שֵׁשׁ דְּמָעוֹת הֵן... שֶׁל סַם, וְשֶׁל שְׂחוֹק, וְשֶׁל פֵּרוֹת, יָפוֹת. נראה לי בס"ד ראשי תיבות שלשה אלה שחוק פירות רפואה הוא 'שפר' כמשמעו, ושל סם הוא מה שמניחין ועושין לרפואה. ומה שכתב רש"י ז"ל בדמעה של בית הכסא מתוך יסורין, נראה לי יסורין של עיצור שדוחק בכח גדול ואין הזבל נדחה.
טוּר תְּלַג, סַחֲרָנוֹהִי גְּלִידִין. יש להקשות מה שייכי הני לפטור עצמו מן הביאה לשם? ונראה לי בס"ד כיון דְטוּר תְּלַג שנעשה זקן לכן אזניו כבדות, והעושה ויכוח עם רבים צריך שאזניו תשמענה דברי כולם גם אותם היושבים רחוק ממנו, וכן הוא צריך להשמיע קולו גם לרחוקים. ועוד נמי אם אין לו שיניים מוכרח שיגמגם בדבריו ולא יהיו מובנים היטב לבעלי הויכוח, ועוד נמי אם הקרקבן אינו טוחן לא יהיה מאכלו מתעכל היטב, וירגיש בכובד האצטומכא וכאב הראש, וממילא לא יהיה דעתו צלול להשיב תשובה נצחת. ועל דרך הרמז כיון בדברים הנזכרים טוּר תְּלַג, היצר הרע שנדמה לצדיקים כְּהַר נתלבן שנעשה טוב, כמו שאמרו רבותינו ז"ל לבו לא נאמר אלא לבבו, ולאו דוקא יצר הרע עצמו אלא גם סַחֲרָנוֹהִי הם כוחותיו וחיילותיו גְּלִידִין וְכַּלְבּוֹהִי כוחות המקטרגים לָא נָבְחִין, כי לא ימצאון בי עון אשר חטא כדי לנבוח בקטרוג, וְטַחֲנוֹהִי הם מדות הטבעיות המושרשות בגוף, שהם תאוה חמדה דיבור אשר על ידם יבא האדם לידי חטא ומכשולים לָא טָחֲנִין פעולות רעות בקרבי. ואם תאמר אם כן מה לך עוד חיים בעולם הזה מאחר שתקנת את שלך היטב, לזה אמר אַדְּלָא אֲבִידְנָא בָּחִישְׁנָא, שאני מתקן עתה על אותם נשמות השייכים לי שחטאו בעולם הזה ואבדו כמה ניצוצות על ידם בקליפה ובעבור בירורם ותיקונם אני מתעכב פה, וזהו אַדְּלָא אֲבִידְנָא בָּחִישְׁנָא, שאני מחפש על ניצוצי קדושה שאין אנו אבדתים, אלא אחרים השייכים לשורשי וקרובים אלי, לכן אומרים בודוי אנחנו וכל הבאים משרשי נר"ן [נפש, רוח, נשמה] שלנו, וכן אומרים ביהי רצון של מעשה המצות.
טָבָא תְּרֵי מִתְּלָת, וַי לָהּ לַחֲדָא דְּאַזְלָא וְלָא אַתְּיָא. נראה לי בס"ד דידוע דחמשה חלקים הם הנקראים נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה], אך שני חלקים שהם חיה ויחידה הם טובים ומעולים מן השלשה שהם נר"ן [נפש, רוח, נשמה], וְוַי לַחֲדָא מהנך תלתא שהיא חלק הנפש דְּאַזְלָא לבי קברא עד שיתעכל הבשר וְלָא אַתְּיָא עם חברותיה תכף ומיד לגן עדן בעת הפטירה. או הכונה על חלק הקטנות של הנפש שתשאר בקבר עד תחיית המתים, ושאל מַאי הִיא? והשיב יַנְקוּתָא, רצונו לומר חלק הקטנות של הנפש הבא לאדם בקטנותו ולכך קרי להו יַנְקוּתָא. או יובן בס"ד טָבָא תְּרֵי מִתְּלָת דאות נו"ן דנחש כל הארס הוא בא ולעתיד תסתלק אות זו ונתבטל הסטרא אחרא, וכן הענין בנו"ן של שטן, וזו היא סוד שחיטת היצר הרע לעתיד, שימשך אות נו"ן הנז' משמותם מלשון (מלכים א' י, טז) זָהָב שָׁחוּט, וזה שאמר טָבָא תְּרֵי אתוון דנחש הם אותיות חש כשיהיו לבדם מִתְּלָת, יותר טוב מאם יהיו מחוברים עם הנו"ן שיהיו שלשה בבת אחת, וְוַי לַחֲדָא אות נו"ן דְּאַזְלָא מן הסטרא אחרא לעתיד וְלָא אַתְּיָא עוד להם לעולם כי זו היא כוחם, ושאל מַאי הִיא? והשיב יַנְקוּתָא, רצונו לומר אות שהם יונקים עתה ממנו והוא מניק להם וזהו אות הנו"ן. אי נמי יש לומר, כל זה על ג' אותיות עֵשָׂו, דלעתיד יסתלק ממנו אות וא"ו וישאר עָשׁ, ועתה כל יניקתם וכוחם של אדום הוא מן אות וא"ו דשם עֵשָׂו, ולכן ברכו (בראשית כז, מ) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וכן אמר אדום (במדבר כ, יח) פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ, כי אות וא"ו הוא דומה לחרב, ובזה יובן המאמר היטב על דרך מה שביארנו בדרך הקודם.
יַנְקוּתָא כְּלִילָא דְּוַרְדָּא סָבוּתָא, כְּלִילָא דְּחִילְפֵי. הא דמשבחים הנערות ומגנים הזקנות, לאו בשביל תאוה גשמית אלא בשביל הנפשיות, כי האדם בעוד כוחו בו יוכל לעסוק בתורה ובמצות וגמילות חסדים וזווגים קדושים של פריה ורביה ולידת נשמות מה שאין כן בזקנות שסר כוחו מעליו, ועוד בנערות יש לו פאר ויתרון בשברון היצר הרע אלף ידות על ימי הזקנה, לכך הצדקים משבחים את הנערות.
דּוֹק בְּכָכֵי וְתִשְׁכַּח בְּנִגְרֵי. נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו על הבירור של ניצוצות קדושה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער המצות, וז"ל תכוין כונה קצרה דרך כלל וזו היא, כי הנה ענין הבירור על ידי ל"ב שינים שהם כנגד ל"ב נתיבות חכמה המבררים הכל, דמחשבה אתבריר כולא והם הטוחנין ומפרדים המאכל, ועל ידי כך מתברר האוכל מתוך הפסולת בדרך הרחיים הטוחנות התבואה, ואחר כך מתפרדין הסובין והמורסן שהם הקליפות מן הקמח שהוא האוכל מה שאין כן קודם שנטחן שהיו דבקים יחד בתכלית וכו' עד כאן לשונו עיין שם. ולזה אמר דּוֹק בְּכָכֵי לטחון בשינים ואז תִשְׁכַּח בְּנִגְרֵי, הם חלקי הטוב שהם נגררים ויוצאין ונמשכים מן הקליפה, ואמר לשון 'דּוֹק' רמז בזה לכונות האכילה של 'מו נח' [104] שהם בגימטריא 'דק' [104] שצריך לכוין באכילתו בסוד מנוח עם הארץ היה כנזכר בשער המצוות, ואות וא"ו של 'דּוֹק' רמז בו על כונה של 'פד' שישנה גם כן באכילה שהוא מספר 'תנוך' [476] שהוא סוד עולם היצירה שה"ס [שהוא סוד] וא"ו גם הכונה של ה'אוכל' [57] שהוא מספר 'אל הוי"ה' [57] שהוא 'ששה אותיות' וכנזכר כל זה בשער המצוות בדברי רבינו האר"י ז"ל. גם נראה לי בס"ד לרמוז דּוֹק בְּכָכֵי וְתִשְׁכַּח בְּנִגְרֵי על דרך מה שכתב רבינו ז"ל שם וז"ל: עוד כונה חמישית תכוין לבלוע המאכל אחר שנטחן ששם באצטמכא גמר הבירור, שאז מתעכל המאכל והטוב שבו מתהפך לדם, והמזון הולך אל הכבד ומתפשט בכל העורקים והאיברים כנודע, והרע שבו יורד דרך בני מעים ויוצא לחוץ עד כאן לשונו עיין שם. וזה שאמר דּוֹק בְּכָכֵי שתטחן המאכל, ואחר כך תִשְׁכַּח בְּנִגְרֵי הוא גמר הבירור, שהטוב נגרר למקומו והרע נגרר למקומו.
שִׁינְנָא, שָׁרִי שַׂקִּיךְ וְעַיִיל לַחְמָא. יש להקשות למה קראו עתה 'שִׁינְנָא' כשלמדו דבר זה? ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דמגילה (דף יב.) והשתיה כדת אין אונס (אסתר א, ח), כדת של תורה, מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה אף סעודה של אותו רשע אכילה מרובה משתיה, ופירש רש"י ז"ל כדת של תורה באכילת מזבח, והגאון רא"ם ז"ל פירש דאיתא באבות (ו, ד) כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, נמצא על אכילה לא אמר שיעור ומדה אלא סתם פת במלח לאכול כל שיעור שתרצה, אבל בשתיה אמר שיעור מדה, שאמר ומים במשורה תשתה, נמצא דרך של תורה אכילה מרובה משתיה עד כאן דבריו. ולזה אמר לו כאן שִׁינְנָא מאחר שאתה חכם חריף שונה הלכות צריך אתה לאחוז בדרכה של תורה יותר משאר אדם, ולכן שָׁרִי שַׂקִּיךְ וְעַיִיל לַחְמָא שתאכל פת חריבה בלא שיעור מדה, מיהו עם כל זה אני מזהירך עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין, מִיכְלָא מַעֲלִי, מִכָּאן וָאֵילָךְ, מִשְׁתֵּי מַעֲלִי, וכל זרוז זה עשה לו לשם שמים להוסיף בו כח לעבודת הבורא יתברך. ועוד נראה לי בס"ד רמז לו בזה על לחמה של תורה ועל יינה של תורה, כי שני למודים הם הא' הגרסה וזה נקרא 'לֶחֶם' והב' העיון והסברה וזה נקרא 'יַיִן' כמו שנאמר (משלי ט, ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי, תחלה שהוא הגרסה, ואחר כך וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, לימוד הסברה והעיון, ובא לזרזו בלימוד הגרסא, ואמר לו אף על פי שאתה שִׁינְנָא רצונו לומר חריף ותמצא סימן טוב ויפה בלימוד הסברה והעיון יותר משאר בני אדם עם כל זה תתמיד עתה בלימוד הגרסא. וזה שאמר שָׁרִי שַׂקִּיךְ וְעַיִיל לַחְמָא הגרסה, וְעַד אַרְבְּעִין שְׁנִין, מִיכְלָא שהוא לימוד הגרסא מַעֲלִי, מכאן ואילך כיון שנעשה בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה (אבות ה, כא) שנחקק על לוח לבו הגרסה ולא ישכחנה אז ירבה עתותיו בלימוד הסברה והעיון, והיינו משתי הוא לימוד הסברה מַעֲלִי, גם רמז לפי דרכו שָׁרִי שַׂקִּיךְ [430] גימטריא ת"ל הם חמשה שמות אלהים שהם הגימטריא [כלומר ה׳ פעמים 'אלהים' [86] = 430], וְעַיִיל לַחְמָא לחם כף הוא סוד ג' הויו"ת [26×3=78] שהם מספר 'לֶחֶם' [78] הנמשכים מן כתר למתק הגבורות, וכף רמז לכתר בסוד כִּי מֵאִתְּךָ הִיא מְנוּחָתָם שצריך לכוין מאת כתר מנוחתם במנחת שבת כנודע.
מֵהָכָא לְקַרְחִינָאָה כַּמָּה הֲוָה?. הנה בודאי לא היו עושים ויכוח בדברים של נערים שאין בהם ממש, דאם היה הצדוקי כסיל לדבר דברי שכלות לא היה רבי יהושע בן קרחה נטפל להשיב על דבריו, דכתיב (משלי כו, ד) אַל תַּעַן כְּסִיל! אך נראה ודאי שהיה הויכוח ברמז. ונראה לי בס"ד מה שאמר מֵהָכָא לְקַרְחִינָאָה שקורא את יעקב אבינו ע"ה בשם 'קֶרַח' כי היה איש חלק, ורבי יהושע בן קרחה קורא לעשו 'סָרִיס' שעתיד להסתרס, שיוקח ממנו אות וא"ו וישאר 'עָשׁ' ואז יתקיים בו (ישעיהו נ, ט) עָשׁ יֹאכְלֵם ויתאבד לגמרי, והמין שאל מכאן עד זמן ממשלתו של קַרְחִינָאָה שהוא יעקב כַּמָּה שָׁנִים הֲוָה? ואמר לו כמו שיש מכאן עד מפלתו של גוֹזִינָאָה הוא עשו הסריס שעתיד להסתרס באות וא"ו, דהא בהא תליא כשעשו נופל יקום יעקב. וחזר הצדוקי ואמר בַּרְחָא קַרְחָא בְּאַרְבַּע, פירוש לישראל קורא אותם בשם עַז כי אמרו רבותינו ז"ל (ביצה כה:) שהם עזין שבאומות, ואמר שהם קרחה בארבע שנעשו קרחה בארבע כנפות העולם שנתפזרו שם, וכל מקום שהם חונים הם כמו קרחה שהם מובדלים מן האומות בכל דבר, כמו שנאמר (במדבר כג, ט) הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב, ונמצא שהם מובדלים כמו קרחה שעושים לבגד שהיא מסוימת וניכרת בהבדלתה משאר הבגד, ורצונו לומר כיון שנתפזרו בארבע רוחות העולם קשה קיבוצם ורחוק הוא מן הדעת! והשיב לו עַקִּירָא שְׁלִיפָא בִּתְמַנְיָא, פירוש עתיד הקב"ה לעקור אותם מארצות הגויים ולשלוף מבין האומות בִּתְמַנְיָא, רצונו לומר בזכות תורה שבעל פה שיש בה שמונה דרגין, שהם כשר ופסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי. או יובן אומרו 'בִּתְמַנְיָא' רמז לחיבור ויחוד שם הוי"ה ושם אדני שהם שמונה אותיות. או יובן בזכות המילה שהיא בשמונת ימים, כמו שנאמר (תהלים יב, א) לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית, שהגאולה תהיה בזכות המילה, והקהה שיניו בזה שהוא סריס ולא שייך בו מילה. או יובן אומרו 'בַּרְחָא' אלו ישראל, נעשו קרחה בארבע שנסתלקה מהם בגלות הארת ארבעה בגדים מן השמונה בגדים של כהן גדול, כמו שכתב הרב הקדוש מהרש"ם ז"ל בסוד הכתוב (ישעיהו ג, א) וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה 'אִמְּכֶם' שהוא ראשי תיבות של ד' בגדים [כתונת ואבנט ומגבעות ומכנסים], ונשאר אצלם עתה הארה של החצי דוקא למעלה במקדש של מעלה, והשיב לו עיקרא שְׁלִיפָא בִּתְמַנְיָא, רצונו לומר שיעקור הקב"ה את עכו"ם וישלוף ישראל מתוכם, אז ישראל שלמים בתמניא שתחזור העטרה ליושנה.
אָמַר לֵיהּ: גּוֹזָא גּוֹזָא, תְּלָת אָמַרְתְּ לִי, תְּלָת אַמְרֵי לָךְ: הַדְרַת פָּנִים, זָקָן. שִׂמְחַת לֵב, אִשָּׁה. הנה אם נדקדק בדברי המין אף על פי שהוא פרט שלשה דברים לא היה בדבריו חסרון אלא אחת, שהיה יחף מפני שהיה אותו יום ט' באב אבל באמת חסרון רכיבה הוא חסרון מעלה ואין זה חסרון ממש, מה שאין כן שלשה שאמר רבי יהושע בן קרחה הם שלשה חסרונות גמורים ממש, וגם הם באים כולם ביחד בבת אחת, ולא עוד אלא שהם קבועים בו לעולם ולית להו תקנה, מה שאין כן חסרון המנעל זה לפי שעה מפני שהיה אותו יום ט' באב והוא לובש אחר כך, ואפילו אותו יום יכול ללבשו אם הולך בין הגויים. ולכן אמר לו רבי יהושע בן קרחה תְּלָת אָמַרְתְּ לִי, על דעתך הם שלשה חסרונות אך אתה תלת שמעת שמע כלומר 'הבן' רצונו לומר תבין בהם איך הם שלשה חסרונות גמורים ואיך הם קבועים בך לעולם והם הַדְרַת פָּנִים וכו', בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁמְּנָעוֹ מִכֻּלָּם, 'שֶׁמְּנָעוֹ' דייקא דאין לו תקנה להחזירם לו, 'מִכֻּלָּם' דייקא דכולם איתנהו ביה בבת אחת, וזה בשמעו שלשה אלה שפרט שהם שלשה חסרונות ממש, והוא לא אמר לו שלשה חסרונות ממש חרה לו, ואמר קַרְחָא מַצּוּיָינָא שהטחת עלי דברים יותר ממה שאמרתי לך כדי לריב עמי, והשיב לו עַקִּירָא שְׁלִיפָא שהוא עקור מבנים ואשה ושלוף מן הזקן שאי אפשר להשיג את אלו לעולם, תוכחה היש בפיך דבר להוכחני דאני באמת וצדק דברתי ולא הטחתי דברים יותר מן הראוי, והא דאמר לו גּוֹזָא גּוֹזָא בכפלים רצונו לומר שהוא סריס, שאינו עושה פירות הן ברוחניות, הן בגשמיות מכל וכל.
הַדְרַת פָּנִים, זָקָן. שִׂמְחַת לֵב, אִשָּׁה. (תהלים קכז, ג) "נַחֲלַת ה', בָּנִים". נראה לי בס"ד שלשה אלה ראשי תיבות 'הַשֵּׁן' הדרת שמחת נחלת, וזהו שנאמר (שיר השירים ז, ה) צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן, ואלו תלויים זה בזה כי בזקן מאיר שם 'שדי' והנזהר בזקן מאיר לו שם 'שדי', וידוע כי שם שדי מלואו 'תק' [500] ובזה מאיר ב'תק' אברים של איש ואשתו, כי דבאיש יש רמ"ח ובאשה רנ"ב [248+242=500], וכיון שהאיר בהם שם 'שדי' זוכה לבנים.
מִפְּנֵי מַה לֹּא הִקְבַּלְנוּ פָּנֶיךָ בָּרֶגֶל, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִקְבִּילוּ אֲבוֹתַי לַאֲבוֹתֶיךָ?. נראה לי בס"ד אף על גב שדבר כן בדרך ענוה, עם כל זה לא הוציא דברים אלו לבטלה אלא דבר נכונה, דידוע כמו שיש אדם שיש לו עין הרע בר מינן, שקווים של עניו מטלים ארס באותו דבר שיסתכל בו, כמו כן נמי יש אדם טוב שיש לו עין טובה אשר קווים של עינים שלו מטילין ברכה וטובה באותו דבר שמסתכל בו. ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר בועז לרות (רות ב, ט) עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן, שרוצה שתסתכל בשדה כדי שתטיל בה ברכה, ועל עינים אלו נאמר (שיר השירים ז, ה) עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, רצונו לומר הסתכלות עיניך עושה ברכה אפילו בדבר שנמדד ונמנה שנודע חשבונו כמה, ולכן אמר לו מדוע לֹּא הִקְבַּלְנוּ פָּנֶיךָ, רצונו לומר למה לא באת אצלי כדי שאקביל פניך שאסתכל בפניך ואמשיך לך ברכה וטובה בהסתכלי בך?! וגם עוד רוצה לומר שאני ארויח טוב מן הסתכלות פניך.
מֵשִׂים שָׁלוֹם בַּבַּיִת בָּטֵל. אף על גב דאין סיבה זו שייכה לאשר לא בא להקביל פניו, נראה לי בס"ד דהוצרך לגלות לו דבר זה שלא יחשוב כל זו החלישות אשר הגיד לו המה מסיבת רוב תשמיש שהוא מכחיש האדם, ולכך אמר לו כבר בטל ואין לו שום תשמיש עתה, אך חלישות זו היא מחמת רוב ימים של זקנה ממש.
תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין, חָכְמָה נִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם. נראה לי נקיט כָּל, לומר בין זקנה שהיא מרוב ימים, בין הוא מחמת רוב עמל וטורח ויגיעה רבה או צער וצרות.
"וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה", זוֹ חֶמְדָּה. פירוש תאות התשמיש שהיא קשורה באותו אבר, והוא הנקרא אֲבִיּוֹנָה דהיינו 'אב יונה' כי אשה כשרה נקראת 'יוֹנָה' מה יונה אינה מזדווגת חוץ מבן זוגה כך אשה כשרה, ולכן ישראל נקראו בשם יונה כנודע. וזה אבר התשמיש הוא אב ליונה זו האשה המיוחדת שכל תשמישו בה דוקא, וכח התאוה עצור באותו אבר, לכך על ביטול התאוה קאמר וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה. ואומרו אִשָּׁה חֵמֶת מָלֵא צוֹאָה, וּפִיהָ מָלֵא דָם, פירוש דרכו של אדם להיות נמאס מן שכבת זרע ומדם נדה, והנה הוא רואה אותו מקום מלא שכבת זרע, גם ממנו תוצאות דם הנדה, ועם כל זה רץ לתשמיש כי גזרת מלך היא זאת כדי שיהיה פריה ורביה בעולם.
