ומסבירים: הכי קאמר [כך הוא אומר], כך היא כוונת הדברים: נראין דברי רבי יהודה האוסר, לרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי — כשמצאם באשפה שבשוק, שאף רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי לא נחלק עליו אלא כשמצאם באשפה שבבית, אבל כשמצאם באשפה שבשוק מודי ליה [מודה לו] שאסור, וכן נראין דברי ר' חנינא המתיר, לר' יהודה — כשמצאם בבית שלא באשפה, שאף הוא לא חלק עליו במקרה זה.

א שנינו במשנה: הכל שוחטים ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן, שאין שחיטתם כשרה, ואפילו בדיעבד, שמא יקלקלו את שחיטתן. ומדייקים: "שמא קלקלו את שחיטתן" לא קתני [אינו שונה], אלא "שמא יקלקלו" לעתיד. אמר רבא: זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה לשחוט, אפילו אחרים רואים אותם.

עוד שנינו במשנה: וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם — שחיטתן כשרה. ומשמע — אפילו חרש שוטה וקטן, שאין בהם דעת. ושואלים: מאן תנא דלא בעינן [מיהו התנא הסבור שאין אנו צריכים] כוונה לשחיטה?

אמר רבא: שיטת רבי נתן היא, דתני [ששנה] אושעיא זעירא דמן חבריא [הקטן שבחבורת החכמים] בברייתא: זרק סכין כדי לנועצה בכותל והלכה הסכין ושחטה כדרכה בשחיטה כשרה — רבי נתן מכשיר, וחכמים פוסלין. ומוסיפים: הוא אושעיא תני לה [שנה אותה], והוא אמר לה [עליה]: הלכה כרבי נתן, שאין צורך בכוונה לשם שחיטה.

ולגופה של הברייתא שואלים: והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיהיה מוליך ומביא את הסכין על צואר הבהמה, ולא די בהולכה בלבד בדרך מעופה! ומשיבים: הכוונה שהסכין הלכה וגם באה, שחתכה במעופה, וכשפגעה בכותל ניתזה לאחור וחזרה וחתכה כדרכה.

ב אמר ר' חייא בר אבא, בעי [שאל] רבי יוחנן: בעניינים בהם יש צורך במחשבה וכוונה, האם קטן יש לו מחשבה, שכוונתו מועילה, או אין לו מחשבה?

אמר ליה [לו] רבי אמי לר' חייא בר אבא: ותיבעי ליה [ותישאל לו] לר' יוחנן השאלה ביחס למעשה, כאשר יש מעשה המוכיח את הכוונה, האם המעשה של הקטן נחשב! מאי שנא [במה שונה] מעשה דלא קא מבעיא ליה [שלא נשאלה לו] — דתנן [שהרי שנינו במשנה] במפורש: יש להן מעשה לקטנים, אולם אם כן במחשבה נמי לא תיבעי ליה [גם כן לא תישאל לו], דתנן [שהרי שנינו באותה משנה]: אין להן מחשבה!

דתנן [ששנינו במשנה]: פרי האלון, וכן הרמון או האגוז שחקקום תינוקות (ילדים), שעשו בהם בית קיבול כדי למוד (למדוד) בהן עפר, או שהתקינום לעשות אותם כף מאזנים — הרי הם טמאין כלומר, ראויים לקבלת טומאה, כדין כלים גמורים. למרות שאם מצאו קליפת אגוז, שאינה מקבלת טומאה, וחשבו להשתמש בה למדידה — אינה מקבלת טומאה, כמו שהוא באדם בוגר. וטעם הדבר מפני שיש להן לקטנים מעשה, שאם עשו מעשה המוכיח כוונה הריהו בר תוקף,