רבי יוסי בר יהודה היא. (דאי רבי לא מהני ליה שינוי דמנתינת מים מיחייב אפילו במידי דלאו בר גיבול כדאמרינן גבי מורסן אבל לרבי יוסי בר יהודה) דאמר עד שיגבל הכא גובלין כלאחר יד כדמפרש ואזיל והנ''מ הוא דקא משני: שבוחשין. בתרווד דהיינו גובלין: ושותים זיתום המצרי. דבלאו רפואה נמי משקה הוא דתנן כל המשקין שותה אדם לרפואה (לעיל דף קט:): בעבה. אין גובלין ברכה בוחשין שאין זו לישה: בחול נותן החומץ כו'. כלומר כן דרכו בחול: לגבלא דבי נשיה. שומר בהמות אביו ומגבל מאכלן: דקא גביל. מורסן ע''י שינוי: בטש ביה. דהא לכולי עלמא אבל לא גובלין תנן: גובלין. מורסן ע''י שינוי כדמפרש ואזיל והוא דקא משני: ולא מספין. לתורי אין מאמירין אותן: ודלא לקיט בלישניה. עגל קטן שעדיין לא לומד לאכול: והני מילי. דאמרן דמותר לגבל מורסן: שתי וערב. פעם אחת מוליך המקל שתי ופעם אחת ערב: מנערו לכלי. והוא מתערב מאליו: אפינקסיה. לוחות קשורות זו עם זו כאותן של סוחרים: מהו לפרק. לתת מתוך כלי שלפני בהמה ז''ו ולתת לפני חברתה: חדא קמי חדא. מילתא באפי נפשה היא חדא מדה שרגילין לתת לפני בהמה מותר לתת לפניה בשבת וכן תרתי קמי תרתי האוכלות באבוס אחד: אבל תלתא קמי תרתי. הואיל ובחול לא יהיב להו כי האי הוי טרחא דלא צריך וכ''ש תרתי קמי חדא: אמרית קמיה רבי. רבי לוי משתעי דהוא אמר קדם רבי על הנך אינשי דגבלין שתיתא: מדר' יוסי בר יהודה. בר פלוגתיה דהוה שרי לעיל אף בעבה ועל ידי שינוי והיו נוהגין כמותו: האי מאן דבחד בשבא. הנולד באחד בשבת: יהא גבר ולא חדא ביה. יהא אדם שלם במדה אחת יהא ולא אחת בו ממדה אחרת ולקמן מפרש לה ואזיל: והוא ריש גנבי. דמאן דבחד בשבא יהא ראש כמו שהיום ראש למעשה בראשית מיהו שמע מינה דנולדים בו צדיקים ורשעים: דאיפליגו מיא. כך הוא יבדל מכל אדם: זנאי. נואף: דאיברו ביה עשבים. דכתי' (בראשי' א) תדשא הארץ והוא דבר שפרה ורבה מאד וממהר לגדל ולצמוח דהוא ענין פריצות אשווי''א בלע''ז [ל''א] דלא כתיב למינהו בעשבים בצוויים (ועוד) שיוצאין בערבוביא ויונקין זו מזו: ונהיר. זיותן: דאיתלו ביה מאורות. וכתיב ותורה אור: דאיברו ביה דגים ועופות. שאין טורחין לאוכלין אלא ניזונים בחסדו של הקב''ה: חזרן. מחזר אחר מצות: חזרן במצות. שכן דרך ע''ש לחזר אחר מצות שבת: וקדישא רבה יתקרי שיהא פרוש וקדוש דכתיב (שמות כ) ויקדשהו: אמר להו רבי חנינא. לתלמידים שקראו פנקסו של ר' יהושע: מזל שעה. ז' מזלות הן המשמשין את השעות חנכ''ל שצ''ם חמה היינו חמה ממש והוא אחד מן המזלות וכן לבנה והשאר הוויין כוכבים: זיותן. כשמש המאיר: אכיל מדיליה. כשמש שאינו מסיג גבול רעהו למשול בלילה: ורזוהי גליין. אין לו רשות לכסות סודו ונסתרותיו אלא כשמש הזה שהוא פומבי לכל: דתלי ביה נורא. אש תלוי באותו מזל יצר של תשמיש בוער כתנור: מזל כוכב הוא סופר של מזל חמה לכתוב דרך הילוכו ותקופותיו ומצוי אצלו תמיד: סביל מרעין. כלבנה זו שמתנוונה והולכת: בנאי וסתיר. כלבנה זו שגדילה ומתמעטת: אכיל לא דיליה. כלבנה המסגת גבול החמה למשול אף ביום: ורזוהי כסיין. כלבנה שאינה מאירה: דבשבתאי. מזל כוכב ששמו שבתאי: בטלין. כמו לא ישבותו (בראשיח ח): צדקן במצות. צדקה לעניים דקרי ליה מצוה (בכל) לשון אגדה: גנבא. ליסטים ההורג נפשות: אומנא. מקיז דם: עניש. בני אדם העוברין על דבריו: מזל מחכים. לפי המזל היא החכמה כדאמר דבחמה נהיר וחכים ויש מזל לישראל שאין תפלה וצדקה משנה את המזל: אין מזל לישראל. דעל ידי תפלה וזכות משתנה מזלו לטובה: איצטגנינות. חכמת המזלות: צא מאיצטגנינותיך. היינו דכתיב ויוצא אותו החוצה חוץ מאיצטגנוניתו:

מהו לפרק. פירש בקונטרס לפרק מלפני בהמה זו וליתן לפני אחרת וכן פירש בערוך בערך פרק וקשה לר''י דהיינו מתניתין גבי בהמה (לעיל דף קמ:) ונראה לר''י לפרק היינו להריק המים וגם המורסן מכלי אל כלי שתגבל היטב ובערוך פירש כמה לשונות: אין מזל לישראל. והא דאמר רבא בשילהי מו''ק (דף כח. ושם) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא מכל מקום על ידי זכות גדול משתנה אבל פעמים שאין המזל משתנה כדאמר ביבמות פרק החולץ (דף נ. ושם) זכה מוסיפין לו לא זכה פוחתין לו (דאין מזל לישראל):

ורב חסדא אמר אידי ואידי למקום שאין יכול להחזיר והמראה בכלי והלעטה ביד ואותביה רב יוסף לרב יהודה מהלקטין לתרנגולין ואין צ"ל שמלקטין כו' ופריק רב יהודה הכי לעולם פי' מתניתא דאמר כך היא מהלקטין דספו ליה בידיה והיא פחותה מהלעטה שאמרנו ומלקטין שמשליך לפניה שעורים וכיוצא בהן דברים שהן מאכל לעופות. ואין משליכין מאכל לפני יוני שובך ויוני [עליה] לפי שאינן [בני] תרבות ואין מזונותן עליך וכי [הא] דתניא נותנין מזונות לפני הכלב ואין נותנין מזונות לפני חזיר ומה הפרש בין זה לזה כלב מזונותיו עליך חזיר אין מזונותיו עליך ובא רב אשי לסייע דברי רב יהודה ולומר שנויא דשני שינויא היא מדוקיא דמתניתין דקתני אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנים לפני אווזים ותרנגולים ולפני יונים הרדוסיית מ"ט לאו משו' דהני מזונותיו עליך והני אין מזונותיו עליך ולא עמדו דברי רב אשי והלכה כרב יהודה דתניא כוותיה דתניא איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה המראה מרביצה ופוקס את פיה ומאכילה כרשינין ומים בב"א. הלעטה מאכילה מעומד ומשקה מעומד ונותן לה כרשינין בפ"ע ומים בפ"ע:
מהלקטין לתרנגולים ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין אוקימנא לר' יוסי ב"ר יהודה דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי ר' ור' יוסי בר יהודה אומר עד שיגבל אלמא אמרינן [דנתינת מים זהו גיבולו] ממאי דלמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי ב"ר יהודה עד שיגבל אלא בקמח דבר גיבול הוא. אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא אפי' ר' יוסי ב"ר יהודה מודי שנתינת מים למורסן אסור שזהו גיבולו ואשכחנן תניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי ר' [ר'] יוסי ב"ר יהודה אומר נותנים מים למורסן ואע"ג דבכל מקום הלכתא כרבי מחבירו הכא הלכה כר' יוסי דתנינן מתניתין סתמא כוותיה. ותוב מהא דכתוב אפינקסיה דלוי אמרית קדם רבינו הקדוש והוא רבי עד דהוו גבלין שתיתא בבבל והוא צווח רבי דלית דשמע ליה ולית חילא בידיה למיסר מדר' יוסי ב"ר יהודה מהא נמי שמעינן דהלכתא כר' יוסי ב"ר יהודה דהוא בר פלוגתיה לא אסר ונפק עובדא כוותיה:

ת"ר אין גובלין את הקליא וי"א גובלין ואמרינן מאן י"א ואמר רב חסדא ר' יוסי ב"ר יהודה היא והוא דמשני היכי משני אמר רב חסדא על יד על יד פי' מעט מעט מדמתרץ רב חסדא אליבא דר' יוסי ב"ר יהודה הלכתא כוותיה ונתברר שהלכה כר' יוסי ב"ר יהודה שנותנין מים למורסן וגובלין את הקליא מעט מעט.

מאן י"א אר"ח ר' יוסי בר' יהודה היא וה"מ הוא דמשני. אבל לרבי דס"ל דנתינת מים זה גיבול לא שריא כלל דהא א"א לשנוי שכל נתינת מים אחת ואין גובלין דקתני אף נתינת מים בכלל אבל לר"י ב"י דלא מחייב אלא בגיבול אפשר לה לשנוי על יד על יד שאע"פ שהוא מגבל כל צרכו אין דרך גיבול בכך שאין דרכו אלא במדוכה. וא"ת וכיון די"א דאמרי גובלין היינו ריב"י דקא שרי במשנה היכי מוקמי' ליה למתני' דקתני אבל לא גובלין כר"י ב"י וא"ל במורסן ותרנגולין ליכא למישרי בשנוי חדא דכל גיבול לתרנגולין הוי כי אורחי' שא"צ גיבול שלם שהתרנגולין עצמן מגבילין אותו ע"י ניקור ועוד דכיון דל"צ גיבול לא טרחינ' בכדי:

לא קשי' הא בעבה הא ברכה. לר"י ב"י נמי מיבעי' לן לאוקמה ברכה כדי להתיר לו לגבול כל צרכו ואפילו במרובה והוא שישנה בנתינת שתית ואח"כ חומץ:

גובלין ולא מוספין. וה"מ הוא דמשני היכי משני אמר רב יימר בר שלמיא שתי וערב. בכאן התיר במרובה בשינוי שלא יגבל כל צרכו אבל לגבל כל צרכו אסור אפילו על יד על יד שאע"פ שהתירו כן בשתית גבי אדם לא התירו בשוורים אי משום דעדיף לן למיטרח במאכל אדם יותר ממאכל בהמה אי משום דשתית לא מתאכלי בלא גיבול כל צרכו אבל מורסן לשוורים מתאכל בלא גיבול כל צרכו. ומ"ש מהו לגבל וא"ל אסור מהו לפרק וא"ל מותר היינו גיבול לשוורים שגיבול כל צרכו אסור ולפרק מותר שהוא גיבול כלאחר יד וזהו דעת הרב אלפסי ז"ל שכתבה בהלכות להא דזעירי אבל לפי הנראה [מפי' ר"ח ז"ל] לא שאלו בגיבול כל צרכו בלבד מכיון שחזרו ושאלו מהו לפרק שנראה ודאי שלא התירו שום גיבול בכלי עצמו אלא לפרק בלבד שהוא ניעור מכלי אל כלי שלא נראה כמכוין מלאכתו לגיבול ולדבריו שמא בכל גיבול הוא אסר אף בשל אדם אלא שאם נפרש כן נאמר שאין הלכה כדבריו [של זעירי] שלא נבטל הסוגיא מלפניו דאיהו כר' ס"ל וכבר פסקו הלכה כר' יוסי בר"י. והעולה מן הסוגיא כך הוא: שג' דינין יש בגיבול לתרנגולין ולשוורין ולאדם לתרנגולין כל גיבול אסור מפני שא"צ גיבול שלם לשוורים מותר והוא שלא יגבל כל צרכו ולאדם מותר ואע"פ שמגבל כל צרכו והוא שיגבל על יד על יד וה"מ בעבה אבל ברכה אפילו במרובה אלא שצריך שינוי בנתינת השתית תחלה ואח"כ החומץ:

הא דכתיב אפנקסיה דזעירי וכו' מהו לגבל אמר ליה אסור. כתבה הרב אלפסי ז"ל, ונראה מדבריו שהלכה כן. והר"ז הלוי ז"ל כתב דלא קיימא לן הכי, דשמעתיה כרבי אזלא, ופליג עליה רבי יוסי בר יהודה, וקיימא לן כותיה. והרמב"ן ז"ל כתב, דהכא בגבול גמור קאמר, והכין תרצתא דשמעתא דגבול מורסן דתרנגולין לעולם אסור. קלי ושתית לאדם מותר על ידי שינוי ואף ע"ג דמגבל כל צרכו.וממרס ביד מורסן לשורים היינו דר' ומותר בשאינו מגבל כל צרכו אלא שתי וערב דלאו מערב שפיר וחוזר ומנערו לכלי וזהו פנקסו של זעירי, מהו לגבל כל צרכו לשורים אמר ליה אסור, מהו לפרק מכלי דהיינו ניעור ואמר ליה מותר, ואסיקנא אפילו כור ואפילו כורים על דרך זה. וכן זה שכתב רבינו ז"ל מה שאמרו הא בעבה הא ברכה, שאמרו בגמרא לתרץ ושוין, הא לדברי רבי יוסי בן יהודה שתיהן מותר, להתיר בלא שינוי ברכה נתכון, הא במשנה על יד על יד מותרין, ולפיכך כתבה רבנו הגדול ז"ל, עד כאן. ומדבריו למדנו, פירוש לפרק, דהיינו ניעור מכלי אל כלי, ולא כדברי רש"י דפירש לפרק מלפני זו ולתת בפני בהמה אחרת. ואין פירושו מחוור, דזו מתניתין היא בפרק תולין (לעיל שבת קמ, ב) נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה שפיה רע, אלא הפירוש הנכון הוא כפירוש זה, היינו לפרק ולנער מכלי אל כלי, ועוד דבר הלמד מענינו הוא.

קמח של תבואה שנתיבשה כשהיא לחה ונעשית קליות הוא הנקרא קלי ולעולם הוא מתוק והוא הנקרא קמחא דאבשונא ועושין ממנה תבשיל הנקרא שתית והוא שמערבים בה מים בחומץ עם מעט מלח ושמן ותבלין ופעמים עושין אותה עבה ופעמים עושין אותה רכה ועל זה אמרו אין גובלין את הקלי ר"ל עשייתו בעובי אבל בוחשין אותו בתרווד ר"ל עשייתו ברך ואף זה לא הותר אלא בשינוי והוא שבחול נוהגי' ליתן את החומץ תחלה ובשבת צריך ליתן את הקמח תחלה ואח"כ נותן את החומץ ונתינת מים לתוך הקלי לבד ושלא לעשות ממנו שתית מותר על ידי שינוי ודרך שנויו הוא שיעשה מעט מעט ויש מתירין בעבה בשינוי כמו שכתבו גדולי הראשונים בחבוריהם:

שותים זיתום המצרי בשבת אע"פ שאינו משקה הרגיל כל כך והוא דומה למשקה כעין רפואה שהרי מ"מ הרבה שותים ממנו בבריאותם וכבר אמרו כל המשקים אדם שותה:

מפנות הדת ומיסודות האמונה להאמין שהבחירה ביד האדם בכל פעולותיו לעשות כרצון איש ואיש ואם נודע מדרך החכמה שממערכת הכוכבים באו בנולד כחות וקנין מדות אם מכח היום אם מכח השעה כמו שתאמר דרך משל שהנולד במאדים יהיה לפי טבעו שופך דמים עד שאם יולד בן מלך באותה שעה ישפטו עליו מצד משפט הכוכב שיהיה בעל מלחמות ונוצח והורג ואם הוא מבני הפחותים יורו עליו שיהיה טבח וקצב וכיוצא באלו וכן בשאר הכוכבים על הדרך שהתבארו משפטיהן הכלליים והפרטיים בספרי החכמות מ"מ יש להאמין שכל זה לא ימנע הבחירה ממנו ולא יקרא בזה מוכרח רק חוטא בבחירה ורצון מפני שהשם נתן בידו בחירה להכריח טבע תולדתו וגדרי הדת ישיבוהו מטבעו למשול בעצמו לבלתי לכת אחרי עקבות תולדתו ויוכל לבחור בעצמו דרך אחרת בזולת טבע תולדתו במעט עמל והשתדלות וכונת התורה באחד מחלקיה סובבת על ענין זה כמו שתאמר דרך משל שאם הוא כילי בטבעו ומאמץ את לבבו וקופץ את ידו הנה מצות הצדקה ונתינת התרומות והמעשרות ודומיהן ירגילוהו להעתק טבעו וכן אם יהיה לפי טבעו תר אחר לבבו ואחר עיניו בדברים המגונים הנה גדרי הדת יגדרו דרכיו באיסורי העריות ומניעת חברת שאר האומות עד שגם באשת חיקו ישימו לו גבול חוק בל יעברנהו וכן בכל המדות אחת לאחת וכן צריך להאמין שהתפלות והזכיות והצדקות ישנו הנגזר עליו לפי מהלכות הכוכבים לטוב גם ממות לחיים מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ובאו בסוגיא זו דברים יורו על זאת האמונה ואמרו דרך כלל אין מזל לישראל ורוצה בשם ישראל הגדור בדרכי הדת ואל תביט למאמר האומר יש מזל לישראל שפעמים היו קצת חכמים נבוכים בראותם העדר הסדור באופני עונש וגמול בני אדם כמאמר האומר חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא וסופר במקומו שלא הביאו לומר כן אלא מה שראה למי שהיה צדיק וחכם וחסיד וראהו קשה יום ובלתי מצליח באלו הענינים וכן אמר א' מהם על אמרם דלת הננעלת לא במהרה תפתח וכן כל שמריעין לו לא במהרה מטיבין לו אמר אחד מהם לעולם אין מטיבין לו וכבר סופר במקומו שלא הביאו לומר כן אלא מה שראה מקשי מזלו עם צדקו נפשו עד שנאמר עליו ולא היא משום מילתא דנפשיה הוא דקאמר הכי וכל זה הוראה שאינם אלא מאמרים נאמרים לפי מה שהיו רואים בעצמם או בזולתם מקשי יומם עם דעתם צדקתם ותומת יושרם אבל המאמר הכללי שאין מזל לישראל ר"ל שאמונת הגמול והעונש יכריח הכל והוא שהעידו בסוגיא זו שאירע להם שבחנו ונתברר להם שבאו עד שערי מות ושנודע להם כן מצד הוברי שמים החוזים בכוכבים וניצולו בזכות הצדקה ואיני צריך להזכיר המעשים שבאו ע"ז בסוגיא זו שכבר הסוגיא פשוטה לפניך ובתלמוד המערב אמרו בששי של מסכתא זו תרין תלמידין הוו נפקין ומייתי קיסין חמתין חד איצטלוגלוגוס אמר אלין תרין נפקין דלא מיעל מן דנפקין פגע בון חד מסכן אמר לון זכוון עמי דאית לי תלתא יומין לא טעמית כלום הוה גבהון חד עגול ר"ל ככר לחם אחד קטן פלגיה ויהבון ליה מן דאכל צלי עליהון אמר לון כמה דיהבתון לי נפשאי בהדין יומא כן יתיהבון לכון נפשכון בהדין יומא קטעון מובליהון ועלון בשלום מן דעלין הוו תמן בני נש דשמעין קליהון אמרי ליה לא אמרית דאילין תרי נפקין דלא מיעל אמר או ההוא גברא שקר או איצטרוגלגיא דידיה שקרא פשפשון מובליהון ואשכחון אובינא פלגא גו מובלא דהן ופלגא גו מובלא דהן אמ' לון מה מצוה עבדתון הנון ליה עובדא אמ' מה אנא יכול עביד ואלהון דיהודאי מתרצי בפלגות עגול וכן העידו שם שאין ראוי לבטוח באלו הענינים ולא לשאול בהם והוא שאמרו חד גיור הוה איצטרוגלוגוס והיה מתעסק בהדין לסוטא חד זמן אתא בעי מיפוק אמר כדון נפקין כלומר שהרהר בעצמו לפי חכמתו במשפטי הכוכב אם היתה אותה שעה ראויה לצאת חזר ואמר כלום דבקית להדין אומתא קדישתא אלא בגין מפרוש מן אלין מליא נפיק על שמיה דרחמנא כיון דמטא מיכסא יהב ליה חמריה ואכליה שבקה ועלת למדינתא אמ' מאן גרם ליה דליפול בגין דהרהר ומאן גרם דאישתיזב דאיתרחיץ בברייה הה"ד והבוטח ביי' חסד יסובבנו וכבר הארכנו בעיקרי אמונות אלו בילדותנו בחיבור התשובה:

אי כוליה לטיבו אי כוליה לבישו כו'. אין לפרש דחד מהני נגזר אי כוליה לטיבו אי כוליה לבישו דהא אמרי' בפ' כל היד ואילו צדיק או רשע לא קאמר דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אלא ר"ל דנגזר לו לפי בחירתו אי כוליה לטיבו אי כוליה לבישו. ומ"ט דאיברו ביה אור וחושך. ובמדרש ילקוט ויקרא אלהים לאור יום זה יעקב ולחושך קרא לילה זה עשו כו' ע"ש:

משום דאיפליגו ביה מיא כו'. והכי אמרי' במדרש נטל הקב"ה כל מי בראשית ונתנם חצים ברקיע וחצים באוקינוס הה"ד פלג אלהים מלא מים כו' וע"ש למה אין כתיב בשני כי טוב אר"ח לפי שבו נברא המחלוקת שנאמר ויהי מבדיל בין מים כו' ע"ש:

האי מאן דבג' בשבתא כו' זנאי יהא מ"ט דאיברו ביה עשבים כו'. ע"פ מ"ש פ"ק דר"ה איזה חודש שהארץ מלאה דשאים הוי אומר זה ניסן ואותו הפרק זמן בהמה וחיה שמזדווגין כו' ע"ש:

מאן דבד' בשבא יהא גבר חכים ונהיר משום דאיתלו ביה מאורות כו'. עש"ה והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו' ככוכבים לעולם ועד ועיין פירש"י:

משום דאיברו ביה דגים דלא כתיב ברכה רק בדגים ועופות וכדאמרי' דצריכי ברכה משום דצדין מהן והיינו שגמל חסד עמהם ליתן להם ברכה שלא יהיו חסרים ורש"י פירש בע"א וק"ל:

חזרן במצות כו'. פירש"י שכן דרך ע"ש לחזר כו' עכ"ל והנראה דבכולהו קאמר טעמא לפי הבריאה דימי בראשית וה"נ הכא במעלי שבתא יהיה אדם חזרן בז' מצות כדאמרי' פ' ארבע מיתות ויצו ה' אלהים וגו' ויצו אלו הדינין כו' ה' זו ברכת השם כו' אלהים זו ע"ז כו' האדם זו ש"ד לאמר זו ג"ע מכל עץ וגו' ולא גזל כו' ע"ש:

על דאחילו כו'. ומה"ט כדי שלא יתחלל שבת היו חסידים מכוונין לשמש מטותיהן בד' כדי שלא ילדו נשותיהן בשבת כדאמרי' פ' יוצא דופן ורבא בר שילא דקאמר וקדישא רבה יתקרי אינו דומה דפליג ונראה לפרש דה"ק משום דמצינו הרבה בני אדם דנולדו בשבת ואינן מתים בשבת קאמר רבא בר שילא דלא אמרו כן דמת ג"כ בשבת אלא בצדיק דקדישא רבה יתקרי דהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום כדאמרי' פ"ק דקדושין הגם שבלידתו נתחלל שבת על ידו במותו יתקדש שבת על ידו כדאמרי' בפירקין דלעיל תינוק בן יומו חי דהיינו ביום שנולד מחללין עליו את השבת דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת וכדאמרי' פ' ב"מ שמת דוד בשבת:

דבחמה כו'. נקט סדר חנכ"ל שצ"ם ולא ידענא למה דהא לפי סדר ימי השבוע אינו כן דבתחלת לילותא משמש כצנ"ש חל"ם ובתאלת הימים משמש חל"ם כצנ"ש ולפי סדר תחלת שמושן דבתחלת ליל ד' נתלו המאורות הרי סדרן שצ"ם חנכ"ל כפירש"י בס"פ מפנין ויש ליישב דהפך סדרן חנכ"ל שצ"ם להתחיל בחמה שהיא עיקרן של המאורות ומזלות כו':

דאתלו ביה נורא כו'. ע"ד שאמרו פ' עשרה יוחסין נורא בי עמרם ע"ש:

משום דספרא דחמה הוא כו'. דכל הכוכבים הם כלם צבא הלבנה למשול בלילה אבל זה המזל כוכב מז' המזלות הוא ספרא דחמה למשול ביום:

סביל מרעין כו'. שמצינו בלבנה שסבלה למעט את עצמה:

מחשבתיה בטלין כו'. אמרו בזה זה הכוכב שבתאי הוא משמש בתחלת יום שבת לפי סדר תחלת הימים חל"ם כצנ"ש והוא ממונה על החורבן וביטול והשבתת כל דבר ולכך מלאכה אסורה בו ביום והיינו גבר דמחשבתיה בטילין וכדאמרי' באותו חסיד שחשב בשבח לגדור שדהו ובטל אותו מחשבה ולא גדרה לעולם ונעשה לו נס כו':

אי מוהלא כו'. ה"נ יש לפרש דלא נגזר אלא שיהא אשיד דמא ולפי בחירתו של אדם אי אומנא שהוא רשות אי גנבא שהוא איסור ואי מוהלא שהוא מצוה:

אין מזל לישראל כו'. כתבו התוס' והא כו' בני חיי ומזוני כו' אלא במזלא כו' מ"מ ע"י זכות גדול משתנה כו' עכ"ל וק"ק דא"כ לר' חנינא דאמר יש מזל לישראל אפי' ע"י זכות גדול לא משתנה וכל יעודי התורה בברכות אם תשמעו ובקללות אם לא תשמעו אין מורין כן אלא שתולה בזכות ישראל או בחובתם וי"ל דודאי יעודי התורה נאמרו על כלל ישראל וזכות הרבים ודאי דאינו תולה במזל כלל ולא פליגי הכא אלא ביחיד דלר"ח מזל מחכים מזל מעשיר לאותו יחיד ור"י אמר דאין מזל לישראל אפי' ליחיד ולהכי הקשו התוס' מההיא דבני חיי ומזוני כו' דמיירי נמי ביחיד וכן ההוא דזכה מוסיפין לו איירי ביחיד ודמייתי לר"י גוים יחתו ולא ישראל משמע ליה אפי' ישראל יחידי ובפ' הישן מוקי להאי קרא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום דהיינו ע"י זכות משתנה כמ"ש התוס' ודו"ק:

ויוצא אותו החוצה וגו'. דלפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים כפירש"י בחומש קשה כיון דבמחזה ראה הכוכבים לא הוה איצטריך למיכתב שהוציא אותו חוצה להראותו הכוכבים דבמחזה באהלו נמי יכול להראותו וע"כ דרשו שהוציאו מחוץ לאיצטגנינות שלו שנסתכל שאינו ראוי להוליד בן כו' ומה שיש לדקדק בזה אההיא דפ' ד' נדרים שאמרו שם הסתכלתי במזל שלי ואין לי אלא בן אחד כו' מפורש באורך שם:

בגמ' אמר רב מנשיא חד קמי חד וכו' כצ"ל:

אמר להו ר' חנינא פוקו אמרי ליה וכו' כצ"ל:

האי מאן דבהמה יהיה גבר וכו' הא דנקט בסדר הזה משום דביום א' מתחיל חמה וחוזרת באותו יום בסדר הנכ"ל שצ"ם וק"ל:

ואף רב סבר אין מזל לישראל כצ"ל:

ברש"י ד"ה דאיברו ביה וכו' ועוד שיוצאין בערבוביא וכו' נ"ל דהאי ועוד צ"ל למעלה גבי דלא כתב למינהו ודו"ק וק"ל:

בתוס' ד"ה מהו לפרק פי' בקונטרס לפרק מלפני בהמה זו וכו' וקשה לר"י דהיינו מתני' גבי בהמה וכו' פי' בפ' תולין דתנן נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה אחרת דף ק"מ עיין בהר"ן:

ד"ה אין מזל לישראל כו' וכדאמר ביבמות פ' החולץ זכה מוסיפין וכו' ר"ל מביא ראיה שפעמים משתנה ע"י זכות:

בא"ד לא זכה פותחין לו הס"ד ומה שכתבו התוס' אח"כ דאין מזל לישראל הוא ט"ס:

גמ' אמר רב חסדא יד על יד כו' כצ"ל. ונ"ב פי' מעט מעט אלפסי:

שם דקא גביל וספי ליה לתוריה. נ"ב פי' בהלעטה אבל לא ע"י המראה וק"ל:

שם ודלא לקיט בלישניה מהלקטין ליה כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש אבל לא מספין ליה וקמ"ל דמהלקטין ליה דלא תימא מאחר שיכול לינק מאמו לא הוה מטרחינן ליה אפי' לכלקיט אי נמי קמ"ל אפי' בעגל קטן שלא למד כו' כמו שפי' רש"י אפ"ה מהלקטין וזהו חידוש שלא נאמר במשנה ודו"ק:

שם אמר רב יהודה מנערו לכלי כו' אמר רב מנשיא חד כו' מאי ולא חדא ביה אילימא כו' כצ"ל:

שם כולו לבישו כו'. נ"ב ומ"מ יהא ראש או לכשרים או לפועלי און וק"ל:

שם מאי טעם דאיברו ביה אור וחושך נמחק:

שם ימות על דאחילו כו' וקדישא רבא יתקרי דבכוכב חמה יהא כו' אי גנבא אי טבחא אי מוהלא כו' מזל מחכים מזל מעשיר ואף רב סבר אין מזל כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ר' יוסי בר יהודה הוא דאמר עד שיגבל כו' כצ"ל והשאר נמחק:

בד"ה מהו לפרק לתת כו' כצ"ל:

בד"ה חדא כו' בשבת וכן תרתי כו' הד"א:

בד"ה אמרי קמיה כו' קדם רבי על הנך כו' הד"א:

בד"ה דאיברו ביה עשבים כו' לישנא אחרינא דלא כתיב כו' כצ"ל:

בד"ה נהיר צ"ל ונהיר:

בד"ה סביל מרעין כלבנה זו שמתנוונה והולכת כצ"ל:

בד"ה ובשבתאי כו' צ"ל דבשבתאי מזל כוכב ששמו שבתאי:

בד"ה בטלין כמו לא ישבותו הס"ד:

בד"ה וצדקן במצות כו' דקרי ליה מצוה לשון אגדה כצ"ל. ונ"ב כדלקמן מצוה עבדת כו' והוא צדקה:

בד"ה מזל מחכים לפי המזל היא החכמה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מהו לפרק פי' בקונטרס לפרק מלפני בהמה כו' כצ"ל:

גמ' ונהיר. רש"י פי' זיותן אבל ממה דאמר לקמן מאן דבחמה יהי גבר זיותן מאן דבכוכב יהי גבר נהיר משמע דב' דברים הן וכפירוש הערוך:

שם האי מאן דבכוכב נוגה כו' דאיתלי ביה נורא. כצ"ל:

רש"י ד"ה אכיל דלא דיליה. כלבנה המשגת גבול כו'. הן לפי הידוע דאין ללבנה אור עצמי רק ממה שמקבלת מהשמש יל"פ כפשוטו אכן לפי ששאר כוכבי לכת ג"כ אין להם אור עצמי. לכן הוצרך לפרש מה שפירש:

רד"ה מזל מחכים. כדאמר דבחמה נהיר וחכים. לעיל איתא דבכוכב נהיר וחכים ובחמה גבר זיותן כו':

הַאי מַאן דִּבְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, יְהֵא גְּבַר חַזְרָן. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: חַזְרָן בְּמִצְווֹת. פירוש לא תימא חַזְרָן רצונו לומר מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, שכן המנהג בערב שבת לחזר על הפתחים כל עני וחסר לחם, לכך פירש חַזְרָן בְּמִצְווֹת, וכן בְּכוֹכָב צֶדֶק נמי אצטריך לפרש צַדְקָן בְּמִצְווֹת, דלא תימא צַדְקָן רצונו לומר בַּעַל צְדָקָה בלבד, לכך פירש צַדְקָן בְּמִצְווֹת, לשון צדקות הכולל על כל המצות כולם.

אָמַר אַבַּיֵּי: מַר נַמִּי, עָנִישׁ וְקָטִיל. אף על גב דְעָנִישׁ וְקָטִיל אינו מוציא דם וּמַאְדִּים מורה על דם, עם כל זה יש במאדים הנראה על דבר זה, כי מאדים מורה על אודם שהוא דין, ועניש וקטיל הורג בתגבורת הדין, ועוד כל מי שהוא עניש וקטיל תמצא עיניו אדומים תמיד, והרי הוא מסתכל באודם על אותו אדם שמענישו.

רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: מַזָּל מַחְכִּים, מַזָּל מַעֲשִׁיר, וְיֵשׁ מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל. אין להקשות לרבי חנינא מהא דאברהם אבינו ועובדי דמייתי הש"ס, דגם רבי חנינא יודה אם מורה המזל לרעה ישתנה, ורק על הטובה לא ישתנה, ולכך נקיט 'מַחְכִּים מַעֲשִׁיר' וזהו דומיא דנבואה של נביא שיש בזה חילוק. והא דכתיב אַפִּינְקְסֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נראה ודאי גם רבי יהושע בן לוי לא דיבר אלא לפי הרוב, גם עוד יודה רבי יהושע בן לוי שהאדם בבחירתו ישנה טבעו ומזגו מרעה לטובה או להפך, וכנודע מאותו עובדא דאותו פלוסוף בענין השרטוט. והא דמקשי מן רב אשי ולא אמר דהוה מן המיעוט, היינו דקיימא לן להש"ס דכונתו לומר מזל יום גרם לי לטובה, ולהכי מקשי עוד ממה שאמר אֲנָא וְדִימִי בַּר קַקוּזְתָּא הַוְיָין בְּחַד בְּשַׁבָּא, אֲנָא מֶלֶךְ, וְהוּא הֲוָה רֵישׁ גַּנְּבֵי, כי היה יום אחד וגרם לי לטובה ולדימי בהפך? ומתרץ אוֹ כּוּלֵיהּ לְטִיבוּ, אוֹ כּוּלֵיהּ לְבִישׁוּ.

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִסְתַּכַּלְתִּי בְּאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלִּי, וְאֵינִי רָאוּי לְהוֹלִיד בֵּן. יש להקשות כיון דאמר לו רחמנא (בראשית טו, ד) אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךְ מה מקום יש לדברים אלה שדבר עתה, שנראה כאלו אומר חס וחלילה הבטחה זו לא אפשר להיות?! ונראה לי בס"ד דודאי מאמין שהקב"ה ישנה לו המזל ויוליד אך חושש על אשר נמצא בזה נהנה הוא ממעשה נסים, ולכך הציע דברים אלו לפניו יתברך לידע אם יעשה לו הקב"ה תיקון לדבר? והשיב לו אין בזה משום נהנה ממעשה נסים, כי אני משנה המזל תחלה קודם שתעשה התשמיש של ההריון בכמה שנים, והנס הוא בשינוי המזל, באותה שעה עדיין לא יהיה בתשמיש שלך הריון, ואחר זה כשיהיה בתשמיש שלך הריון הנה הא זו אתיא ממילא, ואין כאן חשש נהנה ממעשה נסים.

מַאי טַעְמָא? דְּאִבְּרוּ בֵּיהּ אוֹר וָחֹשֶׁךְ. פירוש, הערב והבוקר שהוא מדת לילה ומדת יום, כי יום ראשון היה ראשון לערב שהוא חשך, והיה ראשון לבקר שהוא אור. ולכן הנולד בו או יהיה ראש לטובים שהם אור כפי מה שהיה יום ההוא ראש לבקר שהוא אור או יהיה ראש לרעים שהוא חשך.
ובזה ליכא קושיא שמקשים העולם על גרסא זו דהוה ליה למימר 'לִהְיוֹת מְעֹרָב טַב וּבִישׁ' דאינו כן, כי באמת האור והחשך ביום ראשון לא היו מעורבים, אלא החשך היה מדת לילה עומד בפני עצמו, והאור מדת יום עומד בפני עצמו.

הַאי מַאן דְּבִתְלָתָא בְּשַׁבָּא, יְהֵא גְּבַר עָתִיר וְזַנָּאִי יְהֵא. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּאִיבְרוּ בֵּיהּ עֲשָׂבִים. נראה לי, טעם של הַזַנָּאִי הוא משום דעשבים גדלים זה עם זה בערבובייא כמה מינים ביחד שיונקים זה עם זה ואינם נבדלים ומרוחקים זה עם זה כמו האילנות.
וטעם דְעָתִיר, נראה לי בס"ד, מפני שהעשבים אחר שיהיו נקצרין חוזרין ונגדלין תיכף ומיד, וגם אין להם זמן ידוע אלא בכל ימות השנה גדלים, מה שאין כן באילנות, ונמצא זנים ומעשירים את בעליהן בכל יום ויום שהוא קוצר ומוכר ועושהו דמים.
ומה שאמר יְהֵא גְּבַר גּוֹמֵל חֲסָדִים מִשּׁוּם דְּאִיבְרוּ בֵּיה דָּגִים וְעוֹפוֹת, נראה לי בס"ד, הטעם דהדגים נבראו מן המים דכתיב 'יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם' (בראשית א, כ) והוא חסד, וכן העופות נבראו מן הרקק והוא גם כן מים אלא שמעורב בו עפר לח.

הַאי מַאן דִּבְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, יְהֵא גְּבַר חַזְרָן. פירוש, דרך העולם בעלי משא ומתן שמוכרים סחורות לבעלי חנויות, שיהיו בידם ערב שבת מחזרים לקבץ מהם מעות דמי הסחורות, וכן גבאי ומקבלי צדקה נמי מחזירין על בעלי בתים בערב שבת יותר משאר ימים לקבל לחם או מעות בשביל עניים הנצרכים, וכדי שלא תטעה לפרש 'מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים' לכך פירש חַזְרָן בְּמִצְווֹת.

הַאי מַאן דִּבְחַמָּה, יְהִי גְּבַר זִיוְתָן. הקשה מהרש"א ז"ל, אמאי נקיט חַמָּה ברישא והלא סדרן בתחלת שמושן שצ"ם חנכ"ל [שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה], ואם לפי סדרן בלילות הם כשנ"ץ חל"ם [כוכב, שבתאי, נוגה, צדק, חמה, לבנה, מאדים] ואם כסדרן בימים הם חל"ם כשנ"ץ [חמה, לבנה, מאדים, כוכב, שבתאי, צדק, נוגה] עיין שם.
ונראה לי בס"ד, דנקיט חַמָּה ברישא, מפני שדברים אלו כחמה ברורה וגלויים וידועים יותר משאר דברים. ואחר חמה נקיט נוֹגַהּ שדומה לחמה, דאש תלוי באותו מזל, והאש שורף וחום חמה שורף ולכן 'מַאן דִּבְכוֹכָב נֹגַהּ יְהֵא גְּבַר עָתִיר' והעשיר טבעו רגזן, וכן הזנאי יהיה רגזן וכעסן ביותר שגובר בו כח האש. ואחריו כוֹכָב כי הוא סטרא דחמה, והעולם אומרים 'סוֹפֵר הַמֶּלֶךְ הוּא מֶלֶךְ שֵׁנִי' כי כל סוד גלוי לסופר, ועוד 'עֶבֶד מֶלֶךְ כְּמֶלֶךְ'. ומה שאמר 'סַפְרָא דְּחַמָּה' לשון מליצה הוא, רוצה לומר כל תכסיסי חמה נמצאים בכוכב כאילו הוא סופר שכל תכסיסי הארון גלויים לו. ואחרי זה נקיט שלשה הנשארים כפי סדרן בתחילת שמושם בבריאת העולם כשנתלו המאורות ביום רביעי שהיה סדרן כך שצ"ם [שבתאי, צדק, מאדים] וכן הזכירם כאן.

נָפַק שְׁמוּאֵל וְדָרַשׁ: "וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת". קשה, זה עשה תחבולה של חכמה להצילו מן הבושה ולא נתן צדקה משלו?
ונראה לי בס"ד על פי המונח שכתבתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע דאיך זה הראה כאילו לקח ממנו לחם והוא לא לקח וזה לא נתן ונמצא אכל מן האמצע כנז"ל? ותירצתי בס"ד, דזה המקבץ נתן חלקו ולא אכל עמהם בו ביום וזיכה את שלו לזה עיין שם, ולפי זה נמצא עשה צדקה עם זה משלו.

אָמְרָה לֵיהּ: כַּסִּי רֵישֵׁיךְ, כִּי הֵיכִי דְּתִיהֱוֵי עֲלָךְ אֵימְתָא דִּשְׁמַיָּא. הנה ידוע דשם סא"ל הרמוז בראשי תיבות אַתָּה סֵתֶר לִי מסוגל להכנעת היצר הרע ולשמירת האדם ממנו. ולכן אמר לה: כַּסִּי רֵישֵׁיךְ, רמזה בתיבת כַּסִּי לשם סא"ל, כי כַּסִּי [90] עם הכולל גימטריא סא"ל [91] ובו ישראל חַיִּים.

גמרא אתא אבוה אשכחיה. עי' לעיל דף כג ע"ב תוס' ד"ה דבי נשא:

רש"י ד"ה אכיל דלא דיליה כלבנה המסנת. עיין דבר נחמד בזה בכתנות אור לבעל פמ"א בפ' בראשית:

אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע בן ביתי יורש אותי וכו' עיין מ"ש אני בעניי בספר הקטן דברים אחדים דף קפ"א ע"ב בס"ד: