הערות

 1.  המנחת חינוך תעב והאחיעזר סימן ז אות ז כתבו, שבכל טריפה יש גם איסור נבילה, אך אין לוקים שתים על טריפה, משום שהריבוי לטריפה מהמילה "כל" האמורה בנבילה, אינו כתוב מפורש.

 2.  תוס' לז ב, ולפי ביאור המאירי, בחולין עא א.

 3.  לקמן נד א.   4.  רמב"ם שחיטה י יג.

 5.  רמב"ם הלכות שחיטה פרק י

 6.  בימינו יש סוגי מכות ופציעות שלפי חז"ל הן טריפה, ואם אירעו לאדם, היה אפשר [בזמן הגמרא] להעיד עליו שהוא מת בתוך שנים עשר חודש, ולהתיר את אשתו, ואילו בימינו הרופאים מנתחים ומרפאים, ולכן אי אפשר להתיר את אשתו על סמך עדות שכזו, ואילו לגבי דיני טריפה, דין הבהמה הוא כדין טריפה, גם אם יש לה רפואה כיום. וכתב החזון איש [יו"ד ה ג]: אין לתמוה על זה. דבאמת ברא הקב"ה רפואות אף לטריפות, אלא שלא נתגלו בכל דור ודור ובכל מקום ומקום. ויש אשר נתגלו, וחזרו ונשכחו, והכל מסודר מאת הבורא, ברוך הוא, בראשית הבריאה. ונמסר לחכמים, לקבוע הטריפות על פי רוח קדשם שהופיע עליהם. והנה, היה צריך להקבע דיני הטריפות לדורות בב' האלפים [שנים של] תורה, כדאמר במסכת עבודה זרה ט ב [שששת אלפי שנה של שנות העולם נחלקים לשלש תקופות: הראשונה, שנות "תוהו", ללא תורה. השניה, אלפיים שנות תורה, שבאותן שנים נקבעו ההלכות לכל הדורות. ואלפיים שנות משיח, שראויות להתגלות המשיח], וכדאמר במסכת בבא מציעא פו א, רבי ורבי נתן סוף משנה, רב אשי ורבינא סוף הוראה. ואין לנו תורה חדשה אחריהם ! והיו קביעות הטריפות, כפי השגחתו ית' בזמן ההוא. ואותן המחלות שהיו "פרוונקא דמלאכא דמותא" [שלוחי מלאך המות] בזמן ההוא, שלא נתן אז הקב"ה רפואת תעלה להן, המה הטריפות שאסרה תורה, בין בזמן ההוא ובין בזמן של הדורות הבאים. שמסר הקב"ה את משפטי התורה שלהן לחכמי הדורות ההם !

^[7] מסקנת הגמרא לעיל בדף לב ב, לפי רבא, שיש לשנות במשנתנו, במקום "אלו טרפות", אלו אסורות: יש מהן נבלות, ויש מהן טרפות. ולפי מסקנת רבא, פסוקת הגרגרת היא נבלה, מפני שאי אפשר לקיים בה שחיטת שני סימנים. וכתב שם רש"י: ויש מהם נבלות, כגון נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת, דאיתרע מקום שחיטה דידהו. והאחרונים שם הקשו: מנין שנקובת הוושט היא נבלה? והרי הגמרא דיברה רק על פסוקת הגרגרת, שהיא נבלה לפי שאין לשחוט בה שני סימנים, אבל נקובת הוושט, שאפשר לקיים בה שחיטה בשני סימנים, יתכן שהיא טרפה ככל הטרפות [פרי מגדים יו"ד סימן לג ס"ק ה' בשפ"ד, ורע"א בתשובתו בסימן כ"ז]. ורע"א מוכיח שדעת רבינו תם והרא"ש שנקובת הוושט היא טרפה. ובתוספות הרא"ש שהודפס לאחרונה מצינו שהוא חולק על רש"י במפורש. וכתב הבית הלוי, שרש"י הבין מלשונו של רבא שאומר "יש מהן נבלות" בלשון רבים, שיש מהן שתי נבלות, ואף נקובת הוושט נבלה היא. ורבא הוכרח לומר כן, כדי ליישב את סדר המשנה שהביאה בהתחלה את נקובת הוושט, ואחר כך פסוקת הגרגרת ואחר כך טרפות אחרות, ואם נקובת הוושט היא טרפה, לא היתה המשנה מפסיקה בינה ובין שאר הטרפות וכותבת ביניהם פסוקת הגרגרת שהיא נבלה, אלא היתה כותבת את פסוקת הגרגרת בתחילה. וכתב הבית הלוי, שלפי זה, רק לפי תירוצו של רבא יש הכרח לומר שנקובת הוושט היא נבלה. אבל לפי תירוצו של רבי יוחנן שם, האומר שאין לשנות את לשון המשנה כאן, כי המשנה מונה רק את הטרפות, והיא סוברת כשיטת רבי עקיבא קודם שחזר בו, שוב אין צריך לומר שנקובת הוושט היא נבלה [בית הלוי ח"ב סימן כ"ב אות ג']. ומסביר בית הלוי, שלדעת רבא ניתנה הלכה למשה מסיני, שלא מועילה שחיטה אלא בסימנים שלמים, ולא בסימנים שיש בהם טרפות [ביה"ל ח"ב סימן כ' אות ג]. עוד כתבו האחרונים, שגם בזמן הזה, שלא נוהגים דיני טומאה וטהרה, יש לנו נפקא מינה לדינא בין נבלה לטרפה, שאם שחט שלא כדין, ונתנבלה הבהמה, מותר לשחוט את בנה באותו יום. ואם השחיטה היא שחיטה כשרה, אלא שהבהמה היא טריפה, אז אסור לשחוט את בנה באותו יום. ב"ח יו"ד סימן כ"ז. ועיין שם בדרישה. ויש אחרונים שכתבו עוד נפקא מינה, שאם הבהמה טריפה, מותר למכור את כולה לגוי, אך אם היא נבלה, אסור למכור לגוי בני מעיים שלה, משום איסור אבר מן החי. תורת חיים דף כ' ד"ה אמר זעירי. ויש חולקים וסוברים שמותר למכור בני מעיים של נבלה לגוי, עיין לעיל לב ב.

^[8] הרמב"ם [שחיטה ג יט] סובר שנקובת הוושט נחשבת לנבילה אפילו מחיים.

^[9] כתב הרשב"א במשמרת הבית, שגם במקום שהתרפאה הטריפה הרי היא אסורה לעולם, וכמבואר בגמרא לקמן בתחילת פרק בהמה המקשה שלטריפה אין היתר. ומבאר החזון איש [יד ב] שאיסור הטריפה נובע מכח מה שאירע בה כשנטרפה, ולא משום היותה טריפה עתה, ולכן גם כשהתרפאה ואינה עוד טריפה, היא נשארת באיסור טריפה. וכן כתב האבני נזר [יו"ד כג], לבאר את שינוי הלשון בין נקובת הוושט ובין ניקב המח, שלא נקט התנא "ניקבה הוושט" כמו "ניקב המח" אלא נקט "נקובת הוושט", לומר שיש לחלק ביניהם. כי בעוד שניקב המח פסול הטריפה הוא מחמת שאירע הנקב במח, הרי בניקבה הוושט הפסול הוא רק בשחיטה, שלא מועילה שחיטה לנקובת הוושט, אך אין ניקוב הוושט כשלעצמו מטריף אותה, ולכן היא נבילה ולא טרפה [אך ביאור זה מתאים רק לשיטות שהיא נבילה, עיין בהערה הקודמת].

^[10] ואם ניטל הלב, נחלקו רבותינו הראשונים אם היא טריפה או נבילה. התוס' כאן כתבו שהיא טריפה, ואילו הרמב"ן לקמן נו כתב שהיא נבילה. ובשו"ת חכם צבי [עד א] דן בשאלה כאשר באו שני עדים והעידו שלא נמצא הלב בתרנגולת שחוטה, האם יש לסמוך על עדותם, או שבהכרח הם טועים ואבד הלב או אכלו חתול. ומסיק החכם צבי שבלי לב אין אפשרות לתרנגולת לחיות, ולכן ודאי הדבר שהעדים טועים והתרנגולת כשרה. אך הפליתי [סימן ו] סובר שיתכן והלב ניטל ואבר אחר מילא את תפקידו במקומו, ולכן התרנגולת טרפה. אך החזון איש [ד יד] הכריע כפי החכם צבי, כי אם אבר אחר מילא את מקום הלב, הרי הוא עצמו נחשב ללב, ואין כאן פסול של ניטל הלב, שאין הלב נפסל השינוי התואר!

^[11] ההמסס ובית הכוסות - הם שני איברים השייכים למערכת העיכול של הבהמה. המזון שאוכלת הבהמה נכנס תחילה לוושט, היורדת לכרס. בכרס עובר המזון עיכול ראשוני, ולאחר מכן הוא עובר ל"בית הכוסות", ומשם ל"המסס", כדי לעבור עוד שני תהליכי עיכול. ומשם הוא מגיע לקיבה.

^[12] בגמרא לקמן נד א מבואר ש"זה הכלל" בא לרבות "שב שמעתתא" שהן "שבע שמועות" שמנו אותן האמוראים בעניני טרפות, אך מוסיפה הגמרא ואומרת: וכי להוסיף על הטרפות יש ?! אין לך אלא מה שמנו חכמים! ומשמע מדברי הגמרא הללו שאין להוסיף על הטריפות שנאמרו במשנה ובשמועות האמוראים. ולפי זה, תמה הגרי"ז על המעשה [בכורות כח ב] בפרה שניטלה האם [הרחם] שלה, והאכילה רבי טרפון לכלבים [דהיינו שפסק שהיא טריפה] ובא מעשה לפני חכמים ביבנה, והתירוה, לפי שאמר תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאה ממצרים שאין חותכין האם שלה, בשביל שלא תלד [והיינו, שהיו נוטלים את הרחם שלהם כדי שלא יילדו במקום אחר פרה וחזיר משובחים כמו במצרים, ומוכח שגם אחר נטילת האם יכולה הפרה לחיות, ולכן היא כשרה]. וטוען הגרי"ז, אם היתה קבלה בידי רבי טרפון שהיא טריפה, איך התירוה חכמים על סמך עדותו של תודוס הרופא שהיא יכולה לחיות, והרי כל שקבעו חכמים שהיא טריפה, הרי היא טריפה גם אם נתבאר בחכמת הרפואה שהיא חיה, כמבואר ברמב"ם [שחיטה י יג] שאין לנו אלא מה שמנו חכמים בהלכות טרפה, כמו שנאמר, "על פי התורה אשר יורוך". ואם לא היתה קבלה בידי רבי טרפון שהיא טריפה, הרי גם אם היתה עדות של הרופאים שהיא מתה הוא לא היה יכול להטריפה, כיון שאין לך אלא מה שמנו חכמים בטריפות. וביאר, שלרבי טרפון לא היתה קבלה מיוחדת על ניטלה האם, אלא שהוא היה סבור שמקרה זה נכלל בדברי המשנה "כל שאין כמוה חיה, טרפה". ואילו חכמים הכשירוה על סמך עדותו של תודוס הרופא. וסמך לכך הם דברי הרמב"ם שפסק [שחיטה ח כג] שאם ניטל הלחי העליון הרי היא טריפה, וכתב הכסף משנה שהרמב"ם בתשובתו הסביר שאין זו הוספה על הטריפות אליו שהיות ובודאי לא תחיה, הרי זה נכלל בדברי המשנה "כל שאין כמוה חיה, טרפה".