|
טקסט הדף מנוקד
וְכׇל שֶׁכֵּן הַשְׁתָּא דְּאַרְחִיקוּ לְהוּ טְפֵי
אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף רַבִּי עֲקִיבָא הִיא דְּתַנְיָא כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לֶאֱסוֹר לָהֶן בְּשַׂר נְחִירָה שֶׁבַּתְּחִלָּה הוּתַּר לָהֶן בְּשַׂר נְחִירָה מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ נֶאֱסַר לָהֶן בְּשַׂר נְחִירָה וְעַכְשָׁיו שֶׁגָּלוּ יָכוֹל יַחְזְרוּ לְהֶתֵּירָן הָרִאשׁוֹן לְכָךְ שָׁנִינוּ לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר בְּשַׂר תַּאֲוָה לָא אִיתְּסַר כְּלָל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר בְּשַׂר נְחִירָה לָא אִישְׁתְּרִי כְּלָל בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הַיְינוּ דִּכְתִיב וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר אֶלָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא מַאי וְשָׁחַט קָדָשִׁים שָׁאנֵי בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הַיְינוּ דִּכְתִיב הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם אֶלָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא מַאי הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם יִנָּחֵר לָהֶם מִיבְּעֵי לֵיהּ נְחִירָה שֶׁלָּהֶן זוֹ הִיא שְׁחִיטָתָן בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הַיְינוּ דִּתְנַן הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ וְהַנּוֹחֵר וְהַמְעַקֵּר פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת אֶלָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא אַמַּאי פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת הוֹאִיל וְאִיתְּסַר אִיתְּסַר בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר בְּשַׂר תַּאֲוָה לָא אִיתְּסַר כְּלָל הַיְינוּ דִּכְתִיב אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ אֶלָּא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל צְבִי וְאַיָּל גּוּפֵיהּ מִי הֲוֵי שְׁרֵי כִּי אֲסַר רַחֲמָנָא בְּהֵמָה דְּחַזְיָא לְהַקְרָבָה אֲבָל חַיָּה דְּלָא חַזְיָא לְהַקְרָבָה לָא אֲסַר רַחֲמָנָא בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה אֵבְרֵי בְּשַׂר נְחִירָה שֶׁהִכְנִיסוּ יִשְׂרָאֵל עִמָּהֶן לָאָרֶץ מַהוּ אֵימַת אִילֵּימָא בְּשֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ הַשְׁתָּא דָּבָר טָמֵא אִישְׁתְּרִי לְהוּ דִּכְתִיב וּבָתִּים מְלֵאִים כׇּל טוּב וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב כֻּתְלֵי דַּחֲזִירֵי בְּשַׂר נְחִירָה מִבַּעְיָא אֶלָּא לְאַחַר מִכָּאן וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם בְּשֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ כִּי אִשְׁתְּרִי לְהוּ שָׁלָל שֶׁל גּוֹיִם דִּידְהוּ לָא אִישְׁתְּרִי תֵּיקוּ אָמַר רַבָּה שַׁנֵּית הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין בַּכֹּל שׁוֹחֲטִים מַאי מְשַׁנֵּית לֵיהּ וְכִי תֵּימָא בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה הָא דּוּמְיָא דְּהָנָךְ קָתָנֵי אִי הָנָךְ בְּשׁוֹחֲטִין הַאי נָמֵי בְּשׁוֹחֲטִין וְאִי הָנָךְ בְּנִשְׁחָטִין הַאי נָמֵי בְּנִשְׁחָטִין אֶלָּא אָמַר רָבָא הַכֹּל שׁוֹחֲטִין חֲדָא לְאֵתוֹיֵי כּוּתִי וַחֲדָא לְאֵתוֹיֵי יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה בֵּין בְּרֹאשׁ הַגָּג בֵּין בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה בַּכֹּל שׁוֹחֲטִין בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר וְהַמְּגֵירָה אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל פְּגַם וְשַׁדַּר פְּגַם וְשַׁדַּר שְׁלַחוּ לֵיהּ כִּמְגֵירָה שָׁנִינוּ תָּנוּ רַבָּנַן רש"י
וכל שכן השתא. כשגלו: לאסור להם בשר נחירה. כדכתיב בההוא קרא דכי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו': שבתחלה. במדבר: הותר להם בשר נחירה. מהאי קרא נפקא ליה דכתיב כי ירחק וזבחת מכלל דעד השתא לא נצטוו על הזביחה: ועכשיו שגלו. רב יוסף קאמר ליה: בשר תאוה לא איתסר כלל. וקרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו (ויקרא יז) בקדשים כתיב והאי דכתיב (דברים יב) בכל אות נפשך תאכל בשר לאו לאורויי היתירא בבשר תאוה אתא אלא כדדריש ליה רבי אלעזר בן עזריה בפרק כסוי הדם (לקמן דף פד.) לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון וכי ירחק וזבחת בא להזהיר על השחיטה כשיכנסו לארץ ואע''ג דקרא בפסולי המוקדשין שנפדו על ידי מומין משתעי כדמוקמינן בבכורות (דף לב.) אפילו הכי גמרינן חולין מינייהו כדאמרינן בפ''ב (לקמן דף כח.) מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשי' מה פסולי המוקדשים בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה וצבי ואיל חולין נינהו: בשר נחירה לא אישתרי כלל. הילכך לא תלה הכתוב בביאת הארץ אלא היתר בשר תאוה וזביחה דכתיב בהאי קרא לאו בביאת הארץ נתלית אלא אורחא דקרא למכתב זביחה באכילת בשר אי נמי למאי דדרשינן בבכורות (ד' טו.) וזבחת ואכלת אין בפסולי המוקדשין שנפדו אלא היתר זביחה ואכילה ולא גיזה ועבודה אי נמי לאסור שחיטת חולין בעזרה כדדרשינן ליה בקדושין (דף נז:) כי ירחק וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום: ושחט. אלמא נצטוו על השחיטה באהל מועד שבמדבר: ונתנבלה. כגון על ידי פגימת סכין או שהייה או דרסה: והנוחר. מדעת ולשון נחירה שקורעה לאורכה מנחיריה ועד החזה: והמעקר. סימנין ובחיה קאי דטעונה כסוי כגון צבי ואיל: פטור מלכסות. דכתיב אשר יאכל ושפך וכסה בראוי לאכילה הכתוב מדבר ואפילו מאן דמחייב כסוי בשוחט ונמצאת טרפה הכא מודה דשחיטה מיהא בעינן דגמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ והתם שחיטה כתיב בפרק כסוי הדם (לקמן דף פה.): אלא לר' עקיבא. על כסוי הדם במדבר נצטוו ונחירתן היתה שחיטתן והנוחר בזמן הזה נמי נבעי כסוי: אך כאשר יאכל. עכשיו צבי ואיל בטומאה כן תאכלנו לבקר וצאן משתכנסו לארץ שאע''פ שאני מטעינן שחיטה לחולין משתכנסו לארץ כקדשים של עכשיו אין צריכין ליאכל בטהרת הקודש אלא כצבי ואיל של עכשיו שהטמא והטהור אוכלין בקערה אחת אלא לר' ישמעאל כו': כי אסר רחמנא. בשר תאוה במדבר: שהכניסו ישראל. אליבא דר' עקיבא מהו לאוכלן אחר כניסתן מי אמרינן כי אסר רחמנא בשר נחירה לאחר ביאה הני מילי לנחור אחרי כן לאכול אבל הנחורות ובאות מן המדבר הואיל ובשעת נחירתן היתר היתה תו לא מתסרי או דלמא לא שנא ודרוש וקבל שכר הוא שצריכין אנו לעמוד על האמת ואע''פ שכבר עבר: כתלי דחזירי. חזירים יבשים שקורין בקינ''ש: ובתים מלאים כל טוב וגו'. סיפיה דקרא ואכלת ושבעת: אלא לאחר מכאן. דהיינו בשבע שחלקו דלא שרא להו רחמנא טומאה אלא בשעת שלל כדכתיב (דברים כ) ואכלת את שלל אויביך וגו' שבע שנים כבשו ושבע שנים חלקו כדאמרי' בפרק אין נערכין (ערכין דף יב:): שלל של עובדי כוכבים. כדכתיב (שם ו) אשר לא מלאת וכתיב נמי את שלל אויביך: שנית הכל שוחטין. ומוקמת לה בנשחטין כדאמרן הכל טעונים שחיטה ואפי' עוף: ולעולם שוחטין. נמי מוקמת ליה כדאמרן דאשמעינן דאע''פ שגלו לא חזרו להיתירן הראשון ואין בשר נאכל אלא בשחיטה: וכי תימא בין בצור כו'. דלאו בנשחטין אתא לאורויי אלא בשוחטין: אלא אמר רבא. כולה בשוחטין והכל שוחטין תרתי דתני במתני': חדא לכותי וחדא למומר. כדאמרן בריש פירקין (דף ג.): בין בלילה. כשאבוקה כנגדו כדאוקימנא (לעיל דף יג:): בין בראש הגג. ולא חיישינן דלימרו לצבא השמים עולה לשחוט: בין בראש הספינה. ואע''ג דתנן לקמן (דף מא.) אין שוחטין לתוך ימים בראש הספינה שרי דמוכחא מילתא דלנקר ספינתו הוא צריך: פגם ושדר פגם ושדר. עשה בסכין פגימות הרבה שאינן דומות זו לזו ושדר לא''י לידע איזו אסורה ואיזו כשרה כן עשה פעמים ושלש: שלחו ליה. סימן זה יהא לך בפגימות: כמגירה שנינו. שפגימותיה מכוונות לעומקן ויש לפגם שני עוקצים כשאתה מוליך צפרנך מסוף הסכין לראשה צפרנך חוגרת בעוקץ של צד הראש וכשאתה בודק מראשה לסופה צפרנך חוגרת בעוקץ של סופה:
תוספות
וכל שכן השתא דארחיקו להו טובא. לספרים דגרסי באלו הן הלוקין (מכות דף יט.) לעולם לא קידשה לעתיד לבא אם כן לר' ישמעאל הותרו הבמות וקשה דאם כן מאי קאמר הכא לר' ישמעאל דארחיקו להו טפי אדרבה אקריבו להו טפי כיון דהותרו הבמות: רבי עקיבא סבר בשר תאוה לא איתסר כלל. תימה מנא ליה הא דלמא מר. אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וי''ל אי לרבי עקיבא מיתסר בשר תאוה אם כן היכי הותרה להם בשר נחירה דבקדשים מודה דבעיא שחיטה כדמשמע בסמוך ואי בצבי ואיל הא בקרא דדרשינן מיניה היתר נחירה כתיב בקר וצאן כדכתיב כי ירחק ממך וזבחת מבקרך ומצאנך מכלל דמעיקרא לא בעו זביחה ומיהו קשה דהוה ליה לאוקומי קרא דהיתר נחירה בבעלי מומין דלא חזו להקרבה: כי אישתרי שלל של עובדי כוכבים דידהו לא אישתרי. לא גרסינן או דלמא לא שנא דהלשון היה משמע שהיה מסתפק אי אישתרי כתלי דחזירי דידהו אי לא וזה אינו דמתחלה לא נסתפק מכתלי דחזירי דידהו או במה שנחרו כשבאו אלא במה שנחרו במדבר בהיתר והש''ס הקשה לו דאפי' דבר טמא אשתרי להו כלומר דאפילו לנחור בתחלה הם מותרים כל שכן מה שנחרו קודם ומשני דלמא שלל של עובדי כוכבים אישתרי להו ולא דידהו ולכך אסור לנחור והשתא שפיר מיבעיא לן במה שנחרו בהיתר.:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|