מותר מיד, מפני שהן מחליפין מיד לאחר הפסח את החמץ שהיה בידיהם, שהוא אסור בהנאה, בחמץ של גוים, ולכן מותר לאכול משלהם.

ומסבירים: סברוה [סברו] החכמים שהביאו ראיה זו, כי הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה היא, שאמר: חמץ של ישראל אחר הפסח, אם לא ביערוהו בתוך החג, אסור דאורייתא [מן התורה]; וקתני [והוא שונה שם]: מפני שהן מחליפין, אלמא [מכאן] שאפילו מי שחשוד על עבירה לא שביק התירא ואכיל איסורא [אינו מניח היתר ואוכל איסור] אם אין בכך טירחה, וכדברי רבא.

ודוחים: ממאי [ממה, כיצד] אתה מוכיח? דלמא [שמא] ברייתא זו כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: חמץ אחר הפסח אסור רק דרבנן [מדברי סופרים], וכי מקילינן [וכאשר אנו מקילים] לסמוך שעובר עבירה אינו מניח היתר ואוכל איסור, הרי זה בדרבנן [באיסור שמ דברי סופרים], אבל בדאורייתא [באיסור שמדברי תורה], כגון אכילת נבילה (בהמה שלא נשחטה כראוי) — לא מקילינן [אין אנו מקילים] לסמוך על הנחה זו!

ומשיבים: ותיהוי נמי [ושתהיה גם כן] ברייתא זו כשיטת ר' שמעון, מי קתני [האם התנא שונה]: "שאני אומר החליפו", בדרך השערה? והלוא בלשון "מפני שמחליפין" קתני [הוא שונה], כלומר, ודאי מחליפין בחמץ מותר, ולכן אפשר ללמוד מכאן: מה בדבר שהוא רק איסור דרבנן [מדברי סופרים] אנו מניחים כי העבריין לא שביק התירא ואכיל איסורא [אינו מניח היתר ואוכל איסור], בדאורייתא [בדבר האסור מדברי תורה], כגון שחיטה, לא כל שכן שאינו מניח היתר ועושה באיסור?

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שמסייע לו] לרבא מה ששנינו: הכל שוחטין, ואפילו כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל משומד. ויש לשאול: האי ערל היכי דמי [ערל זה כיצד הוא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שאינו נימול משום שמתו אחיו מחמת מילה, ויש חשש סכנה שיימול, מדוע הוצרך לומר שהוא שוחט? והרי האי ישראל מעליא הוא [ישראל מעולה, כשר הוא זה]! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כאן במי שמשומד לערלות, שאינו רוצה להימול, וקא סבר [וסבור הוא] איפוא התנא: משומד לדבר אחד לא הוי [אינו נחשב] למשומד לכל התורה כולה, ושחיטתו כשרה.

אם כן, אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא]: ואפילו ישראל משומד, ונברר: האי משומד היכי דמי [משומד זה כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] הוא משומד לדבר אחר, שלא לענין שחיטה — היינו [הרי זה] משומד לערלות ששנה בתחילת הברייתא, ומה הוסיף על ידי כך? אלא לאו [האם אין] הכוונה למי שהיה משומד לאותו דבר, כלומר, לשחיטה, שהוא אוכל נבלות לתיאבון, והרי זו הוכחה כדברי רבא, שלמרות שהוא משומד לענין אכילת נבילות, הריהו שוחט לכתחילה (כשנותנים לו סכין בדוקה)!

ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך כי משומד לאותו דבר לא סומכים עליו, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון דדש ביה [שדש בו, שהתרגל בעבירה זו] כהתירא דמי ליה [כהיתר היא נחשבת לו], ויש לחשוש שאינו מקפיד כלל לשחוט כראוי. אלא משומד שהוזכר כאן הוא משומד לעבודה זרה, וכדברי רב ענן, שאמר רב ענן אמר שמואל: ישראל משומד לעבודה זרה — מותר לאכול משחיטתו.

א גופא [לגופה] של מימרה זו, אמר רב ענן, אמר שמואל: ישראל משומד לעבודה זרה — מותר לאכול משחיטתו, וראיה לדבר, שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שנהנה מסעודת אחאב, כלומר, ממה ששחט עבורו אחאב, שהיה משומד לעבודה זרה, שנאמר: "ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב ולעם אשר עמו ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד" (דברי הימים ב יח, ב).

ושואלים: ודלמא מיזבח זבח [ושמא אחאב שחט לו], אבל יהושפט עצמו מיכל [לאכול] לא אכל מן הבשר הזה! ומשיבים: "ויסיתהו" כתיב [נאמר שם], משמע שהיה צד של פיתוי בדבר, שהאכילו. ושואלים: ודלמא [ושמא] היתה זו הסתה בדברים (בדיבור) בלבד! ודוחים: אין לשון הסתה שבמקרא בדברים בלבד, אלא תמיד יש בה פיתוי חומרי כלשהו.

ותוהים: ולא? וכי אין הסתה בדברים? והכתיב [והרי נאמר]: "כי יסיתך אחיך... נלכה ונעבדה אלהים אחרים" (דברים יג, ז)! ומשיבים: גם שם צריך לפרש שמסיתו באכילה ובשתיה. ומקשים, והכתיב [והרי נאמר] שאמר הקדוש ברוך הוא לשטן שקיטרג על איוב: "ותסיתני בו לבלעו חנם" (איוב ב, ג), ובוודאי אצל הקדוש ברוך הוא אי אפשר לדבר על אכילה ושתיה! ומשיבים: למעלה שאני [שונה], שכלפי הקדוש ברוך הוא ודאי אין מקום לדבר על אכילה, ושם הוא בדרך השאלה, אבל ביחס לבני אדם מדובר בפיתוי חומרי.

ומקשים עוד: ודלמא משתא אשתי [ושמא לשתות יין שתה עימו] יהושפט עם אחאב, אבל מיכל [לאכול] לא אכל! ודוחים: מאי שנא [במה שונה] שתיה שאתה מניח שהיה יכול לשתות איתו יין — מפני דאמרינן [שאומרים אנו]: משומד לעבודה זרה לא הוי [אינו נחשב] למשומד לכל התורה כולה, שדינו כגוי גמור, ויינו אסור. אם כן לגבי אכילה (כלומר, לענין שחיטה) נמי [גם כן] נאמר כי משומד לעבודה זרה לא הוי [אינו] משומד לכל התורה כולה, ששחיטתו פסולה כשחיטת גוי, אלא היה יכול לסמוך על שחיטתו.

ומקשים על כך: הכי השתא [כך אתה משווה את הדברים]? לגבי שתיה, הרי יין זה כסתם יינן של גוים הוא, ועדיין לא נאסר יינן של גוים באותם הדורות, אלא רק לאחר דורות רבים. אבל לגבי אכילה — אימא [אומר] לך כי משומד לעבודה זרה הוי [הרי הוא] משומד לכל התורה כולה, ואסור לאכול משחיטתו. ואם כן, ייתכן שיהושפט שתה משל אחאב, ולא אכל משחיטתו!

ומשיבים, איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחד: לאו אורחיה דמלכא משתיא בלא מיכלא [אין דרכו של מלך לשתות יין בלא לאכול]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: "ויזבח... ויסיתהו" כתיב [נאמר], כלומר, במה הסיתו — בזביחה (בשחיטה).

ושואלים: ודלמא [ושמא] עובדיה שהיה ממונה על בית אחאב זבח [שחט], ועובדיה היה איש כשר (ראה שם יח, ג), ואפשר היה לסמוך על שחיטתו! ומשיבים: "ויזבח צאן ובקר לרוב" כתיב [נאמר], ועובדיה לא הוה ספיק [לא היה מספיק] לבדו לשחוט עבור כולם.

ומקשים עוד: ודלמא [ושמא] מאותם שבעת אלפים אנשים כשרים שהוזכרו בכתוב זבוח [שחטו], דכתיב [שנאמר]: "והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל" וגו' (מלכים א יט, יח)! ומשיבים: האנשים הללו טמורי הוו מיטמרי [מתחבאים היו] מפני אימתה של איזבל, ובוודאי לא היו שם כדי לשחוט.

ושואלים בדרך אחרת: ודלמא גברי [ושמא אנשיו] של אחאב הוו מעלו [היו מעולים וכשרים], שאמנם אחאב עצמו עבד עבודה זרה, אבל האנשים שאיתו לא עשו כן, ומשחיטתם אכל יהושפט! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך], דכתיב [שנאמר]: "מושל מקשיב על דבר שקר — כל משרתיו רשעים" (משלי כט, יב).

ושואלים מצד אחר: ודלמא גברי [ושמא אנשיו] של יהושפט נמי לא הוו מעלו [גם כן לא היו מעולים], שגם הם היו רשעים, ולכן זבוח גברי [ממה ששחטו אנשיו] של אחאב אכול גברי [אכלו אנשיו] של יהושפט, זבוח [וממה ששחט] עובדיה אכל יהושפט עצמו!

ודוחים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] שאנשיו של יהושפט היו רשעים, שכן ממה שנאמר "מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים", אנו יכולים ללמוד לצד השני: הא [הרי] אם מושל מקשיב לדבר אמת — משרתיו צדיקים.

ושואלים: ודלמא [ושמא] כך עשו, זבוח גברי [ממה ששחטו אנשיו] של אחאב — אכל אחאב וגבריה [ואנשיו], זבוח גברי [ממה ששחטו אנשיו] של יהושפט אכל יהושפט וגבריה [ואנשיו]!