דאמר כי האי תנא דתניא כו'. ואיהו שמואל סבר ליה כת''ק דאמר חוץ מלחם הפנים וחביתין אבל לחמי תודה ונזירות כשרות: מנחת מאפה. שדינה להיות י' חלות: מצת כתיב. חסר וי''ו: והא גבי לחמי תודה דכתיב מצות. בכל מין ואמר ר' טובי כו': ההוא. דרב טובי דאמר אף על גב דכתיב מצות פליגא אדרב הונא: מתני' העומר. דאותן שלשה סאין היו מניפין עד שהיה עומד על עשרון: גמ' מאי טעמא. בא משלשה סאין: כיון דמחדש אתי. שיש בו סובין יותר מיבשין ושעורין נמי יש בהן סובין יותר מבחיטים: לחם הפנים כ''ד עשרונים. דכתיב (ויקרא כד) שתי עשרונים יהיה החלה האחת: שריבה במדת עשרונים. שעשה העשרון גדוש: או שמיעט. שמחק העשרון יותר מדאי עד שחסר: ריבה במדת סאין שלהן. כגון שתי הלחם שבאין מג' סאין ולחם הפנים שבאים מכ''ד סאין קמח ומניפין אותם לעשרונים סלת וכגון העומר שהיה בא מג' סאין נקצר לצורכו ד' סאין או שלא קצר לו אלא ב' סאין: כשרה. ובלבד שיהא העשרון כהלכתו: מתני' העומר היה מנופה בי''ג נפה. הלכה למשה מסיני: שנאמר ולקחת סלת ואפית אותה וגו'. שתהא מנופה כל צורכה שתהא סלת ברורה בשעת אפיה: גמ' תנו רבנן. כיצד היה מנופה בי''ג נפות: בדקה בגסה. דשתי נפות היו במקדש אחת דקה ואחת גסה שקורין קליי''ר ובתחילה היו מניפין בדקה והיתה קולטת הסלת והסובין והיה הקמח הולך לעבר הנפה כמנהג גרוסות ואח''כ נותנין אותו בגסה שקולטת הסובין שנשתיירו בסלת והגרוסות כעין קרטין שממנו הסלת נעשה היה הולך לעבר הנפה ואחר כך חוזרין ומניפין בדקה ובגסה וכן חוזרין חלילה עד שיהא מנופה שלש עשרה פעמים ובלבד שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין עם הסלת וחוזרין וטוחנין קרטין והגרוסות והויין סלת: רבי שמעון אומר. לא היו עושין כמו שאמרת בדקה בגסה אלא י''ג נפות היו במקדש זו למעלה מזו כל אחת עבה מחברתה עליונה ראשונה קולטת סובין שהיא היתה גסה שבכולן ולא היתה קולטת כ''א סובין והיו הקמח והסלת הולכין לעבר הנפה ושוב היה נותן הקמח והסלת בתחתונה בדקה הימנה והיא היתה קולטת הקרטין סלת והקמח הולך לעבר הנפה ושוב היה חוזר ונותן הסלת בדקה הימנה כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין בסלת כלל שתהא הסלת ברורה: תלמוד לומר ולקחת מכל מקום. ובלבד שתהא זו סלת ברורה בשעת אפייה: יכול אף בשאר מנחות כן. שיהו נקחות נמי חיטין: תלמוד לומר אותה. אותה נקחת בחטים ואין אחרת נקחת חטין: לפי שחסה תורה על ממונם של ישראל. לפי שלחם הפנים הם כ''ד עשרונות ולפי שהן בכל שבת ושבת ועולים לדבר גדול הותר לקנותן מן החיטין כדי שיבא לחם בזול יותר משאם היו לוקחין סלת מן התגר שהקונה סלת קונה אותה ביוקר אבל שאר מנחות שהן דבר מועט ואין באות תדיר לא הותרו לקנות כי אם סלת:
מתני' התודה שהן שש מדבריות. דאילו סאה ירושלמית היתה יתירה על של מדבר שתות ואותן [חמש] שש מדבריות הן: שתי איפות. שהאיפה ג' סאין שהן כ' עשרונות דכתיב (שמו' טז) והעומר עשירית האיפה דעומר הוא עשרון ונמצא י' עשרונים באיפה וב' איפות הן כ' עשרונות:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל לחמי תודה כתיב מצות. מלא: מתני' עשרון מג' סאין. מביאין ומניפין אותו בנפה י''ג פעמים עד שמעמידין על עשרון סולת: כ''ד עשרונות. דהכי כתיב שתים עשרה חלות ב' עשרונים יהיה החלה האחת: גמ' מאי טעמא. בעי עשרון [דעומר] ג' סאין שעורין. דמחדש. תבואה חדשה יש בה סובין יותר וסולת מועט: שתי הלחם. מתבואה חדשה אתיין דבעצרת אכתי חדשה היא: ומישן אתו. דאפי' בשעה שהתבואה חדשה הרי יכול להביא מן הישנה: שריבה במדת עשרונן. שמדד בעשרון גדול או שנתן עשרון ומחצה פסולות דהוי ליה קומץ נקמץ נמי מן החצי היתר ונמצא שאין לעשרון קומץ שלם והוי ליה קומץ חסר ותנן קומץ החסר פסול: או שמיעט במדת עשרונן. דהוי מנחה חסירה ותנן מנחה פרט לחסירה היא ושחסר קומצה: ריבה במדת סאין שלהן. שהביא עומר עשרון מד' סאין: או שמיעט. שהביא מב' סאין ואית דמפרשי ריבה במדת עשרונן דרחמנא אמר שלשה עשרונים לפר ושנים לאיל אם ריבה ארבע לפר ושלשה לאיל או מיעט דגזירת הכתוב הוא דאסור לשנותן ופסולות אבל סאין דלאו גזירת הכתוב הוא כשרות אם ריבה או מיעט דתקנת חכמים היא ויכול לשנות: מתני' לא היה להם קצבה. אלחם הפנים קאי ואין צריך י''א נפה שאפי' חמץ השוק נלקחת ובלבד שתהא מנופה כל צרכה: ולקחת סולת ואפית. משמע משעת לקיחה תהא ראויה לאפות: גמ' בדקה בגסה. בתחלה מנפה בנפה דקה שמוציא אבק דק בינוני שאין לבן כל כך ואח''כ בגסה שמוציאה סולת וקולטת סובין וחוזר ומנפה הסולת בדקה אחרונה שהיא דקה מן הגסה ולא בדקה ראשונה אלא בדקה אחרונה שהיא גסה מן הדקה ראשונה שזו מוציאה אבק עוד מה שלא הוציאה הראשונה ואח''כ בגסה שמוציאה סולת וקולטת סובין וגסה זו דקה מגסה ראשונה שהרי זו קולטת סובין מה שהוציא הגסה ואח''כ בדקה וכן עד י''ג דקה זו גסה מדקה שלפניה וגסה זו דקה מגסה הראשונה ור''ש לא פליג אלא פרושי קא מפרש: [רש''י מנוסחת מהר''פ [בדקה בגסה א'] שהיתה דקה ובה תחילה והיא אינה מוציאה אלא אבק בעלמא והאי לא היה ראוי אלא מה שנשאר באותה דקה נותנה בגסה ומוציאה את הסולת וקולטת הסובין ומה שהי' מוציא מאותה גסה נוטלה ונותנה בדקה והיא היתה דקה יותר מהגסה שלפניה ולא היתה דקה כל כך כדקה ראשונה ומה שהיה מוציא מדקה השני' היה מלקט למנחה ומה שנשאר באותה הדקה הי' נותן בגסה והיא לא היתה גסה כל כך כגסה שלפניה אלא היתה גסה מדקה שלפניה והיא היתה [קולטת הסובין] ומה שנוציאה היה נותן בדקה אחרת שהיתה דקה נגסה שלפניה ולא היתה דקה כדקה שלמעלה ממנה וכן לעולם עד י''ג נפות וזה הכלל לכולן דקה היתה דקה מגסה שלפניה ולא היתה דקה כדקה שלמעלה ממנה וכן בגסה היתה לעולם גסה מדקה שלפניה אבל לא היתה גסה כגסה שלמעלה ממנה ולעולם מה שקולטת בגסה [היה סובין] ולא היה חשוב למנחה אלא מה שמוציאה הגסה היה נותן בדקה ומה שמוציאה הדקה היה מלקט לצורך המנחה ומה שקולטת הדקה היה נותן בגסה. ע''כ]: י''ג נפות. היו במקדש זו ע''ג זו עליונה קולטת סובין ותחתונה אף סולת ואינה מוציא אלא אבק מנפה בתחתונה ואח''כ בשלמעלה הימנה וכן בכולן כסדר הזה תחתונה דקה ולמעלה גסה הימנה ושלישית דקה מן השניה ורביעית גסה הימנה וכן כולם: שנלקחת. מן השוק כשהיא סולת: יכול. שאפילו שאר מנחות שיחיד מביא יהיו נקחין חיטין ויעשנה סולת: ת''ל אותה ואפית. אותה איפה נקחת משוק ולא שאר מנחות דאין הכל בקיאין לנפות הלכך יקח סולת מנופה כל צרכו מן השוק: מפני החסכון. היקל הכתוב בלחם הפנים: התורה חסה כו'. ולחם הפנים שכיח בכל שבת ויש בהן עשרים וארבע עשרונים לפיכך חסרון גדול הוא לפי שהסולת הניקח מן השוק יוקר מאד לפי שהחנוני משתכר בה לפיכך נקחת חיטין אבל מנחת יחיד דלא שכיח וחד עשרון הוא לא חיישינן ליוקר: 
ה' סאין ירושלמיות. כילה מתני' נפרש בגמרא בברייתא שהן שש מדבריות. שש סאין מאתן שהיו בימי משה והוסיפו שתות על המדות והנך שש סאין שתי איפות ועשרים עשרון הם דהא בנל איפה יש עשרה עשרונות: עשרה. עשרונות לעשר חלות:

שריבה במדת חלתן או שמיעט במדת חלתן כשרות חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול ויש אומרים אף לחמי תודה ונזירות. זו גירסת הקונטרס טעמא משום דבלחם הפנים וחביתין כתיב חוקה לעכב ובלחמי תודה כתיב מצות בוי''ו אבל בשאר מנחות כתיב מצת ואפילו כתיב בהו מצות בוי''ו גמר ממנחת מאפה ונזירות דכתיב שלמיו לרבות שלמי נזיר ודבר תימה היאך יכול לכוין בחביתין שיהיו שוות דלקמן בריש שתי מדות (דף פז:) אמרינן דמחלקה ביד: כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרונן פסולות. פירש בקונטרס בלשון אחר משום דכשריבה הוה קומץ נקמץ מן החצי היתר ונמצא שאין עשרון קומץ והוה ליה קומץ חסר ואם מיעט במדת עשרונות הוה לה מנחה חסירה וקשה דהא אסיקנא בהקומץ רבה (לעיל כד:) דקומץ בדעתו דכהן תליא מילתא ואעשרון קא קמיץ ונראה כלשון אחר שפירש דכתיב שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ואם ריבה או מיעט פסולות דגזירת הכתוב היא ואסור לשנותו: בדקה בגסה בדקה בגסה. תניא בתוספתא העומר היה מניפו בי''ג נפות שתי הלחם בי''ב לחם הפנים בי''א בדקה בגסה בדקה שתהא קולטת את הסולת בגסה שתהא קולטת את הסובין רבי שמעון בן אלעזר אומר י''ג נפות היו זו על גבי זו והתחתונה שבכולן עשויה שתהא קולטת את הסולת: מתני' התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. כמו שהוסיפו על הסאה שתות כך הוסיפו על האיפה שתות דלעיל קים לן גם עכשיו איפה שלש סאין וא''ת כי אמר רחמנא עשרון ניזיל בתר השתא כדאשכחן גבי חמש סלעים של בן בפ' יש בכור (בכורות נ.) בתר דאוסיפו עלייהו ויש לומר דשאני התם דגלי קרא כדדרשינן מדכתיב יהיה: