כלומר שם בתוך היין נסך, וזה דחוק מאד, כן נראה לי. +
ריטב"אמתני׳ יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. פי׳ ר״ת ז״ל דדוקא יין נסך גמור שנתנסך ודאי לעבודה זרה דומיא דמים במים דקתני בהדיא אבל סתם יינם אינו אוס׳ אלא בס׳ כשאר אסורין וק׳ ההיא דאגרדמיס דקתני עלה בתוספתא לפי שטיפה של יין נסך אוסרת בכל שהוא ויש דוחין דההיא אליבא דרבי יאודה אתניא דאית ליה דכל איסורין שבתורה במשהו ונקט יין נסך משום דאיירי ביה וכן ההיא דנטל את המשפך דתנינן לעיל שאוסר בעקבת יין בעלמא לרבי יאודה התניא וכל זה דוחק גדול ועוד דסוגיא דלעיל דאפליגו אביי ורבא בחמרא חדתא וענבי וחלא לגו חמרא בסתם יינם היא כדפרישנא התם לכך הנכון כדברי הגאונים ז״ל שכתבו וכן נראה דעת ר״שי ז״ל דתנא הכא אפילו לסתם יינם קרי יין נסך וטובא איכא בפרקין כי הא ורישא דפרקי השוכר את הפועל לעשות ביין נסך הא אסיקנא בגמרא דאף סתם יינם בכלל ומשום דההיא חמרא יתירה הוה מספקא לן מעיקרא וכדפרישנא התם בס״ד. והא דקתני מים המים בכל שהוא דוקא בתלושין דומיא דיין ביין אבל במים מחוברים אינם נאסרין וכן הורה רבינו ז״ל על גוי ששפך מים הידועים לבאר של ישראל והא דקתני יין במים בנותן טעם נראה דהיינו בשאר איסורין ואף על גב דכל חמרא דדכי טפי מארבעה מיא לאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא כדאיתא בפרק הספינה אפילו הכי לגבי חמרא דאסורה לא פלוג רבנן וכיון שיש שותין במזיגה מרובה מאד אין איסורו מתבטל אלא בששים ולא חשיב נותן טעם לפגם כיון שהוא במינו נאות במים ואין הפגם אלא מפני רבויו וזה דעת מורי הר״א הלוי ז״ל בשם רבו ז״ל אבל הר״אבד ז״ל כתב שהוא מסופק אם מותר בשתיה אם נתערב יותר מכדי מזיגה אבל פשוט הוא לו שאינו אוסר בהנאה. גמרא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. פי׳ ומותר אפילו בשתיה כיון שהוא נופל מעט מעט ואף על פי שנופל תמיד בלא הפסק קלוח כיון דכל מאי דנפל נפיל בששים וסבירא ליה לרבי יוחנן תרתי חדא שאין יין נסך אוסר במשהו אפילו במין במינו ואידך דכל איסור שנופל מעט מעט לתוך ששים הרי הוא מבטל ואף על פי שלבסוף יש בו איסור מרובה כיון דמין במינו הוא דלא יהיב טעמא ולא עוד אלא דראשון ראשון בדרך שהוא בטל הוא מצטרף עם ההיתר לבטל האיסור הבא אחריו ומיהו הני מילי בשלא נפל בשעה אחת כדי נותן טעם דאם כן הא ודאי אוסרו והיינו דתנן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה ואם תאמר והא ההיא דאגרדמיס ומתני׳ דמשפך איסורא לגו היתרא וקתני שאוסר במה שהו י״ל דרבין אמר רבי יוחנן מוקים להו כרבי יאודה דאמר כל איסורין שבתורה במינן במשהו וכי קאמר רבי יוחנן אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי יאודה ואם תאמר תפשוט מהכא דרבי יוחנן סבר נצוק אינו חבור דאי לא ליתסר מה שבבור מיד מחמת נצוק תירץ הר״אבד ז״ל דמוקמינן לה במקטיף קטופי ואינו נכון חדא מדלא מפרש לה בגמרא ועוד דאם כן לרבין דלקמן בסמוך מה לי צלצול קטן מה לי חבית דנפיש עמודיה והנכון כמו שתירץ רבינו הר״מבן ז״ל שאין נצוק אוסר אלא כשהקלוח מקלח בענין שסופו לאסור אם נתערב בדרך קלוחו של עכשיו אבל לא בזה שאינו אוסר בסופו בדרך קלוחו והוא בטל ראשון ראשון. תנן יין נסך כו'. פירוש השתא פרכינן מרישא דמין במינו למאי דסבר שאין יין נסך אוסר במשהו וכי פרכינן מסיפא דמיירי בנותן טעם פרכינן למאי דקסבר דראשון ראשון בטל ודוק: מאי לאו דנפל איסורא לגו היתרא. פירוש אלמא יין נסך אוסר במשהו ופרקינן לא דנפל היתרא לגו אסורא פירוש שההיתר שהוא נופל מעט מעט לתוך האיסור בטל ראשון ראשון והיה מצטרף לאיסור לבטל ההיתר הבא אחריו הילכך אף על פי שלבסוף היין האסו׳ שהיה שם בתחלה הוא משהו כנגד ההיתר שנפל שם הוא אוסר אותו לא מדין משהו אלא מדין רוב ונותן טעם שאנו דנין כל ההיתר באיסור וכדפר״שי ז״ל ואם תאמר אם כן דאפילו בהיתרא לגו איסורא אמרינן ראשון ראשון בטל אם כן גם בכל האיסורין כן ואין הפרש בין יין נסך לשאר איסורין ואמאי נקט תנא יין נסך ועוד הא רבי יוחנן אמר לקמן דכל איסורין שבתורה אפילו במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך והנכון דאפילו לרב דימי אמר רבי יוחנן שורת הדין שלא לומר בהיתר לתוך איסור טעמא דראשון ראשון בטל שאין דרך היתר להתבטל ואין אדם עשוי לבטלו אדרבא מוסיף הוא והולך ובעלמא אף על פי שאין מבטלין איסור לכתחילה כשנרבה על ההיתר לס׳ בדיעבד בשוגג מותר אלא הכא חומרא הוא ביין נסך להשוות דינו להחמיר דכי היכי דאיסורא לגו היתרא ראשון ראשון בטל מן הדין ולהקל כך להיתרא בגו איסורא אמרינן להחמיר ראשון ראשון בטל ואוס׳ לבסוף במשהו. תא שמע יין במים בנותן טעם מאי לאו דנפל חמרא דאיסורא לגו מיא בהיתרא. פירוש אלמ׳ לא אמרי׳ ראשון ראשון בטל ויין שיש בסופו מן האיסור לפחות מס׳ אוסר ופרקינן לא דנפיל חמרא דהיתרא לגו מיא דאיסורא פר״שי ז״ל וכגון דנפל בבת אחת דליכא למימר ראשון ראשון בטל וקשה דאם כן לוקמה אפילו בדנפל איסורא לגו היתרא דבהא ודאי מודה רבי יוחנן על כרחין וכדכתיבנא לעיל וכדתנן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה ויש לומר דאין הכי נמי אלא דכיון דרישא לא סגיא לאוקמא אלא בדנפל היתרא לגו איסור׳ סיפא נמי בעינן לאוקומא בהכין ואין זה נכון דאם כן הוה ליה לתלמודא לפרושי אלא ודאי כי היכי דמקשה מוקים לה בדנפל מעט מעט הוא הדין למאן דמשני ליה אבל הנכון דלעולם בדנפל היתרה לגו איסורא מעט מעט ומיהו הא פרישנא לעיל דבהיתרא לגו איסורא אינו דין לומר ראשון ראשון בטל אלא שהחמירו לומר כן ביין נסך או בטבל כדלקמן ולא החמירו זה אלא כשהוא מין במינו דלא מנכר טעמא אבל כשהוא מין בשאינו מינו אוקמא הדינא וכל היכא דלבסוף ההיתר מתרבה ומבטל טעם האיסור בס׳ שיהא מבוטל. ודוקא צלצול קטן כו'. פירוש דצלצול דלא חשיב אמרינן ביה ראשון ראשון בטל אבל חבית דנפיש עמודיה וחשיב אינו מתבטל והולכין אחר סופו לאסור כיון שיש בו בנ״ט. כי אתא רב יצחק אמר רבי יוחנן כו׳. לפום פשטא נראה דפליגא הדרב דימי בהא דרב דימי לא מפליג בין צלצול לחבית ורב יצחק מפליג ומיהו אף רבנן אין יין נסך אוסר במשהו ומתני׳ כולה בדנפיל היתרה לגו איסורא וכן דעת ר״שי ז״ל ואפשר דלא פליגי כלל אלא דרב דימי לא פירש ובא רב יצחק ופירש ומיהו לית הלכתא כחד מנייהו אלא קיימא לן דיין אוסר במשהו וקיימא לן נמי דלא אמרינן אפי׳ בנותני טעמים ראשון ראשון בטל אלא כל שיש שם לבסוף כדי נותן טעם הרי הוא אוסר כיון דנפל בלא הפסק וכולה מתניתא כפשוטה באיסורא לגו היתרא ורישא אוסר במשהו וסופו בנותן טעם אבל הר״אבד ז״ל כתב דלית הלכתא כרב דימי ורב יצחק באיסורי משהו אבל באיסורי נותני טעמים הלכתא כותיה דאמרינן ראשון ראשון בטל ואפילו יש בו לבסוף והביא ראיה לדבריו מהא דתנן במסכת ערלה בפ״ב דערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה או כלאי הכרם שנפלה למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה או כלאי הכרם הרי הוא מותר וזהו שאמרו הערלה מעלה. הרי שלפי שנפלו מעט מעט ונתבטל ראשון ראשון ולא עוד אלא שהועוד האחרון נתבטל בסאה שנפלה שם בתחילה לפי שנתבטלה וחזרה בהיתר ותנן נמי לעיל מינה התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה של חולין ואחר כך נפלו ג׳ קבין ועוד ערלה או ג׳ קבין ערלה למאה סאין של חולין ואחר כך נפלה סאה ועוד תרומה זהו תרומה מעלה. הרי נתבאר מאלו כי התרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור לבטל איסור הבא אחריהן וכל שכן שאין מצטרפין לאיסור לאסור ודוקא בערלה וכלאי הכרם דכי נתבטלו אינם צריכין להרים ונעשה הכל היתר גמור אי נמי בתרומה וערלה ולהתיר לכהן שאינו צריך להרים את התרומה משם אבל תרומה שנפלה בחולין ולגבי ישראל שצריך להרים מפני גזל השבט והיא מדמעת במקום אחר הא פלוגתה דתנאי היא אי אמרינן בה ראשון ראשון בטל והיינו דתנן סאה תרומה שנפל למאה חולין ולה הספיק להגביה עד שנפלה שם אחרת אסור ור״ש מתיר דרבנן סברי דכיון דצריך להרים כמאן דאיתיה בעיניה דמי ואינו נתבטל ור״ש מתיר שאין הרמתו אלא מפני גזל השבט אבל שורת הדין כבר נתבטל ואפשר דבהא אפילו רב יצחק ורב דימי מודים כרבנן ולהכי לא פרכינן ליה מינה אינהו דאמר אנא דאמרי כר״ש ע״כ תורף דברי הר״אבד ז״ל ואף לדבריו אין מזו ראיה לדרבי יוחנן שיוריד האיסור שלא בהפסק אבל רבינו הר״מבן ז״ל דאפי׳ בשאר איסורין לא אמרינן ראשון ראשון בטל אלא הכל ניעור ואוסר בסופו דהא כיון דאידחיא ורב דימי שלא אמרה ר׳ יוחנן לגמרי אדחיא לה לגמרי וליתא כלל וטעמא דמלתא משום דטעמא לא נטיל ואפי׳ במין ומינו דלא יהיב טעמא מכל מקום הרי נפל בו בסוף דבר חשוב כשעור שראוי לתת טעם בשלא במינו ואפילו בנופל שם בהפסק יש לאסור כל שכן כשנפל בקלוח בלא הפסק ותדע דהא פרכינן לרב דימי מסיפא דיין במים ומים ביין בנותן טעם אלמא לדידן ל״א בנותני טעמים ראשון ראשון בטל ואם כדברי הר״אבד ז״ל אדרבא לדידן תקשי מתני׳ דערלה ועוד דהא פרכינן לחזקיה ממתני׳ דשאור וחולין ואמרינן והא אמר אביי לא שאנו אלא שקדם וסלק את האיסור דאלמא לא אמרינן ראשון ראשון בטל ואף על גב דנפלו שם בהפסק ואם איתא היכי מקשינן מינה לחזקיה דאמר הגדילו בהיתר היתר לומר טעמיה דחזקיה דכיון שבטלו המים ליין נסך אף על פי שנפל שם עכשיו יין של היתר אינו חוזר וניעור ככל האיסורין. ושאני תרומה מפני שצריך להרים דעל כרחין בתרומה לישראל קא מיירי אלא בודאי שאין הפרש בענין זה בין תרומה לשאר איסורין שבכולן לרבי אליעזר אם לא קדם וסלק את האיסור אסור ולא אמרינן ראשון ראשון בטל ומדר׳ אליעזר נשמע לרבנן דהא רבנן דשרו היינו משום דסבירא להו זה וזה גורם מותר הא אילו נפל שם אסור אחר אף רבנן מודו דאסור ולא אמרינן ראשון ראשון בטל. והא דערלה וכלאי הכרם שניא היא ששיעורן בנותן טעם גדול ואף על פי שנפל שם עוד סאה אחרת אי באיסור בנותן טעם וכיון דכן דינא הוא דנימא ראשון ראשון בטל דהא אית ליה תרתי למעליותא כי בתחילה נתבטל במיעוטו וגם לבסוף אינו ראוי לתת טעם גם בשלא במינו וכיון שכן דין הוא שלא יהא חוזר ונעור אבל בודאי אף בערלה וכלאי הכרם אם נוסף בסוף עד כדי שיתן טעם שזהו אחד בששים בין בשל ראשון ושל שני אסור דאסור ראשון חוזר ונעור ואף בהפסק. ומתני׳ דקתני יין במים או מים ביין בנותן טעם כפשוטה ממקומה ודומיא דרישא באיסורא לגו היתרא ואפי׳ נפל מעט מעט כדרך הנופלים ולא בטיל כשיש בו בסוף נתינת טעם. ועוד הביא ראיה רבינו הר״מבן ז״ל מתלמוד ארץ ישראל דגרסינן התם גריסין של תרומה שנתבשלו עם העדשים של חולין. ואין בהם נותן טעם רבה עליהן גריסין חולין מין מעורר מינו לאסור פירוש בתמיה כלומר הא ודאי פשיטא דמות׳ דהא הגדילו בהיתר הוא כמה דאמרי ביין נסך את רואת את ההיתר כמי שאינו ואותו האיסור אם יש בו בנותן טעם אסור ואם לאו מותר אף הכא כן ואמרינן הדא אמרה ריבה עליהן גריסין של תרומה אסור הא לך ראיה ברורה שאפילו בתרומ׳ כשנפלו איסו׳ בזה אחר זה ואפי׳ בהפס׳ לא אמרינן ראשון ראשון בטל שהרי גריסין בעדשים מין בשאינו מינו הוא ותרומה בשאינו מינה בטלה היא בששי׳ ואינה צריכה להרים ואף על פי כן כשרבה עליה עד כדי נותן טעם חוזר האיסור ונעור ואי ק״ל הא דאמרינן בפרק כסוי הדם אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואף על פי שיש בו מראית דם והא מראית דם דהתם כנותן טעם דהכא ואפילו הכי ראשון ראשון בטל יש לומר דהתם לענין קדשים בטיל להחמיר אבל לענין אסורין לא בטיל וכדאמרינן התם עלה בההיא. ולענין כסוי הדם אינו כן שאין דחוי אצל מצות הילכך לענין איסורין אינו כן דגבי קדשים הוא דיש דחוי אבל לגבי אסורין אין דחוי ע״כ דברי רבינו ז״ל. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים כו'. רשי ז״ל כתב דהא פלוגתא אדרב דימי ורב יצחק דאלו לדידהו בלא קיתון של מים גם כן מותר דראשון ראשון בטל ובודאי שכן נראה לפי פשוטה אבל יש לומר דלא פליגי דהכא במאי עסקינן כשנפל יין נסך לבור כדי נותן טעם בבת אחת דבהא אפילו רב דימי מודה דלא אמרינן ראשון ראשון בטל אי נמי דנפל שם מעט מעט מחבית דנפיש עמודיה וכדברי רב יוסף. כי אתא רב שמואל כו׳. עד מר בעי תחילה ומר לא בעי תחלה פירוש דלרבין אף על פי שנפלו המים לבסוף מבטלין את היין האסור ולרב יצחק אינם מבטלים אלא אם כן נפלו המים תחילה אבל נפלו שם בסוף צריך שיהא בהם ששים כנגד הכל לפי שכבר נעשה הכל יין נסך ודעת הפוסקים ז״ל דהלכתא בהא כרבי יוחנן דכל מין ומינו ושאינו מינו סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו דהכין סוגיין בעלמא אלא שנחלקו אם פוסקים כמאן דבעי תחלה או לא. ויש אומרים דבעינן תחלה דאי לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה וכדאמרינן בפרק גיד הנשה גבי חתיכ׳ נבלה שנפלה בין החתיכות כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה וההיא לא שנפלה טעם ממשאו כדי נתינת טעם דהא לרבי יאודה אמרינן לה דסבר מין במינו במשהו וכדאיתא התם אלא מאי שנתן טעם שנתן טעם בחתיכה כלומר שנתערב עמה ופלטה שם אסור והכא נמי כיון שנפל בבור יין נסך שאוסר אותו אף על פי שאינו אלא משהו ואין בו כדי נתינת טעם מכל מקום כבר נעשה חתיכת נבלה וצריך לבסוף מים כנגד הכל ואי ק״ל הא דאמרינן בפ״ק דמסכת תרומות אין המדומע חוז׳ ומדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון ואין מים שאובין חוזרין ופוסלים את המקוה אלא לפי חשבון סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונאסר חזר ונפל מן המדומע במקום אחר אינו אוסר אלא לפי חשבון תרומה שבה תירצו בתוספות דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה אלא בדבר לח או באסור בלוע בחתיכ׳ שכיון שנבלע בגופה נבלה היא אבל יבש ביבש בטל לפי שוה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו אלא במים שאובין כיון דכולה שאובה דרבנן אף על גב שנתערבו לח בלח אינה אוסרין אלא לפי חשבון. ואם תאמ׳ והא מחומץ בלח בלח הוא אומר מורי הר״אה ז״ל לדעת הרב ז״ל דלא חשיב נתינת טעם דלח בלח אלא דבר שהוא בשול שמתפשט בכל ורבינו הר״מבן ז״ל תירץ שאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה במשהו אלא באסורי משהוא כגון ביין נסך וטבל לרבנן ובכל איסורין לרבי יאודה שאין מינו ראוי לבטלו כלל לא בפני עצמו ולא בצירוף ולפיכך אף הוא אינו מתבטל לבסוף על ידי שאינו מינו אלא אם כן נפל שאינו מינו תחילה שאז נדון מין האסור כאלו נתבטל על ידי שאינו מינו ושוב אינו מניח למינו הבא אחרון לאסרו אבל באיסורי נותן טעם שאף מינו היה ראוי לבטלו אם היה בו כשיעור אף כשנפל שם בפחות משיעורו ונאסר מתבטל אחרי כן על ידי ההיתר הבא אחרי כן ע״י ההיתר הבא אחריו אם רבה עליו ואין אוסר אלא לפי חשבון וסוף דינא כתחלת דינא מה תחלת דינו אם היה בו מן החולין כשיעור היה מבטלו אף לבסוף שנתרבו בחולין ויש בהן שיעור לבטל מבטלין וזה טעם נכון יותר לפי שיטה זו ולפי זה ההיא דפרק גיד הנשה אינה הלכה דהא לרבי יאודה אתמרא דאית ליה מין במינו לא בטיל בכל האיסורין אבל לדידן דקיימא לן כרבנן בשאר איסורין אין אומרים בה חתיכה עצמ׳ נעשית נבלה וכן נראה דעת רבינו אלפסי ז״ל במסכת חולין שהשמיטה מכל מקום בהא דהכא אף רבנן מודו דבעינן תחלה כמאן דמתני לה אדרבין וכן מטין דברי רש״י ז״ל אבל יש מרבותינו הצרפתים ז״ל שפוסקים כאן להקל דלא בעינן תחלה דתרתי לישני נינהו בדרבנן וכל תרי לישני בדרבנן לקולא וההיא דפרק גיד הנשה נמי הלכה היא ולא קשיין אהדדי דהתם מימרא כפשוטה ממש שנתן האיסור הראשון טעם בחתיכה ראשונה כלומר טעם הראוי להיות נכר בשאינו מינו דאף על גב דלרבי יאודה אמרינן לה דסבר מין במינו במשהו הני מילי לאסור את עצמה אבל לעולם אף לרבי יאודה אינה נדונת כחתיכת נבלה אלא כשנאסרה בשיעור נותן טעם והיינו ההיא דאין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון לפי שבתחילה אף על פי שנפל בפחות ממנה לא היה בו כדי נתינ׳ טעם כי ליותרמששים נפל וכיון דאפילו לרבי יאודה דאמ׳ דמין במינו לא בטיל מדאורייתא אינו אומר כן כל שכן ביין נסך וטבל לרבנן שמה שהוא אוסר במשהו אינו אלא מדרבנן ומשום חומרא דיין נסך כדלקמן ומאן דבעי תחלה חומר הוא שהיה מוסיף עוד להחמיר ביין נסך אבל בשאר איסורין מודה הוא דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא כשנפל שם כדי נתינת טעם ואם תאמר כיון דלכולי עלמא כל מין ומינו ושאינו מינו אמרינן רואין כשיש שם שאינו מינו בתחלה מיהת תקשי לן ההיא דאמרינן לעיל גבי חמרא חדתא בענבי דאמר אביי שהוא אוסר במשהו משום דבתר טעמא אזלינן ואמאי נימא שהחרצנים והזגים שאינם מינו רבים עליו ומבטלו ויש לומר דדילמא אביי לית ליה ההיא דמין ומינו ושאינו מינו ולית הלכתא כותיה אי נמי דאית ליה מיהו הני מילי בדבר המתערב אבל התם פסולת הענבים טפלים הם להם וכיון שהיין הכנוס בהן אינו מבטל אף הם אינן מבטלין כל זמן שהם ענבים ומיהו אם נדרכו ופרשו לעצמן אז ודאי מבטלין וזה יותר נכון. אתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים אמר חזקיה הגדילו באיסור אסור כו'. פר״שי ז״ל אם האיסור היה אחרון הרי זה אסור ככל מין במינו במשהו ואין שאינו במינו מבטלו ואף על פי שנפל בתחילה דלא אמרינן רואין אבל הגדילו בהיתר שהיין האסור נפל במים תחילה והיה במים ששים ואחר כך הגדילו בהיתר שנפל שם היין המותר באחרונה הרי זה מותר לפי שכבר נתבטל יין נסך בהיתר קודם לכן ואינו חוזר ונעור עכשיו ליאסר מה שאין כן כשנפל יין של היתר במים תחלה דהתם לא שייך יפה לומר טעם בטל כיון דהיתר בהיתר הוא דלא צריך ביטול אלא הרי הוא כאילו עומד בעינו וכשבא אחרי כן היין האסור אוסרו במשהו ואין המים מועילין כלום דלית ליה לחזקיה רואין ורבי יוחנן אמר דאפילו הגדילו באיסור שנפל יין האסור האחרון הרי הוא מותר דאמרינן רואין מכיון שנפל שם המים תחלה הא כל שנפל יין ביין ואחר כך נפלו שם המים לדברי הכל אסור ולא אמרינן רואין דהא תחילה בעינן כן פר״שי ז״ל וכן פירש הר״ז הלוי ז״ל ואי ק״ל והא אתינן לאוקמה לדחזקיה כרבי אליעור דאמ׳ אחר אחרון אני בא ואם אף כשנפלו המים באחרונה יהא מות׳ דהא שאור של חולין דקתני הוא כעין המים דהכא ולאו מלתא היא דלמאי דקס״ד לדמויי הא למתני׳ דשאור השאורים הם כנגד היינות דהוו חד שמא וחד טעמא והעיסה היא כנגד המים דהוי אידך שמא וטעמא וכשהשאור של תרומה בא לאסור לשאור של חולין ולצרפו עמו באה העיסה ועומדת כנגדו ומבטלתו וכדבעינן לפרושי לקמן בס״ד. ואם תאמר והא כיון דנקטינן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים משמע שהקיתון היה אחרון לשניהם יש לומר דהא ליתא דעל כרחין לא נקטינהו כסדר דאם כן מאי הגדילו באיסור איכא הכא שאין לשון הגדילו באיסור אלא כשנפל יין של איסור לבסוף אלא ודאי לא תפשן כסדר והכי קאמר אם נתערב יין דאיסור ביין של היתר ומים כדרך נפילה כלומר בזה אחר זה מה יהא דינם הגדילו באיסור אסור כו׳ אבל יש שפירשו דלחזקיה כל שהגדילו בהיתר מותר אף על פי שנפלו המים בסוף כפשוטה דלישניה ואין זה מחוור דלימא דלית ליה רואין כי איכא תחלה כשנפל האסור אחרון ויהא מתיר כשנפל יין ביין תחלה מפני מים שנפלו לבסוף ויהא זה לגמרי הפך הדעת וסוגיא דלעיל דמאן דבעי תחלה שרי בתחלה ואסר לבסוף והשתא לימא איפכא והלכתא כרבי יוחנן דסוגיין בעלמא כוותיה דכל מין ומינו ושאינו מינו שאינו מינו רבה עליו ומבטלו ולפום פשטה הא דרבי יוחנן פליגא הלישנא דלעיל דלא בעי תחלה אבל יש לומר דהוא הדין דשרי רבי יוחנן במים לבסוף ומשום חזקיה הוא דנקט האי לישנא דאף הגדילו באיסור מותר וזה בכלל מחלוקת הפוסקים ז״ל שכתבנו למעלה ויש שפירשו דהאי פלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן אינה אלא אי בעינן תחילה או לא דהגדילו באסור היינו שהגדילו היינות באיסור תערובת שנפלו יין ביין תחלה והגדילו בהיתר כל שנפלו בתחלה יין ובמים שהוא מותר בין שנפלו בתחילה הזה מיין דהיתרה בהדי מים או מיין דאיסורא דסוף סוף כבר נתבטל היין בתוך המים וחזקיה אוסר כשהגדילו באסור דבעי תחלה ורבי יוחנן מתיר אף בזה משום דלא בעי תחילה ולזה הפירוש קשה דאם כן הוה ס״ד דחזקיה כר׳ אליעזר דהא רבי אליעזר אוסר כשנפל שאור של חולין תחלה בעיסה ואחר כך שאור של תרומה והא כיין דהיתר לתוך המים ואחר כך יין של אסור דמיא ושרי ביה חזקיה לכך הנכון כפר״שי ור״ז ז״ל ואמרינן לימא חזקיה ור׳ יוחנן בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן קמפלגי פירוש דלא ידע תלמודא טעמא דרואין ונקט טעמא דפלוגתייהו כפשוטה בלישנא דחזקיה ורבי יוחנן דחזקיה כרבי אליעזר דאמר אחר אחרון אני בא וכשהשאור האוסר בא באחרונה הוא גובר ואוסר את השאור שהוא מינו ואין העיסה מבטלת אותה כיון שאין בה לבטל את שניהם והויא כאילו אינה הכא נמי היין האסור אוסר את היין הכשר הדומה לעיסה והמים הראוין לבטל הם כאילו אינם וכשנפל שאור של חולין באחרונה אז באה העיסה ועמדה כנגד שאור של תרומה ומבטלת כחו שהרי אין בו לבדו כדי לחמץ כעין שהמים מבטלין את היין האסור וכאילו אין כח בשאור של תרומה להתערב עם השאור ולאוסרו ורבי יוחנן דאמר אף בהגדילו באסור מותר כרבנן דאמרי לעולם אינו אסור עד שיהא בשאור לבדו כדי לחמץ ולאסור את הכל הכא נמי אין כח ביין האסור לאסור אף על פי שנפל לבדו לבסוף כיון שיש שם מים שמסייעין את היין המותר להתירו ולעולם אינו אוסרו אלא כשהוא לבדו ואין עוזר ליין להתירו וכן פר״שי ז״ל אלא שלשונו קצור כמנהגו. ואם תאמר ולמאי דקס״ד השתא חזקיה ורבי יוחנן למה להו גנובי לימא חזקיה הלכה כרבי אליעזר ורבי יוחנן הלכה כרבנן ויש לומר דאין הכי נמי דהוה לן למימר ולמיפרך הכי אלא דעדיפא מינה פרכינן אי נמי דאתא לאשמועינן דפלוגתייהו דהכא לההיא דמיא ואף על גב דלכאורה לא דמו ממש. (א״ה יוסף שמואל בס׳ אחר כ״י מצאתי האי לישנא יתירה) תו איכא לפרושי ולומר על האי שמעתא. +
המאיריהמשנה השמינית והכונה בה להשלים עניני התערובת של יין נסך ולהתחיל בביאור עניני תערובת של שאר איסורין והוא שאמר יין נסך אסור ואוסר בכל שהו יין ביין ומים במים בכל שהו מים ביין ויין במים בנותן טעם זה הכלל מין במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם אמר הר"ם לא יהיה רחוק בעיניך היות המים אסור וזה כשהקריב לע"ז או שיהיה נעבד אותן המים ופסק ההלכה ביין נסך בלבד כלומר שנתנסך לע"ז שהוא מטמא טומאה חמורה כזית והוא אוסר במינו בכל שהוא לא שנא איסורא לגו היתירא ולא שנא היתרא לגו איסורא ובלבד שיערה מכלי רחב הסאה יהיה הדבר היוצא ממנו יש לו שיעור גדול אבל אם ערה יין נסך טפה טפה ביין הרבה מן היין המותר הנה זה אינו אוסר אבל אם היה ערוי היין המותר על מעט מן היין נסך הכל אסור ואפי' ערה על משקל שעורה ממנו מלא ספינה מיין נאסר הכל בהנאה ופסק ההלכה גם כן שאין בו ספק ולא פקפוק שהוא עיקר נוהג תמיד שכל אסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך אמנם יין נסך כמו שזכרנו שהוא במינו בכל שהו לגודל איסור ע"ז שנאמר בו ולא ידבק בידך מאומה מן החרם והטבל כמו שהתירו כך אסורו כמו שחטה אחת פוטרת את הכרי כמו כן חטה אחת תשים את הכרי כלו טבל וכשנתערב משאר איסורין מין בשאינו מינו ואפשר לנו לטעום אותו כגון ערוב תרומה בחולין ננסה אותו ואם נתן טעם והוא אינו פוגם כמו שבארנו הוא אוסר הכל ואם הוא דבר אסור שנאכיל אותו לגוי ונסמוך על דברו ואם לא היה גוי מצוי או היה דבר המתערב מין במינו שאי אפשר להכיר טעמו כגון ערוב יין תרומה או ערלה או כלאים ביין חולין הנה הוא ישוער בשעורים הנזכרים תרומה ומעשר וחלה ובכורים במאה וערלה וכלאי הכרם במאתים ושאר איסורין כגון חלב ודם נבלות שקצים ורמשים וטרפות וזולתם בששים וכמו שנתבאר בפרק גיד הנשה בחולין באמרם מין במינו ליכא למיקם לטעמא כגון שמנינות דגיד הנשה אי נמי בשאינו מינו היכא דליכא קפילא ארמאה דטעים בששים וכמו שישוער בששים מין במינו בדברים ששעורן בששים כמו כן ישוער במאה מה ששעורו במאה ובמאתים מה ששעורו במאתים ואמרנו בשביעית שדינו אוסרת כל שהוא במינה כמו שיתבאר בפרק שביעי משביעית אינו חולק על אלה העקרים לפי שאינו אסור באכילה אבל חייב לאכלו בקדושת שביעית בלבד ולפיכך החמירו בשביעית בזה הענין לפי שאין שם אסור אכילה אבל הוא אוכל בזמן השביעית כמו שנבאר לשם ואיני אומר אוסרת אלא על דרך הויתור והדמיון גם כן בדבר האסור ושמור זה הענין והתבונן בפירושו לפי שעמדו בזה העקר רבים מגאוני העולם ולא ידעו אם הכל חוזר לעקר אחד או אם חולק קצתם לקצתם ועל אי זהו הראוי לעשות והכל הולך על עיקר אחד כמו שבארתי לך: אמר המאירי יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא יין ביין ומים במים כל שהן פירוש יין נסך שנפלה ממנו אפילו טפה כחרדל לחבית גדולה של יין כשר אסר את כלה מפני שיין נסך אוסר בכל שהו וכל שכן אם נפל ההתר לתוך האיסור ולא סוף דבר יין נסך ודאי אלא אפילו סתם יינן ואע"פ שמשנתנו ביין נסך נאמרה כל שהוא אסור בהנאה הוא נקרא יין נסך שהרי בסוף משנתנו אמרו יין נסך שנפל לבור רשב"ג אומר ימכר כלו חוץ מדמי יין נסך ופי' בגמ' שנחלקו בין ביין נסך בין בסתם יינן אלא שפסקו כחכמים ביין נסך וכרשב"ג בסתם יינן ואף כאן סתם יינן בכלל יין נסך אלא שביין נסך אוסר בהנאה ובסתם יינן בשתיה וראיה לדברינו ר"ל שסתם יינן אוסר במשהו ממה שאמרו בבריתא אגרדמיס גוי שקדח במיניקת אסור מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת במשהו ודאי סתם יינן כשאר מגע גוי בכונה וכן קנקנים של גוים שאם כנס יין לתוכן אסור בשתיה אע"פ שהוא בתערובת משהו וכן שבראש הפרק אמרו כיון דאיסוריה חמיר כיין נסך ומ"מ אחרוני הרבנים שפירשו שסתם יינן בששים כסתם משנתנו שהזכירה יין נסך ואע"פ שמצינו לפעמים שקורין לסתם יינן יין נסך הכא שני דנקט לה דומיא דמים שפירושן כשנתנסכו בודאי וזו של אגרדמיס אפשר שנאמרה לדעת האומר בכל איסורין מין במינו לא בטיל או שמא לדעתם שכל שטועם ודאי מנסך אבל שאר מגע אף בכונה דוקא בששים וזו של קנקנים אפשר שהם סוברים דבדידהו משערינן ואע"פ שאף לפי שעה גזרו בהם ובזו מיהא אין כאן אלא משהו גוזרין חדשים אטו ישנים ומה שאמרו דאיסוריה חמיר כיין נסך פירושו ליאסר בהנאה אבל לתערובת משהו לא ומ"מ הדבר פשוט בפי כל הגאונים לאסור אף סתם יינן במשהו אלא שרובם הורו כן בכל יין שלא נאסר אלא בשתיה שאין תערבתו אלא בששים כגון מגע גוי שלא בכונה ודומיהם שלא נאמרו הדברים אלא משום חומרא דע"ז ואין שם ע"ז אלא במה שאסור בהנאה ומכאן הקלו רבים בזמן הזה שמגעם כמגע תינוק כמו שהתבאר מים במים והוא מים שנתנסכו בודאי או שהשתחוה להם ונאסרו אבל יין במים או מים ביין בנותן טעם כשאר האיסורין והוא ששים ומ"מ יין במים אף בפחות מששים הותר שאף בפחות מששים הוא פוגם את המים ומ"מ כל שהמים ראויין לשתייה על ידו מתורת יין מזוג אף על ידי הדחק נאסרו בשתיה וגדולי המפרשים אוסרין אף בהנאה ואין הדברים נראין הא כל שפגמו מותרין בשתיה אף בלא ששים ודבר זה אין לו שעור אלא לפי ענין היין ולפי עיני הדיין ומ"מ חכמי התוספות פרשו שכל שנתערב בששה חלקי מים מותר כמו שיתבאר למטה ואין הדברים נראים זה הכלל מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ופי' בגמ' שזה הכלל בא לרבות את הטבל שדינו לענין זה כיין נסך שבמינו במשהו שלא במינו בנותן טעם אבל שאר איסורין אף במינן בכדי שיעור נתינת טעם כמו שיתבאר: זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: אחר שביארנו שיין ביין במשהו מה שאמרו בגמרא המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום ראשון ראשון בטל אין הלכה כן וכן אפילו מצלצול קטן לבור שהרי משהו אוסר בו בין שנפל המותר לתוך האסור בין שנפל האסור לתוך המותר ואין בו תורת בטול ואע"פ שגדולי המחברים התירו בנפל אסור לתוך המותר ובצלצול קטן דברים מתמיהים הם אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים מ"מ לענין שאר איסורין ששיעורן בנותן טעם ושהם אסור הנמוח אחד לחברו כחלב ודם בתבשיל ויין במים וכיוצא באלו מאיסורין הנמוחים הבטלים בששים רוב מפרשים מסכימים בהם שכל שלא נפל אסור לתוך התר בבת אחת בכדי נתינת טעם ראשון ראשון בטל אפילו כל היום שכיון שנתבטל אינו חוזר ונעור ולא עוד אלא שמצטרף להתר לבטל האיסור כיצד נפל כזית חלב לתוך ששים של תבשיל והרי נמוח ונתבטל והרי שיש ששים ואחד זיתים של התר שהרי כזית זה חזר להיות התר וחזר ונפל שם כזית ועוד עד שכזית איסור שנפל לשם צריך לבטל אותו ועוד הרי זה מצטרף ומבטלין זה השני וכן שלישי וכן רביעי אפילו בנתינת טעם וכן ביין במים וכן בכל אסור שאינו צריך להרים ושהוא נמוח או שאינו ניכר כגון סאה ערלה במאתים ומ"מ חכמי קטלוניא כתבו שכל שנתוסף האסור כל כך עד שנתן טעם לשבח ודאי חוזר ונעור בין ביין במים בין בשאר איסורין שאין אחר הטעם כלום ולא נאמר דבר זה עד שיבא לכלל נתינת טעם ולדבריהם קשה לפרש מה שאמרו כאן תשמע יין במים בנותן טעם והעמדנוה בהתר לתוך אסור ולדבריהם היה לו להשיב התם שני דטעמו אוסרו שאין אחר הטעם כלום ואפשר לתרץ שבודאי יכול היה לתרץ כן אלא שרצה להעמידה בדרך אחת ולי נראה לפרש יין במים בנותן טעם וזה בודאי אף אתה מודה שבאיסור לתוך התר הוא הואיל ויש בו בנותן טעם ומאחר שזו באיסור לתוך התר אף יין ביין כן ותירץ דאף זו אע"פ שמצד עצמה לא הוצרכנו לכך אף אני מפרשה בהתר לתוך איסור והקשה מסופא דמדרישא במיא דאיסורא וכו' סופא נמי וכו' ומדמים במים אתה מפרשה בין באיסור לתוך התר בין בהתר לתוך איסור אף יין ביין כן ותירץ דכולא בהתר לתוך איסור הא לענין פסק מיהא כל שיש בו טעם נאסר חזר וניעור והוא שנתפרש דבר זה בפרט בערלה שמעלה את הכלאים וכלאים את הערלה שכל אלו שעורם בלא נתינת טעם לאחד ומאתים וסוף הדברים בהם שהיא מעלה את חברתה עד שיגיע לכלל נתינת טעם הא מכאן ואילך אין אחר הטעם כלום ומה שאמרו סאה תרומה שנפלה למאה והגביהה ונפלה אחרת והגביהה מותר עד שתרבה תרומה על החולין אלמא אע"פ שהגיע לכלל טעם בטל יראה לי הטעם מפני שהוא יבש ביבש ואין שם נתינת טעם או שמא מין במינו שאין שם נתינת שעם ואע"פ ששמועה זו מוכחת כדברי הראשונים והוא שנראה שלא נדחית אלא לענין יין נסך לא כי אלא הואיל ונדחית לענין יין נסך תדחה מן הכל או שתפרשה עד שתגיע לכלל נתינת טעם ומ"מ אותם שהוא צריך להרים כגון תרומה ומפני גזל השבט אין מצטרפין להתיר כלל והוא שהתרומה אינה מעלה כמו שהתבאר שם וכבר כתבנו דברים אלו במלואן במסכת חולין: זה שכתבנו לדעת חכמי קטלונייא שהיין האסור שנפל במים אע"פ שנתבטל מתחלתו כל שנתוסף ממנו עד שנתן טעם חוזר ונעור יראה לי דוקא ביין האסור מצד עצמו כגון יין של גוים או של ישראל שנגע בו גוי אבל יין של ישראל שלא נאסר אלא מחמת נצוק או תערובת או מצד שעמד בכלי האסור כל שנשפך אח"כ בתוך כלי שמים בתוכו שלא בכונת בטול קמא קמא בטיל שאע"פ שמ"מ היין אסור מ"מ כשהוא מתבטל שלא בכונה אין דנין בו טעם אלא לפי האיסור שמכחו נאסר וכל שאין בתערובת האוסרו בכדי נתינת טעם מותר ויש לפקפק בעמד בכלי האסור לשער בכל הכלי לראותו כאלו הוא יין האסור ומ"מ לשטת רבני צרפת אין דנין כן אלא בשיעור הקליפה הדקה העליונה שאין היין נבלע לדעתם ביתר מיכן כמו שכתבנו לשטתם וכל שכן ביין כשר שנשפך לקנקן דרך משפך של גוים שלא הוכשר שהוא נאסר כמו שהתבאר במשנה שביעית שאם היה מים בקנקן אומרין ראשון ראשון בטל כל שאין ביין שבשיעור קליפת המשפך בכדי נתינת טעם לשבח לכל היין שנשפך בקנקן ובסברא זו נסמכתי למעשה להתירה ביין שנתערה דרך משפך של גוים על הדרך שכתבתי והדברים נראין וכן אתה משתמש בהוראתם שאינך צריך לדעתם אלא לאחד בששה מן הקליפה שזהו שיעור נתינת טעם לפגם לדעתם ולדעת שאר מפרשים אתה צריך לשיעור גדול יותר על הדרך שכתבנו: קצת מפרשים פוסקין שמועה זו ר"ל שהמערה מחבית לבור ראשון ראשון בטל ומפרשין אותה לאיסור הנאה ובדרך קטוף שאין שם איסור נצוק והוא שכבר פסקנו ימכר כלו חוץ מדמי יין נסך שבו כרשב"ג וכמו שיתבאר עד שיהא בו נותן טעם ומשיתן טעם אסור בהנאה ובא עכשו להשמיענו שאם נפל ראשון ראשון ונתבטל אינו חוזר וניעור לאיסור הנאה ונראה לי סעד לדבריהם שאם להתר שתיה כמו שפרשנו היאך אמר ר' יוחנן למטה כל איסורין שבתורה בנותן טעם חוץ מיין נסך והלא יין נסך ושאר איסורין שוין בו ומ"מ יש לתרץ לדעת ראשון שלא בכונה נאמרו שהרי בא ר' יצחק והחמיר ובא רבין והחמיר וכלן בשמו של ר' יוחנן או שמא היה סובר יין נסך במשהו בהתר שנפל לתוך איסור וקצת מפרשים תרצוה בפנים אחרים ואין צרך בדקדוק הדברים שלא באו כהלכה אלא מה שפרשו בה דרך קטוף איני מודה להם שהרי פירשה רב יצחק בצלצול קטן ומה הפרש בין קטן לגדול בדרך קטוף: יין נסך ואפילו יין נסך גמור שנתערב בחבית של יין והיה באותו חבית קיתון של מים אם היה שם אותו קיתון של מים קודם שנפל שם יין של איסור והיה שיעור במים כדי לבטל טעם היין שנתערב הכל מותר רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו כך היא שטה ידועה בכל התלמוד כל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו: חזר ונפל שם יין אסור עד שעכשו אין במים בכדי לבטלו חזר הראשון וניעור ואין אומרין ראשון ראשון בטל ויש חולקין בזו ודנין אותו כיין במים ומ"מ לדעת חכמי קטלונייא הדבר פשוט לאיסור אף יין במים והוא עיקר וכבר ביארתי שאיני נזקק לדברים אלו אלא ביין האסור מצד עצמו ולא מצד תערובת לבד כמו שכתבתי למעלה: נפל שם יין של איסור ואח"כ נפל שם קיתון של מים יש אוסרין שכבר נעשה הכל יין אסור ואינו בטל במים הבאים לאחר מכן אא"כ היו שם כדי לבטל את שניהם ויש פוסקין בה אפילו נפלו מים לבסוף ומחלקת זו תלויה במה שאמרו כאן כי אתא רבין אמר יין נסך שנפל לבור והיה שם קיתון של מים רואין את מינו וכו' ואמר רב שמואל לא שנו אלא שנפל קיתון של מים תחלה אבל לבסוף מצא מין את מינו ר"ל לבדו וניעור כלומר נתחזק לאיסור איכא דמתני לה אמתניתין יין נסך אוסר בכל שהו אמר רב שמואל לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים רואין וכו' ואיכא ביניהו תחלה דלמאן דתני לה אדרבין דוקא בנפל תחלה ולמאן דתני לה אמתניתין אפילו נפל לבסוף ונחלקו בענין זה יש פוסקין כמאן דמתני לה אדרבין ויש פוסקין כמאן דמתני לה אמתניתין וכל אחד מביא ראייה לדבריו אלא שאינן כדאי ולי נראה לפסוק כמאן דמתני לה אמתניתין ומפני שלשון זה כשהוא מוסב על שמועה של רבין אינו בא בדקדוק חדא דלא שנו אינו נופל יפה אלא על משנה אע"פ שאפשר שמצינו כן אף בשמועה ועוד שלשון מצא מין את מינו וניעור אינו נאמר אלא במקום שנפל שם איסור ואינו עושה רושם מצד מיעוטו ועומד לו כישן וכשנעור בחברו נתעורר להצטרף עמו ולאסור אבל מה שלא היה שם איסור עד שבא זה ואסר אין לשון זה נופל יפה וכבר הבאנו בו ראיות אחרות לשאר מפרשים בפירושנו: +
תוספות רי"ד (מהדורה קמא)פיסקא יין נסך אסור ואוסר בכל שהו כו' לא דנפל חמרא דהתירא למיא דאיסורא פי' המורה וכגון דנפל כולי' כחדא דלא איפשר למיא דאיסורא לבטולי' ואינו נ"ל דאע"ג דנפל פורתא פורתא מכי נתרבה חמרא דהתירא עד דלא יהבי בי' מיא טעמא שרי דלא אמרי' ראשון ראשון בטל אלא להקל ולבטל את האיסור אבל להחמיר לבטל את ההיתר לא. אלא כיון דלית ביה באיסורא בנ"ט שרי. עיין בקונטרס תשובותי בתשובה ז': +
תוספות רי"ד (מהדורה תנינא)אפילו כל היום ראשון ראשון בטל והא דתנן לקמן יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה נראה לי שיש לנו לפרש כגון דנפל יי"נ ברישא דהו"ל היתרא לגו איסורא והמורה שפירש שהיתה חבית גדולה ונשברה ונפל כולו כאחד דליכא למימר קמא קמא בטל אינו נראה לי דאע"ג דנפל כולו כאחד גבי בור מלא כל שהו חשוב והמערה מחבית לאו מברזא דחביתא משמע דדא"כ מה בין זה לצלצל קטן דלקמן אי אפשר לו להיות כל כך פיו צר שיהא פחות מפי הברזא א"ר שהסיר כל המגופה משמע ועירה מפי החבית ואפ"ה בטל תדע דאע"ג דנפל בבת אחת אמר ר' יוחנן דבטל דכי מקשי' לי' ממתני' ונדחק לתר דנפלו התירא לנו איסורא אמאי לא תריץ לי' כגון דנפיל בב"א א"ו לא שני לי' דאפילו בבת אחת בטל אצל הרוב: +
תוספות רי"ד (מהדורה תליתאה)פיסקא יי"נ אסור ואוסר בכל שהו ראשון ראשון בטל פי' המורה ומותר בהנאה ומשמע הא בשתיה אסור ואינו נ"ל דבטל לגמרי משע ואפילו בשתיי' שרי ואי קשיא ממאי דאמרן בפ' ר' ישמעאל אגרדמים גוי שקדר במניקות והעלה לו או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרו ומסיק התם דחסרו אפי' בהנאה ואמי לימא דבטל דהא איסורא דנפל לגוהיתרא הוא נ"ל לומר דר' יוחנן ל"ג והחזירו לחבית אלא על שיורי הכוס קאמר דאסירי בהנאה משום מגע גוי: +
מהרש"א - חידושי הלכותבפרש"י בד"ה ה"ג לא חמרא כו' וכגון דנפל כולה כחדא דלא אפשר למיא דאיסורא לבטיל עכ"ל דאל"כ בלא נ"ט נמי יאסר היין משום קמא קמא דיין דהיתירא בטיל במיא דאיסורא מיהו לא מצי למימר כסברת המקשה דאיירי בחמרא דאיסורא לגו מיא דהיתרא וכגון דנפיל בב"א (א) דכיון דלא נפיל בב"א רק כדי נתינת טעם בהיתרא הל"ל שפיר קמא קמא בטיל כמו במשהו במין במינו משא"כ בהיתרא לגו איסורא דאיכא למימר דנפל מהיתרא בב"א הרבה יותר מכדי נתינת טעם באיסורא כן נראה לי לשיטת רש"י ודו"ק: תוס' בד"ה תא שמע יין במים כו' ומדהא סיפא איירי באיסורא לגו היתרא רישא נמי דקתני יין ביין כו' עכ"ל ודפריך בתר הכי מדרישא במיא דאיסורא סיפא נמי במיא דאיסורא ה"נ הכי פריך ומדהך סיפא באיסורא לגו היתרא ה"ה רישא דיין ביין בכל שהוא ומשני דכולה כו' וכ"כ התוס' פרק כיסוי הדם לשיטתם ונראה דאין לגרוס לשיטתם הכא בגמרא וקתני סיפא מים ביין בנתינת טעם ומה שיש לדקדק אשיטתם עיין בחידושי שם: +
מהר"םד"ה יין ביין וכו' אבל סתם יינם בששים וכן מים במים איירי במים שידוע שנתנסכו וכו' כצ"ל: ד"ה כי אתא רב דימי וכו' בסופו וא"ת ולפירוש רש"י וכו' הא אמרינן במתניתין יין נסך שנפל לבור וכו'. ר"ל דלקמן תנן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה והתם נפל איסורא לגו היתרא ולרש"י היכא משכחת דאסור לרב דימי כיון דאמרינן קמא קמא בטל אפילו ליכא ששים דבשלמא לפי' התוס' איכא לפרש דלקמן איירי דליכא ששים: +
רש"שתד"ה א"ד. תימה כו'. עי' ב"י סי' קכ"ד: בא"ד י"ל דקמ"ל כו' בזה"ז משום שמחה. אולי צ"ל תענוג עי' שבת שם: רש"י ד"ה מצא מין א"מ. לבסוף כו'. תיבה זו אין לה ביאור ובר"ן ליתא וע"ש: +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרתוס' ד"ה כי וכו' היינו עד שיפול שם. עיין שבת דף סה ע"ב תוס' ד"ה שמא ועיין ברכות דף כה ע"ב ברש"י ד"ה אבל וביומא דף נז ע"ב תוס' ד"ה עירה: בא"ד מה חידוש הוא זה. לא זכיתי להבין הא החידוש הוא אף דאילו נפל בבת אחת לא מהני ס' בהיתר מ"מ בנפל בקלוח אמרי' קמא קמא בטיל ואי דקושייתם מה הפרש בזה ובבת אחת נמי לבטל בס' דמ"ש משהו קטן למשהו גדול הו"ל להקשות בפשיטות דלמאי צריכים לס' קמא קמא בטיל הא אם תצטרך לכל הנפילה לישתרי דהוי ס' וגם אמאי אומר רי"צ אבל חביות לא וזה לא יתישב בתירוצם וצ"ע: +
חידושי חת"סיי"נ אסור ואוסר בכ"ש הא דיי"נ אסור משנה שאינה צריכא היא ולולי דמסתפינא ה"א דרמז לן אפי' אותו יי"נ שהוא רק אסור ולא מטמא והוא סתם יינם שאינו מטמא לשיטת רש"י לעיל למ"ד ע"ב בתוס' ד"ה ומטמא וכו' וכן דעת הרמב"ם דאינו מטמא וקמ"ל הכא אפ"ה אוסר בכ"ש ודלא כשיטת ר"ת ודלא כפי' המשניות להרמב"ם ע"ש היטב. ויש לעיין ביין או מים שנתנסכו ממש דלכ"ע מטמאו וא"כ א"נ קמא קמא בטיל מ"מ טומאה לא בטלה כמ"ש תוס' בבכורת וע"ש כ"ב ע"א ד"ה אבל וכו' וא"כ אע"ג דאיסורא בטיל ומותרי' בשתי' להפוסקי' מ"מ עדיין טמאי' מטומאת ע"ז מיהו מים סלקא להו השקה אחר הביטול אבל יין דלא סליק לי' השקה קשה הדבר לומר שמותר אפי' בשתי' ועדיין מטמא מטומאת תקרובות ע"ז והרחבתי קצת בזה ואין כאן מקום ופנאי להאריך והנה הר"ן כ' אהא דר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן דיש לעיי' מה גביל ניתן בין צרצור דטפין קטני' ובין טפין גדולים ולהנ"ל יש לומר כל טפה ששיעורו בכזית שהוא שיעור טומאתו שנפל בבת א' לא אמרי' בי' קמא בטיל וצ"ע: יין ביין וכו' כ' תוס' בשם ר"ת דסתם יינם אינו אוסר בכ"ש והא דאגרדמי' אתי' כר' יהודה והקשה הר"ן א"כ מאי קאמר שטיפת יין אוסר בכ"ש הא בכל מקום מב"מ לא בטיל ולפע"ד לק"מ לשיטת תוס' בחולין צ"ט ע"א ד"ה שאני וכו' דלר"י מב"מ בדרבנן בטיל וא"כ הכא ביי"נ אפי' בדרבנן לא בטיל אבל לרבנן דבעלמא מב"מ בדאורייתא בטיל מסתיין דביין שנתנסך ממש ואסור מדאורייתא הא לא בטיל במינו אבל סתם יינם דרבנן בטיל לרבנן: ובזה א"ש נמי מה שנדחק הר"ן לקמן בפיסקא דזה הכלל דלרב ושמואל דזה הכלל לאתויי כל מב"מ ק' לי' מ"ט פריט ברישא יי"נ ונדחק איידי דמציעתא דיין במים באינו בנ"ט ולא נימא דאפילו באינו מינו לא בטיל ע"ש וזה דוחק ולהנ"ל א"ש דלרב ושמואל דס"ל בכל התורה באיסורא דאורייתא במב"מ לא בטיל מודה ר"ת דלדדהו סתם יינם אעפ"י שהוא דרבנן מ"מ מב"מ לא בטיל וקמ"ל רישא מב"מ דרבנן בסתם יינם אבל מאי דקיי"ל מב"מ בטיל ורק משום חומרי' דיי"נ לא מיתוקם לי' מתני' אלא ביין שנתנסך ממש אבל סתם יינם בטיל בס'. ועיי' לעיל מ' ע"א תוס' ד"ה מחלוקות וכו' ס"ל ציר דגים נמי דאורייתא ע"כ לא ס"ל כתוס' חולין הנ"ל עיי' יבמות פ"ב ע"א בתוס': יין במים בנ"ט לשיטת ר"ת דיין שנתנסך קאמר א"ש וקמ"ל דלא תימא דאפי' אינו מינו בכ"ש כמו חמץ אבל להפוסקים דסתם יינם קאמר א"כ ק' למ"ד בהתירא גו איסורא מיירי מתני' א"כ השתא יין דהתירא בגו מיא שנתנסכו ממש הוה בנ"ט ולא בכ"ש מה צריך תו לומר מיא דהתירא בגו סתם יינם דסגי בנ"ט פשיטא והוה זו ואצ"ל זו וי"ל לפמ"ש הר"ן בשם הראב"ד דמים מבטלי' כח היין בששה פעמים כמותו דאיפגם ומייתי לי' מלקמן ב' כוסו' שמזגם וערבום זה בזה והר"ן כ' דלשון בנ"ט דמתני' משמע נ"ט ממש בס' ולא בששה ואולי י"ל בתרומה מקלינן וסגי בששה בפגימת טעם בעלמא וביי"נ מחמרי' ובעי' נ"ט ממש וא"כ סיפא רבותא לחומרא קמ"ל לא מבעי' יין התירא בגו מיא שנתנסכו בעי' נ"ט ולא סגי בששה חלקים אלא אפי' מיא דהתירא בגו סתם יינם נמי בעי' ס' ולא סגי בששה חלקים: וזה מרומז למדקדק בלשון רש"י ד"ה ה"ג לא חמרא דהתירא בגו מיא דאיסורא ואשמעי' דכל כמה דיהבי מיא טעמא בחמרא איתסר עד שיבטל טעם היין את המים עכ"ל ור"ל לאפוקי באיפגם בעלמא ע"י ששה חלקים מים: ועד"ז י"ל ק' הרמ"א על המחבר בש"ע סי' קל"ד וע"ש בש"ך סקי"ז ובנה"כ שם ולפע"ד דמ"ש שם בש"ע סעי' ה' דיין במים בטל בששה חלקים היינו בסתם יינם אבל ביי"נ או מים שנתנסכו ממש לא מהני פגימת המים אלא בעי ס' והנה בסעי' ג' מיירי ביי"נ דאורייתא דומי' דמים ואז אם נתערב התירא גו איסורא דקמא קמא נאסר אינו חתר להתירא עד שיהיה ההיתר ס' נגד האיסור ולא סגי לכשיפגמנו אלא בעי' ס' ממש אבל איסורא לגו התירא קמא קמא נעשה היתר אפי' נתרבה האיסור כל כך שיתן טעם בהיתר ונרגש בו מ"מ עדיין מותר הוא כיון שהטעם הזה קיוהא בעלמא הוא וטעם פגום אע"ג אי היה נפל בבת א' היה אוסר ההרגש הזה אע"ג דהוא קיוהא הרי ביי"נ לא מהני ששה חלקים מ"מ השתא דקמא קמא התירא הוא אינו חוזר וניעור לאיסור עד דיהיב טעם ממש שיהיה פחות מששה חלקים ויתקיימו דברי המחבר בש"ע ואם לא נתכוון לכך מ"מ נ"ל הדין אמת לפע"ד עיי' וק"ל: ועיי' רמב"ם פט"ז ממ"א הל' כ"ח השיג הראב"ד ברייתא דאגרדמי ולא נוכל לתרץ דאתי' כר' יהודה דהרמב"ם גופי' פסקו לאותה ברייתא פי"ב הל' ט"ו והנלע"ד דהראב"ד הקשה כן דמפרש מיניקת כפי' תוס' לעיל נ"ח ע"א ד"ה שקד"ח וכו' וה"ל צרצור קטן אבל רמב"ם משמע דמפרש כפירש"י שם והוה כמלא פי חביות ואסור למאי דקיי"ל כנ"י בר יוסף דלא כרב דימי וא"ש רמב"ם ולרב דימי לא תיקשי דהוא מוקי לברייתא כר' יהודה כמ"ש תוס' וק"ל: לא דקא נפיל חמרא דהתירא בגו מיא דאיסורא פירש"י וכגון דנפל כולי' כחדא דלא איפשר למיא דאיסורא ליבטל עכ"ל י"ל ס"ל לרש"י השתא איסורא בטיל קמא קמא ואינו חוזר וניעור לאיסורא כ"ש התירא לגו אי' דקמא קמא נעשה נבלה פשיטא דאינו חוזר להקל אך היינו התירא דומי' דאיסורא כמו אלו נפיל אי' מיירי שנפלו טפי' קטני' שאין בא' מהם בנ"ט דמשו"ה בטיל ה"נ אם נפלו טפי' קטני' התירא שאין טעם ההיתר נרגש באיסור הרי ההיתר הזה עבר ובטל מן העולם ואינו חוזר וניעור לעולם אך אם נפל טיפה היתר שאין האיסור ס' נגדו וטעמו נרגש באיסור נהי מ"מ נאסר זה ההיתר אבל מ"מ איננו עבר ובטל מן העולם שהרי טעמו לא בטיל ע"כ כשיתרבה שוב ההיתר כל כך שיהי' ס' נגד האיסור חוזר להתירו והיינו דקתני סיפא בנ"ט פי' עד כדי שיתן ההיתר טעם באיסור אז אם יתרבה ההיתר באיסור עד שיהיה ההיתר ס' באיסור חוזר להתירו משא"כ ברישא במב"מ דלא שייך הרגש ע"כ אפי' בכה"ג הוה במשהו וק"ל: ומדרישא במיא דאיסורא וכו' ס"פ כיסוי הדם הקשה מהרש"א להתוס' דלא קשי' דהסיפא אלא משום דמסתמא רישא דומי' דסיפא באיסורא לגו התירא והשתא מאי פריך מסיפא דסיפא דלמא רישא דמתני' דומי' דרישא דסיפא בהתירא לגו איסורא ותי' כיון דסיפא בשני בבו' חד התירא לגו איסורא וחד איסורא לגו התירא א"כ רישא נמי בתרי בבות ע"ש ולכאורה יש לעיי' דלמא רב דימי לא אמר אלא בסתם יינם אבל בנתנסך ממש לא מקלינן כמ"ש תוס' ביבמות דבמי פירות מחמרי' לענין נטל סאה ע"ש ונהי סתם משנה נמי בסתם יין מיירי לרוב הפוסקים ומשו"ה נדחק בהתירא לגו איסורא מ"מ מסיפא לא פריך מידי דלמא אה"נ מדסיפא תרי בבי ה"נ רישא ובבא דיין ביין שהוא סתם יינם מיירי התירא לגו איסורא אבל איסורא לגו התירא קמא קמא בטיל ובבא דמים במים שהוא נתנסך ממש מיירי באיסורא לנו התירא דבהא מודה רב דימי דלא אמרי' קמא בטיל והא לשיטת ר"ת דסתם יינם בטיל בס' ניחא וק"ל: לעיל קמא קמא בטיל פירש"י מותר בהנאה עיי' רא"ש שהשיג על רש"י וזאת ההשגה היא שהקשה הר"ן לקמן אהראב"ד דס"ל הביטול בחמץ אינו אלא להנאה אבל לאכילה אסור וכן דעת רש"י לקמן ע"ד ע"א ד"ה תרתי וכו' ע"ש. ומ"מ הכי י"ל כק' הראב"ד תיפוק לי' משום ניצוק חבור וניחא לי' לרש"י דניצוק אינו אוסר אלא בשתי' ולא בהנאה וכן דעת הראב"ד והכא לענין הנאה מיירי וא"ש: הנה דעת הראב"ד דלא אמרי' חוזר וניעור בשום איסור נ"ל היינו כגון יי"נ שאין אדם מרגיש אם הוא נתנסך או לא אעפ"י שמרגיש האיסור ערלה וכלאי הכרם ויי"נ מ"מ איננו מרגיש שהוא ערלה או כלאים או נתנסך אבל חלב שמרגיש טעם חלב לאחר שנתרבה בזה לא אמרי' שיאכל ויטעום חלב ובזה נסתלק' תמיהת תוס' וק"ל. והראב"ד מייתי ראי' מערלה וכ' מתרומה אין ראי' כיון שצריך להרים לא נתבטל ור"ש דס"ל כמורם דמי ס"ל באמת דאינו חוזר וניעור, והרא"ש פג"ה סי' ל"ז מייתי ראי' מתרומה דחוזר וניעור דהא דצריך להרים הוא רק מגזל השבט ור"ש דס"ל אינו חוזר וניעור היינו משום כמורם דמי ודבריו תמוהי' לכאורה ונ"ל דראב"ד ורא"ש פליגי בהאי דמס' שבת קמ"ב ע"א דהוה ס"ד טעמי' דר"ש דס"ל תרומה בעינא מחתא ות"ק ס"ל לא מחתא בעינא וחוזר וניעור והא דצריך להרים משום גזל השבט הוא, אך ר"ש ס"ל תרומה בעינא דמחתא נמצא אינה מעורבת כלל וכאלו כבר הורמה ולא שייך חוזר וניעור שהרי אינה מעורבת כלל בתוך התערובות, ואי משום הא דמחתא בעינא זה הוה כאלו כבר הורם, וראב"ד ס"ל כדחיי' הש"ס דלכ"ע לאו בעינא מחתא א"כ מוכח מר"ש דלא אמרי' חוזר וניעור וע"כ טעמא דת"ק דס"ל צריך להרים ולא רק משום גזל השבט ועיי' בזה פלוגתת רש"י ותוס' בבכורות כ"ב ע"ב ד"ה תעלה ותאכל וכו' ע"ש: עוד מייתי ר"ן מירושלמי גריסי' שנפלו לתוך עדשי' והתם באינו מינו שא"צ להרים, ונ"ל דזה תלי' בפלוגתת רש"י ותוס' בחולין צ"ט ע"א תוס' ד"ה אין בהם בנ"ט דלרש"י מיירי שהגריסי' נכרים וצריך להסירם וכל זמן שלא הסירם אם נפלו אחרי' פשיטא דחוזר וניעור אבל אם הסירם או נימוחו וא"א להסירם י"ל כהראב"ד דל"א חוזר וניעור: רואי' את ההיתר כאלו אינו פירש"י ולא אמרי' וכו' ורבה היין וכו' ואיכא מיא רובא וכו'. האמת מפורש דמיירי לכאורה שלוג יי"נ נפל לס' לוגי' יין כשר שאוסרו במשהו, אלא שהקיתון של מים שיש בו ס' לוגין יתבטל בס"א לוגי' יין האסורי' קמ"ל אלא היין של היתר כאלו אינו ונמצא יש ס' לוגין מים נגד לוג יין של איסור, אבל ה"ל למימר עוד חידוש יותר דאי לא אמרי' סלק ה' צריכי' במים ס' פעמים ס"א לוגין לבטל היין של איסור ושל היתר ופשוט: ודע כי לפע"ד אין זה ענין לסלק את מינו כמי שאינו דבהא אפילו חזקי' מודה רק בשמעתין עיי' דקדוק לשון רש"י ד"ה וברואין כיון דיין כשר רבה וכו' פי' כיון דהכא כבר נתבטלו המים ברוב יין היתר וכבר נתהפכו המים ונעשו יין אם אח"כ נופל לתוכו האיסור בהא פליגי וס"ל לחזקי' דלא שייך תו רואי' כיון שהמים כבר עברו ובטלו טרם ביאת היין ור' יוחנן ס"ל אפי' בהא אמרי' רואי' אבל בסלק את מינו בעלמא לא פליגי, ועיי' ברא"ש דפרקי' סי' כ"ט דתמה אשיטת רש"י דס"ל מב"מ לא בטיל דק' מלשונו של רבא דאמר קסבר ר' יהודה כל מו"מ ודבר אחר סלק משמע ר' יהודה ולי' לא ס"ל וכיון דסלק הלכה פסוקה היא א"כ ע"כ הא דאמר רבא קסבר ר"י ולי' לא ס"ל היינו אפסקא דמב"מ לא בטיל והקשה פלפולא חריפתא שם אדרבא נימא אדיוקא דסליק פליג רבא וס"ל כחזקי' רבי' דר' יוחנן ע"ש לפמ"ש לק"מ דחזקי' נמי ס"ל סלק רק בהנ"ל פליג: ברם דא צריך לעיין דאמרי' בשני כוסות שמזגו ונתערבו דמעיקרא לא פשיט לי' וכו' משמע דאיכא ספיקא בהא ונראה דגם זה לק"מ דודאי לשון רש"י ד"ה מהו וכו' ורבה היין על המים וכו' ע"ש והוא תמוה איך אפשר שירבה היין על המים הא בכל כוס איכא ג' פעמים מים כנגד היין שבתוכו מזה נראה דס"ל לרש"י כהראב"ד דששה חלקים מים מבטלים כח היין אף עפ"י שטעם היין נרגש מ"מ קיוהא ופגימא הוא ויפה כ' רש"י מצא מין את מינו וניעור ורבה כח היין על המים לא שרבה במדתו אלא בכחו שאם נסלק היין של היתר יהיה המים ששה חלקים ויופגם כח היין של איסור אבל אי חוזר וניעור הוה רק ג' חלקים מים ורבה כח היין ונרגש ולא נפגם כן נלע"ד כוונת רש"י אלא שהדין הוא חידוש גדול איך נאמר בזה סלק שהרי באמת טעם היין של איסור נרגש וגם אינו נפגם דהא עכ"פ ליכא כאן ששה חלקים מים נגד כל היין איך שייך בזה סלק ומשו"ה מספקא לי' לר' יוחנן אבל בעלמא בודאי ס"ל סלק ולק"מ: ובירושלמי אמתני' יין במים ומים ביין בנ"ט חזקי' אמר הדא דתימא במקום שאין היין נמכרי' במדה אבל במקום שהיין נמכרי' במדה כיין ביין הם ופני משה לא מצא מקום לפרשו ולפע"ד ט"ס הוא וצריך להגיה במקום שאין המים במדה ועפ"י שאבאר בעזה"י דהרשב"א ומייתי לי' ר"ן לקמן במתני' דיי"נ שנפל לבור כל שמתקני' הקדרה בכך אין דני' בס' אלא במשהו ומייתי ראי' מלעיל ל"ח ע"ב כבשין שדרכן לתת לתוכן יין ע"ש ופסקו מג"א סי' תמ"ב סק"א בסופו ע"ש, ועיי' לעיל נ"ח ע"ב יין שמסכו נכרי וכו' וכ' שם ר"ן דוקא בכוס אבל בחבי' אין דרך מזיגה בכך ע"ש, והיינו דקאמר חזקי' דמתני' מיירי במקום שאין דרך למסוך או למזוג המים במדה אלא במקרה כגון בחביו' ובבור אבל במקום שמוסכו במדה ידועה ועיקור תקנה בכך הוה מים במים כיין ביין דלא בטיל כנלע"ד וקצת ראי' משלהי פ' משילי' גבי מים ומלח לגבי עיסה דהוה כמב"מ כיון דתיקונו בכך: מצא מין את מינו וניעור פירש"י י"מ ונוער וכו' ונראה דהנך מפורשי' ס"ל כהפוסקים דמיירי מהתירא לגו דאיסורא ולא פליג אדרב דימי ואדרב יצחק בר יוסף, א"כ ההיתר מצא מינו האיסור בתוך הבור ונוער ההיתר הזה מהתירו ונהפוך ונעשה איסור, אבל רש"י ס"ל דפליגי ולדידהו מתני' באיסורא להתירא והאיסור היה חלוש רק לוג א' ועתה בנפלו לבור של יין היתר הרבה נתחזק וניעור משנתו וחולשתו ונתחזק, ועיי' בכורות כ"ב ע"ב פירש"י ד"ה אבל לתוך הקדירה וכו' ע"ש התם מילתא אחריתי היא עיי' וק"ל. הא דכ' הר"ן בשם רמב"ן דאין דרך היתר להתבטל וכ"כ הר"ן ס"פ הנודר מן הירק ע"ש לא מצאתי סברא להסביר הדבר אך רמז הוא בקרא דהרי כל ביטול האיסורי' מאחרי רבים להטות נפקא והתם כתי' לא תהיה אחרי רבים לרעות פי' שההיתר לא יעשה איסור: |