מנחות מה ע"ב

אילים מרובין ולא היה להן איפתן יביאו איל אחד ואיפתו ולא יקרבו כולם בלא איפות:
מתני' הפר והאילים והכבשים והשעיר אין מעכבין את הלחם ולא הלחם מעכבן הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם דברי ר''ע אמר ר''ש בן ננס לא כי אלא הכבשים מעכבין את הלחם והלחם אינו מעכב הכבשים שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר מ' שנה קרבו כבשים בלא לחם אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם אמר ר''ש הלכה כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר וכל האמור בתורת כהנים אין קרב במדבר משבאו לארץ קרבו אלו ואלו מפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם מפני שהכבשים מתירין את עצמן ולא הלחם בלא כבשים שאין לו מי יתירנו:
גמ' תנו רבנן {ויקרא כג-יח} והקרבתם על הלחם חובה על הלחם שבעת כבשים תמימים אע''פ שאין לחם א''כ מה ת''ל על הלחם מלמד שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם דברי ר' טרפון ר''ע אומר יכול הן הן כבשים האמורים כאן הן הן כבשים האמורים בחומש הפקודים אמרת כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינן הן אלא הללו באין בגלל עצמן והללו באין בגלל לחם נמצא מה שאמור בחומש הפקודים קרב במדבר ומה שאמור בתורת כהנים לא קרב במדבר ודלמא פרים ואילים לאו אינהו הא כבשים אינהו נינהו מדהני אישתנו הני נמי דאחריני ופרים ואילים ממאי דאישתנו דלמא הכי קאמר רחמנא אי בעי פר ושני אילים ליקרב אי בעי שני פרים ואיל אחד ליקרב מדאישתני סדרן ש''מ אחריני נינהו: הלחם מעכב את הכבשים: מ''ט דר''ע גמר יהיו מתהיינה מה להלן לחם אף כאן לחם ובן ננס גמר יהיו [יהיו] מה להלן כבשים אף כאן כבשים ובן ננס נמי נילף מתהיינה מה להלן לחם אף כאן לחם דנין יהיו מיהיו ואין דנין יהיו מתהיינה מאי נפקא מינה התנא דבי ר' ישמעאל {ויקרא יד-לט} ושב הכהן ובא הכהן זהו שיבה זהו ביאה ה''מ היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן ור''ע נמי לילף יהיו מיהיו דנין דבר שמתנה לכהן מדבר שמתנה לכהן לאפוקי הני דעולות נינהו ואיבעית אימא בקרא גופיה קא מיפלגי {ויקרא כג-כ} קדש יהיו לה' לכהן ר''ע סבר אי זהו דבר שכולו לכהן הוי אומר זה לחם ובן ננס מי כתיב קודש יהיו לכהן קודש יהיו לה' לכהן כתיב איזהו דבר שמקצתו לה' ומקצתו לכהן הוי אומר אלו כבשים ור''ע מי כתיב קדש יהיו לה' ולכהן לה' לכהן כתיב כדרב הונא דאמר רב הונא קנאו השם ונתנו לכהן: אמר ר' יוחנן הכל מודים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - ב

וכמו כן, ואם היו להם דמים עבור אילים מרובין כנדרש, ולא היה להן דמים עבור נסכיהם כ"איפתן", שהיא המידה הראויה להם, יביאו איל אחד ואיפתו, ולא יקרבו האילים כולם בלא איפות הראויות לנסכיהם.

מתניתין:

בפרשת אמור נכתבו שתי מערכות של קרבנות הקשורות להבאת שתי הלחם בעצרת.

א. כבשים, פר, ואילים לעולה, ושעיר חטאת.

ב. שני כבשי שלמים, שעמם מניפים את שתי הלחם, ושחיטת הכבשים מקדשת את שתי הלחם, ומתירה אותן באכילה.

הקרבנות הבאים עם שתי הלחם [האמורים בפרשת אמור], והם: הפר, והאילים, והכבשים, הבאים לעולה, והשעיר הקרב לחטאת - אין מעכבין את הלחם, והוא קרב גם בלעדם.

ולא הלחם מעכבן, והרי הם קרבים גם ללא לחם.

כל זאת ביחס לעולות ולחטאת. אבל ביחס לשני הכבשים שהם שלמי ציבור והם מונפים ביחד עם הלחם, ואף מקדשין אותו, ומתירים אותו לאכילה בשחיטתן, נחלקו התנאים האם מעכבים הכבשים את שתי הלחם, או האם מעכבים שתי הלחם את הכבשים.

הלחם מעכב את הכבשים, ובלא לחם אין כבשי השלמים קרבים. ואין הכבשים מעכבין את הלחם ובהעדר כבשים בא הלחם בלעדיהם, דברי רבי עקיבא.

אמר רבי שמעון בן ננס: לא כי, אלא הכבשים הם אלו שמעכבין את הלחם, שאין הלחם קרב בלא כבשים. והלחם אינו מעכב את הכבשים, אלא הם קרבים גם בלא לחם. וההוכחה לכך: שכן מצינו, כשהיו ישראל במדבר מ' שנה ולא ניתן היה להביא לחם, לפי שאינו בא אלא מתבואת ארץ ישראל, ובכל זאת קרבו הכבשים בלא לחם. ומכאן ראיה, שאף כאן, כאשר אין לחם, יקרבו כבשים בלא לחם. ^[1] אמר רבי שמעון: הלכה כדברי בן ננס, שרק הכבשים הם המעכבים את הלחם ^[2]. אבל אין הטעם וההוכחה לדין זה כדבריו של בן ננס, משום שהוא אומר שבמדבר קרבו כבשי שלמים, ולא היא!

שכל האמור בחומש הפקודים, קרבנות מוספי עצרת שנאמרו בחומש במדבר בפרשת פנחס, קרבו במדבר. וכל האמור בתורת כהנים שהוא ספר ויקרא וכגון אלו ז' כבשים ופר ואלים לעולה, וכבשי השלמים, הבאים עם שתי הלחם - לא קרב במדבר. ואם כן, שגם כבשי השלמים הבאים עם הלחם, הכתובים בפרשת אמור בספר ויקרא, לא קרבו בטרם בואם לארץ, אין הוכחה על הקרבתם אפילו בלא שתי הלחם, כי במדבר לא קרבו לא לחם ולא כבשים, ומשבאו לארץ קרבו אלו ואלו.

ומפני מה אני אומר כדעתו של בן ננס שיקרבו כבשים בלא לחם, אף שאני חולק על הוכחתו?

מפני שהכבשים מתירין את עצמן, ואף את שתי הלחם, לאכילה, שאין היתר האכילה של שני הכבשים תלוי בעשיית "מתיר" כלשהו בשתי הלחם, ולכך, יכולים להביא את הכבשים אף בשעה שאין מביאין את שתי הלחם.

ולא הלחם בא בלא כבשים, לפי שאין לו מי יתירנו, שאין שתי הלחם מותרות באכילה עד שיקרבו הכבשים. ^[3]

גמרא:

תנו רבנן: כתוב "והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שנים. ועשיתם שעיר עיזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים".

ודרשינן לפסוק זה: "והקרבתם על הלחם" - חובה על הלחם. דמשמע מכאן שאין שני כבשי עצרת קריבין בלא לחם, ואין שתי הלחם קריבין בלי שני הכבשים.

ובסוף הפסוק כתוב: "שבעת כבשים תמימים" - אף על פי שאין לחם! שהרי פשוט שאין שבעת הכבשים, שהם עולה, הכתובים בפסוק זה, מעכבים את הלחם.

אם כן, מה תלמוד לומר בתחלת הפסוק "על הלחם"? מלמד שלא נתחייבו בשני הכבשים קודם שנתחייבו בלחם, דברי רבי טרפון. ^[4]

רבי עקיבא אומר: יכול כבשים האמורים כאן, בחומש ויקרא בפרשת אמור, הן הן אותן כבשים האמורים בפרשת פנחס בחומש הפקודים, ואין כאן שתי מערכות נפרדות של קרבנות?

אמרת, כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אתה רואה כי אינן הן. שבפרשת אמור כתוב פר אחד ושני אילים, ובפרשת פנחס כתוב שני פרים ואיל אחד. אלא, למדת כי הללו שבחומש הפקודים באין בגלל עצמן לקרבן מוסף, והללו שבחומש ויקרא באין בגלל הלחם.

נמצא, מה שאמור בחומש הפקודים קרב במדבר שאין לו קשר ללחם, ומה שאמור בתורת כהנים, שהוא בא בגלל הלחם, לא קרב במדבר, כיון שעדיין לא נתחייבו על הבאת הלחם.

ומקשינן: ודילמא רק פרים ואילים, שיש בהם שינוי בין הפרשיות, לאו אינהו נינהו.

הא כבשים, שבשתי הפרשיות כתוב בהן שבעה, אינהו נינהו, שהכבשים הנזכרים בפרשת אמור הם אותם שבפרשת פנחס, ואין קרבים ארבעה עשר כבשים אלא רק שבעה?

ומשנינן: מדהני הפרים והאילים אישתנו, הני נמי הכבשים האמורים בשתי הפרשיות אינם אותם כבשים, אלא דאחריני הם, משום ששתי פרשיות חלוקות הן.

ופרכינן: ופרים ואילים, ששינה הכתוב במספרם בשתי הפרשיות, ממאי דאישתנו? דילמא הכי קאמר רחמנא, שהדבר תלוי ברצונו, אי בעי להקריב פר ושני אילים, ליקרב. אי בעי להקריב שני פרים ואיל אחד, ליקרב?!

ומשנינן: מדאישתני סדרן, שבפרשת אמור נאמרו בסדר זה: כבשים, פר, אילים. ואילו בפרשת פנחס סדרם: פרים, איל, כבשים. שמע מינה משינוי הסדר, כי אחריני נינהו, ויש כאן שני סוגי קרבנות נפרדים: קרבנות בגלל הלחם, וקרבנות מוסף לחובת היום.

שנינו במשנתנו: הלחם מעכב את הכבשים, ואין הכבשים מעכבין את הלחם, דברי רבי עקיבא ^[5].

והוינן בה: מאי טעמא דרבי עקיבא? ומפרשינן: ממה שנאמר בפרשת אמור "והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים קודש יהיו לה' לכהן", ולשון "יהיו" מתפרש לעיכוב, אלא שעדיין אין מבואר אם נאמר "יהיו" על הכבשים או על הלחם, ולמד רבי עקיבא מגזרה שוה: גמר "יהיו" האמור בפסוק זה מ"תהיינה" האמור לעיל על החלות או שתי הלחם "סלת תהיינה". מה להלן נאמר "תהיינה" בלחם אף כאן נאמר "יהיו" בלחם.

ומבארינן טעמו של בן ננס: ובן ננס, החולק וסובר כי דוקא הכבשים הם המעכבים את הלחם ולא הלחם מעכב את הכבשים, גמר בגזרה שוה אחרת, "יהי יהיו". מה להלן כבשים, שנאמר בשבעת הכבשים "יהיו עולה לה' "אף כאן שנאמר "קודש יהיו לה' לכהן", משמעות "יהיו" לעיכובא מתייחסת לכבשים, ולא לשתי הלחם.

ומקשינן: ובן ננס נמי, שלמד "יהיו" מכבשי העולה על כבשי השלמים, נילף מ"תהיינה"

האמור בלחם, ללחם הדומה לו, מה להלן לחם אף כאן לחם, ולא ילמד מכבשי העולה לכבשי השלמים, שהם קרבנות חלוקים.

ומשנינן: דנין "יהיו" מ"יהיו" שדומין בלשון, ואין דנין "יהיו" מ"תהיינה" שהלשון חלוק, על אף שהענין יותר דומה.

ופרכינן: מאי נפקא מינה בחילוק הלשון לענין גזרה שוה? הא תנא דבי רבי ישמעאל לענין נגעי הבתים שניתן ללמוד בגזרה שוה של "ושב הכהן" "ובא הכהן" מפני שמשמעות שתי המילים שוה, כי זהו שיבה, זהו ביאה?

ומשנינן: הני מילי שאין דיוק הלשון קובע, היכא דליכא דדמי ליה, שאז ניתן ללמוד גזירה שוה לפי המשמעות, אבל היכא דאיכא דדמי ליה בדמיון הלשון, מדדמי ליה ילפינן, ואף שיש אפשרות ללמוד באופן אחר - ביתר דמיון של הענינים הנלמדים - אין למדים אלא מן הדומה בלשון.

והדרינן להקשות לרבי עקיבא: ורבי עקיבא נמי לילף "יהיו" מ"יהיו"? כיון שיש להעדיף דמיון הלשון על פני דמיון הענין!?

ומפרשינן: הוא סבר: דנין את שתי הלחם שהם דבר שמתנה לכהן, מדבר שמתנה לכהן, לחם וכבשי שלמים, ועל כן למד מ"סולת תהיינה" הנאמר בחלות. לאפוקי מן האפשרות ללמוד בגזירה שוה מהני שבעת כבשים, דעולות נינהו, ואין בהם לכהן כלום דקריבין כליל הילכך אין ראוי ללמוד מהן על הלחם, אלא דמיון הענין עדיף על דמיון הלשון.

ומפרשינן עוד באופן אחר מחלוקתם אם כבשים מעכבים או לחם מעכב: ואיבעית אימא בקרא גופיה קא מיפלגי ולא בגזרה שוה אלא במה שנאמר "קדש יהיו לה' לכהן", ולשון "יהיו" מלמד עיכוב.

רבי עקיבא סבר בלחם הכתוב מדבר, וטעמו: איזהו דבר שכולו לכהן ואין בו חלק למזבח הוי אומר זה לחם ולא כבשים, שאף בשלמים יש חלק למזבח, והיינו אימוריהן.

ובן ננס סובר מי כתיב "קודש יהיו לכהן"? שאילו נאמר כך אכן משמע שמדובר במה שכולו לכהן, הרי "קודש יהיו לה' לכהן" כתיב, ולפיכך כך מתפרש הכתוב: איזהו דבר שמקצתו לה' ומקצתו לכהן? הוי אומר אלו כבשים, הקרבים שלמים! שהכהן נוטל מהם את החלק הנאכל כדין שלמי ציבור, ועליהם נאמר בפסוק לשון עיכוב "קודש יהיו לה' לכהן".

ותמהינן: ורבי עקיבא מדוע לא סבר לפרש כן, ואמאי דייק מלשון "לה' לכהן" שמדובר בדבר שכולו לכהן?

ומשנינן: מי כתיב "קודש יהיו לה' ולכהן" בו' החיבור? שאז היה מתפרש שמדובר בדבר הניתן לשניהם. "לה' לכהן" כתיב, בלא ו' החיבור, ועל כן אין לפרש כבן ננס. ומה שהוזכר "לה'" בלחם שכולו לכהן, הוא כדרב הונא. דאמר רב הונא: קנאו ה', ונתנו לכהן! דהיינו, שהכהנים משולחן גבוה זוכים. ואם כן, הכתוב מדבר בלחם, שעליו אמר הכתוב לשון עיכוב - "יהיו" ^[6]! אמר רבי יוחנן: על אף ששנינו במשנתנו שלרבי עקיבא אין הכבשים מעכבין את הלחם, ולרבי שמעון ולבן ננס אין הלחם מעכב הכבשים, כל זאת הוא קודם שנוצרה זיקה ביניהם,

הערות

^[1] במה שמבואר במשנתנו שלדעת בן ננס לא קרב לחם במדבר, כתב רש"י, שהטעם הוא משום שכתוב בדין שתי הלחם ממושבותיכם תביאו, ומבואר בזה שצריך דוקא מהארץ, ולכך במדבר לא היה להם לחם מהארץ ולא הקריבו. והתוספות הביאו פירוש רש"י שהטעם הוא שלא היה להם לחם אלא מן ולכך לא היה שייך להביא קרבן שתי הלחם. וכן כתב הרמב"ם בפרוש המשניות. והתוספות הקשו על זה, שהרי מבואר במסכת יומא שהגוים היו מביאים להם לחם, ואם כן היה להם לחם. ועוד, שהרי היה להם לחם הפנים במדבר, וכן היה להם מנחת העומר, ואם כן היה להם לחם. והקרן אורה הקשה, איך שייך לומר שהיה מנחת העומר במדבר, הרי מנחת העומר בא להתיר איסור חדש וקודם שנכנסו לארץ לא היה איסור חדש, ואם כן אין מנחת העומר? ובשפת אמת הקשה, הרי בדין קרבן העומר הדין הוא שרק קציר ישראל כשר אבל קציר של עכו"ם פסול ואם כן איך היה שייך להביא מנחת העומר, וכתב שצריך לומר שהם זרעו במדבר ואם כן זה היה קציר שלהם. והתוספות תירצו, כיון ששתי הלחם הם נקראים ביכורים, לכך היה שייך להביא שני הלחם רק בארץ, כמו שביכורים הדין הוא שמביאים אותם רק בארץ. עוד תירצו התוספות, כמו שכתב רש"י, כיון שכתוב ממושבותיכם, צריך שיהא דוקא מארץ ישראל. ובקרן אורה כתב ליישב, כיון שלא היה איסור חדש כלל קודם שנכנסו לארץ, לא יתכן כלל קרבן שתי הלחם, לפי שקרבן שתי הלחם בא להתיר חדש במקדש, וכל שאין איסור חדש, לא שייך הקרבן הזה, ולכך לא קרבו שתי הלחם במדבר.

^[2] התוספות הקשו, מה צריך לומר ר"ש שהלכה כבן ננס, והרי אין בזה הלכה למעשה שהרי חרב בית המקדש, וכמו שמקשה הגמרא בזבחים על דין מסוים הנוגע לפיגול שמבואר דהלכה כמוהו, וכי הלכתא למשיחא, ואם כן, אף במשנתנו קשה, וכי הלכתא למשיחא. ובשפת אמת כתב ליישב, שבמחלוקת זו יש בה הלכה הנוגעת אף לזמן החורבן, שאם נאמר שהכבשים עיקר והלחם אינו מעכב הכבשים, היה צריך להזכיר בתפלת מוסף אף את הכבשים האלו של כבשי עצרת. אולם אם הלחם עיקר, ורק הכבשים באים בשביל הלחם, אין צריך להזכיר הכבשים, כיון שאינם עיקר הקרבן. ולכך באמת אנו לא מזכירים הכבשים, כיון שאנו פוסקים שהלחם עיקר. אולם לפי רבי שמעון שבא לפסוק כבן ננס שכבשים עיקר, לפיו צריך להזכירם במוסף של עצרת, ואם כן, אין זה רק הלכה לימות המשיח. אולם דחה השפת אמת את תירוצו, משום שהרי היה צריך להזכיר הפרים והאילים והכבשים שאינם מוספין ובאים בשביל הלחם ואינם טפלים ללחם. וצריך לומר, כי מה שלא מזכירים אותם הוא משום שלא קרבו במדבר, כי רק מה שקרב במדבר מזכירים במוספין. ואם כן שוב אי אפשר לומר שאף במחלוקת זו יש הלכה למעשה לגבי תפלת מוסף, שהרי נתבאר שכל קרבן שלא קרב במדבר לא מוזכר בתפילה, ואם כן, אף אם כבשים עיקר, לא צריך להזכירם. ובעיקר קושית השפת אמת למה לא מזכירים הכבשים והפרים ואילים וכבשי עצרת, יש לומר בזה, שכל מה שיש דין להזכיר במוספין הוא קרבנות המוספין, אבל קרבנות אלו של כבשי עצרת אין עליהם כלל שם מוסף, אלא שזה קרבן שבא לחובת היום, ובקרבן כזה שבא רק לחובת היום אין בזה דין הזכרה בתפלת מוסף.

^[3] וכן הגירסא בכל ספרי המשניות.

^[4] לפי ביאור הר"ש משאנץ בתורת כהנים.

^[5] המנחת חינוך [מצוה שז] נסתפק בדין זה שלרבי עקיבא אי אפשר להביא כבשים בלא לחם, מה יהיה הדין אם הביאו לחם שהרי לפי רבי עקיבא אפשר להביא לחם לבד ולאחר שקרב הלחם נמצאו כבשים, האם באופן זה צריך להקריב עתה הכבשים עם עוד לחם, או כיון שכבר קרב הלחם קודם, הרי זה נחשב שהכבשים לא באו לחוד אלא עם לחם. וכן נסתפק להיפך, לדעת בן ננס שאין להקריב לחם לבד, והקריבו כבשים לחוד כיון שלא היה לחם, ולאחר מכן נמצא לחם, האם עתה צריך להקריב לחם רק עם הכבשים, או לא. ויסוד הספק הוא, האם הדין שאין כבשים קרבים בלא לחם הוא דין בהקרבתם, דהיינו שצריך להקריב את שניהם יחד, או שהוא דין בהבאתם, שאי אפשר להביאם לחוד, אבל כל שכבר הביאו לחם, אפשר להביא עכשיו כבשים לחוד. ובחזו"א נראה שלפי רבי עקיבא צריך להקריב עתה עם הכבשים לחם, לפי שהוא דין בהקרבתם, שרק ביחד הם קרבים, ואינם קרבים לחוד.

^[6] רש"י מפרש שדברי רב הונא שקנאו השם ונתנו לכהנים נאמרו לגבי גזל הגר והגמרא מדמה זאת אף לגבי שתי הלחם שזוכה הכהן, ובתוספות הקשו שהרי לגבי גזל הגר הדין הוא שזוכה אף לקדש בזה אשה, ובשתי הלחם ודאי שלא זוכה לקדש בזה אשה. ובשפת אמת כתב בזה שכיון שלדעת רבי עקיבא שתי הלחם הם ניתנו לאכילה ולומדים זאת מביכורים כמו שמבואר בהמשך הסוגיא [מו ב] אם כן אפשר לקדש בזה אשה שהרי הוא ממונו לגמרי.

כדי הבאתם של אילים מרובין כמספרם הראוי, ואולם לא היה להן מעות כדי הבאת איפתן (איפת המנחה) של כל האילים — יביאו איל אחד ואיפתו, ולא יקרבו כולם בלא איפות של מנחה.

א משנה בחג השבועות מקריבים קרבנות עולה חטאת ושלמים. לעולה — פר, שני אילים ושבעה כבשים. לחטאת — שעיר. ולשלמים — שני כבשים המונפים עם שני הלחם. והקרבנות הקרבים לעולה, הפר והאילים והכבשים, והשעיר הקרב לחטאת — אין מעכבין את הקרבת שתי הלחם של חג השבועות. שאף אם לא הובאו הקרבנות הללו — מביאים את שתי הלחם. וכמו כן אף לא שתי הלחם מעכבן לקרבנות הללו, שאף אם לא הובאו שתי הלחם — מביאים את הקרבנות הללו.

ואולם הלחם מעכב את שני הכבשים הבאים לשלמים. ולכך אם לא הובאו שתי הלחם — אין מביאים את הכבשים. ואין הכבשים לשלמים מעכבין את הלחם, ולכך אם לא היו בידיהם כבשים לשלמים — מביאים את שתי הלחם. אלו דברי ר' עקיבא.

אמר ר' שמעון בן ננס: לא כי (אינו כן) כדברי ר' עקיבא, אלא היפוכם של דברים, שני הכבשים הבאים לשלמים — מעכבין את הלחם, ואילו שתי הלחם — אינו מעכב את הכבשים. וראיה לדבריו: שכן מצינו (מצאנו) כשהיו בני ישראל במדבר סיני, בצאתם ממצרים, כל אותן ארבעים שנה קרבו שני הכבשים של חג השבועות בלא שקרבו אתם שני הלחם, שהרי אין שתי הלחם באים אלא מתבואת ארץ ישראל, ולאחר שנכנסו אליה בני ישראל. ולכך, אף כאן בשעת הדחק, כאשר לא נמצאו להם שתי הלחם — יקרבו שני הכבשים בלא לחם. ואולם שתי הלחם אינם קרבים אלא אם כן קרבים אתם שני הכבשים.

אמר ר' שמעון: אכן הלכה היא כדברי בן ננס במחלוקתו עם ר' עקיבא, ששני הכבשים מעכבים את שתי הלחם ואין שתי הלחם מעכב את שני הכבשים, אבל אין הטעם להלכה זו כדבריו (כנימוק שהביא).

מפני שכל הקרבנות בחג השבועות האמור בחומש הפקודים (ספר במדבר), בפרשת פנחס (שם כח, כז), פר אחד ואיל אחד ושבעה כבשים לקרבנות המוספים — קרב בהיות בני ישראל במדבר, ואולם כל סדר הבאת הקרבנות בחג השבועות האמור בתורת כהנים (ספר ויקרא), הם קרבנות הבאים עם שתי הלחם — אין קרב בזמן שהיו ישראל במדבר, ולא רק שתי הלחם לא קרבו אז, אלא אף שני כבשי העצרת שאתם לא קרבו. שכן רק משבאו בני ישראל לארץ ישראל קרבו אלו ואלו, הן קרבנות המוספים של חג השבועות, והן שתי הלחם וקרבנותיהם ושלא כדברי בן ננס בדברי הסברו.

אלא מפני מה בכל זאת אני אומר שהלכה כדברי בן ננס, ויקרבו שני הכבשים אף בלא שקרבו שתי הלחם? מפני שהכבשים מתירין את עצמן (את בשרם לאכילת כהנים) על ידי הקטרת אימוריהם על המזבח, ואף שלא הוקרב הלחם. ומדוע לא יקרב הלחם בלא שקרבים עמו שני הכבשים? מפני שאין לו ללחם מי שיתירנו, שלא הותר לאכילת כהנים אלא אחר הקרבת שני הכבשים.

ב גמרא שנינו במשנתנו דין הקרבת הקרבנות הבאים בחג השבועות עם שתי הלחם כאשר לא נמצאו להם שתי הלחם. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בדין קרבנות אלה "והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה'..." (ויקרא כג, יח). ודנים בכתוב זה: מה שנאמר "והקרבתם על הלחם" — הרי זה מורה כי חובה היא שיהיו הקרבנות הללו באים דווקא על הלחם, וכאשר אין להם שתי הלחם אין הקרבנות הללו קרבים. ואולם מה שנאמר לאחר מכן "שבעת כבשים תמימים" מורה שהריהם קרבים אף על פי שאין לחם, ואם כן מעתה יש לשאול: מה תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "על הלחם"? הרי זה מלמד שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם. אלו דברי ר' טרפון.

ר' עקיבא אומר: יכול אתה לומר כי הן הן הכבשים האמורים כאן (בפרשת "אמור" שבספר ויקרא, בקרבנות הבאים עם שתי הלחם), הן הן הכבשים האמורים בחומש הפקודים (בפרשת "פינחס" שבספר במדבר, בקרבנות המוספים), שבשני המקומות מדובר באותו קרבן עצמו. ואולם כנגד זה אמרת (עליך לומר), כי כשאתה מגיע אצל קרבנות הפרים והאילים הנמנים בשני המקראות הללו, ששונים הם זה מזה במספרם (בפרשת "אמור": פר אחד ושני אילים, ובפרשת "פינחס": שני פרים ואיל אחד) ומכאן שאינן הן קרבן אחד, אלא שני קרבנות אחרים, והללו שנאמרו בספר ויקרא באין בגלל עצמן, והללו שבספר במדבר באין בגלל לחם.

נמצא מעתה, כי מה שאמור בחומש הפקודים (ספר במדבר) — היה קרב אף בהיות בני ישראל במדבר סיני, שהרי אלה קרבנות הבאים לעצמם. ואילו מה שאמור בתורת כהנים (ספר ויקרא) — לא היה קרב במדבר, שהרי הקרבנות הללו באים משום הלחם, שלא קרב במדבר.

ושואלים על דברי ר' עקיבא: ודלמא [ושמא] נאמר כי אמנם קרבנות הפרים והאילים הנזכרים בספר ויקרא לאו אינהו [אין הם] הקרבנות הנזכרים בספר במדבר, הא [הרי] מניינם של קרבנות הכבשים שווה בזה ובזה, ומעתה יש מקום לומר כי אינהו נינהו [אותם הקרבנות הם]! ומשיבים: מדהני אישתנו [מתוך שאלה, הפרים והאילים, השתנו, שקרבנות נבדלים הם], הני נמי דאחריני [אלה, הכבשים, גם כן אחרים].

ושואלים: ופרים ואילים עצמם ממאי דאישתנו [ממה, מנין לנו, שהשתנו], דלמא [שמא] קרבן אחד הם, והכי קאמר רחמנא [כך אמרה התורה]: אי בעי [אם רוצה] אתה להקריבו בפר ושני אילים — יכול הוא ליקרב [שיקרב] כך, ואי בעי [אם רוצה] אתה להקריבו בשני פרים ואיל אחד — יכול הוא ליקרב [שיקרב] כך! ומשיבים: מדאישתני [מתוך שהשתנה] לא רק מספרם של הקרבנות המנויים בספר ויקרא ואלה שבספר במדבר, אלא אף סדרן (שכן סדר הקרבנות שבספר ויקרא הוא כבשים, פר, ואילים. ואילו זה שבספר במדבר הוא פרים, איל וכבשים) — שמע מינה אחריני נינהו [למד מכאן כי קרבנות אחרים הם].

ג שנינו במשנתנו שלדעת ר' עקיבא הלחם מעכב את הבאתם של שני הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם. ודנים בשיטה זו: מאי טעמא [מה הטעם, מקור שיטתו] של ר' עקיבא?

— גמר [למד] את שיטתו זו מהיקש מקראות. שכן נאמר בפרשת "אמור" "והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים קדש יהיו לה' לכהן" (ויקרא כג, כ), והדגשת הכתוב "יהיו" מלמדת שרק באופן זה צריך לנהוג. ואולם מן הכתוב אין זה ברור אם עיכוב זה מתייחס ללחם או לכבשים. לכך למדים אנו בגזירה שווה את פירוש המלה "יהיו" שבפסוק זה מהמלה "תהיינה", שבדין שתי הלחם ("ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה...". שם יז).

מה להלן מתייחסים הדברים לשתי הלחם ולא לכבשים, אף כאן מתייחסים הדברים לשתי הלחם, ולא לכבשים. ומכאן, שהלחם מעכב את הכבשים, ואולם הכבשים אינם מעכבים את הלחם.

ושואלים לצד השני: ובן ננס, הסבור שהלחם אינו מעכב את הכבשים, ואילו הכבשים מעכבים את הלחם, מה מקור שיטתו? גמר [למד] את שיטתו זו מגזירה שווה של המלה "יהיו" שבפסוקנו והמלה "יהיו" הנאמרת בעניינם של שבעת הכבשים. מה להלן (שם) מתייחסת המלה "יהיו" לכבשים, אף כאן היא מתייחסת לכבשים, ולא ללחם. ולכך סבור הוא כי הכבשים מעכבים את הלחם, ואילו הלחם אין מעכב את הכבשים.

ושואלים: ובן ננס נמי נילף [גם כן שילמד] כמו ר' עקיבא מהיקש המלים "יהיו" ו"תהיינה", מה להלן לחם, אף כאן לחם! ומשיבים: לדעתו כאשר דנין גזירה שווה צריך שיהיו המלים זהות, ולכן למדים "יהיו" מ"יהיו", ואין דנין "יהיו" מ"תהיינה", שאין המילים שוות לגמרי.

ומקשים על כך: מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה, מה משנה הדבר]? התנא דבי [והרי כבר שנה החכם של בית המדרש] של ר' ישמעאל גזירה שווה לענין נגעי בתים, שעיקרה הוא השוואת הכתוב "ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית" (שם יד, לט), והכתוב הדומה לו "ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית" (שם מד), ודרש: זהו שיבה, זהו ביאה, כלומר, אף שאין שוויון בין מילים אלו יש ללמוד מהן גזירה שווה, וכל שנאמר בענין אחד שייך גם לשני. ומתוך כך ניתן להסיק שאפילו כשקיים הבדל בין המילים, כיון שתוכנן זהה — דנים גזירה שווה, וכל שכן כאן שהמילים נבדלות רק בצורה הדקדוקית!

ומשיבים: אכן לפעמים למדים גזירה שווה ממילים שאינן זהות, ואולם הני מילי [דברים אלה] הם דווקא היכא דליכא דדמי ליה [היכן שאין מקרא אחר שדומה לו בדיוק], אבל היכא דאיכא דדמי ליה [היכן שיש מקרא אחר שדומה לו] — מדדמי ליה ילפינן [מהמקרא שדומה לו אנו לומדים]. ולכך יש ללמוד "יהיו" מ"יהיו", ולא "יהיו" מ"תהיינה".

ושואלים לצד השני: ור' עקיבא נמי לילף [גם כן שילמד], כדרך שלמד בן ננס את משמע המלה "יהיו" מהיקש למלה "יהיו"! ומשיבים: ר' עקיבא סבור שדנין דינו של דבר שהינו מתנה (נתינה) לכהן (כשתי הלחם הנאכלות לכהנים) מדינו של דבר אחר שאף הוא מתנה לכהן (כלחם וכבשי העצרת). לאפוקי הני [להוציא את אלה, שבעת הכבשים] שעולות הניתנות כולן למזבח נינהו [הן], ואינם מתנה לכהן.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר למקור שיטותיהם השונות של ר' עקיבא ובן ננס. שכן בקרא גופיה קא מיפלגי [בפירוש הפסוק עצמו הם חלוקים, מהו עניינו], שאת הנאמר "קדש יהיו לה' לכהן" ר' עקיבא סבר שיש לפרש: אי זהו דבר שכולו ניתן לכהן? הוי אומר: זה לחם, ומכאן שהכתוב "יהיו" מוסב על הלחם, שהוא המעכב את הכבשים.

ואילו בן ננס משיב: מי כתיב [האם נאמר] "קדש יהיו לכהן"?! שאפשר היה אז לומר כהסברו של ר' עקיבא, והרי "קדש יהיו לה' לכהן" כתיב [נאמר], ומשמעות הכתוב ליתן חלק לה' וחלק לכהן, ואיזהו דבר שמקצתו לה' ומקצתו לכהן? הוי אומר: אלו כבשים הקרבים לשלמים, שחלק מהם עולה על המזבח, וחלק אחר ניתן לכהנים לאכילה. ולכך הכתוב "יהיו" מתייחס לכבשים, ללמדנו שהם מעכבים את הלחם.

ושואלים: ור' עקיבא מה הוא משיב על טענה זו? ומסבירים: מי כתיב [האם נאמר] "קדש יהיו לה' ולכהן"?! שאפשר היה לומר שכוונתו חלק לה' וחלק לכהנים, והרי "קדש יהיו לה' לכהן" כתיב [נאמר], אלא הכוונה היא שבתחילה ניתנים הם לה', ומאת ה' הם ניתנים לכהן. וכדברי רב הונא, שאמר רב הונא: קנאו השם בתחילה, וחזר ונתנו לכהן.

ד במשנה נזכרה מחלוקת אם שני הלחם מעכבים את הכבשים או להיפך. ומוסיפים, שעל כך אמר ר' יוחנן: הכל מודים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the numerous rams t hat are required to be sacrificed on that day and they did not also have sufficient funds for the ephah, i.e., the prescribed measure, of flour for all of the rams, they should bring one ram and its ephah of flour, and they should not sacrifice all of them without their ephahs of flour.

MISHNA: On Shavuot there is an obligation to sacrifice burnt offerings, a sin offering, and peace offerings together with the offering of the two loaves. The burnt offerings consists of a bull, two rams, and seven sheep. A goat is brought for the sin offering. Two sheep are brought as peace offerings and waved together with the two loaves. Failure to sacrifice the bull, the rams, and the sheep, which are all brought as burnt offerings, and the goat that is brought as a sin offering, does not prevent the bringing of the two loaves, and they are sacrificed nevertheless. Failure to bring the two loaves does not prevent sacrifice of the accompanying animal offerings.

Failure to bring the two loaves prevents sacrifice of the accompanying peace offering of two sheep, but failure to sacrifice the two sheep does not prevent the bringing of the two loaves; this is the statement of Rabbi Akiva.

Rabbi Shimon ben Nannas says: No, rather the opposite is true. Failure to sacrifice the peace offering of two sheep prevents the bringing of the two loaves, but failure to bring the two loaves does not prevent sacrifice of the accompanying peace offering of two sheep. As we found that when the Jewish people were in the wilderness for forty years after the exodus from Egypt, they sacrificed the two sheep as a peace offering on Shavuot without the two loaves, as the two loaves may be brought only from wheat grown in Eretz Yisrael after the Jewish people entered the land. Here too, whenever wheat is unavailable, they should sacrifice the two sheep without the two loaves. However, the two loaves are not sacrificed without the peace offering of two sheep.

Rabbi Shimon says: The halakha is in accordance with the statement of Rabbi Shimon ben Nannas that failure to sacrifice the two sheep prevents the bringing of the two loaves but failure to bring the two loaves does not prevent sacrifice of the accompanying peace offering of two sheep, but the reason for that ruling is not in accordance with his statement.

As all the offerings that must be sacrificed on Shavuot that are stated in the book of Numbers (see 28:27), i.e., two bulls, one ram, and seven sheep as additional offerings and a goat as a sin offering, were sacrificed when the Jewish people were in the wilderness. But all the offerings stated in Leviticus (see 23:18–20), i.e., the offerings accompanying the two loaves, were not sacrificed when the Jewish people were in the wilderness. Not only were the two loaves not sacrificed, but the accompanying offerings, including the peace offering of the two sheep, were also not sacrificed, because it was only when they arrived in Eretz Yisrael that these additional offerings and those offerings accompanying the two loaves were sacrificed. Neither the additional offerings of Shavuot nor the two loaves, and the offerings that accompany them, were sacrificed in the wilderness, contrary to the opinion of Rabbi Shimon ben Nannas.

Rather, for what reason do I nevertheless say that the sheep should be sacrificed without the loaves, in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Nannas? It is due to the fact that the sheep permit themselves, as the sprinkling of their blood and the burning of the portions consumed on the altar renders it permitted to partake of their meat. And why are the loaves not sacrificed without the sheep? It is because there is no item to permit the loaves, as the loaves are permitted only after the sheep are sacrificed.

GEMARA: The mishna teaches the halakhot of the sacrifices that generally accompany the two loaves on Shavuot in a case when the two loaves are not available. The Gemara cites a relevant baraita. The Sages taught: The verse that mandates these offerings states: “And you shall sacrifice with the bread seven lambs without blemish of the first year, and one young bull, and two rams” (Leviticus 23:18). The phrase “and you shall sacrifice with the bread” indicates that it is obligatory to sacrifice these burnt offerings with the loaves of bread, and if the loaves are not available, then these offerings are not sacrificed. The continuation of the verse: “Seven lambs without blemish,” teaches that the lambs are sacrificed even if there are no loaves available.

If so, that the animal offerings may be sacrificed even without loaves, what is the meaning when the verse states “with the bread”? It teaches that they were not obligated to sacrifice the sheep before they were obligated to sacrifice loaves, i.e., they became obligated to sacrifice all of these offerings only when they entered Eretz Yisrael. This is the statement of Rabbi Tarfon.

Rabbi Akiva says: One might have thought that the sheep mentioned here in Leviticus, which accompany the two loaves, are the very same ones mentioned in the book of Numbers (see 28:27), in the passage prescribing the additional offerings. You must say when you reach the bulls and rams that are enumerated in the two passages that the offerings mentioned in one are not those mentioned in the other, as the number of bulls and rams are not equal. Whereas in Leviticus the verse requires the sacrifice of one bull and two rams, in Numbers the verse requires the sacrifice of two bulls and one ram. Rather, the two passages are referring to different offerings. These mentioned in Numbers come upon the altar for their own sake, and those mentioned in Leviticus come upon the altar for the sake of the two loaves.

It is therefore found that the offerings that are mentioned in the book of Numbers were sacrificed even when the Jewish people were in the wilderness and could not bring the offering of the two loaves, but the offerings that are mentioned in Leviticus were not sacrificed in the wilderness, due to the fact that the two loaves could not be sacrificed in the wilderness.

The Gemara challenges: But perhaps the bulls and rams mentioned in Numbers are not those mentioned in Leviticus, but the sheep mentioned in Numbers are the same as those mentioned in Leviticus. The Gemara explains: From the fact that these bulls and rams are different, it is apparent that those sheep are also different offerings.

The Gemara asks: But from where is it proven that the bulls and rams in Numbers are different offerings than the bulls and rams mentioned in Leviticus? Perhaps they are actually the same offerings, and this is what the Merciful One is saying: If you want, sacrifice a bull and two rams, as the verse states in Leviticus; and if you want, sacrifice two bulls and one ram, as the verse states in Numbers. The Gemara answers: From the fact that the order of the offerings is different in the two passages, as the verse in Leviticus mentions the sheep, then the bull, and then the rams, whereas the verse in Numbers mentions the bulls, then the ram, and then the sheep, one may conclude from it that they are different offerings.

§ The mishna teaches: Failure to bring the two loaves prevents sacrifice of the accompanying peace offering of two sheep, but failure to sacrifice the two sheep does not prevent the bringing of the two loaves; this is the statement of Rabbi Akiva. The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Akiva?

The Gemara answers: He derived the halakha based upon a verbal analogy between two verses. One verse states: “And the priest shall wave them with the bread of the first fruits for a wave offering before the Lord, with the two lambs; they shall be [yihyu] holy to the Lord for the priest” (Leviticus 23:20). The term “they shall be” indicates that it is essential that the offering be brought precisely as commanded, but it is unclear whether this is referring to the loaves or to the sheep brought as peace offerings. This is clarified by means of a verbal analogy from the verse: “You shall bring out of your dwellings two loaves of waving of two tenth parts of an ephah; they shall be [tihyena] of fine flour” (Leviticus 23:17).

The verbal analogy teaches that just as there the requirement that it be done as prescribed is referring to the loaves rather than the sheep, so too here it is referring to the loaves rather than the sheep. Consequently, failure to bring the loaves prevents sacrifice of the sheep, but failure to sacrifice the sheep does not prevent the bringing of the loaves.

The Gemara asks: And how did Rabbi Shimon ben Nannas, who holds that failure to sacrifice the sheep prevents the bringing of the loaves but failure to bring the loaves does not prevent sacrifice of the sheep, derive his ruling? He derived the halakha through a verbal analogy between the verse: “They shall be [yihyu] holy to the Lord for the priest,” and the verse that states, concerning the seven sheep brought as burnt offerings: “They shall be [yihyu] a burnt offering to the Lord” (Leviticus 23:18). Just as there the requirement that it be done as prescribed is referring to the sheep, so too here it is referring to sheep rather than loaves.

The Gemara challenges: And according to Rabbi Shimon ben Nannas also, we should derive the halakha based upon a verbal analogy from the word tihyena as Rabbi Akiva does, and conclude that just as there it is referring to the loaves, so too here it is referring to the loaves. The Gemara responds: It is preferable to derive the meaning of the term yihyu from a verbal analogy using the identical form yihyu, and one should not derive the meaning of the term yihyu from a verbal analogy using the term tihyena.

The Gemara asks: What difference is there whether or not the words are identical? Didn’t the school of Rabbi Yishmael teach a verbal analogy with regard to leprosy of houses? The verse states: “And the priest shall return [veshav] on the seventh day” (Leviticus 14:39), and another verse with regard to the priest’s visit seven days later states: “And the priest shall come [uva] and look” (Leviticus 14:44). This returning and this coming have the same meaning, and one can therefore derive by verbal analogy that the halakha which applies if the leprosy had spread at the conclusion of the first week likewise applies if it had spread again by the end of the following week. Certainly, if the halakha can be derived via a verbal analogy with the words veshav and uva, the even slighter difference in form between yihyu and tihyena should not prevent the application of a verbal analogy.

The Gemara answers: This matter applies only when there are no terms that are identical to it. But where there are terms that are identical to it, we derive the verbal analogy from terms identical to it rather than from the terms that are not precisely identical. Consequently, it is preferable to derive the meaning of the term yihyu from the identical term rather than from tihyena.

The Gemara challenges: And let Rabbi Akiva also derive the meaning of the term yihyu from a verbal analogy to the identical term yihyu, as Rabbi Shimon ben Nannas does. The Gemara responds: Rabbi Akiva holds that it is preferable to derive the halakha concerning an item that is given as a gift to the priest, such as the loaves or the sheep brought as peace offerings, which are the subject of Leviticus 23:20, from the halakha concerning an item that is also a gift to the priest, i.e., the two loaves, which are the subject of Leviticus 23:17. This is to the exclusion of these seven sheep that are mentioned in Leviticus 23:18, which are burnt offerings and wholly consumed by the altar, and are not a gift to the priest. Consequently, it is preferable to derive the meaning of the term yihyu in verse 20 from the term tihyena in verse 17, rather than from the term yihyu in verse 18.

The Gemara presents an alternative explanation for the basis of their divergent opinions: And if you wish, say instead that they disagree about the interpretation of the verse itself: “They shall be [yihyu] holy to the Lord for the priest” (Leviticus 23:20). Rabbi Akiva holds: Which item is entirely given to the priest? You must say that it is the loaves of bread. Therefore he concludes that the word yihyu is referring to the loaves of bread, and if they are not sacrificed, the two sheep cannot be sacrificed as peace offerings.

The Gemara asks: And how would Rabbi Shimon ben Nannas respond to this? He would say: Is it in fact written: They shall be [yihyu] holy for the priest, in which case one should interpret it as Rabbi Akiva does? It is written in the verse: “They shall be [yihyu] holy to the Lord for the priest.” Therefore, it should be understood in the following manner: Which item is partially given to the Lord and partially given to the priest? You must say that it is the sheep, which are sacrificed as a peace offering, part of which is burned on the altar and part of which is consumed by the priests. Consequently, the word yihyu should be understood as referring to the sheep, and if they are not sacrificed, the two loaves cannot be sacrificed either.

The Gemara asks: And how would Rabbi Akiva respond to this? He would say: Is it in fact written: They shall be [yihyu] holy for the Lord and for the priest? It is written in the verse: “They shall be [yihyu] holy to the Lord for the priest.” Therefore, it should be understood to mean that it is given to the Lord, and it is then given by Him entirely to the priests, in accordance with the statement of Rav Huna, as Rav Huna says: The Lord acquired it initially and then gave it to the priest.

§ With regard to the dispute in the mishna about whether failure to sacrifice the two sheep as peace offerings prevents the bringing of the two loaves or vice versa, Rabbi Yoḥanan says: Everyone concedes

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ב' פרים ואיל וכבשים ושעיר של מוסף עצרת שבחומש הפקודים ופר ואילים וכבשים ושעיר דתורת כהנים דחובות היום כולן קריבין בעצרת משבאו לארץ ושל מוסף היו קריבין תחלה ואח"כ של חובת היום:

הפר והאילים ושבעת הכבשים ושעיר אין מעכבין את הלחם והלחם מעכב את הכבשים אותן שני כבשים של זבח השלמים כשהיו ישראל במדבר קרבו כבשים של זבח שלמים בלא לחם שלא היה להם לחם במדבר ועוד משום דכתיב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה משיכנסו לארץ ולא קודם:

אף כאן יקרבו וכו' אבל אין הטעם כדבריו שאותן ב' כבשים של שלמים שהיו באין על הלחם לא קרבו כלל במדבר לפי שהן אמורים בת"כ עם הלחם וכל האמור בתורת כהנים לא קרבו במדבר לא פרים ולא אילים ולא כבשים ולא שעיר:

אלא מפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם מפני שהכבשי' מתירין את עצמן בשחיטתן:

חובה על הלחם. סמוך ללחם (שני כבשים) מה ת"ל על הלחם שלא נתחייבו בכבשים האמורים כאן בתורת כהנים קודם שנתחייבו בלחם דהיינו לאחר כניסתן לארץ:

אמרת כשאתה מגיע אצל פרים ואצל אילים של חומש הפקודים אינן הן של תורת כהנים ומה שאמור בתורת כהנים לא קרב במדבר הואיל ובאין בגלל לחם:

ודלמא פרים ואילים לאו אינהו נינהו משום דהכא שנים והכא אחד אבל כבשים דהכא ז' והכא ז' נימא דהן הן:

מדאישתני סדרן דהכא (אמר) קדים לז' כבשים ברישא דפר וב' אילים והתם ב' פרים ואיל אחד וז' כבשים לבסוף ש"מ כולהו אחריני נינהו:

גמרי יהיו מתהיינה דכתיב בלחם הויה דכתי' קדש יהיו לה' לכהן:

^א)נראה דצ"ל ומפיק ליה דהאי יהיו אלחם קאי דגמר מסולת וכו'. ומנא לן דהאי יהיו דלח' דגמר מסולת תהיינה מה להלן לחם הכא נמי בלחם כתיב הויה ולא אכבשים ובן ננס גמר יהיו מיהיו עולה לה' דכבשים הוו עולה ולא לחם אף האי יהיו אכבשים קאי:

אילים מרובים. כלומר דמים לקנות פרים ואילים כדי צרכן. ל"ה, ר"ל דמאי דקאמר אם היו להם פרים מרובים אינו ר"ל שיהיו להם הפרים ממש ודקאמר ר' שמעון שימכרו הפרים כדי שיקנו בהם נסכים שהרי כיון דהפרים ואילים קדושים אינם יכולין להמכר ולפדותן ולצאת לחולין אם לא שיוממו, וגם אין לומר דמיירי בפרים ואילים שלא הוקדשו שהרי היו לוקחין אותם מתרומת הלשכה, הילכך פי' רש"י דאינו ר"ל פרים אלא מיירי שיש בלשכה וביד הגזברי' דמים כדי לקנות פרים הצריכים לחג ואין בידם כל כך דמים כדי לקנות הפרים והנסכי' וקאמר דמוטב שיקנו קצת הפרים והנסכים הצריכים להם מלקנות כל הפרים הצריכים בלא נסכים ופרים ואילים דנקט לאו דוקא פרים ואילים אלא ר"ל דמי פרים ואילים:

גמרא ור"ע נמי לילף יהיו מיהיו כו'. ק"ל מדוע לא משני משום דרשא דרבא לקמן (ס"ד מו) מה בכורים בפני עצמן אף שתי הלחם בפ"ע. וא"כ ע"כ א"א למילף מיהיו דהכבשים יעכבו את הלחם. וגם קשה דלמה לן ילפותא מתהיינה דהלא ממילא ידעינן דע"כ קאי על הלחם. דעל הכבשים א"א משום הא דרבא. ועי' בתוס' שם שהרגישו בזה. אך תירוצם אינו מובן לכאורה. ונ"ל כוונתם דלהכי בעי למילף מתהיינה דל"ת דעיכובא דיהיו לא קאי רק על הלחם לבד דמעכבות אהדדי וכן על הכבשים לבד כדדרשינן לעיל (כז) והביאו התוס' כאן בד"ה גמר. ומתהיינה ילפינן דאתי נמי לעכוב הלחם את הכבשים. אבל קושיא הראשונה עדיין צ"ע:

תד"ה קרבו. ור"ע לטעמיה דכי תבואו לאו דוקא. תימה דלקמן בברייתא קאמר ר"ע להדיא דמה שאמור בתו"כ לא קרב במדבר. ולכן אני אומר דתיבות ר"ע אומר דלקמן בברייתא ט"ס וצריך למחקם דכן גם בתו"כ ליתנייהו. והכל הוא מדברי ר"ט וכ"מ מפרש"י שם ד"ה והאמור בת"כ. וזה דלא כהכ"מ רפ"ח מהל' תו"מ:

תוס' ד"ה קרבו כו' והיו מקריבין מנחת העומר. נ"ב צ"ע אם אין עומר מנחה מנין:

גמרא ר"ע סבר הלחם מעכבים הכבשים כו' ועיין עוד (דף מו) ת"ר שתי לחם הבאות בפני עצמן כו' ע"ש. ופסק הרמב"ם כר"ע ומפרש הל"מ משום דשקלא וטרי' בגמ' קאי אליבא דר"ע והראב"ד כתב א"א סברא זו הלכה להפך והקשה התי"ט הא בפרק ו' משנה ב' הוא סתם משנה בזו יפה כח הכהנים מכח המזבח ששתי לחם נאכלי' לכהנים ואין למזבח בהן כלום ואתי לאתויי לחם הבאין בפני עצמן והיינו כר"ע והוי מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם ותיובתא להראב"ד ולהרב ברטנורא שפסקו כר"ש עכ"ל התיו"ט ע"ש ונראה דהרמב"ם והראב"ד דברי שניהם נכונים ופליגי בפלוגתא דאמוראי דהנה יש להקשות מאי פריך הגמ' לר"ע נמי לילף והיה מיהי' הא ר"ע יש לו היקש מבכורים דלחם באין בפני עצמן וגם שניהם אצטריך כמ"ש התוס' ועוד קשה אמאי לא ניליף תרווייהו דלחם וכבשים מעכבין זה את זה יהיה מיהיה וגם יהיה מתהיינה (ועיין בתוס' ד"ה זו שיבה) ונראה ליישב דר"ע סבר דלחם באין בפני עצמן דילפינן מבכורים ור"ש סבר שתי לחם הבאין בפני עצמן לשרפה עומדי' וילפינן מביכורים להא מלתא מדביכורים לאכילה אף שתי לחם לאכילה וכשבאו בפני עצמן אין להם מי שיתירנו לאכילה לכך באמת לשרפה ואנן ילפינן דדוקא לאכילה ולכך לא באו בפני עצמן וא"כ י"ל דאף דפליגי אמוראי רבה ורב יוסף אליבא דר"ע פלוגתייהו ג"כ אליבא דבן ננס דלרבה דסבר לאכילה אתיין א"כ אתי' מתניתין אליבא דר"ע דלר"ע לעולם יפה כח הכהנים דאף בבאין בפני עצמן נאכלים ולרב יוסף דסבר לשרפה עומדין א"כ לבן ננס יפה כח הכהנים דלר"ע באין לשרפה ואין לכהנים בהו כלום ובן ננס יליף מבכורים דלעולם לאכילה אתי' ואין באים שום פעם אלא עם הכבשים ולעולם נאכלים וא"כ סתם מתניתין כבן ננס ומעתה הרמב"ם פסק כרבא ולדידי' מתניתין דוקא אליבא דר"ע אתי' וממילא הלכה כסתם מתניתין ולכך פסק כר"ע, אבל הראב"ד סובר כרב יוסף ומתניתין יכול להיות גם אליבא דבן ננס ואין הכרע לאוקמי מתניתין דוקא כר"ע וליכא סתמא וממילא אין הלכה כר"ע הואיל ור"ש ובן ננס רבים נינהו דוק ותמצא שיש ליישב הרבה בזה:

ובזה יש ליישב מה שלכאורה יש לדקדק לפי מה שכתבו התוס' בד"ה קרבו כבשים בלא לחם וכו' דגם לבן ננס צריכין לומר דיליף ב' לחם מבכורים לענין דלא קרבי במדבר א"כ כיון דמקיש ב' לחם לבכורים אמאי לא מקשינן נמי להא דמה בכורים באין בפני עצמן אף ב' לחם בפני עצמן כמו שמפרש רבא אליבא דר"ע לקמן (בדף מו ע"ב) ולפי הנ"ל אתי שפיר דבאמת טעמא דבן ננס דמקיש ב' לחם לבכורים דמה בכורים היו נאכלים אף לחם צריכים להיו' נאכלים ואי הוי באין בפני עצמן לא היו נאכלים דאין להם מי שיתירם לאכילה ובזה יליף דאינן באין בפני עצמן הואיל וצריכי' להיות נאכלים כמו בכורים:

גם יש ליישב בזה מה שהקשה בתוס' י"ט במתניתין דלקמן (בדף עד ע"ב) על רש"י ז"ל דמפרש מה דקאמר בגמ' שם ומאי בזו לאפוקי מדשמואל דאמר המתנדב יין מזלפו ע"ג אשים קמ"ל דלשיתין אזלי פי' רש"י דקא ממעט בזו יפה כח המזבח וקאמר דזה בא כולה למזבח ולא יין דאזלי לשיתין אבל הרמב"ם בפי' המשנה מפרש דשיתין הוי יותר צד מזבח מאשים וקא מפרש הך תירוצי דגמ' דבזו אתי לאפוקי מדשמואל דהיינו שבא לרבות דזו אתי לרבות יין נסכים שבא לשיתין והקשה התיו"ט דלפי' רש"י בזו דתני ברישא דמתניתין אינו דומה לבזו דתני בסיפא דמתניתין דהך בזו דרישא אתי למעט נסכים והך בזו דסיפא אתי לרבות דאף לחם הבאין בפני עצמן נאכלים וא"כ אינו דומה רישא לסיפא דברישא הוי בזו מיעוט ובסיפא הוי בזו ריבה:

ולפי הנ"ל אתי שפיר דרש"י ס"ל כהראב"ד דהך מתניתין אתי' כבן ננס ומפרש בגמ' דמתרץ דזו דסיפא אתי לאפוקי ממ"ד ב' לחם באין בפני עצמן ולשרפה אתי קמ"ל בזו יפה כח הכהנים לעולם דהיינו דליכא ב' לחם שאינן נאכלים הואיל ולא קרבו לחם בלי כבשים וא"כ גם בזו דסיפא מיעוטא הוא דממעט לחם שאינן באין בפני עצמן בלי כבשים:

אמנם הרמב"ם אזיל לשיטתו דסבר כרבא דאף לחם הבאין בפני עצמן נאכלים ופסק כר"ע דהך סתמא אתי' כוותי' ובזו אתי לאשמעינן דכל ב' לחם אף הבאין בפני עצמן נאכלי' ויפה בהן כח הכהנים כנ"ל וא"כ להרמב"ם ע"כ הך בזו דסיפא ריבה הוא לרבות דאף הלחם הבאין בפני עצמן נאכלים ולכך צריך לפרש ברישא דבזו יפה כח המזבח שהוא ג"כ לרבות שיהיה דומה לבזו דתני בסיפא ולכך מפרש בפי' המשנה דמה דקאמר הגמ' לאפוקי מדשמואל היינו ריבה דשיתין הוי יותר כח המזבח מאשים ודוק היטב:

ומה שתמה התי"ט על פי' הרמב"ם בגמ' דמתרץ דלא תני במתניתין נסכים הואיל ולשיתין אזלי ולפי' הרמב"ם אדרבה הא בשיתין שייך יותר ויותר יפה כח המזבח ואכתי קשה אמאי לא חשיב נסכים עיין שם בתוס' י"ט. ולדעתי אין זה דיוק דהכא קא מתרץ הגמ' דלכך לא תני נסכים בהדי' במתניתין הואיל ולשיתין אזלי ולא קא חשיב אלא מה שאזלי לאשים ואף ששיתין ג"כ הוי כח המזבח מ"מ לא רצה לכלול נסכים עם מנחת כהנים הואיל ואין צד המזבח שוה בהם שאלו לאשים ונסכים לשיתין וקא מרבה לנסכים בהך בזו דקתני דגם ביין נסכים יפה כח המזבח דאזיל לשיתין ודוק היטב בזה. ובזה יש נמי ליישב מה שכתב הלחם משנה שם בפ' ח' מתמידין ומוספין הלכה ט"ו לדחות השגת הראב"ד מעל הרמב"ם דבן ננס ור"ש לא חשיבי רבים נגד ר' עקיבא הואיל ולאו מחד טעמא פליגי על ר"ע דטעמא דבן ננס הוא מישראל במדבר לא הקריבו הלחם ור"ש אמר טעם אחר במתניתין ולא הוי תרי נגד ר"ע וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו ע"ש בל"מ ולכאורה יש לומר דהראב"ד אזיל בזה לשיטתו והרמב"ם לשיטתו דכבר פליגי אי שני תנאים משני טעמים מחשבי רבים ועיין בפרק ה' מהלכות קרבן פסח הלכה ב' הזיד בראשון ושגג בשני חייב כרת שגג בראשון והזיד בשני פטור מכרת וכתב שם הראב"ד שנה זה כרבי ור' נתן ור"ח בן עקביא פליגי עלי' וגם שם ר"נ ור' ור"ח בן עקביא הם מתרי טעמי ועיין בכ"מ שם:

אבל לפי מ"ש לעיל לא מחשבי בן ננס ור"ש תרי טעמי דמה שמחולקים בן ננס ור"ש בטעמים היינו לענין דאין הלחם מעכבין את הכבשים דלבן ננס יליף ממדבר ולר"ש משום שהכבשים מתירין את עצמן אבל בזה שהכבשים מעכבין את הלחם אינן חלוקין בטעמם ולשניהם הטעם כיון שאין להלחם מי שיתירו ומקשינן לחם לבכורים דמה בכורים נאכלין אף הלחם צריכים להיות נאכלין וכיון שאין להם מתיר ואי אפשר להיות נאכלין בלי כבשים אינן באין בפני עצמן כו' וא"כ שפיר לענין שהכבשים מעכבין את הלחם מחשבי בן ננס ור"ש רבים נגד ר"ע ושפיר פסק הראב"ד כרבים נגד יחיד ודוק:

ובגוף הדבר אי רבים משני טעמים נחשבים כרבים או לא יש בזה מקום עיון דלכאורה מפורש דבר זה במס' חולין (דף לו ע"א) ת"ר השוחט והתיז דם על הדלעת כו' ומסיק שם בגמ' בנתקנחה מיהו אשוו להדדי מר לא מכשיר ומר לא מכשיר הוי ליה רבי חד ואין דבריו של אחד במקום שנים עכ"ל הגמ' ע"ש, והרי התם תרי טעמי הוא דהרי לר"ח טעמא דנתקנחה דלא מכשיר משום דאין לשחיטה אלא בסוף והאי דם מכה הוא ולר"ש טעמא הוא הואיל ושחיטה מכשיר ולא דם ואפ"ה מחשבי רבים. ולכאורה הוא זה סתירה על הכ"מ ועל המ"מ ולחם משנה הנ"ל אמנם ראיתי בש"כ י"ד סי' רמ"ב בכללי הנהגות איסור והיתר שמבי' בזה דברי מהרי"ק שלא ברירא ליה דבר זה ע"ש בד"ה וכתב עוד הרב בח"מ סי' כ"ה ומסקנת הש"ך שם הוא דבאיסור דאורייתא לא מחשבי רבים אם אינן מסכימים מחד טעמא אבל בדרבנן מחשבי רבים אף שאינן מסכימים מטעם אחד. ולפ"ז יש ליישב נמי מה שהקשיתי מסוגי' דחולין דיש לומר דגם שם הוא רק איסור דרבנן דהרי שם מיירי בשוחט והתיז על הדלעת של תרומה והרי תרומת ירק הוא רק מדרבנן דדלעת הוא ירק ואינו אלא תרומה מדרבנן ולכך מחשב הגמ' ר"ב ור"ש רבים נגד רבי דאף שהם מתרי טעמי. אבל הכ"מ הנ"ל כתב זה על הרמב"ם בחיוב כרת על פסח שני שהוא מדאורייתא וגם הלחם המשנה היה מיירי בכבשים שמעכבין הלחם שהוא ג"כ דאורייתא בזה שפיר יש לומר שאינן נחשבים רבים אם אינן מחד טעמא ודוק בזה ובגוף הדבר מה שכתב הש"ך בי"ד בסוף סי' רמ"ב בכלל הנהגות אי"ו לחלק דבאיסור דאורייתא לא מחשבי רבים אם אינם מסכימים בטעם אחד ובאיסור דרבנן מחשבי רבים כתבתי שם בגליון הש"ך שלי דבהג"ה אשרי ריש פרק אחד דיני ממונות במס' סנהדרין משמע דאפילו בדאורייתא מחשב רבים דפסק דאפילו בזכות וחיוב גבי דיינים ה"ל רבים אם מסכימים לדין אחד אף שהוא מתרי טעמים ע"ש בהגה"ת אשרי. אך אפשר יש סברא לחלק בין דיני ממונות לאיסור והיתר דאף דבמלתא דאיסורא לא מחשב רבים אם הם מסכימים מתרי טעמים אפילו הכי גבי דיני ממונות מחשב רבים דהואיל ובדיני ממונות עדות מיוחדת מצטרפי עיין בח"מ סי' ל' א"כ תרי דיינים אם מסכימים לדינא לזכות או לחוב אף שהוא מתרי טעמים לא גרע מעדות מיוחדת דמדברי שניהם יצא זה חייב וזה זכאי אבל במלתא דאיסורא אין עדות מיוחדת מצטרף ממילא גם רבים מתרי טעמי לא מחשבי רבים באיסורא דאורייתא ולא מצטרפי הואיל וחלוקין בטעמם ודוק בזה ועיין בח"מ סי' כ"ה בש"ך ס"ק י"ט שמביא ג"כ ההגה"ת אשרי הנ"ל ומביא ראי' מסוגי' דגמ' סנהדרין (דף לד ע"א) דמתרץ הגמ' דלכך כותבים דברי המחייבין כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות מזה מוכח דאם הם שני טעמים ממקרא אחד מחשבי כשנים ע"ש בש"ך ובנודע ביהודא מהדורא תניינא:

מ"ט דר"ע (ודף מו ע"ב) ת"ר שתי הלחם הבאין בפני עצמם עד סוף העמוד. הרמב"ם בפ"ר מתמידין ומוספין פסק כר"ע דלחם מעכבין את הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם וכתב הראב"ד א"א הלכה זו בהיפוך וכוונת השגה זו דהרמב"ם פסק כר"ע והא ר"ש בן ננס ור"ש פליגי על ר"ע והם רבים והלכה כר"ע ולא מחביריו ועיין בכ"מ שם והלח"מ שם כתב דס"ל להרמב"ם כיון דבן ננס ור"ש הם מתרי טעמי לא חשיבי כרבים ושפיר הלכה כר"ע מחבירו ולפ"ז י"ל דהרמב"ם והראב"ד מחולקים בזה להרמב"ם רבים שהם משני טעמים לא נחשב רבים הואיל וכל אחד חולק על טעם חבירו הוי כל אחד יחיד לגבי חבירו, אבל הראב"ד סובר כיון דשניהם מכוונים לדין אחד ובפסק הלכה הנם שוים עכ"פ נחשבים לרבים לפסק הלכה אף שמחולקים בטעם הדבר ובנ"ב מה"ת חלק ח"מ סי' מבואר בתשובת שם שהרמב"ם והראב"ד אזלי לשיטתייהו דהרמב"ם בפ' ה' מה' ק"פ הלכה ב' פסק שגג בראשון והזיד בשני דחייב כרת אף דר' נתן ור"ח בן עקבי' פליגי עליה דרבי בזה אפ"ה ס"ל להרמב"ם דלא חשיבי לרבים הואיל והם משני טעמים דר"נ פוטר מטעם דשני תשלומין דראשון הוא ור"ח ב"ע פוטר משום דסבר תקנתא דראשון הוא ולא תשלומין א"כ לא נחשבים רבים כיון דאין אחד סובר טעמו של חבירו והראב"ד משיג שם על הרמב"ם ופסק בשגג בראשון והזיד בשני פטור דלא כרבי הואיל ולהראב"ד נחשבים כרבים אפילו אם הם חלוקים בטעמים עכ"פ לדברי שניהם הוא פטור וע"ש בכ"מ א"כ הרמב"ם והראב"ד אזלי לשיטתייהו אמנם הקשיתי שם לפ"ז נשאר קשה על מורם בח"מ סי' כ"ה סעיף ב' בהג"ה דפסק אפילו אין הרבים מסכימים לטעם אחד אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו הואיל ומסכימים לדין מקרי רבים ע"ש וקשה איך פסק מורם להכריע כהראב"ד ולא חש להזכיר לדעת הרמב"ם בשם יש אומרים ועיין בנ"ב מה"ת שם הארכתי בתשובתי בענין זה וכעת אני אומר ליישב פסק הרמב"ם דפסק כר"ע בדין לחם מעכבין את הכבשים אפילו נגד ר"ש ב"נ ור"ש והנה תמיה לי על הרב לחם משנה דלא הועיל כלום בתירוצו דמה שפליגי בן ננס ור"ש והם חלוקים בטעמם היינו לענין דאין הלחם מעכבין את הכבשים דבן ננס יליף ממדבר שהקריבו כבשים בלא לחם ולר"ש הטעם משום דהכבשים מתירין את עצמן אבל בזה שהכבשים מעכבין את הלחם הם שוין בטעמם ולכולן הוא הטעם שאין הלחם באין בפני עצמן הוא מפני שאין להם מתיר וא"כ עדיין נשאר הקושי' על הרמב"ם איך פסק כר"ע דאין הכבשים מעכבין את הלחם הא בהאי מלתא הוא ר"ע יחיד לגבי בן ננס ור"ש דכולהו ס"ל דאין הלחם באין בפני עצמם מטעם שאין להם מתיר. ונ"ל ליישב דהנה התוס' יו"ט הקשה תיובתא כלפי הראב"ד ז"ל דהא לקמן (דף עד ע"ב) תני במשנה ב' לחם ולחם הפנים נאכלים לכהנים ואין בהם למזבח ובזו יפה כח הכהנים מכח המזבח ומפרש בגמרא דבזו אתי לאפוקי ממ"ד דב' לחם באות בפני עצמן ולשרפה אתיין קמ"ל דבזו יפה כח הכהנים לעולם ולאכילה אתיין הרי הוא האי סתמא כר"ע א"כ הוי מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם וקשה על הראב"ד דפסק דלא כהאי סתמא ולכאורה קושי' התוי"ט היא חמורה על הראב"ד. ונראה לענ"ד לתרץ והרמב"ם והראב"ד כל אחד על מקומו יבא בשלום ופלוגתייהו תלי' בפלוגתא דאמוראי דהנה לקמן (דף מו ע"ב) איתא ת"ר ב' לחם הבאות בפני עצמן יניפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השרפה דפריך הגמ' אי לשרפה אתי' לישרפנו מיד ולבסוף מסיק רב יוסף דלעולם לשרפה אתיין ומשום הכי בעי עובר צורה גזרה שמא יזדמנו להם כבשים לאחר שרפת הלחם ולכך משהינן ליה עד לאחר זמן הקרבה דהיינו לאחר הקרבת תמיד של בין הערבים ותעובר צורתן דקאמר היינו צורת הקרבה ורבא שם פליג וסבר דלאכילה אתיין ולהכי ישרפו גזירה משום דרבה וגזרינן שמא יזדמנו להן כבשים לשנה הבאה ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו לחם בלא כבשים עכשיו נמי ניכל וכו' ואמר רבא מנא אמינא לה דלאכילה אתיין דכתיב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה ביכורים לה' מה ביכורים בפני עצמם אף שתי לחם בפני עצמן ומינה מה ביכורים לאכילה אף שתי לחם נמי לאכילה ע"ש בגמ' וכתבו התוס' שם בד"ה מה ביכורים דאף דר"ע יליף לעיל דלחם באי' בפני עצמן דדריש יהיה מתהיינה אפ"ה צריך להאי דרשא למילף מה ביכורים בפ"ע אף ב' לחם בפני עצמן וצריך תרי דרשות להיות הלחם מעכבין את הכבשים ע"ש בתוס'. ולפי זה יש להקשות מאי פריך הגמ' ור"ע נמי יליף יהיה מיהיה הא ר"ע יליף ההיקש מבכורים דב' לחם באין בפני עצמן הרי ע"כ לא גמרינן יהיה מיהיה שהכבשים יעכבו את הלחם דהא ההיקש מבכורים אתי דב' לחם באין בפני עצמן מכלל דאין הכבשים מעכב את הלחם. עוד קשה בסוגי' זו מה שמקשים התוס' בד"ה זו שיבה זו ביאה כיון דמצינן למילף תרווייהו יהיה מיהיה ויהיה מתהיינה יהיה הלחם והכבשים מעכבין זה את זה דמיהיה ניליף דכבשים מעכבין את הלחם ומתהיינה נילף דלחם מעכב את הכבשים:

וליישב זה נראה לומר דר"ע ור"ש פליגי בהאי דרשא של ההיקש ב' לחם לביכורים וטעמא דר"ע משום דיליף מביכורים מה ביכורים באי' בפני עצמן ונאכלים אף ב' לחם באים בפני עצמן ונאכלין ור"ש סובר דשתי לחם הבאין בפני עצמן לשרפה עומדין משום שאין להם מי שיתירם ואין ליליף מביכורים לאכול ב' לחם הבאין בפני עצמן ויליף מביכורים דב' לחם צריכים להיות נאכלים ואם אי אפשר לב' לחם שיהיו נאכלים אי אפשר להביאן דליכא למימר שיבואו בפני עצמן ויהיו נשרפין הא מהיקש מביכורים נלמד דשתי לחם צריכים להיות נאכלים ולאכלן אי אפשר דאין להם מי שיתירם ולפ"ז פליגי רבא ורב יוסף אליבא דר"ע וגם אליבא דבן ננס דלרבא דסבר דלאכילה אתיין א"כ מתניתין דתני בזו יפה כח הכהנים אליבא דר"ע דלדידי' לעולם יפה כח הכהנים דאפילו בבאין בפני עצמן נאכלים אבל לרב יוסף דסבר דלר"ע ב' לחם הבאים בפ"ע לשרפה עומדים ע"כ האי מתניתין לא אתיא כר"ע דהא לשרפה אתיין ואין לכהנים בהן כלום וע"כ מתניתין אתיא כבן ננס דיליף ההיקש מבכורים דלעולם ב' לחם לאכילה אתיא וא"כ אי אפשר להיות נאכלין כגון שאין להם מי שיתירם ואינן באי' כלל ולכך יהיה כח הכהנים דב' לחם תמיד נאכלין ואין למזבח בהן כלום. היוצא מזה דלרבא האי סתמא דיפה כח הכהנים אתיא אליבא דר' עקיבא והלכה כר' עקיבא דסתם לן תנא כוותיה אבל לרב יוסף ע"כ האי סתמא אתיא כבן ננס דלר"ע דסבר דב' לחם באין בפני עצמן ונשרפין לא יפה כח הכהנים בהם וע"כ אתיא האי מתניתין כבן ננס דסבר דליכא במציאות להביא ב' לחם בפני עצמן ותמיד יפה כח כהנים ולפ"ז לרבא הלכה כר"ע אף דהוא יחיד נגד בן ננס ור"ש מ"מ כיון דסתם לן תנא במתני' דיפה כח הכהנים כר"ע הלכה כסתם משנה אבל לר"י אתיא האי סתמא כבן ננס א"כ הלכה כבן ננס ולא כר"ע ולפ"ז הך פלוגתא הגה"ה [ואפשר יש לכוון דברים האלה בדברי רש"י ז"ל לקמן בד"ה לאפוקי ממ"ד מדר"ע דאמר שתי לחם הבאין בפני עצמן בלא כבשים דסבר הכבשים אין מעכבין את הלחם עכ"ל ולכאורה אין הבנה לדברים פלוגתא דפליגי רבה ור"י אליבא דר"ע יש בו נפקותא לפסק הלכה אי הלכה כר"ע או הלכה כבן ננס ומעתה בזה מחולקים הרמב"ם והראב"ד ז"ל דהרמב"ם בפ"ח הלכה ט"ז פסק כרבא דשתי הלחם הבאים בפ"ע דישרפו הוא משום גזרה לשנה הבאה כדרבא אבל אי לאו הכי הוי נאכלים א"כ אתיא האי סתמא דיפה כח הכהנים כר"ע ולכך פסק כר"ע אבל הראב"ד ס"ל כרב יוסף האלה אמנם לפי דברי הנ"ל י"ל דכוונתם לפרש לאפוקי ממ"ד היינו לאפוקי מר"ע דלמ"ד דלר"ע הלחם הבאין בפ"ע לשרפה אתיין ע"כ מתניתין דלא כר"ע אלא כבן ננס ותני בזו יפה כח הכהנים דתמיד הכהנים אוכלין השתי לחם דליכא במציאות להביא לחם שלא יהי' בו חלק להכהנים אבל לר"ע ה"א איכא לחם הבאין בפני עצמן שאין בו חלק לכהנים ולשרפה אתיין]:

דמדינא ב' לחם הבאים בפני עצמן לשרפה עומדין ולא מטעם גזרה א"כ ע"כ האי דיפה כח הכהנים אתי' כבן ננס ולכך משיג על הרמב"ם וכתב הלכה זו בהיפוך:

ולפ"ז שפיר פריך הש"ס לר"ע ניליף יהיה מיהיה ובאמת ידרוש להאי היקשא מביכורים כבן ננס למעט דכל ב' לחם שאי אפשר להיות נאכלין אינן באין כנ"ל ולפ"ז מתורץ נמי קושית התוס' בד"ה זו שיבה וכו' למה לא ילפינן מתרווייהו היה מיהיה ויהיה מתהיינה ויהיו הלחם מעכבין את הכבשים וגם הכבשים יעכבו את הלחם ולפי דברי הנ"ל אתי שפיר דליכא למיליף תרווייהו דהא איכא הקישא מבכורים לר"ע שיהיה לחם באין בפני עצמן כמו בכורים ולבן ננס ילפינן מהאי. הקישא דשתי לחם צריכין להיות נאכלים ואי הוי באין בפני עצמם לא היה אפשר לאכלן כיון שאין להם מתיר:

ולפ"ז מתורץ נמי מה שהקשה התוי"ט במתניתין לקמן (בדף עד ע"ב) מפרש רש"י ז"ל מה דקאמר בגמרא שם מאי בזו לאפוקי מדשמואל דאמר המתנדב יין מזלפו ע"ג אשים קמ"ל דלשיתין אזלי ופי' רש"י דממעט בזו יפה כח המזבח דזו בא כולה למזבח לאפוקי המתנדב יין דאזלי לשיתין דכל שבא לאשים נחשב למזבח אבל מה שבא לשיתין לא יש בו צד למזבח אבל הרמב"ם בפי' המשנה מפרש דשיתין הוא יותר צד מזבח כיון דנבלע במזבח ואינו נשרף וקא מפרש האי תירוצי דגמרא בזו אתי לאפוקי מדשמואל והאי בזו אתי לרבות יין נסכים שבא לשיתין ויפה בו כח המזבח והקשה בתוס' יו"ט שם דלפירוש רש"י בזו דתני ברישא דמתניתין לא דמי לבזו דתני בסיפא דמתניתין דהאי בזו דתני ברישא אתי למעט יין ובזו דתני בסיפא אתי לרבות לחם הבאין בפני עצמן דנאכלים וא"כ אינה דומה בזו דרישא לבזו דתני בסיפא דברישא דמתני' הוי בזו מיעוט ובסיפא הוי בזו ריבויא ולפי הנ"ל יש ליישב דהא כתבתי דלרב יוסף וכן פסק הראב"ד אתי' האי סתמא דמתניתין דיפה כח כהנים כבן ננס ולומר דליכא במציאות שיהיה שתי לחם שאינן נאכלים לכהנים דשתי לחם אינן באין בפני עצמן כלל א"כ גם האי בזו דיפה כח הכהנים דתני בסיפא ג"כ מיעוטא הוא ואתי למעט שאין לחם באים בפני עצמן כלל והשתא יש לפרש דרש"י בד"ה לאפוקי מביא מתחלה הפי' לאפוקי ממ"ד לר"ע דשתי לחם הבאין בפני עצמן לשרפה אתיין ותני בזו יפה כח הכהנים דגם לחם הבאין בפני עצמן נאכלים כרבא אליבא דר"ע ואח"כ מביא רש"י ע"א לאפוקי מדר"ע דסבר שתי לחם באין בפני עצמן וכתבתי לעיל בהגה דהאי פירוש אחר כתב רש"י לפרש דמתניתין אתי' כבן ננס כרב יוסף אליבא דר"ע וסתם למתניתין דלא כר"ע ומעתה אלה שני פרושים שהביא רש"י שניהם אמת דלרבא אתי' האי בזו יפה כח הכהנים לרבות וסתם לן כר"ע דשתי לחם באין בפני עצמן והם נאכלים אף שאין כאן כבשים והיינו בפי' ראשון שכתב רש"י אבל לרב יוסף אתי האי בזו יפה כח הכהנים למעט דליכא במציאות ב' לחם שאינם נאכלים לכהנים וסתם לן תנא כבן ננס והיינו בפי' שני שהביא ע"א ומעתה מה שפי' רש"י דשיתין לא נחשב צד מזבח ובזו דתני ברישא דמתניתין אתי למעט ע"כ צריכין לפרש דהאי בזו דתני בסיפא הוא ג"כ למעט והיינו כפי' שני שמביא רש"י דסתם לן התנא דמתניתין דלא כר"ע ואזיל האי פירושא אליבא דרב יוסף אבל לרבא דסבר דב' הלחם הבאין בפני עצמן נאכלין וסיפא דמתניתין דתני בזו יפה כח הכהנים אתי לרבות וסתם לן כר"ע דשתי לחם באין בפני עצמן ונאכלים באמת אינן יכולין לפרש דרישא דמתניתין דבזו יפה כח המזבח לאפוקי מדשמואל דלשיתין אזלי דא"כ הוי האי בזו דרישא בזו למעט ואינו דומה לבזו דתני בסיפא כקושית התוי"ט צריכין אנו לפרש דאדרבא לרבא דבזו דסיפא הוא לרבות גם בזו דרישא אתי לרבות וקא מרבה דיין לאישים אזלי כשמואל וכל זה לפי' רש"י דסבר דשיתין ליכא בו צד מזבח אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו דסבר כרבא אליבא דר"ע דלחם באין בפ"ע ונאכלין ואף שר"ע הוא יחיד נגד בן ננס ור"ש אפ"ה הלכה כר"ע משום דסתם לן תנא כר"ע ומפרש האי בזו יפה כח הכהנים דתני בסיפא בא לרבות דלחם הבאין בפני עצמן נאכלין ולכך מפרש בפי' המשנה דמה דקאמר לאפוקי מדשמואל הוא ג"כ לרבות דשיתין הוא יותר צד מזבח מאישים ושניהם בזו דסיפא ובזו דרישא שניהם הם לרבות ודוק היטב:

קרבו כבשים בלא לחם. בפתח עינים תמהתי עמ"ש רש"י ז"ל שהביאו התוספות שלא היה להם אלא מן וכן כתבו הרמב"ם בפירוש המשנה ורבינו עובדיא ז"ל דהרי מקרא מלא בלחם הפנים ויערוך עליו ערך לחם וכיוצא ע"ש ומצאתי בפירוש התורה לרבינו אפרים ז"ל כ"י ובסוף פרשת בשלח כתוב שם מגאוני קמאי ז"ל דמהמן נעשה כגרעיני חטה מגובל כעיסה שיש בה מים הרבה וזהו ודגן שמים נתן למו ומקריבין ממנו למנחות וללחם הפנים עכ"ל וראה זה חדש:

תוס' ד"ה קרבו כבשים בלא לחם פירש בקונטרס שלא היה להם אלא מן וכו'. בפירש"י שבידינו ליתיה אמנם הרמב"ם פירוש המשנה ורבינו עובדיה כתבו כן. ויש להעיר שהרי מקרא מלא בלחם הפנים ויערוך עליו ערך לחם. וכתוב ולחם התמיד עליו תהיה. ומבואר במילואים דהקריבו חלות מצות ורקיקים ובפסח שני שעשו בשנה השנית כתיב ככל חקותיו ופירש"י מצה וחמץ וכו'. וכן איכא קראי אחריני דמוכח דהיה בידם לחם למצוות שטעונות לחם ורש"י עצמו בפ"ק דקדושין פירש דלכ"ע בקרבן צבור קרבו נסכים ע"ש דף ל"ז ובתוס' בזבחים דף קי"א. ומוכרח שהיו מביאים מהישוב על דרך שאמרו בתרגום שיר השירים על פסוק בכרמי עין גדי שהיו מביאים יין לנסכים במדבר מכרמי עין גדי. וכן מצאתי להרב הגדול מהר"י זאבי בדרשותיו פרשת קרח שהביא דברי התרגום הנזכר וכתב עלה ומינה אתה דן למנחת התמיד אלא דומיא דיין היו מביאין מחצצון תמר וחדא מנייהו נקט עכ"ד ועמ"ש הרב אברהם ן' עזרא סוף פרשת פקודי. ועיין מ"ש מהר"ש ן' הרשב"ץ בתשובותיו סימן נ"ז ובמ"ש בעניותי בספרי הקטן מחזיק ברכה א"ח סימן תרצ"ד בענין אי קרבו תמידין ומוספין במדבר ע"ש:

(מה ב תוספות) ד"ה קרבו וכו' שהיה עמהם לחם הפנים והיו מקריבין מנחת העומר.—עי' לקמן פד א, שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ.

שאם היו להם פרים מרובים. כלומר דמים לקנות פרים ואילים כדי צרכן: ולא היו להם נסכים. כלומר אם יקנו מן הדמים אילים ופרים לא יהא בידם דמים לקנות נסכים: יביאו פר אחד ונסכים כו': (אילים מרובין. בלא מנחתם): מתני' הפר האילי' והכבשי'. דכתיבי בהאי קרא והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר וגו' (ויקרא כג): את הלחם. שתי הלחם דעצרת: הלחם מעכב את הכבשים. הנך שני כבשים דשלמים: במדבר קרבו כבשים בלא לחם. כלומר בלא שתי הלחם הבאים עם שני כבשים שהרי עומר ושתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ (לקמן דף פג:): הלכה כדברי בן ננס. דכבשים מעכבי לחם: אין הטעם כדבריו. דהוא אומר במדבר קרבו נסכים ושלמים ולא היא: שכל האמור בפרשת פנחס. כגון הנך דמוסף קרבו במדבר: והאמור בת''כ. כגון הנך ז' כבשים ופר ואילים לעולה דעל הלחם ושני כבשים דשלמים לא קרבו במדבר כדאמר בגמ': גמ' חובה על הלחם. דמשמע דאינן קריבין בלא לחם ולא לחם קרב בלא כבשים והדר כתיב שבעת כבשים דמשמע אע''פ שאין לחם: א''כ מה ת''ל על הלחם כו' קודם שנתחייבו בלחם. כל זמן שהיו במדבר: כשאתה מגיע כו'. דבת''כ (ויקרא כג) כתיב פר ושני אילים ובחומש הפקודים (במדבר כח) כתיב פרים בני בקר שנים ואיל אחד אלא אלו דחומש הפקודים באין בגלל עצמן דמוספין הן ואינן טעונין לחם: והאמור בתורת כהנים לא קרב במדבר. כדאמרן שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם: מדהני אישתנו. פר ואילים: דאחריני. ואע''ג דשוין: מדאשתני סדרן. דבת''כ כבשים ופר ואילים ובפנחס והקרבתם פרים ואילי' כבשים וגו': גמר יהיו מתהיינה. דכתיב בלחם (ויקרא כג) ושני כבשים והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה וגו' יהיו לה' לכהן יהיו הוייה ולא ידעינן אהייא קיימא הוייה או אלחם או אכבשים הלכך גמר יהיו מסלת תהיינה (שם) מה ההיא הוייה אלחם אף היא הוייה אלחם: גמר יהיו מיהיו. דכתיב גבי ז' כבשים (שם) (עולה) יהיו עולה לה': לחם וכבשים דשלמים. מתנה לכהן: שכולו לכהן. לאפוקי כבשים אימוריהן למזבח: הוי אומר אלו כבשים. אלמא יהיו אכבשי' כתיב: קנאו השם ונתנו לכהן. דמשולחן גבוה קזכו ועיקר מילתיה דרב הונא אגזל הגר איתמר בפ' הגוזל עצים בב''ק (ד' קט:) האשם לה' לכהן:

דורש בספרי בפרשת כי תצא דא''ר חנינא בן חזקיה בן גרון וכי מדת פרים אילים וכבשים אחת היא והלא כבר נאמר שלשה עשרונים לפר וגו' אלא מלמד שאיפה גדולה ואיפה קטנה קרויה איפה: קרבו כבשים בלא לחם. פי' בקונטרס שלא היה להם אלא מן וקשה דבפ''ב דיומא (עה:) מוכח דאומות העולם היו מביאין להם מיני מאכל ובפ' שתי הלחם (לקמן צה.) נמי מוכח שהיה עמהם לחם הפנים במדבר והיו מקריבין מנחת העומר ואומר ר''ת דהיינו טעמא דכתיב כי תבואו אל הארץ ור''ע לטעמיה דכי תבואו לאו דווקא אבל ר''ש כרבי ישמעאל ספ''ק דקדושין (ד' לז:) דביאה לאחר ישיבה מיהו קשה דאם כן אף קרבניהם לא יקריבו ויש לחלק (ונראה לפרש) משום דשתי הלחם איקרו ביכורים כדלקמן (ד' מו:) ומה בכורים בארץ אף שתי הלחם כן ועוד דרשינן בהדיא פרק רבי ישמעאל (לקמן סט:) ממושבותיכם למעוטי ח''ל: הלכה כרבי. שמעון בן ננס. תימה הילכתא למשיחא כדפריך פ' בית שמאי (זבחים מה.) ובפ' ד' מיתות (סנהדרין נא:) ובפרק עשרה יוחסין (קדושין עב.) גבי ממזרים פירשתי: שבעת כבשים אע''פ שאין לחם. מדלא כתיב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים: מדאשתני סידרן. משמע אי לא אשתנו ה''א דחד נינהו וקשה דפרק בא לו (יומא ע:) מצריך (איל אחד) לאשמועינן איל האמור בת''כ זהו האמור בחומש הפקודים ואיכא דדריש התם מאחד מיוחד וי''ל דמדהכא כתיב פרים ושני אילים והכא כתיב איל ושני פרים ש''מ אי בעי קאמר מדלא כתיב ג' פרים וג' אילים והיינו כדרשא דהתם א' ולא שנים: גמר יהיו מתהיינה. ואף על גב דקאי אלחם לבד ואכבשים לבד כדאי' בהקומץ [רבה] (לעיל כז.) מיהו מסתבר ליה דלא ניקום אעיכוב כבשים בלחם ותימה הוא: ובן ננס לילף יהיו מתהיינה. דהא דמו אהדדי טפי דתרוייהו מיירו בענין לחם ואף על גב דאמר טעמא במתניתין [שכן מצינו במדבר מ' שנה כו'] דיהיו מיהיו לא דמו להדדי דחדא ז' כבשים וחדא שני כבשים ובתר דאסיק דיהיו מיהיו עדיף ליה פריך לר''ע כיון דעדיף אע''ג דלא דמו ובתוספתא [פ''ו] ובת''כ משמע דאמר ר''ע דבר שקול מי מכריע ואמר בן ננס אני אכריע: זו היא שיבה זו היא ביאה. צ''ע אי מצינן למילף מתרוייהו אמאי לא ילפינן: דנין דבר שמתנה לכהן. תימה אדרבה דנין דבר שממנו קרב למזבח מדבר שממנו קרב למזבח ויש לומר דהאי צד מסתבר ליה טפי כיון דאידי ואידי אלחם קיימי: דאמר רב הונא קנאו השם ונתנו לכהן. פירש בקונטרס סוף הגוזל קמא (ב''ק דף קט:) קאמר הכי וליתא דהתם קאמר בברייתא קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר והכא לא מצית אמרת הכי דקרבנות הרגל שוין לכל כדדרשינן פרק בתרא דסוכה (דף נה:) ותו דנתינה דהתם הוי לקדש בו את האשה ולכל צרכיו והכא לא הוי הכי כדאיתא בקדושין (דף נב:) המקדש בחלקו לא קידש אלא נראה לי דמילתא דרב הונא אהא איתמר: