אתאן לר"מ דתניא אירע בו כו'. תימה דהא גם לר"מ לא אתאן שהרי ר"מ אמר והשני כל מצות כהונה גדולה עליו משמע אפילו פר יום הכפורים ועשירית האיפה מדקאמר כל ועוד לא כן הוה ליה לומר בהדיא חוץ מפר יום הכפורים ועשירית האיפה כדקאמר ר"ש בברייתא דמייתי בסמוך. וי"ל דקים ליה לגמרא דגם ר"מ ס"ל דפר יום הכפורים ועשירית האיפה הוא דוקא של כהן משמש משום שאי אפשר להביא שנים דחדא אמר רחמנא דתקרב ולא שנים ולפי שהוא פשוט לא הוצרך ר"מ לומר חוץ מפר יום הכפורים ועשירית האיפה והא דא"ר שמעון חוץ מפר יום הכפורים ועשירית האיפה מוכרח היה לומר כן כיון דקחשיב הוא לעיל פר יום הכפורים ועשירית האיפה בהדי שאר דברים הנוהגים בכהן משיח וכאן אמר וכולן נוהגין במשיח שעבר:
והשני כל מצות כהונה גדולה עליו דברי ר"מ א"ר יוסי מעשה וכו'. זאת הברייתא שנויה כאן בשבוש וצריך להגיה כמו שהיא שנויה במקומה בפ"ק דיומא ומייתי לה נמי בפ"ק דמגילה בלשון זה דברי ר"מ רבי יוסי אומר ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכהן הדיוט א"ר יוסי מעשה ביוסף בן אילם מצפורי שאירע בו פסול בכ"ג ומינוהו תחתיו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט:
והשני כל מצות כהונה גדולה עליו כו'. נראה דלישנא דכל מצות כהונה גדולה עליו כולל שני דברים אחד שהוא עובד ככהן גדול שני שהוא אסור בדברים שכהן גדול אסור בהם ורבי יוסי לא פליג עליה אלא במאי דאמר שהוא עובד ככהן גדול אבל במאי דאמר דאסור בדברים שכהן גדול אסור בהם מודה דהא מדינא עובד ככהן גדול אי לאו משום איבה:
שני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכהן הדיוט כו' בפ"ק דיומא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי ואין להקשות הלכתא למשיחא כדפריך בזבחים פרק בית שמאי ובסנהדרין ריש פ' ארבע מיתות דכבר תירצו התוספות שם קושיא זו דאיכא נפקא מינה אפילו בזמן הזה בנשיאות ראש ישיבה או פרנס שנתמנה על הצבור ועבר מחמת אונס שכשיעבור האונס חוזר לשררתו (הגה"ה. ומכאן הביא מהר"ם מרוטנבורג ז"ל ראיה למה שפסק אדם שהיה רגיל בשום מצוה כגון גלילה ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר ואח"כ העשיר ורצה שיחזירו לו המצוה שהדין עמו כמו שכתב המרדכי בשמו בפרק חזקת הבתים. ע"כ הגה"ה) וההיא דבריש עשרה יוחסין אמר רב יהודה אמר רב הלכה כרבי יוסי דעתידין ממזרים ליטהר איכא נפקא מינה אפילו בזמן הזה שלא להרחיק משפחות שאינן ידועות דבממזרים שאינן ידועין איירי וההיא דפ"ק דתענית דפסק כר"ג דאמר בז' במרחשון שואלין על הגשמים ומוקי לה בזמן שבית המקדש קיים י"ל דאיכא נפקא מינה אפילו בזמן הזה לבני בבל דאית להו פרי בדברא כדאיתא התם. והא דאמר בפסחים בפרק אלו דברים גבי פסח כלל א"ר עקיבא כל מלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת ופסיק בגמרא הלכה כרבי עקיבא. י"ל דאיכא נפקא מינה אפילו בזמן הזה לענין מילה ואע"ג דגבי מילה נמי פסק רב יהודה הכי בהדיא בפרק ר"א דמילה מ"מ פסיק הכי בתרי דוכתי לאלומי פסקא דמילה. ומיהו קשה דבסוף פרק התכלת פסיק רבי יוחנן הלכה כאבא יוסי בן דוסתאי גבי חביתי כ"ג וי"ל דאין הגמרא תופס זה בקשיא הלכתא למשיחא אלא רב יוסף מקשה אותו בפרק ארבע מיתות ובפרק בית שמאי אבל הגמרא אינו חושש מטעם דמהדר ליה אביי לרב יוסף בפרק בית שמאי אלא מעתה כל שחיטת קדשים לא נתני דהלכתא למשיחא אלא דרוש וקבל שכר ה"נ דרוש וקבל שכר. ורבינו חיים כהן ז"ל תירץ דלא פריך הכי אלא היכא דאיכא תרתי בהדי הדדי הלכתא למשיחא ועבירה כגון ההיא דפרק ב"ש דאיירי בפיגול ובפרק ארבע מיתות גבי בת כהן שזינתה כיון דליכא נפקותא בהלכתא אלא על ידי עבירה מילתא דלא שכיחא היא לא הוה ליה למיפסק הלכתא במלתא דלא שכיח כלל. ועוד י"ל דלא פריך הילכתא למשיחא אלא היכא דליכא נפקא מינה אלא ליישב לישנא דשמעתין כדמסיק בפרק ארבע מיתות אבל הנך יש נפקותא איסור והיתר אע"ג דהוי למשיחא עכ"ל התוספות. וקשה לי על מה שכתבו דאין הגמרא תופס זה בקשיא הלכתא למשיחא אלא רב יוסף מקשה אותו כו' דהא אכתי קשה למה לא הקשה רב יוסף עצמו על רבי יוחנן הלכתא למשיחא כדפריך בפרק ארבע מיתות ובפרק ב"ש ודוחק לומר דלא שמיע ליה הא דפסק רבי יוחנן הלכה כאבא יוסי בן דוסתאי וע"ק שהרי בכל גמרות שלפנינו בפרק ב"ש מצינו כתוב שרבא הקשה הילכתא למשיחא ולא רב יוסף וגם על מה שכתבו דלא פריך הילכתא למשיחא אלא היכא דליכא נפקא מינה אלא ליישב לישנא דשמעתין כו' קשה לי שהרי בפרק ב"ש לא בא ליישב לישנא דשמעתין ויש נפקותא באיסור והיתר ואפילו הכי פריך הלכתא למשיחא וצ"ע:
כהן גדול משום איבה. וא"ת מדקאמר טעמא משום איבה מכלל דמן הדין ראוי להיות כ"ג מדאורייתא אלא גזרי ביה רבנן משום איבה א"כ מאי איצטריך לפרושי טעמא דכהן הדיוט משום מעלין בקדש ולא מורידין תיפוק ליה דכיון דראוי לכ"ג מדאורייתא א"כ אינו יכול לשמש בארבעה בגדים משום דהוה ליה מחוסר בגדים דהא ילפינן מקרא בפרק שני דזבחים דכ"ג שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה משום מחוסר בגדים וליכא למימר דהא דקאמר דלא חזי להיות כהן גדול משום איבה היינו לאחר מיתת הראשון דהא מודה רבי יוסי דאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו כדאיתא בפ"ק דיומא כבר תירצו התוספות בפ"ק דמגילה ובפ"ק דיומא דמשום האי טעמא לא היינו מקפידים כיון דעל פי ב"ד הוא דכ"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ובירושלמי דריש ליה מקרא ומסתברא שהדבר תלוי במלך ובאחיו הכהנים כדאמר בפרק הבא על יבמתו דינאי מלכא אוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי ואמרי בתוספתא ובירושלמי ביוסף בן אילם מציפורי שאירע פסול בכ"ג ושמש תחתיו לאחר שיצא אמר אדוני המלך פר ושעיר שקרבין היום משל מי משלי או משל כ"ג אמר לו המלך לא דייך ששמשת שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם וכו' עד וידע שהסיע מן הכהונה:
ופליג עליה בחדא. פרש"י דאלו ר"מ סבר מרובה בגדים מביא פר הבא על כל המצות דהיינו פר העלם דבר של צבור כו' נ"ל שלא יצא דבר זה מפה קדוש רש"י אלא איזה תלמיד טועה פירש כן מפני שאי אפשר לפרש דהיינו פר העלם דבר של צבור דהא מרבינן בת"כ דאפילו כהן הדיוט יכול להקריבו וכ"ש מרובה בגדים וכן פירשו התוספות בהדיא בפ"ק דמגילה גבי אין בין כהן משיח למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות וכן פירשו התוספות בהדיא בנזיר ריש פרק כהן גדול וגם רש"י עצמו פירש בהדיא לעיל ובפ"ק דמגילה ובסוף פרק בא לו כהן גדול דפר הבא על כל המצות אינו אלא דוקא פר שהכהן משיח עצמו מביא כשחטא בשגגת הוראתו ואלו פר העלם דבר של צבור היינו כשהצבור חטאו בהוראת ב"ד הגדול כדאיתא לעיל:
ואינו אוכל מקריב חלק בראש כו'. טעות דלוג סופר יש כאן וצריך להגיה ואינו אוכל ואינו חולק מקריב חלק בראש כו' והכי איתא בברייתא במקומה ור"ל ואינו אוכל כלומר אע"פ שהוא חלוק מן ההדיוט לענין הקרבה שוה הוא לו לענין אכילה ואינו חולק כשהוא אונן לאכול לערב כשתעבור האנינות דאמרינן בזבחים פרק טבול יום הראוי לאכילה חולק שאינו ראוי לאכילה אינו חולק:
מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש. משנה היא בפ"ק דיומא ובגמרא מפרש כיצד מקריב חלק בראש אומר עולה זו אני מקריב מנחה זו אני מקריב. כיצד נוטל חלק בראש אומר חטאת זו אני אוכל אשם זה אני אוכל ובתוספתא שם ביומא תניא במה דברים אמורים שנוטל חלק בראש בקדשי מקדש אבל בקדשי הגבול אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט חולקין בשוה:
וכל עבודות יום הכפורים אינן כשרות אלא בו. מכאן קרא תגר רבינו זרחיה בעל המאור ז"ל ביומא בפרק בראשונה במשנה ארבע פייסות היו שם כו' על הפייטנים שהכניסו בפיוטיהם בסדר עבודת יום הכפורים ארבע פייסות שטעו כולן ולא הבינו כי הפייסות הנמנין במשנתנו בפרק בראשונה לשאר ימות השנה הם ולא ביום הכפורים לפי שכל עבודות יום הכפורים אינן כשרות אלא דוקא בכ"ג כדתניא כאן בשמעתין וכן ראיתי כתוב בסליחה למוסף יום כפור המתחלת איך אשא ראש כו' שכתב ובטלו הפייסות בצום המובחר כו'. וכבר השיב הרמב"ן ז"ל בספר מלחמות ה' על דברי בעל המאור ז"ל בטוב טעם ודעת וז"ל אמר הכותב גם בעיני יפלא אבל אף בסדר עבודת הבבלי אשר מימי רבותינו כתוב בו פייסות וכן בדברי הפייטן הראשון רבי אליעזר ברבי קליר ובקרובות הגאונים וחכמי הישיבות ורבני ספרד האחרונים זכר כולם לברכה ואי אפשר שיטעו כל רבותינו ואבותינו ולבעל המאור הזה לבדו נתנה חכמה ואין לזרים אתו ונתתי לבי לתור ולדרוש היאך שנו זה הפרק בסדר יומא שהוא אמור על הסדר והכא בזה הפרק אין בו דבר מסדר היום כלל ועוד היאך שנו אותו סתם ולא פירשו שהדברים אמורים בשאר הימים חוץ מן יום כפורים ולפיכך נראה לי כי יש שם פייסות לעולם ואפילו ביום הכפורים והם שנויות במשנתנו ואכתוב הענין כאן אין ספק שהפייס הראשון שהוא תרומת הדשן הואיל והוא כשר קודם חצות אינה עבודת יום הכפורים אלא עבודת לילה ואינה בכ"ג כלל שלא נתנו לכ"ג אלא עבודת היום ואל ישבש עליך דעתך מה שאמרו בפ"ק דיומא ביום הכפורים דאיכא חולשא דכהן גדול עבדינן מחצות שכך פירושו מתוך שהעבודות המוטלות על כהן גדול מרובות תרמינן מחצות כדי שלא יאירו פני המזרח ונהיה עדיין צריכין לתרום המזבח ונמצא טרחו של כהן גדול מתרבה שהעבודות יהו תכופות עליו לפיכך תורמין קודם לכן ולכשיאיר המזרח מיד נוריד כהן גדול לבית הטבילה ולא יהא היום קצר והמלאכה מרובה ומי שזכה בתרומת הדשן זכה בסדור מערכה ובשני גזרי עצים וראיה לדבר שהרי לא שנו בסדר יומא כהן גדול עד שהאיר פני המזרח והורידוהו לבית הטבילה לקרוץ את התמיד והרי סדור מערכה ותרומת הדשן קודם לכן היו ועוד שאם היה כ"ג תורם הדשן א"כ כבר היה צריך לטבול ולקדש וללבוש בגדי זהב כדתנן בתמיד מי שהוא רוצה לתרום את המזבח יורד וטובל ותנן נמי התם קדש ידיו ורגליו מן הכיור נטל מחתת הכסף כו' וקי"ל נמי כרבי יוחנן דאמר בעי בגדים ואם אתה אומר תרומת הדשן בכהן גדול נפישי להו טבילות קידושין ועוד כשבא לקרוץ התמיד למה הוא טובל ומקדש והרי כבר טבל לתרומת הדשן ולסדור מערכה והיאך שנינו הביאו לו בגדי זהב והרי הוא לבוש אותן מחצות וכי תימא כיון דגמירי חמש טבילות ועשרה קידושים ביום ולא בלילה א"כ מטונך שהרי הודית שאין אלו העבודות מסדר היום שהוא צריך כ"ג ועוד דהא מוכח בהדיא בפרק אמר להם הממונה דכשטובל לקרוץ את התמיד בגדי חול הוא פושט ומשום הכי לא בעי קדוש אפשיטא ש"מ שלא תרם הדשן ולא סדר המערכה אלא שאר הכהנים תרמו וזהו הפייס הראשון. הפייס השני רוב בעלי הקרובות פירשוהו ואמרו בו מי מדשן מזבח הפנימי ומי מדשן את המנורה ולא כתבו בו מי השוחט ולא מי הזורק ולא מי מעלה איברים לכבש מפני ששחיטת התמיד אע"פ שלא מצינו שחיטה שפסולה אפילו בזר מ"מ אינה נעשית אלא בכ"ג שהוא מסדר היום ואין צריך לומר זריקה והעלאה שאינן כשרות אלא בו שאין להם פייס כלל. ומי שאין עיניו תרוטות יראה מזה שהבינו הראשונים העבודות שהן בכהן גדול ונזהרו מהן ולא שמו להן פייס אבל דשון מזבח הפנימי אינה עבודת יום אלא עבודת לילה דומיא דהרמת דשן בחיצון והא דאמרינן בגמרא סדור שני גזרי עצים קודם לדשון מזבח הפנימי דאע"ג דהכא כתיב בבקר בבקר והכא כתיב בבקר לאו דלגבי דישון גופיה כתיב בבקר בבקר אלא מדאמר רחמנא בבקר בבקר הקטר ואין הקטרה אלא אם כן דשן תחלה קודם לכן כמאן דכתיב ביה בבקר בבקר דמי שלא לאחר אבל להקדים כל זמן שהוא מקדימו הרי זה זריז אלא מפני שהיא עבודה קלה לא רצו חכמים להטריח עליה לדשן בלילה והתקינו שתהא נעשית ביום ומשהאיר המזרח כיון שהגיע זמן העבודות הקדימו העבודות למכשירין ואחרו דשון מזבח הפנימי שהוא מכשיר כדאיתא בגמרא בפרק אמר להם הממונה ועוד שעקר דשון נראה שהוא מדבריהם שאין לו עקר מן התורה ומ"מ אין ספק שהוא בכהן הדיוט צריך לפייס והיא הראיה שפירשנו למעלה שאם היה כ"ג מדשן על כרחך צריך היה לדשן קודם שיקרוץ התמיד דהא אביי מסדר מערכה ואמר דדשון מזבח הפנימי קודם לתמיד וא"כ היאך שנינו הורידו כ"ג לבית הטבילה לבש בגדי זהב וקדש ידיו ורגליו הביאו לו את התמיד וקורצו והלא כשעלה ונסתפג וקדש ידיו ורגליו והיה צריך לכנוס לפנים ולדשן ולהחליף בגדים אחרים משום שבגדים שבשל כהן את הקדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו ואח"כ יקרוץ התמיד. וא"ת למה לא אמר אביי שיקדום לדשון מזבח הפנימי אלא לדם התמיד אבל לא לשחיטתו אל תטעה בזה דדם התמיד טעמא מאי משום דכתיב ביה בדשון תרי בבקר בבקר וחד דאייתינן ליה מדרשא כדמפרש בגמרא ובתמיד דלא כתיב ביה אלא את הכבש אחד תעשה בבקר וחד דרשה ויקדום דבר שכתוב בו שלשה בבקר לדבר שאין כתוב בו אלא שנים ומעתה אתה דן דין זה אף לשחיטת התמיד דהא לא כתיב ביה אלא ההוא בבקר דאת הכבש אחד תעשה בבקר שאי אפשר להוציא שחיטה מכללו אלא על כרחך דשון מזבח הפנימי קודם לשחיטת התמיד ובכלל דם התמיד הוא וכן פרש"י ז"ל לדם התמיד לשחיטתו של תמיד ולזריקתו. ועוד יהיבנא לך לכולי טעותך לדבריך צריך כ"ג לקרוץ את התמיד ואח"כ ידשן מזבח הפנימי ואח"כ יזרוק הדם וא"כ היאך שנינו קירצו ומירק אחר שחיטה על ידו קבל את הדם וזרקה נכנס להקטיר ואח"כ קבלה לזריקה צריך ליכנס את המזבח הפנימי ועוד שאדרבה היה צריך ליכנס את הדם לממרס כדי שלא יקרוש בעוד שהוא נכנס לפנים לדשן ולא שנו אלא גבי דם הפר וזו ראיה גמורה שדשון מזבח הפנימי היה בכהן הדיוט אבל כהן גדול תיכף שעולה מטבילתו הביאו לו את התמיד וקרצו והיא עבודה ראשונה של כ"ג והיא התכופה לטבילתו וכן כתב הרמב"ם הספרדי ז"ל שתרומת הדשן וסדור המערכה ודשון המזבח מפייסין היו להם כדרך שעושין בכל יום ועל הסדר האמור בכל יום וכן דשון המנורה כשר בכל כהן והוא הסרת הפתילות שכבו וכל השמן שבנר כדאמרינן במנחות נר שכבה נתדשן השמן ונתדשן הפתילה ומקנחן בספוג חוץ מנר מערבי שהוא מוצא אותו דולק ומניחו דולק ואם כבה מדשנו ודשון זה של מנורה דומה לדשון מזבח הפנימי והוא הטעם שמפני שאינה עבודה אלא מכשירי עבודה מפני כך לא הצריכן הכתוב לכ"ג וכ"ג נותן בהן שמן אחר ופתילות אחרות ואם כבה נר מערבי מדליקו ממזבח החיצון והיינו אש דמנורה דאמרינן בשילהי פרק טרף בקלפי שלא יהא אלא ממזבח החיצון ותנן נמי בתמיד מצאו שכבר מדשנו ומדליקו ממזבח העולה ותניא בספרי יאירו שבעת הנרות שומע אני שיהו דולקים לעולם ת"ל מערב עד בקר אי מערב עד בוקר יכול יכבה ת"ל לפני ה' תמיד הא כיצד יאירו שבעת הנרות מערב עד בקר לפני ה' תמיד שיהא נר מערבי תדיר שממנו מדליקין את המנורה בין הערבים וזו היא הטבת הנרות של שחר כדתנן בתמיד של בין הערבים ולהיטיב את הנרות שהוא הדלקה שמדליקין כולן שנינו בפ' אמר להם הממונה נכנס להקטיר את הקטרת ולהיטיב את הנרות דאלמא אינה אלא בכ"ג וכן מפורש בסדר הקרובות שכ"ג מיטיב את הנרות אלא שרש"י ז"ל מפרש דהטבה זו של שחרית היינו דשון ואם תשאל מפני מה לא אמרו שידשן כ"ג מאחר שהוא מיטיב כמו שעושין בכל יום שהמדשן הוא מיטיב כדאיתא בסדר התמיד אין זו שאלה שלא דיו מה שהטילה עליו תורה אלא שנטיל עליו עבודות אחרות ועוד שהיה צריך לבגדי זהב אחרים כדתנא דבי רבי ישמעאל בגדים שבשל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו לפיכך היה דשון המנורה בכהן הדיוט כדשון מזבח הפנימי וזהו הפייס השני. הפייס השלישי חדשים לקטורת אבל לא להקטרת הקטרת עצמו שהרי שנינו נכנס להקטיר כ"ג כתבו בעלי הקרובות שהכ"ג מקטיר ומיטיב אלא לסייעו שהוא זוכה במחתה כדתנן בסדר התמיד מי שזכה במחתה נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח ופנה הגחלים כו' והוא בכלל משנתנו דקתני חדשים לקטרת כלומר להקטרה עצמה ולמחתה והיא עצמה מעשרת אע"פ שאין זו עקר הקטרה כמפורש בירושלמי א"ר חנינא מעולם לא הפיס אדם לקטרת ושנה א"ר אסי מתניתין אמרה כן חדשים לקטרת בואו והפיסו א"ר חנינא מתניתין אמרה כן מי שזכה לקטורת אומר לזה שעל ימינו אף אתה למחתה נמצאת אומר שני כהנים מתברכים בכל פעם ואפילו לרבי יהודה דאמר לא היה פייס במחתה בזה מודה דעד כאן לא קאמר ר"י הכי אלא בשאר ימות השנה אבל ביום הכפורים מתוך שכל העבודות בכהן גדול חביבה עליהן ואם לא יפיסו לה לעצמה אתו לאינצויי ועוד שרבי יהודה יחיד הוא ורבנן סברי פייס הוה במחתה ומתניתין דתמיד כוותיה ואע"פ שבקטרת שלפני ולפנים כ"ג עצמו מכניס אף את המחתה וחותה התם מתוך שאין אחר יכול להכנס שם אף הוא חותה אבל כאן אחר נכנס עמו וחותה במחתה ומניח על המזבח הפנימי ויוצא לו בשאר הימים והכי נמי תניא בתוספתא בכל יום שני כהנים נכנסין אחד בכף ואחד במחתה היום נוטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו בד"א בקטרת שלפני ולפנים אבל בקטרת של מזבח החיצון הרי הוא כקטרת של כל ימות השנה ומתניתין נמי דייקא דלא קתני הכי אלא לקטרת שלפני ולפנים. הפייס הרביעי מי מעלה איברים מן הכבש למזבח הם האיברים שניתותרו מערב יוה"כ שסודרין אותן על המערכה הרביעית של אברים ופדרים כדברי ר"מ ואפילו למ"ד של חול אינן קרבין ביוה"כ משכחת לה בשל אחר השבת דחלבי שבת קרבים ביוה"כ והעלאת זו עבודת לילה היא או סוף של יום שעבר ואינה מסדר היום והיא צריכה פייס כמפורש והרי איברים ופדרים דעבודת לילה היא ותקינו ליה רבנן פייסא ומההיא נמי שמעינן דהא דתנן מי מעלה האברים כו' בין על איברי תמיד של שחר בין על איברים שלא נתעכלו מבערב הוא. ומעתה נמצינו למדים שכל זה הפרק בסדר יוה"כ נשנה שאף בו ביום היו ד' פייסות אלו אלא שכלל בהן אף הפייסות של שאר ימות השנה לפי שרצה לפרש כל הפייסות שמאחר שהוא מפרש והולך לקמן בשחר הפרקים כל העבודות שכ"ג עובד בו ביום מאלינו נמצינו למדים איזה מהן ביוה"כ ואיזה מהן בשאר הימים ואל מלך יושב על כסא רחמים יזכנו לראות בבנין בית עולמים ואז תדע דברי מי קיימין עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ומה שכתב ואל ישבש עליך דעתך מה שאמר בפ"ק דיומא ביו"ה דאיכא חולשא דכ"ג עבדינן מחצות כו' כתב כן לפי שראה שכך עלה בדעת התוספות שכתבו שם משום חולשא דכ"ג מחצות משמע דאפילו תרומת הדשן שהיא עבודת לילה אינה כשרה אלא בו ולהכי מקדימין לה כדי שינוח בין עבודה זו לעבודת היום כו' ומיהו לבסוף כתבו התם בשם ר"י כדברי הרמב"ן ז"ל. ולכאורה היה נראה לי דלא אמר וכל עבודת יוה"כ כו' אלא דוקא בעבודות המיוחדות ליום הכפורים דהיינו מעשה הפר של כ"ג ושני השעירים שאחד מהן שעיר המשתלח והקטרת הקטורת בקדש הקדשים אבל תמידין ועבודות של כל יום כשרות בכהן הדיוט אלא דא"כ קשה דהא תנן ביומא פרק אמר להם הממונה הביאו לו את התמיד קרצו כו' נכנס להקטיר קטרת של שחר ולהיטיב את הנרות כו' לכן דברי הרמב"ן ז"ל נראה לי עקר וכל הפורש ממנו כאלו פורש מן החיים:
וכולן נוהגין במרובה בגדים. קשה לי אמאי פטור על טומאת מקדש וקדשיו שהרי מרובה בגדים חטאתו שוה ליחידים כשבה או שעירה כדפרש"י בהדיא לעיל במשנה ובסוף פרק שני מפרש רבא טעמא דר"ש מי שחטאתו שוה ליחידים כו':
וכולן נוהגין במשיח שעבר. וא"ת דהא תנן בפרק אלו הן הגולין ומייתי ליה בסנהדרין ריש פרק כהן גדול ההורג כ"ג או כ"ג שהרג אינו יוצא משם לעולם ואמאי לא הדר במיתת משיח שעבר או במיתת משוח מלחמה לרבי יהודה שגם הם מחזירין את הרוצח. כבר תירצו התוספות בפרק בא לו כ"ג דכ"ג עיקר וכיון דהוה כ"ג בשעה שהרג לא הדר במיתת הני או במיתת כ"ג אחר שיעמידו תחתיו והא דקתני דמחזירין הרוצח היינו כגון דלא הוה כ"ג בשעה שהרג אי נמי הא דקתני אינו יוצא משם לעולם כגון דלא הוו משיח שעבר ומשוח מלחמה:
ומחזיר את הרוצח דברי רבי יהודה. פי' רבי יהודה מוסיף על דברי תנא קמא ואמר לא בלבד חמשה דברים האמורים בפרשה נוהגין בו אלא אף מחזיר את הרוצח והמפרש בענין אחר טועה הוא:
יכול יהו מקריבין כולם אוננים. פי' מדכתיב נמי בההיא פרשה ומן המקדש לא יצא דילפינן מיניה דכ"ג משיח מקריב אונן וא"כ יכול דעל כולם אמר ומן המקדש לא יצא:
תלמוד לומר. והוא תימה דאכתי קשה ואחר שחלקו הכתוב יכול לא יהא מצווה על האלמנה וי"ל דרבויא של והוא לא קאי על בתולה בלבד אלא גם על אלמנה דכתיב בתריה בפרשה והוא אשה בבתוליה יקח אלמנה וגרושה וגו':
כ"ג פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה כו'. איכא למידק מה טיבן של אלו הפסקות לכאן שאינם מענין כוונת המסכתא כלל ואף פסקות אחרונות מה טיבן לכאן. וי"ל איידי דתנא לעיל במשנה ולא פורעין ולא פורמין הוצרך לשנות כאן כ"ג פורם מלמטה כדי שלא תטעה לפרש ולא פורמין כל עיקר דומיא ללא פורעין שפירושו ולא פורעין כל עיקר אליבא דכ"ע ואגב תנא נמי שאר דברים שבין כ"ג לכהן הדיוט ואיידי דתנא פר המשיח קודם לפר העדה שהיא בבא השייכא כאן לפי שהיא מענין כוונת המסכתא תנא נמי הנך פסקות אחרונות ולהכי לא פריך הגמרא על פסקות אחרונות תנינא חדא זימנא וכה"ג אשכחן בדוכתי טובא ובפרט בפ"ק דמגילה שהביא שם אגב כלל אחד אין בין אדר הראשון לאדר השני כו' כמה כללות של אין בין וכן בפרק בא סימן שהביא שם אגב כלל אחד מנדה כמה כללות משביעית ומעשר ופיאה וכאלה רבים ולא פריך הגמרא עליו תנינא חדא זימנא אבל אכתי איכא למידק דא"כ ה"ל למיתני ברישא פר המשיח ופר העדה עומדים פר המשיח קודם כו' ואח"כ ה"ל למיתני כל התדיר מחבירו קודם את חבירו כו' איידי דרישא אבל למיתני רישא אגב סיפא אין זה זה דרך המשנה וצל"ע:
כ"ג מקריב אונן כו'. בריש פרק שני דזבחים יליף ליה ממה שמצינו באהרן ביום שמתו נדב ואביהוא אמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' ש"מ שעל האכילה היה מקפיד ולא על ההקרבה מפני שמותר לכ"ג להקריב אפילו שהוא אונן ומדקאמר הן הקריבו וגו' כלומר אני הקרבתי מכלל דאי אינהו אקרוב שפיר נשרף מפני שההדיוט לא מקריב ולא אוכל ובפרק טבול יום מפרש אונן מי שמת לו אחד משבעה קרובים שחייב להתאבל עליו יום המיתה כלו בין נקבר המת בין לא נקבר הוא אונן דאורייתא ומיום המיתה ואילך כל זמן שלא נקבר המת הוא אונן דרבנן ויום הקבורה הוא אונן דרבנן כל אותו היום ואפילו לאחר הקבורה וכשנקבר המת ביום ראשון של מיתה כל הלילה שלאחריו הוא אונן דרבנן:
אמר רבא למטה למטה ממש כו'. בגמרא שלפנינו כתוב אמר רבא וטעות סופר הוא וצריך להיות אמר רב:
רצה מבדיל קמי שפה שלו. פי' נמוקי יוסף שהאימרא שעושין ביה הצואר קורע כדי שיהיו הקרעים מובדלים לשנים וכן נראה מדברי הטור שכתב וז"ל על כל המתים אם רצה מניח שפת הבגד שלימה וקורע מהשפה ולמטה ועל אביו ועל אמו צריך לקרוע השפה ע"כ. ופסקו התוספות בפרק אלו מגלחין בלשון הזה על שאר מתים לא יתחיל הקרע אצל גרונו אך מתחת שפת המלבוש כמו כנגד החזה או כנגד הקרע יקרע ועל אביו ועל אמו יבדיל למעלה עד כאן:
אינו אלא קרע של תיפלות. כלומר לא יצא ידי קריעה הואיל שאין הקריעה מובדלת לשנים ובפרק אלו מגלחין אמר מאי טעמא דרבי יהודה אמר ר' אבהו דכתיב ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים ממשמע שנא' ויקרעם איני יודע שהן לשנים אלא שנראין קרועין כשנים:
הייתי אומר בראש ובגד של סוטה הכתוב מדבר. פירוש שאין הכ"ג רשאי לפרוע ראש הסוטה ולא יפרום בגד הסוטה אלא כהן אחר אבל ראשו יפרע:
כל התדיר מחבירו קודם את חבירו. בזבחים ריש פרק כל התדיר נמי תנן משנה זו יותר מבואר וז"ל כל התדיר מחבירו קודם את חבירו התמידין קודמין למוספין מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש מוספי ראש חודש קודמין למוספי ראש השנה שנאמר מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה ע"כ. וא"ת דבפרק תמיד נשחט אמרינן מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר שנאמר העולה עולה ראשונה למה לי תיפוק לי' מהכא וכ"ת דההוא לנדרים ונדבות והאי למוספין דהמוספין קבוע להן זמן ונדרים ונדבות אפשר בכל יום ותדיר הא בפרק התכלת מייתי בהדיא קרא דהעולה אמתניתין דהתמידין אין מעכבין את המוספין דקאמר היכי דמי אי דאית ליה וליקדם והא תניא מנין שלא יהא דבר כו'. ועוד קשה טפי בסוף הגוזל קמא דריש מדכתיב מלבד איל הכפורים מכלל דכסף ברישא ופריך אלא מעתה מלבד עולת הבקר מכלל דמוספין ברישא והא תני מנין שלא יהא דבר כו' הוה ליה למיפרך ממתניתין דהכא דאדרבה דריש מדכתיב מלבד עולת הבקר מכלל דתמידין קודמין וליכא למימר נמי דאיצטריך קרא דהכא לצבור שאין להם תמידין אלא כדי אחד מהם דהא מתניתין לא בכה"ג איירי דומיא דסיפא דקתני דם חטאת קודם לדם עולה וליכא למימר דחד למצוה וחד לעכב דעיכובא ליכא כדאמר בפרק התכלת כבר תרצו התוספות שם דהעולה עולה ראשונה להקדמת הקטרת דבהקטרה איירי קרא דהעולה וקרא דהכא להקדמת שחיטה דתעשו את אלה בעשייה דדם כתיב והשתא ניחא דמייתי דרבא בפרק התכלת למימר דאפילו בהקטרה דלא תנן בפרק כל התדיר תמיד של שחר קודם אי נמי משום דלשון שלא יהא דבר קודם משמע טפי עיכובא ממה דמשמע מן המשנה לכן לא אייתיה מן המשנה דהכא והשתא ניחא דלא מייתי בהגוזל קמא ממתניתין לאוכוחי על מלבד איל הכפורים דלא הוי כסף ברישא דלעולם כסף ברישא כיון דכתיב כסף קודם ואח"כ איל אבל הכא איירי בעשיית הדם והכי קאמר קרא מלבד עולת הבקר שעשייתן כבר עבודת הדם תעשו את אלה אבל הקטרה דכתב מקמי קרא דמלבד עולת הבקר תהיה קודם התמיד דכולהו קראי דקמיה בהקטרה משתעו דהא כתיב בהו אשה וריח ולהכי איצטריך לאתויי מהעולה דאע"ג דהקטרת דמוספין כתיבא מקמי עולת הבקר הקטרת תמיד קודמת להן הכי נמי הכא אע"ג דכסף כתב מקמי מלבד איל הכפורים יכול להיות דאיל קודם. מיהו קשה דקראי דקמי מלבד עולת הבקר בעבודות דם איירי כדכתיב לעיל מיניה ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם וכפרה בדם היא ועוד אמאי לא גמרינן הקטרה ודם מהדדי ומפרש הר"ר חיים דקרא דהעולה איצטריך לחביתין דמכל התדיר לא אתי דבכל יום איתנהו בתמיד וכן מוכח ביומא בפרק אמר להם הממונה דקאמר איברים קודמין למנחה דתניא מנין שלא יהא דבר כו' ואמר רבא כו' ובמנחת חביתין איירי דאי במנחת נסכים תיפוק לי' מדכתיב עולה ומנחה וקרא דהכא איצטריך ללמד על כל התדירין שקודמין מיהו אין מרויח כלל בזה יותר משאם נאמר דאיצטריך העולה לנדרים ונדבות. ויש לתמוה אמאי לא נפקא לן דתמידין קודמין למוספין מדכתיב בתמיד בבקר ויוקדם מוקדם דבר שנא' בו בבקר למוסף שכתב בו ביום דמשמע בעצומו של יום כדדרשינן בפרק תמיד נשחט ביום לאחר ואמרינן נמי מוספין בשש ואז אינו בקר והיינו יכולין לדחוק ולומר דאי לאו קרא דהעולה היינו מאחרין הקטרת תמיד עד אחר הקטרת דמוסף כדמשמע בהגוזל קמא מדכתיב מלבד ותעשה בבקר הוה מוקמינן לעבודת הדם אבל עדיין קשה כיון דכתב העולה לאפוקי מההיא סברא למה לי קרא דמלבד לאשמועינן דתמידין קודמין למוספין לעבודת הדם תיפוק לי' בתמיד בבקר ובמוספין ביום עכ"ל. ואע"פ דכאן העלו בתימה בלי תירוץ מ"מ בפרק התכלת תרצו דמויוקדם דבר שנאמר בו בבקר לדבר שנאמר בו ביום דמשמע בעצומו של יום לא שמעינן אלא שמצוה להקדים אבל אם הקדים ושחט הראוי להיות מאוחר יגמר ומהכא שמעינן דלא ע"ש:
אשר לעולת התמיד למה לי. פי' פשיטא דעולת הבקר היא עולת התמיד אלא תלה לך טעם דהקדמה בתדירות כדי שתלמוד שאר תדירים שיוקדמו דאי משום היא גופה למה לי לפרושי טעמא:
דתנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה כו'. תימה דהא בפרק האשה רבה מפיק ליה להאי קרא וקדשתו לדרשא אחרינא מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בעל כרחו והיא ברייתא בת"כ, א"כ לפי זאת הברייתא דת"כ כל המקודש מחבירו הוא קודם את חבירו מנלן וליכא למימר דדריש ליה מקרא קדושים יהיו לאלהיהם דהא בת"כ מפיק ליה קדושים יהיו על כרחם ואין להקשות א"כ למה לי גם וקדשתו לאורויי בעל כרחו הא כבר ילפינן ליה מקרא קדושים יהיו דכתיב לעיל מיניה די"ל דלא קאי עשה דקדושים יהיו אלא אמה דכתיב בההיא פרשה לעיל מיניה דהיינו שלא יטמאו למתים שאם רצה להטמא למתים ב"ד מצווים להכריחם שלא יטמאו אבל וקדשתו אפסולות לכהונה קאי שאם נשאו נשים פסולות ב"ד מצווין להכריחם לגרשן וכן נראה בהדיא מפרש"י בחומש שפי' קדושים יהיו על כרחם יקדשום ב"ד על כך ואח"כ פירש וקדשתו על כרחו שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש ולכן קשה לי על מה שפרש"י בפרק האשה רבה על הך ברייתא דת"כ שהבאתי מניין שאם לא רצה כהן להתקדש מן הטומאה ומנשים פסולות כו' שהרי מבואר דלא יליף מן וקדשתו בעל כרחו רק אם נשאו נשים פסולות אבל מה שהב"ד מצווין להכריחן שלא יטמאו למתים יליף מקרא אחרינא קדושים יהיו וצריך עיון. וגם ליכא למימר דדריש ליה כל המקודש מחבירו הוא קודם את חבירו מקרא קדוש יהיה לך וכדפרש"י בחומש קדוש יהיה לך נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה שהרי בת"כ מפיק האי קרא קדוש יהיה לך לדרשא אחרינא לרבות בעלי מומין וגם על הרי"ף שפירש בפרק אלו מציאות גבי הא דקאמר וטומאת כהן עשה ולא תעשה עשה דכתיב וקדשתו תמיה אני טובא דהא זה אינו לא כשיטת ת"כ ולא כשיטת גמרא דידן. לא כשיטת ת"כ שהרי מבואר דעשה דטומאת כהן הוא קדושים יהיו ועשה שלא ישאו נשים פסולות הוא וקדשתו ולא כשיטת גמרא דידן שהיא כדדריש רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון כו' ועשה דטומאת כהנים הוא קדושים יהיו גם לגמרא דידן וכן פרש"י והתוספות בהדיא בפרק אלו מציאות. ועוד קשה על הרי"ף לפי מה שהוא פירש דעשה דטומאת כהנים הוא וקדשתו א"כ למאי אתא קדושים יהיו אלימא שלא ישאו נשים פסולות קשה דהא לא כתיב בההיא פרשה ועוד דא"כ אמאי לא חשיב אלמנה לכ"ג אלא לא תעשה גרידא בפרק ב' דיבמות ובפרק כהן גדול והאיכא עשה דקדושים יהיו אלא בהכרח צריך אתה לומר דלא קאי עשה דקדושים יהיו אלא אמה דכתיב בההיא פרשה דהיינו שלא יטמאו למתים ואין להקשות דאכתי איכא מיהו עשה דוקדשתו לפי שכבר נתבאר דהגמרא דידן תפס עיקר לדרשת רבי ישמעאל שדריש וקדשתו נהוג בו קדושה לפתוח ראשון. לכן נראה לי שטעות נפל בספר הרי"ף וצריך להיות עשה דכתיב קדושים יהיו וכו' וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בסוף פי"א מהלכות גזילה ואבידה וגם מה שפרש"י בחומש קדוש יהיה לך נהוג בו קדושה לפתוח ראשון כו' קשה בעיני טובא למה הוציא המדרש הזה נהוג בו קדושה לפתוח ראשון כו' מפסוק קדוש יהיה לך שלא דרשו כן לא בגמרא דידן ולא בתורת כהנים ושבק שיטת גמרא דידן. ושמא י"ל בישוב קושיא הראשונה דתרתי משמע ליה לת"כ מקרא וקדשתו אי נמי מקרא קדוש יהיה לך וצריך עיון היטב:
לפתוח ראשון ולברך ראשון כו'. נראה בעיני דאיירי דוקא כשאין הישראל חכם גדול ממנו אלא הם שוים בחכמה כי בודאי לא יחלוק על המשנה שלימה דלקמן דקתני אימתי בזמן שכולם שוים כו' ואי אפשר לומר דלקמן איירי דוקא לפדות ולהחיות ולכסות אבל לא לכל דבר שבקדושה דהא בהדיא איתא בירושלמי דפרקין ובשבת פרק הבונה על הך משנה דלקמן אפילו ממזר ת"ח וכהן גדול עם הארץ ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ סברין מימר לפדות ולהחיות ולכסות הא לישיבה לא אמר ר' אבין אף לישיבה והא דקתני המשנה לקמן וכ"ג עם הארץ לאו דוקא עם הארץ גמור אלא שאינו שוה בחכמה לישראל ותדע דאם לא כן יש להקשות מדיוקא דרישא אדיוקא דסיפא אבל אין לומר להפך בזמן שכולם שוים לאו דוקא אלא שניהם ת"ח ואף אם הישראל הוא חכם גדול ממנו והא דקתני וכ"ג עם הארץ דוקא הוא דא"כ איך אמר רבי אבין בירושלמי שהבאתי אף לישיבה וסתם ישיבה היינו בתלמוד תורה כדאשכחן בפרק יש נוחלין אמר ר' אמי בישיבה הלך אחר החכמה. ומיהו אפשר לומר דדוקא לישיבה ולברך ראשון וכל כיוצא בזה דלא תקון בה מידי מפני דרכי שלום קאמר אבל לא לענין לפתוח ראשון בתורה שתקנו מפני דרכי שלום דכהן קורא ראשון ואע"ג שפרש"י בפרק הנזקין לפתוח ראשון בכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה הוא ידבר בראש ע"כ. מ"מ התקנה לא נתקנה אלא דוקא בקריאת התורה דכהן קורא ראשון כמפורש בפרק הניזקין ומיהו אע"ג שאין דין קדימה מן התורה לכהן אם הישראל חכם גדול ממנו כדאמרן מ"מ אם רוצה הישראל לכבדו בגלל הכהונה מעליותא הוא כיון דלאו עם הארץ הוא ואם עשה כן מאריך ימים כדאיתא בפרק בני העיר שאלו תלמידיו את רבי פרידא במה הארכת ימים אמר להם מימי לא ברכתי לפני כהן ופריך הגמרא למימרא דמעליותא הוא והאמר ר' יוחנן כל ת"ח שמברך לפניו אפי' כ"ג עם הארץ אותו ת"ח חייב מיתה ומשני כי קאמר איהו בשוין ובהכרח צריך אתה לפרש דשוין לאו דוקא אלא כלומר שהכהן נמי ת"ח הוא אבל רבי פרידא גדול ממנו הוה ואפילו הכי לא בירך לפניו דאם לא כן קשה מאי רבותיה דרבי פרידא והלא מן הדין היה להקדימו מכח וקדשתו לכל דבר שבקדושה לברך ראשון ועוד שהרי ר' יוחנן עצמו לא אמר אלא כ"ג עם הארץ א"כ התרצן לא הוה צריך לומר אלא כי קאמר איהו כשאין הכהן עם הארץ אלא על כרחך כדאמרן. אמנם מפשט דברי התוס' בפרק הניזקין ובפרק בני העיר משמע דבי רבי ישמעאל איירי אם הכהן ת"ח אע"ג שהישראל הוא ת"ח גדול ממנו יש לו דין קדימה מן התורה לכל דבר שבקדושה מוקדשתו וכל עיקר יסוד בנינם הוא מדיהיב טעם בפרק הניזקין דרב הונא קרי בכהנא משום דאפילו רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דא"י מיכף הוו כייפי ליה משמע דאי לאו הכי אסור אפילו הוא גדול מכל בני עירו ועל פי דרכם הוצרכו לדחוק ולפרש דגם לרבי פרידא היו כפופים כל הכהנים דאם לא כן מאי רבותיה אי נמי דוקא בקריאת התורה שתקנו מפני דרכי שלום דכהן קורא ראשון התם לא יקרא שום ישראל בכהני אלא א"כ הוה גדול הדור דכולהו כהני כייפי ליה אבל גבי רבי פרידא מיירי בברכה שבסעודה דלא תקון בה מידי מפני דרכי שלום לכך היה יכול לברך לפני כהן הפחות ממנו ולי נראה אי משום הא מדיהיב טעם דרב הונא קרי בכהני משום דאפילו רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דא"י מיכף הוו כייפי ליה לא איריא מידי מפני דלא אמר דאפילו כהני חשיבי דא"י הוו כייפי ליה אלא להפליג בחכמתו של רב הונא שלא היה שום כהן שוה לו בחכמה עד דאפילו רבי אמי ורבי אסי מסתמא הוו כייפי ליה מרוב חכמתו דהכי אורח ארעא להיות כל אדם כפוף למי שגדול ממנו בחכמה כענין שאמרו בפרק מקום שנהגו ובפ"ק דחולין אבל מבבל לא"י כיון דאנן כייפינן להו כו' ופירשו התוספות בשם ר"ת דהיינו לומר כיון דאנן כייפינן להו מכח שהם חכמים גדולים בתורה יותר דאוירא דא"י מחכים כו' אבל לענין דינא אין אנו צריכין אלא שיהיה הישראל גדול יותר מהכהן ואע"פ שאין הכהן כפוף ליה אין אנו משגיחין ביה הואיל דאורח ארעא להיות כל אדם כפוף למי שגדול ממנו בחכמה כדאמרן בטלה דעתו אצל כל אדם וכן הוא דעת הרמב"ם והרשב"א והרא"ש ורוב הפוסקים נמצא שיש חמשה חלוקים בדבר שאין מצוה מן התורה להקדים את הכהן מכח וקדשתו אלא דוקא כשאין הישראל חכם גדול ממנו ואם הכהן ת"ח אפילו אם הישראל חכם גדול ממנו מעליותא הוא להקדים את הכהן בגלל הכהונה כדחזינן ברבי פרידא ואינו אסור משום ולמשנאי אהבו מות כיון דלאו עם הארץ הוא אבל אם הכהן עם הארץ אין רשאי הישראל ת"ח להקדימו לברך לפניו דרך חק ומשפט בגלל הכהונה משום ולמשנאי אהבו מות אבל אם הישראל ת"ח נתן רשות לכהן ע"ה לברך ברכת המוציא או ברכת המזון אין כאן בית מיחוש דהא חכם יכול ליתן רשות ואפילו לישראל הפחות ממנו לברך ברכת המזון כדאיתא בברכות דרבי אמר לרב קום משי ידך ואם הכהן ת"ח ואין הישראל חכם גדול ממנו יכול הכהן ליתן רשות לישראל לברך לפניו בסעודה ואפילו בסעודת נישואין וברית מילה דשכיחי בה רבים כיון דמסיק הגמרא בפרק הניזקין דדרכי שלום דקתני מתניתין היינו לכדמר דאמר לא שנו דחולק כבוד למי שגדול ממנו אלא בסעודה אבל בבית הכנסת לא וכיון דמסיק דאבית הכנסת נמי לא אמרן אלא דוקא בשבתות ויו"ט דשכיחי רבים ממילא ידעינן דבסעודה מותר אפילו שכיחי רבים משום דלא אתאי לאינצויי שהבעל הבית נותן לברך לאשר יישר בעיניו כן נראה לי:
וליטול מנה יפה ראשון. בנדרים פרק קונם יין מייתי הך דרשא ופרש"י וליטול מנה יפה ראשון כשחולק עם אחיו הכהנים בלחם הפנים ע"כ. וכן פי' הר"ן בפרק הקורא את המגילה עומד ומסיק וז"ל ורש"י ז"ל פירש אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שחלקו בשוה יאמר לו ברור וטול איזה מהן שתרצה אע"ג דקרא דוקדשתו גבי כ"ג כתיב מיניה ילפינן דכהן הדיוט נמי ראוי שיהא מקודש מישראל עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין היאך אפשר לומר דקרא דוקדשתו גבי כ"ג כתיב הלא יש כמה תשובות שאי אפשר לומר כן איבעית אימא קרא איבעית אימא גמרא איבעית אימא סברא קרא מדכתיב אח"כ והכהן הגדול מאחיו וכו' ש"מ בהדיא דעד השתא לא איירי בכ"ג אלא בכהן הדיוט וקרא דוקדשתו הוא צווי לישראל שינהגו קדושה בכהן וכן מוכיח הטעם דקאמר הקרא כי את לחם אלהיך הוא מקריב וגו' ואי משום דכתיב בתחלת הפרשה אמור אל הכהנים וגו' ולא נזכר ישראל מה בכך די"ל דקרא וקדשתו נאמר בצווי למשה לנוכח ולכל ישראל הנגררים אחריו גמרא שהרי בפ"ק דיומא תנן ונוטל חלק בראש וקאמר בגמרא כיצד נוטל חלק בראש אומר חטאת זו אני אוכל כו' ולא מהדר למילף הא דכ"ג נוטל חלק בראש מקרא דוקדשתו ובפרק יהודה כמו שפירשתי שם א"כ אמאי לא מייתי סיוע לר"י מן סתם משנה דכריתות שהבאתי וגם הפוסקים לא זכרוה ואיני יודע למה הגה"ה ופסק הרא"ש כרבי יוחנן וכן פסק הרמב"ם בפרק ה' מהלכות ת"ת וכן פסק המרדכי בפרק אלו מגלחין בשם ר"י וכתב בשם אבי העזרי דפסק כרב ששת וחיליה כיון דקי"ל רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי. וקשה בעיני טובא לפי דבריו יש להקשות על רבי יוחנן דסתרי דבריו אהדדי דהא רבי יוחנן עצמו אמר האי כללא רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי בפרק מי שהוציאוהו ואיך פסק כאן כרבי יהודה נגד רבי יוסי. אמנם לפי האמת לא קשיא מידי שהרי כבר איתא בהדיא בפרק מי שהוציאוהו דרבי יוחנן עצמו לא כייל האי כללא אלא דוקא להיכא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אבל לפעמים הוא בעצמו פוסק כנגד האי כללא כמו שפירשתי לעיל ריש פ"ק ובפרט בנדון זה דמסיק הגמרא אליבא דרבי יוחנן דסתם משנה דקתני רבו שלמדו חכמה היינו רוב חכמתו כרבי יהודה א"כ פשיטא דבכה"ג לא כייל רבי יוחנן מעולם רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי במקום דסתם משנה כרבי יהודה וגם טעם השני שנתן אבי העזרי לפסקו הואיל ורבא שהוא בתראה עביד עובדא כר' יוסי אין לו שחר דאין בדברי רבא הכרע דעביד עובדא כרבי יוסי הלכך יש לדון כמו שפסקו הרמב"ם ור"י והרא"ש וסייעתם שהם רוב המנין ורוב הבנין ומצאתי כתוב בספר חסידים סימן תקפ"ה הא דרבו קודם לאביו היינו שלומד עמו בחנם אבל אם אביו שוכר לו רבי ומלמדו אביו קודם לכל דבר וסברא נכונה היא אלא שלא חלקו הפוסקים ז"ל):
