הלוא רק מחתך בעפר הוא נחשב, שהבהמה כבר נפסלה קודם לכן להקרבה, ואין חייבים על כך משום שוחט קדשים בחוץ! אמר רב פפא: הכא [כאן] בברייתא זו בחטאת העוף עסקינן [עוסקים אנו], שבשחיטת סימן אחד כבר מתחייב עליה משום שחיטת חוץ, כך דכולהו בהדי הדדי קאתי [שכולם, כל האיסורים, בבת אחת הם באים] בשחיטת הסימן ראשון.

ומקשים: מכדי [הרי] רב הונא כמאן אמרה לשמעתיה [כדעת מי אמר את שמועתו זו]? כדעת עולא, שאמר: עשה מעשה בבהמת חבירו לעבודה זרה — אסרה, ועולא הרי מעשה כל דהו קאמר [מעשה כל שהוא הוא אומר], ולפי זה, בתחילת שחיטת הסימן הראשון כבר נאסרה, וכשהוא גומר את השחיטה בחוץ — מחתך בעפר הוא!

ומתרצים: אלא יש לומר שברייתא זו עוסקת אפילו בבהמה, ובאומר השוחט שבגמר זביחה (השחיטה) הוא עובדה את העבודה זרה, ולא קודם לכן, וכך מתחייב על שלוש העבירות כאחת.

ומקשים: אי הכי [אם כך], מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] הזכירה הברייתא חטאת? לישמעינן [שישמיע לנו] דין זה בכל זבח!

אלא אמר מר זוטרא משמיה [משמו] של רב פפא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בחטאת העוף. ומה שהקשינו, שלשיטת רב הונא די במעשה כל שהוא לשם עבודה זרה כדי לאסור את העוף, ונמצא שכשהוא גומר את השחיטה כבר נאסרה — יש לתרץ שמדובר כגון שהיה חצי הקנה של העוף פגום עוד לפני שחיטה, והוסיף עליו בשבת שחיטה כל שהוא בחוץ לשם עבודה זרה, ובכך גמרו, ונמצא דכולהו בהדי הדדי קאתיין [שכולם, כל האיסורים, בבת אחת הם באים].

אמר רב פפא: אי לאו דאמר [אם לא שאמר] רב הונא שדי ששחט בבהמה סימן אחד לשם עבודה זרה כדי לאוסרה, לא הויא [לא היתה] הברייתא בענין חטאת תיובתיה [קושיה עליו], שיכולים היינו להסביר: מאי [מהו] מעשה שאמר עולא שאוסר את הבהמה — מעשה רבה [גדול], שרק אם גמר את השחיטה לעבודה זרה, אסרה, ונמצא שבאותה שעה היה מתחייב על שלושת האיסורים כאחד, וכדברי הברייתא.

ועוד אמר רב פפא: אי לאו דאמר [אם לא שאמר] רב הונא שהשוחט בהמת חברו לעבודה זרה אסרה, לא הויא [לא היתה] הברייתא בענין חטאת תיובתיה [קושיה עליו], שיכולים היינו להסביר: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שאין החטאת נאסרת בתחילת השחיטה — מפני שדידיה מצי אסר [את הבהמה שלו יכול לאסור], דחבריה לא מצי אסר [את של חבירו אינו יכול לאסור], ובחטאת, הנהנים מבשרה הרי הם הכהנים. ואומרים: לשם מה להשמיענו דברים אלה?

פשיטא [פשוט שכן הוא]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כיון דקני ליה [שקנה אותה את הבהמה] לשם כפרה שלו — כדידיה דמיא [כשלו היא נחשבת], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאינה נחשבת כשלו ממש.

ובניגוד לרב הונא שאמר כי השוחט בהמת חבירו לעבודה זרה אסרה (סימן לשמות האמוראים: נע"ץ — רב נ חמן, רב ע מרם, רב י צ חק) רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי [אומרים]: אין אדם אוסר דבר שאין שלו.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודה זרה — חייב שלש חטאות, ואוקמינן [והעמדנו] ברייתא זו בחטאת העוף ובחצי קנה פגום מתחילה, והוסיף עליו כלשהו בשחיטה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] בחטאת העוף הוא שמדובר, מפני דכולהו בהדי הדדי קאתיין [שכולם, כל האיסורים, בבת אחת הם באים],