|
טקסט הדף מנוקד
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לַהּ כְּווֹתֵיהּ דַּאֲבוּהּ דְּאָמַר כׇּל הָעוֹמֵד לִזְרוֹק כְּזָרוּק דָּמֵי
אָמַר מָר אִם יֵשׁ זֶבַח אַחֵר יִקְרְבוּ עִמּוֹ וְהָא אָמַר רַב חִסְדָּא שֶׁמֶן שֶׁהִפְרִישׁוֹ לְשׁוּם מִנְחָה זֹה פָּסוּל לְשׁוּם מִנְחָה אַחֶרֶת אָמַר רַבִּי יַנַּאי לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶם אִם הוּצְרְכוּ הוּצְרְכוּ וְאִם לָאו יְהוּ לְזֶבַח אַחֵר אִי הָכִי שֶׁמֶן נָמֵי שֶׁמֶן גּוּפַהּ דְּמִנְחָה הוּא וְלַיתְנוֹ עֲלֵיהֶן דְּנִיפְּקוּ לְחוּלִּין גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ מוֹצִיאִין מִכְּלֵי שָׁרֵת לַחוֹל הַשְׁתָּא נָמֵי גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ נְסָכִים שֶׁהִפְרִישָׁן לְשׁוּם זֶבַח זֶה כְּשֵׁרִין לְשׁוּם זֶבַח אַחֵר הָתָנֵי מַתִּתְיָה בֶּן יְהוּדָה כְּגוֹן שֶׁהָיָה זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אֲבָל אֵין זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מַאי נִפְסָל בְּלִינָה אַדְּתָנֵי סֵיפָא אִם לָאו יִפָּסְלוּ בְּלִינָה לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידַהּ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהָיָה זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אֲבָל אֵין זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לֹא הָכִי נָמֵי קָא אָמַר בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהָיָה זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אֲבָל אֵין זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנִּפְסְלוּ בְּלִינָה וּפְסוּלִין וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן וְהָא אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן תְּמִידִין שֶׁלֹּא הוּצְרְכוּ לַצִּיבּוּר לְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן אֵין נִפְדִּין תְּמִימִים לְדִבְרֵי חֲכָמִים נִפְדִּין תְּמִימִים שָׁאנֵי הָתָם דְּאִית לְהוּ תַּקַּנְתָּא בִּרְעִיָּיה מַתְנִי' וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ הִפְרִישׁ תּוֹדָה וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ אֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם שֶׁנֶּאֱמַר וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה הַתּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם וְלֹא וְלָדָהּ וְלֹא חִילּוּפָהּ וְלֹא תְּמוּרָתָהּ טְעוּנִין לֶחֶם גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן מַהוּ אוֹמֵר תּוֹדָה יַקְרִיב אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיב מִנַּיִן לְמַפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְנִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת מִנַּיִן שֶׁאֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה יַקְרִיב וְלַחְמָהּ עִמָּהּ תַּלְמוּד לוֹמַר הַתּוֹדָה יַקְרִיב יָכוֹל שֶׁתְּהֵא שְׁנִיָּה טְעוּנָה לֶחֶם תַּלְמוּד לוֹמַר יַקְרִיבֶנּוּ אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם אַחַר שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב וּמִיעֵט מִנַּיִן לְרַבּוֹת וְלָדוֹת וַחֲלִיפוֹת וּתְמוּרוֹת לְהַקְרָבָה תַּלְמוּד לוֹמַר אִם עַל תּוֹדָה יָכוֹל יְהוּ טְעוּנוֹת לֶחֶם תַּלְמוּד לוֹמַר וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה תּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם וְלֹא וְלָדָהּ וְלֹא חִילּוּפָהּ וְלֹא תְּמוּרָתָהּ טְעוּנִין לֶחֶם שְׁלַח רַב חֲנִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְאַחַר כַּפָּרָה אֲבָל לִפְנֵי כַפָּרָה טְעוּנִין לֶחֶם הָוֵי בַּהּ רַב עַמְרָם אַהֵיָיא אִילֵּימָא אַחֲלִיפֵי תּוֹדַת חוֹבָה אִי לִפְנֵי כַפָּרָה תְּנֵינָא אִי לְאַחַר כַּפָּרָה תְּנֵינָא רש"י
ורבי אלעזר סבירא ליה כאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי. להכי נתקדשו בשני המתירין בשחיטה ובזריקה אבל להכי לא הוי כזרוק שיהא הזבח כשר אלא אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו משום דסבר כרבי שמעון דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי: פסול לשם מנחה אחרת. הכי נמי נימא לנסכים שהקדישם לשם זבח לא יקרבו עם זבח אחר: שמן נמי. יהא לב בית דין מתנה עליו שיהא כשר למנחה אחרת: שמן גופה דמנחה הוא. ובגופה דמנחה אין יכול להתנות שתבא לשם מנחה אחרת אבל נסכים אינן גופיה דזבח כולי האי דהא אמרינן (לעיל דף מד:) מנחת נסכים אפילו למחר ויכולין להתנות בהן: וליתנו. בית דין מעיקרא עליהן דנסכים שאם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו חולין ואמאי מתנה שיהו לזבח אחר: גזירה שמא יאמרו. בעלמא בלא תנאי ובלא נפסל הזבח: מוציאין נסכים מכלי שרת לחול. וקיימא לן שכל דבר שכלי שרת מקדש אינו יוצא לחולין והם אינם יודעים דשחיטת הזבח מקדש אלא יהו סבורין שכלי שרת מקדשא להו לנסכים ואפי' הכי התנו שיהיו לזבח אחר: השתא נמי וכו' כשרים [כו'] לזבח אחר. אף על פי שלא נמצא זבח פסול: [כגון שהיה]. מתני' דתני יקריבו עמו כגון שהיה זבח אחר זבוח באותה שעה ונפסל זה ומיד היו הנסכים לזבח האחר ודמי כאילו לשם האי זבח הובאו נסכים ולא אתו למימר נסכים שהפרישו וכו': ומי אית ליה לר''ש לב בית דין מתנה עליהם. דקא תריץ למתני' כרבי אלעזר ברבי שמעון וסבר לה כאבוה ופרכינן ליה כו' וקמתרץ לב בית דין מתנה עליהם אלמא דר' שמעון סבר לב בית דין מתנה עליהם: תמידין שלא הוצרכו לציבור. כגון אותן ארבעה שהיו נשארים ביום ר''ח אדר כשהיו נוטלין ב' היו נשארים ד' ואותן לא היו צריכין לפי שאותן הבאין בר''ח ניסן באין מתרומה חדשה. ע''א מ''ר ז''ל שלא הוצרכו לציבור שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ואח''כ נמצאו לדברי רבי שמעון דאמר במסכת שבועות (דף יב.) פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ואח''כ נמצאו כי לא יקרבו בחג הסוכות יקרבו בחג המצות דאין נפדין תמימים דאין תנאי בית דין שהתנו אם לא הוצרכו יפדו מועיל בהן הני תמידין נמי אין נפדין תמימים דאין תנאי בית דין מועיל בהן לדברי רבי שמעון אלא ירעו לדברי חכמים דאמרי יפדו דתנאי ב''ד מועיל בהן הני תמידין דהכא נמי נפדין ומדקאמר לדברי רבי שמעון אין נפדין אלמא דסבירא ליה דאין לב בית דין מתנה עליהן: שאני התם. דס''ל אין נפדין דהא אית להו תקנתא לא סבירא ליה מתנה עליהן: מתני' ולא חילופה. זו היא חילופה שאבדה והפריש אחרת תחתיה ושוב נמצאת דקרבה נמי בתודה: גמ' תנו רבנן מהו אומר תודה יקריב. דלא הוה צריך למימר אם על תודה יקריבנו דמצי למיכתב והקריב על זבח התודה והשתא לא דייק אלא יקריב לחודיה וקא דייק דהוא מיעוט לומר דעל אחד מהם מקריב לחם ולא שתים: אחר שריבה הכתוב. להקרבה מיעט (מין) שאין טעון לחם: מנין לרבות ולדות וכו'. ואפילו נתכפר בראשונה הויין הני בני הקרבה: אם על. ריבה דכל אלו קריבין: לא שנו. הא דתנן לא ולדות וחליפין טעונין לחם: אלא אחר כפרה. לאחר שנתכפר באחת מהן שאם הקריב שוב לאחרת אין טעונין לחם: אבל לפני כפרה. אם הקריב לולדות ולתמורה ולחליפין טעונין לחם: אהייא. קאמר רבי יוחנן לא שנו: אילימא אחליפי תודת חובה. כגון דאמר עלי דהויא עליה חובה דהכי משמע ליה דרבי יוחנן אמתניתין קמהדר דקתני ולא ולדה ולא חילופה טעונה לחם ומתני' בתודת חובה קמיירי דמדקתני הפריש אחרת תחתיה מכלל דתודה חובה היא דאמר עלי דאי לא הויא חובה לא הוי מפריש אחרת תחתיה ומתני' סתמא קתני דליכא למשמע מידי אי לפני כפרה מיירי אי לאחר כפרה וקאמר רבי יוחנן לא שנו וכו': לפני כפרה תנינא. דטעונין לחם כדאמר מנין למפריש תודה כו' דמדקאמר מפריש אחרת תחתיה מכלל דתודת חובה היא וקתני והרי שתיהן עומדות איזו שירצה יקריב ולחמה עמה דהיינו לפני כפרה: תוספותלב בית דין מתנה עליהן. פירשתי התם (לעיל פרק א' דף טו:): וליתנו עלייהו וליפקו לחולין. אע''פ שכבר קידשו בכלי שרת אפילו תמצי לומר כלי שרת מקדשים שלא מדעת הני מילי קודש אבל חולין לא מקדשי: ליפלוג וליתני בדידה. מכאן מוכח דגרס במתניתין ואם לנו ולא גרסינן ואם לאו דא''כ הא קא מפלגי: ומי אית ליה לרבי שמעון לב ב''ד מתנה עליהן. משום דאמרן דרבי אלעזר ברבי שמעון סבר לה כוותיה דאבוה קפריך הכא מר' שמעון וכן לעיל בסוף רבי ישמעאל (דף עב:) דחיק לאוקמיה כוותיה גבי שלא כמצותה: דאית ליה תקנה ברעייה. תימה לה''ר משה דהוה ליה למימר שאני התם דאית להו תקנתא לקיץ המזבח כדאיתא בשבועות (דף יב. ושם) וי''ל דנקט רעייה כי היכי דלא תקשי משעירי חטאות ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בתמידין דאין נפדין דהוה קיץ למזבח אלא אפי' שעירי חטאות דאין נפדין לר' שמעון משום דאית להו תקנתא ברעייה: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|