ללמדנו שחרב הרי הוא כחלל, כלומר, שכלי מתכת הנוגע במת הריהו מטמא כמת עצמו. וכיוצא בזה, אם נגע הכלי באדם שנטמא במת, שהוא אב הטומאה — הריהו טמא כמוהו. ואם כן, הטמא שאב הטומאה הוא, כשהוא שוחט בסכין — לטמייה [שיטמא] את הסכין, ואזל [ותלך] הסכין וטמיתיה [ותטמא] את הבשר!

אלא צריך לומר שמדובר באדם דאיטמי [שנטמא] בשרץ, שאינו אלא ראשון לטומאה, ואינו מטמא את הכלים. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם מדובר באדם דאיטמי [שנטמא] בטומאת מת, ומכל מקום אין הבשר נטמא. וכגון שבדק קרומית (חתיכת קנה חתוך) של קנה, לוודא שאין בה פגימות, ושחט בה, שכיון שהיא כלי עץ שאין לו בית קיבול — אינה מקבלת טומאה. ומעירים: וניתן לשחוט גם בכלי כזה, דתניא [ששנויה ברייתא], בכל שוחטים: בין בצור (אבן), בין בזכוכית ששבריה חדים מאד, בין בקרומית של קנה.

א אביי אמר תירוץ אחר ליישב את הסתירה בלשון המשנה. הכי קתני [כך הוא שונה]: הכל שוחטין לכתחילה — ואפילו כותי (שומרוני). במה דברים אמורים? כשישראל עומד על גביו ומשגיח שהוא שוחט כראוי, אבל אם ישראל רק יוצא ונכנס ולא נמצא איתו כל הזמן — לא ישחוט.

ואם שחט בלא השגחה — חותך הישראל כזית בשר מאותה בהמה ונותן לו לכותי לאכול ממנו, אם אכלו הכותי — מותר לאכול משחיטתו, שלולא היה שוחט כראוי — לא היה אוכל, לפי שגם הכותים נזהרים לאכול דווקא משחיטה כשרה, אבל אם לא אכלו — יש לחשוש כי בהמה זו לא נשחטה כראוי ואסור לאכול משחיטתו.

וממשיכה המשנה: חוץ מחרש שוטה וקטן שאפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא התירו לאכול משחיטתם, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו.

ושואלים: אם כך אתה מפרש, מה שנאמר מיד אחר כך: "וכולן ששחטו", אהייא [על מה] נאמר? אילימא [אם תאמר] על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי [על דבר הוא עומד, מתייחס], ולכן "ואם שחטו" מבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אלא תאמר שהוא מוסיף עליהם גם כותי — הא אמרת [הרי אמרת]: שכשישראל עומד על גביו שחיט [שוחט] הכותי אפילו לכתחלה! ואומרים: אכן, דיוק לשון "וכולן" קשיא [קשה] לפירוש זה.

ולגופו של הדין אמר רבא: וכאשר ישראל רק יוצא ונכנס בשעה ששוחט הכותי, האם לכתחלה לא ניתן לסמוך על כך ולהתיר את השחיטה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: המניח גוי בחנותו שיש בה יין, וישראל יוצא ונכנס — מותר היין, שאנו מניחים שאז נזהר הגוי ואינו נוגע בו. והוא הדין לענייננו! ודוחים: התם מי קתני [שם, באותה משנה, האם הוא שונה] "מניח אדם גוי בחנותו", שרשאי לעשות כך לכתחילה? הרי "המניח" קתני [הוא שונה], לומר שרק בדיעבד, אם הניח את הגוי שם וישראל יוצא ונכנס — היין מותר, אבל אין ללמוד מכאן שלכתחילה מותר לעשות כן!

אלא מהכא [מכאן] יש להקשות, ששנינו: חביות יין של ישראל הנמצאות ברשות הגוי, והופקד עליהן שומר ישראל — אין השומר צריך להיות יושב ומשמר כל הזמן שלא יגע הגוי ביין, אלא אף על פי שיוצא ונכנס — מותר. משמע שכשישראל יוצא ונכנס מותר אפילו לכתחילה, ולא כדברי אביי!

אלא אמר רבא, כעין תירוצו של אביי למשנה, אך בשינוי, הכי קתני [שכך הוא שונה במשנה]: הכל שוחטין לכתחילה — ואפילו כותי. במה דברים אמורים? כשישראל יוצא ונכנס, אבל אם לא היה נכנס ויוצא, אלא בא ומצאו ששחט — חותך כזית בשר מן הבהמה ונותן לו לכותי, אם אכלו הכותי — מותר לאכול משחיטתו, לא אכלו — אסור לאכול משחיטתו.

וממשיכה המשנה: חוץ מחרש שוטה וקטן, שאפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא סומכים על שחיטתם, מפני שאנו חוששים שמא ישהו, ושמא ידרסו, ושמא יחלידו. ושואלים: לפי זה, מה שנאמר מיד אחר כך "וכולן ששחטו" אהייא [על מה] נאמר? אילימא [אם תאמר] על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי [עליה הוא עומד, מתייחס], ולכן "ואם שחטו" מבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אלא תאמר שדברי המשנה הללו מוסיפים עליהם גם כותי — הא אמרת [הרי אמרת] כי אפילו יוצא ונכנס הריהו שחיט [שוחט] לכתחלה! ומעירים: אכן, לפירוש זה קשיא [קשה] לשון "וכולן".

ב רב אשי אמר ביישוב הסתירה שבמשנה, הכי קתני [שכך הוא שונה]: הכל שוחטין לכתחילה — ואפילו ישראל משומד (עובר עבירות באופן קבוע). ומסבירים: במשומד למאי [למה], באיזה משומד מדובר — במשומד לאכול נבילות (בהמות שלא נשחטו כראוי) לתיאבון, שאינו עושה להכעיס, אלא מטעמי נוחות. ואדם כזה שוחט לכתחילה כשיטת רבא, שאמר רבא: ישראל משומד שאוכל נבילות לתיאבון —