ואי פסיק ניביה. הגיד:

עד דאיעכול איעכולי כלומר מחמת חולי. קורדינאה מאותו מקום:

כל בעלי אומניות עומדים מפניהם ושואלין בשלומן. כלומר אמרי' התם במסכת תענית גונבי עלי וקוצעי קציעות^א)לפנינו בתענית דף כח. גבי גונבי עלי ליתא כלל דבעלי אומניות עומדין מפניהם רק כ"ה בבכורים פ"ג מ"ג וצ"ע. כל בעלי אומניות עומדין מפניהם ושואלין כו' ומה הן גונבי עלי גזר ירבעם הרשע שלא יהא שום בר אדם שיוליך בכורים לירושלם והיו נוטלין עלי ובכורים בתוכו ועליהן קציעות וכשמגיעין אצל פרסדאו' אומרין להיכן אתם הולכין אומרין לעשות שני עיגולי דבילה במכתש שלפנינו וכשעוברין מפרסדאות נוטלין הבכורים ומעטרין אותם בסלין וכן עושין מן העצים לצורך המערכה עושין אותן כמין סולמות (ואומרין) כשמגיעין אצל פרסדאות [אומרין] לאנה אתם הולכים [ואומרין] להביא שני גוזלות משובך שלפנינו ומפניהם עומדין בעלי אומניות. ולא היא אלא כדי שלא יהו מכשילן לעתיד לבוא. כלומר אין עושין להן כבוד יותר מת"ח אלא כדי שלא יהו מכשילן לעתיד לבוא שיהו באין בפעם אחרת. אמר רב נחמן כסלע כיותר מכסלע כלומר מה דאמרינן נקדרה כסלע טרפה מכרס החיצונה כסלע יותר מכסלע וטרפה:

כאיסר יותר מכאיסר. כלומר מה דאמרינן מגרגרת עד כמה תחסר ותהא כשרה עד כאיסר האיטאלקי אי חסרה כאיסר טרפה כיותר מכאיסר. אלמא קסבר רב נחמן עד ולא עד בכלל איסר האיטלקי איסר גדול הוא:

איתיביה רבא לרב נחמן. חבל היוצא מן המטה כו' מטה של חבלים לסוף הסירוג משייר חתיכת חבל והכי קאמר מטה של חבלים שנטמאת בטומאה שמטמאה באהל חבל היוצא ממנה עד חמשה טפחים אינו מקבל טומאה דלית ביה ממש. לאו חמשה כלמטה כלומר חמשה כשלשה כארבעה לקולא וש"מ עד ועד בכלל. לא חמשה כלמעלה עד ולא עד בכלל חמשה כששה לחומרא. ת"ש מחמשה עד עשרה טמא כלומר דהתם ודאי דבר חשוב הוא וצריכין לקשור ממנו שום דבר כגון שקנה טלה או שום בהמה דקה קושרו בו אבל יותר מעשרה ארוך ביותר ומחשבינן ליה כמאן (דגון) דחתיך ושרי מאי לאו עשרה כלמטה וש"מ עד ועד בכלל לא עשרה כלמעלה. מתיבי הדקין שבכלי חרס הן וקרקעותיהן כו' קרקעותיהן אלו השוליים:

שלא מסומכין כלומר יושבין לבדם שאין סומכין אותם שיעורן בכדי סיכת קטן. עד לוג כו' אם היה טמא אפי' החזיק לוג עד שלא נשבר ועכשיו מחזיק בכדי סיכת קטן טמא:

אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני ת"ח. פירש"י ז"ל כשעושים מלאכת אחרים, ולשון "רשאין" הזקיקו לכך, ובמס' קידושין פ"ק אפילו עוסקי' במלאכתם, דקאמרינן מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בו חסרון כיס, מכאן אמרו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני ת"ח, ואי ס"ד בשל אחרים פשיטא שלא ניתן למחול, ובשל עצמן היה להם ללמד שפטורין, אלא רשאין לאו דוקא ובשל עצמן עסיקי', וי"ל לעולם בשל אחרים ואלו היה חייבין לעמוד במלאכ' עצמן דהידור אף כשיש בו חסרון כיס משמע אף כשעושין מלאכת אחרים חייבין, אלא מתוך שבמלאכת עצמן פטורים במלאכת אחרים אינם רשאין.

גופא אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה והני מילי דאיעכול ניביה אבל לא איעכל ניביה כשרה. זו גירסתן של רבותינו הגאונים ז״ל וכך היא כתובה בהלכות רבינו אלפסי ז״ל. ולפי גירסא זו קשיא לן בהא טובא, חדא, דאם כן מחלקותן דר' יוחנן וריש לקיש אפילו באיעכול ניביה הוא ובכי הא דשרי ר' יוחנן, והילכתא כריש לקיש, דהא קיימא לן דבאיעכול ניביה טריפה, וכדאפסיקא הילכתא בהדיא לקמן (חולין נז, ב) דאמר ליה רבי יהושע בן לוי לר' יוסי בן נהוראי הלכה רווחת בישראל היא שמוטת ירך בעוף טריפה, ואם כן אמאי לא מני להא בפרק החולץ (יבמות לו, א) בהדי הני תלת דפסק רבא הילכתא כריש לקיש במקום ר' יוחנן, ועוד דר' יוחנן גופיה הוא דסבר לה הכי לקמן (שם) דאמרינן אמר ר' חייא בר אשי שמוטת ירך בעוף טרפה וכן אמר ר' יוחנן שמוטת ירך בעוף טרפה, ואם כן קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן, ואם תאמר דלא אמר ר' יוחנן אלא בעוף הואיל וחיותו מועט אבל בהמה לא. לא היא, דאדרבה לפי שיטת שמועתינו דלקמן משמע להפך דבבהמה ליכא מאן דפליג [אלא] בעוף הוא דאיכא מאן דאמר כשרה. ותדע שהרי רב יהודה אמר רב בבהמה ובעוף הוא דקאמר איפכא משמיה דרב בעוף כדאמרינן אמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, וכולה שמעתתא בהכי רהטא דמשמע דדוקא קאמר עוף ולא בהמה, ועוד דכי אקשי ליה רבי אבא לרבי ירמיה דיתיב ובדיק בצומת הגידין, אמר ליה והא אמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, ואהדר ליה אנא מתניתין ידענא, דתנן (לקמן חולין עו, א) בהמה שנחתכו רגליה מהארכובה ולמטה טריפה, וכן שניטל צומת הגידין, ואמר רב עלה וכן בעוף, אם איתא דרב הונא אמר [רב] כי נקט עוף לרבותא נקטיה, כלומר וכל שכן בבהמה דחיותה וכחה גדול דכשרה, אם כן למה הוצרך ר״י להאריך ולומר ואמר רב עלה וכן בעוף, דכיון דשמעינן בבהמה כל שכן בעוף, ועוד רבי אבא מאי קא מקשי, אטו רבי אבא מתניתין לא שמיעאט ליה, אלא ודאי אית לן למימר דאפילו מאן דמכשיר בעוף טריף בבהמה, וטעמא דמילתא בעוף דפורח ואינו נשען כל כך על ירכו אין טרפותו מחמת שמוטת ירכו גדול כבהמה שנשענת על ירכו ומכבדת עליו מתוך כך כאבה רבה ומתה. והגירסא הנכונה כמו שנמצאת בנוסחאות שלנו, והכי גרסינן אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה ורבה אמר כשרה, ואי איפסיק ניבה טרפה. והלכתא אפילו נפסק ניבה כשרה עד דמתעכל איעכולי, בהכי איפרוקו להו כולה קושי' דרב מתנה אפילו בלא איעכול ולא איפסיק טריף, ובכהאי גוונא הוא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש, והלכתא כר' יוחנן דלבא איעכול כשרה, וכדפסק תלמודא בהדיא הכא דכשרה עד דאיעכול ניביה, וההיא דלקמן נמי רבי יהודה אמר רב בדאיעכול נמי מיירי מדלא נקט הכא ולימא וקא מיפלגי בדרב יהודה אלא דרב מתנה לחוד ודרבי יהודה לחוד, והיינו נמי דפסיק ר' יוחנן לקמן (חולין נז, ב) שמוטת ירך בעוף טרפה. ונראה לי שיש על גירסא זו ראיה מוכרחת מדאמר ר' יוחנן חזא תנא לדרב מתנה דאתיא בזה הכלל, כלומר דאיכא למיטעי בה דדמיא לנטולי כלומר ותנא אלו טרפות כלומר שאינה דומה דלאו נטילה ממש היא, ואהדר לה לריש לקיש דליכא מאן דטעי בהא דלא לנטולי דמיא ולא לנקובי דמיא ולא לפסוקי דמיא, ואם איתא דבאיפסוק ואיעכול קא מיירי רב מתנה ודאי לפסוקי ולנטולי דמי ותרווייהו איתנהו, דהא איפסיקו ניביה ואינטילו דהא איעכול, ולדברי הכל באלו טרפות דמתניתין היא, אלא בדלא איפסיק ולא איעכול פליגי, ומשום הכי קאמרי דלא דמי לחד מינייהו, ואם תאמר אם כן היאך הקשינו ממנה בריש פירקין (חולין מב, ב) והא איכא דרב מתנה דמשמע דהלכתא הוא, דלגירסת הגאונים אתיא שפיר, אבל לגירסת הספרים שלנו קשיא, איכא למימר דרב מתנה (דהיכי) [דהיינו] בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ודאי טרפה היא, אלא דרב מתנה סבירא ליה בלא איעכול ותלמודא סבירא ליה בדאיעכול, ומשום דרב מתנה הוא מרה דשמעתא נקט ליה דרב מתנה ולא מדרב מתנה ממש קא פריך, והא דלא פריך מדר' יהודה אמר רב שמוטת ירך טרפה ולישבקיה לדרב מתנה, דלית הלכתא כוותיה, משום דגבי שמעתא דרב מתנה פליג רבה ואמר והוא דאיפסיק ניביה ועלה פסיק בהדיא תלמודא והוא דאיעכול ניביה, וגבי מימרא דרב יהודה לא איתפרש בהדיא בדאיעכול, משום הכי נקיט ליה דרב מתנה וסמיך אמאי דפסק עלה תלמודא והוא דאיעכול ניביה.

כמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי אמר זעירא כגון אתון דלא מיתחמי לכון. כלומר שלא ראיתם איסר האיטלקי שיעורו כדינרא קורדיאנא אמר אביי ומשתכחי ביני פשיט' דפומבדיתא, כתב הרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין איסר) ואנן דלא מיתחזי לן שיעורא אזלינן לחומרא. ונראה דמכל מקום אם אין שיעור הקדירה יותר מחצי רוחב עגול פי הקנה כשרה, וכדאמרינן לגבי עופות לעיל (חולין מה, א) בעופא מאי אמר ר' יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מיניה דרבי אליעזר מקפלו ומניחו על פי קנה אם חופה רוב קנה טרפה ואם לאו כשרה, אמר ר' פפא וסימנך (כעבי דבכנפיא) [כעביד בכנפיא] וההיא בנקבים שיש בהן חסרון מיירי, אלמא אפילו בעוף דחיותו מועט אזלינן לרוב פי קנה כל שכן בבהמה דחיותו גדול, וצ"ע.

אמר רב נחמן כסלע כיתר מכסלע. פירש רש״י ז״ל דאחסרון דגלגלת דאפליג בה בית שמאי ובית הלל קאי כדתנן (אהלות פ״ב, מ״ג) ובגולגולת בית שמאי אומרים כמלא מקדח והוא כסלע נירונית שהוא גדול משאר סלעים ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות, ואמר רב יהודה אמר שמואל בריש פירקין (חולין מב, ב) וכן לענין טרפה, ואמרינן בבכורות (לז, ב) בפרק על אלו מומין כמה כדי שינטל מן החי וימות, אמר שמואל כסלע, ואיכא דאמרי התם במתניתין תנא כסלע, ואשמועינן רב נחמן הכא דסלע שיעורו, סלע מצומצם וכאיסר היינו דמתניתין דכמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי, וכאן גלה לנו רבינו ז״ל דרב יהודה דאמר וכן לענין טרפה אפילו אגולגלת נמי קאי כדעת הגאונים ז״ל דאמרו דגולגלת בלא קרום נמי מטרפי בה בכסלע מיהא (דאמר ר״י וכבר כתבנו למעלה דהא) [ד]לא פריך מיניה לתנא דבי ר' ישמעאל, משום דשיעוריה דבית הלל לא מתניא בהדיא במתניתין. ואם תאמר אם כן היכי תניא סתמא במתני' נפחתה הגולגת כשירה דהוה ליה לתנא לפרושי בהדיא כמה תפחת ותהא כשרה (כדתניא) [כדתנן] בהדיא בחסרון דגרגרת כמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. ונראה לי דקושיא זו אפילו לדברי ר״ת ז״ל שפירש דרב יהודה לא קאי אחסרון דגולגלת איכא לאקשויי דכולי עלמא מיהת שפיחת רובא דגולגלת, לכאורה משמע טריפה דאפילו נחבסה ברובא טריפה וכל שכן נפחתה, ואפילו תאמר דאין אומרין בטרפות זו דומה לזה. ושמא נחבסה כאיב ליה טפי מנפחתה וכדאמרינן (לקמן חולין נה, א) בטחול דניקב טריפה וניטל כשרה ובריסוק איברים טרפה ובנטילתן או בנקיבתן כשרה, יש לומר דתנא דמתניתין פעמים נועל פעמים פותח, ותמה על עצמך בנסדקה הגרגרת דלא תנא שיעורא, ואילו לרב דוקא בנשתייר חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה, ולר' יונתן נמי דקיימא לן כותיה (בפי') [בעינן] מיהא שנשתייר בה משהו הא כולה ממש טרפה, ורבינו הרב ז״ל דדחי לה להאי סברא ואמר דרב יהודה לא קאי אחסרון דגולגלת בסלע אפילו בטפח, לפי שמעלה ארוכה, וקיימא לן דטריפה אינה חיה, והא דקתני בית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות, הכי קאמרי כדי שינטל מן החי וימות בלא בידור סימנין, והילכך לענין אהל מיהא חשבינן לה חסרה, דחסרה היא חסרון שאינו חוזר לשלמותו, אבל לענין טריפה כל היכא דאי מבדר ליה סימנין וחיתה כשרה, אבל חסרון דחוליא אי אפשר לחזור לאיתנו לעולם אפילו בבידור סימנין, והילכך אף לענין טריפה כן זו היא שיטת רבינו ז״ל, ואפילו שהענין נכון ומתקבל על הלב, שיטת רבותינו הגאונים ז״ל נראית עיקר, מדאמרינן לקמן (חולין נז, ב) אמר רב הונא סימן לטריפה שנים עשר חדש, ואותבינן עלה מדתניא סימן לטריפה כל שאינה יולדת, רשב״ג אומר משבח' והולכת וכו', רבי אומר סימן לטריפה כל שלשים יום, אמרו לו הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים, ואוקימנא לה בתנאי דתניא (לעיל חולין מה, א) ובגלגלת שיש בה נקב ארוך ואפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפין למלא מקדח, אמר ר' יוסי בן המשולם מעשה בעינביל באחת שנפחתה גולגלתה והטיל עליה רופא (חירוק) [חידוק] של קירויה וחיתה, אמר לו רבי שמעון משם ראיה ימות החמה היו [ו]כיון שירדו גשמים נכנסה בה צינה ומתה, אלמא משמע מיהא דפחיתת גולגולת לענין טריפה איתמר דאפילו על ידי בידור סימנין נמי אינה חיה, שאם אין אתה אומר כן מאי קא מייתי ראיה ר' יוסי בן המשולם מההיא שנפחתה גולגלתה, דהא על ידי רופא חיתה, ודילמא סמנין הוא דאיבדר לה, ואפילו הכי העיד עליה ר' שמעון דכיון שנכנסה בה צנה מיד מתה, ואף על גב דחזינן להו עכשיו דחיין בבידור סימנין ועל ידי הרופא ואף על פי שנפחתה הגולגולת אפילו ברובה, אין אומרים בטריפות אלא מה שמנו חכמים כנ״ל. ורבותינו בעלי התוספות ז״ל תפסו על רבינו שלמה ז״ל דאי רב נחמן אכסלע דחסרון שבגולגלת, קאי מאי עד ועד איכא התם דהא לא תנינן ביה עד כסלע, ושמואל נמי דפריש לה כמה כדי שינטל מן החי וימות, כסלע אמר ולא עד כסלע. ותירצו הם ז״ל דאשכחן כמה מקומות דאף על גב דלית בהו עד דהוי כמו עד, כאותה ששנינו בבבא מציעא (נא, ב) כמה תחסר ויהא בה אונאה, ארבע איסרין, ופריך בגמרא והתני' כמה תחסר ולא יהא בה אונאה ארבע איסרין, ומשני תנא דידן [חשיב ממטה למעלה] וכן בפרק הכונס צאן לדיר (בבא קמא סא, א) עברה גדר ארבע אמות חייב והתניא פטור ומשני תנא ברא חשיב מלמעלה למטה תנא דידן חשיב מלמטה למעלה. ונראה שרש״י ז״ל נשמר מן הקושיא הזאת בפירושו, שכך פירש אלמא קא סבר רב נחמן הא דקתני מתניתין עד כאיסר כשרה עד ולא עד בכלל, ע״כ פירש לנו רבינו ז״ל דהאי עד ולא עד בכלל לא קאי אלא אמתני', ויפה פירש ואין לנו צורך לתירוץ רבותינו בעלי התוס' ז״ל. ועוד הקשו עליו ז״ל דאם איתא דרב נחמן אחסרון דגולגלת קאי, ועלה קאמר דכסלע כיתר מכסלע לומר דסלע מצומצם קאמר, אם כן הוה ליה לקולא, ואנן הא אסיקנא בשילהי שמעתין דכל שמנו חכמים להחמיר, ועל דבר זה דחו דברי רש״י ז״ל, ונראה לי דזו אינה קושיא כלל, וכבר הרגיש בה רש״י ז״ל בעצמו, ונשמר ממנה, שהרי הוא ז״ל לא רצה לפרשה בכסלע דטומאת אהל, אף על פי שהוא עיקר מחלקותן של בית שמאי ובית הלל וכדאמרינן לעיל (חולין נב, ב) כי איתשיל לענין טומאה איתשיל. דהוה ליה בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא, ופירשה ז״ל בכסלע דלענין טריפה דייק רב יהודה מדברי בית הלל, ולענין טריפה ודאי כי משערינן ליה בצמצום להחמיר הוא. ואם תאמר דתרי גווני בחד שיעורא לא אמרינן לגבי אהל סלע שלם ולגבי טריפה דמינה דייקינן סלע מצומצם יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, לא היא דעיקר שיעוריה דהיינו כסלע הוא דדייק רב יהודה לענין טריפה, אבל זה מצומצם וזה מרווח, דהא לאו מדינא דאמרינן הכי, אלא חומר הוא שהחמירו חכמים באיסורי תורה, ודוגמתה אמרינן בשמעתין גבי חבל חמשה כלמעלה ועשרה כלמטה, ובזה נתישבו דברי רבינו שלמה ז״ל על אופניהם. ורבותינו בעלי התוספות ז״ל פירשוה לענין קדירת כרס החיצונה דאמרינן אמר גניבא אמר רבי אסי נקדרה בכסלע טריפה לכשתמתח תעמוד על טפח, ורבי חייא בר אבא פליג ואמר כסלע כשרה יותר מכסלע טרפה, ואתא רב נחמן לאשמועי דכסלע דקאמר היינו מצומצם, וסלע שלם הרי הוא כיותר מכסלע, ולדבריהם גם כן צריכין הן ז״ל לומר דלא איירי כלל בהא עד ועד, אבל בכאיסר אשמעינן דעד [ו]לא עד בכלל. ואיני יכול להולמו, דרב נחמן אמאן קאי, אי אדרב אסי, הא איהו נמי אמרה בהדיא דהא נקדרה כסלע טריפה דהא כסלע קאמר דטריפה, ואי אדרבי חייא בר אבא, ליתיה, דהא איהו יותר מכסלע טריפה קאמר, ואי למיפלג אדרב חייא ולמיפסק כרב אסי לעיל גבי פלוגתייהו, הוה ליה למימרה, ודברי רש״י ז״ל נ״ל יותר נכונים.

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ביאור ענינים שבה עם שאר דברים שנתגלגלו אלו הן ראש עצם הירך המחובר בתוך הגוף ועומד בתוכו כעלי בתוך המכתש ונקרא ראש עצם זה בלשון תלמוד בוקא דאטמא אם ניטל ממקומו ונרקבו גידין שבו מחמת חולי עד שכשאתה מושכם הם נשברים לשעתם מחמת הרקבון טרפה הא אם לא נרקבו אע"פ שנפסקו בכח אדם ושלא מחמת חולי כשרה ואין צריך לומר בשלא נפסקו ורקיבת גידין אלו נקראים בלשון תלמוד איעכול ניביה וניבין אלו הם חוטין שבראש בבינונית עצם הבוכנא שמחברין אותו (בהם) בחור באמצע האסינא והוא קצר הרבה ויש מפרשים גידין שקושרין הבוכנא לתוך האסינא בסביבותיו וגדולי הרבנים פרשו כדעת ראשון:

בעלי אומנות העוסקים במלאכתם אינן מחוייבים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שהם עוברים לפניהם כבר התבאר במקום אחר מה הדור שאין בו בטול מלאכה קימה שאין בה בטול מלאכה ואם עשו כן אין מוחין בידם ואם היו נשכרים למלאכת אחרים אין רשאין לעשות כן ואם רצו לעשות כן מוחין בידם ועל זו אמרו כאן שב בני שב שאין בעלי אומניות רשאין וכו' ששלחני היה ומשתכר בהחלפת מעות של אחרים וכן אמרו בתוספתא המושיב את חברו בחנות למחצה שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו:

בעלי אומניות שבירושלים היו עומדים מפני מביאי הבכורים ומכבדין אותם ואע"פ כן מפני תלמידי חכמים אין עומדין לא הותרה בהם אלא שלא תהא מכשלן לעתיד לבא:

כבר ביארנו במשנה על כאיסר האמור בגרגרת שכאיסר מצומצם כיתר מכאיסר ועל כסלע האמור בגולגולת שכסלע מצומצם כיתר מכסלע וכן בכל השיעורין האמורים בדברי חכמים אם היתר על השיעור הוא חמור דנין השיעור עצמו כיתר מכשיעור ואם הפחות מן השיעור הוא החמור דנין את השיעור עצמו כפחות מן השיעור:

החבל אינו מהדברים המקבלים טומאה ואע"פ כן אם היא מסורגת על המטה טמאה עם טומאת המטה וזה מקצת החבל יוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור אע"פ שהמטה טמאה מפני שאין מותר זה מכלל המטה ואין המטה משתמשת בו לכלום:

מחמשה ועד עשרה הרי המטה משתמשת בו לפעמים שראויה היא לשלשל בה את המטה או מפני שהיא ראויה לשלשל בה קרבן הפסח שכך היה דרכם לקשור את פסחיהם בכרעי מטותיהם על שם והיה לכם למשמרת וכן על שם אסרו חג בעבותים והרי היא טמאה בכלל טומאת המטה מעשרה ולמעלה אין ראויה לדבר זה ונמצא שאין ממנה תשמיש ראוי למטה כלל ועומדת היא לינטל וטהורה:

חמשה מצומצמים כמחמשה ולמעלה וטמא עשרה מצומצמים כמעשרה ולמטה וטמא מפני שבכל השיעורין אנו הולכין להחמיר:

כלי חרש שנשבר אם יש שם מכתת חרש שראויה לקבל בדרך שלא יהו צריכין בקבלתו לסמכו אלא שהם מקבלים בהושבה פשוטה הרי הם מקבלים טומאה ובלבד שהיו מקבלים כשיעור המיוחד להם איזהו שיעור המיוחד להם הדקים שבכלי חרש ר"ל כלי חרש הקטנים הם וקרקעותיהם ודפנותיהם ר"ל הן שהם עצמם שלמים עדין הן שנשברו ונשארו קרקעותיהם ר"ל השולים שלהם או דפנותיהם הואיל והם יושבין שלא מסומכים שבזו יש עדין שם כלי עליהם שיעורן לקבל טומאה כל שיחזיקו שמן בכדי סיכת קטן ר"ל סיכת אבר קטן של קטן בן יומו כמו שהתבאר בשיעור הוצאת שבת והוא שיעור קטן מאד ופירשו בו בסדר זרעים אחד מתשעים וששה בלוג ואע"פ שבמסכת מקואות פירשו בחוטט בצנורת לקבל צרורות שבשל חרס שיעורו ברביעית ליקרא כלי אחר שחקקו בתלוש אין זה דומה לקבול צרורות שהוא צריך לשיעור יותר גדול ושיעור זה שבשברים עד לוג ר"ל כשהיה הכלי בעודו שלם מחזיק משיעור סיכת קטן עד לוג וכל שהוא כן שיעור שבריו בכדי סיכת קטן ואין אומרין להצריך בשבריו יותר משיעור זה אבל אם היה הכלי כשהיה שלם מחזיק מלוג ולמעלה עד סאה שיעור שבריו לקבל טומאה עד רביעית וסאה עצמה בכלל זה:

בד"ה כסלע כיתר כו' ונראה דקאי אנקדרה כסלע וכו' עכ"ל והרשב"א כתב על פירוש זה ואינו יכול להולמו דרב נחמן אמאן קאי אי אדרב אסי איהו נמי אמר בהדיא נקדרה כסלע טריפה ואי אדר' חייא כו' עכ"ל ונראה ליישב דלעיל ליכא פלוגתא דגניבא גופיה דאמר משמיה דרב אסי כסלע טרפה פירשה לר' חייא ב"א דהיינו יתר מכסלע אבל כסלע מצומצם כשרה ורב נחמן הכא פליג ואמר דכסלע מצומצמת הוי כיתר מכסלע וטרפה ומייתינן נמי עד ולא עד בכלל וטרפה וק"ל:

בד"ה הדקין שבכלי כו' אלא אשברים קאי כו' והא דתנן במסכת מקואות כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה אשברים קאי אמנם בשום מקום לא מצאנו דבעינן שיעור לכלי חרס מתחילתן והא דתנן כו' עכ"ל ואפשר שהביאו לזה ממה שכתבו והתם נמי פליג ר' יהודה ואמר אף בשל חרס בכל שהוא דמשמע לרבנן נמי בשאר כלי חרס בכל שהוא אבל בדברי הר"ש בפ"ד דמקואות אהך מתניתין כתב ג"כ כהאי תירוצא דהתם דוקא לקבל צרורות וכתב דבשאר כלי חרס יש שיעור כדי סיכת קטן וצ"ל כל שהוא דקאמר רב יהודה לאו דוקא אלא סיכת קטן שהוא שיעור היותר קטן מקרי כל שהוא וכן נראה דעתם ממאי דמסקי נמי בסוף דבריהם הכא דא"נ ל"ג בסדר המשנה הן משתמע כמו הן מדקתני וקרקרותיהן בוי"ו ודו"ק:

רש"י ד"ה אלמא קסבר הא דקתני מתניתין עד כאיסר וכו' דע"כ עד דמתניתין אכשירות קאי וכו'. ר"ל וכי תימא מאי פריך המקשה דשמא נימא דלעולם קסבר רב נחמן עד ועד בכלל והכי פירושא דמתניתין לרב נחמן ומלמעלה למטה קא חשיב ג' ב' איסרים טרפה ער כאיסר וכאיסר עצמו ג"כ טרפה והיינו עד ועד בכלל זה אינו דע"כ מלמטה למעלה קא חשיב דהא אאלו כשרות קאי ושייך למימר עד כמה תגדיל החסרון ויהיה כשרה עד כאיסר וכיון דרב נחמן ס"ל דכאיסר טרפה ע"כ ס"ל עד ולא עד בכלל דא"א לפרש דמלמעלה קא חשיב משום דלא איירי מתניתין מקודם זה בטריפות דנימא דתיפול עליה לשון עד כמה תחסר ותהא טרפה עד כאיסר ואי עכשיו התחלת הדבור ורוצה לאשמועינן שיעור חסרון דמיטרפא ביה הכי הל"ל כמה תחסר ותהא טרפה כאיסר ודו"ק דבזה מתיישב שפיר לשון רש"י דנראה לפום ריהטא מגומגם כאשר מובן מעצמו:

בתוס' ד"ה אין בעלי אומניות וכו' כדאמרינן בפ"ק דקדושין מה הידור שאין בו חסרון וכו'. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל מה קימה אין בו חסרון אף הידור שאין בו חסרון וע"ש בקדושין ותמצא כי כן הוא:

ד"ה כסלע כיתר מכסלע וכו' בפרק הזהב כמה תחסר וכו' ובפרק הכונס עברה גדר ארבע אמות וכו'. וי"ל הנהו תרי משניות היכי מיתרצו דהא מתניתין דפרק הזהב מלמעלה למטה קא חשיב והוי עד ועד בכלל דד' איסרים יש בהן אונאה כדאיתא התם ומתני' דפרק הכונס קא חשיב מלמטה למעלה והוי עד ולא עד בכלל כדמוכח התם ואפילו לפי המסקנא דהכא לא מיתרצו דבכל דוכתי הוי להחמיר ושם בפרק הכונס הוי להקל ויש לתרץ דסוגיא דהכא לא איירי אלא בדיני איסור או בדיני טומאה אבל בדיני ממון כדהתם פרק הזהב ופרק הכונס לא שייך שם קולא וחומרא ולכך אשכחן שפיר דזימנין הוי עד ועד בכלל וזימנין עד ולא עד בכלל מ"מ מייתו התוספות שפיר ראיה משם אלישנא דתנא דאשכחן דוכתא דלא תני בהו עד והוי כמו עד וק"ל:

בא"ד ונראה דקאי אנקדר כסלע וכו'. ר"ל ולא מיירי כלל בעד אלא אשמועינן דכסלע טריפה לאפוקי מרבי חייא בר אבא דאמר כסלע כשרה אבל אגולגולת ואגלודה לא שייך לפרש דא"כ תקשה ליה פשיטא כדלעיל ורבא דמותיב לרב נחמן לא מותיב ליה אמה דאמר כאיסר כיתר מכאיסר:

ד"ה הדקין שבכלי חרס וכו' אלא אשברים קאי. בספר ח"ש מגיה כאן אמנם לא מצינו בשום מקום דבעינן שיעור לכלי חרס מתחלתן והאי דתנן וכי' עכ"ל ומלשון התוס' משמע כן:

רש"י בד"ה לא חמשה כו' ובו משלשלין את המטה. נ"ב פי' ועוד איכא בו צורך אחר שמשלשלין בו את המטה להורידה מן העלייה או להורידה אל המקוה כשנטמאת ע"ש:

תוס' בד"ה אין בעלי כו' בשור זה כו' כצ"ל. ונ"ב קאי אמה שאמר שור זה לעולה ואח"כ החרימו שחל החרם עליו צריך ליתן פדיונו לכהנים וקאמר שאין שמין אותו בכל שויו אלא אומדים כמה היה אדם נותן דמים בעד שור זה להקריבו עולת נדבה אע"פ שאינו חייב קרבן שהרי זה נמי לא אמר הרי עלי עולה אלא שור זה וק"ל:

בד"ה הדקין כו' אלא אשברים קאי אמנם לא מצאנו בשום מקום דבעינן שיעור לכלי חרס מתחילתן והאי דתנן כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל:

בא"ד במס' כלים בפ"ב אלא כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה אלמא קסבר כו' דאי אטריפות קאי לא שייך למיתני עד אלא כמה כו'. וזהו דיוקו שכתב בדיבור הקודם דכיון דגבי אלו כשירות קיימי ולא תני מעולם חסרון הגרגרת טריפה לא שייך למיתני עד כמה טריפה רק כמה יחסר ויטרף ועיין:

בתוס' בד"ה אין בעלי אומניות כו' ונראה דאפילו עסוק כו'. ר"ל הא דפרש"י כן לא משום דבעסוק במלאכתו חייב דרש"י ס"ל נמי דבעסוק במלאכתו אינו חייב רק ליישב לשון רשאין פי' כן. ולפירוש ר"י הא דפריך מביכורים דמשמע ליה מדכולן בכל פעם עומדין משמע דחיוב הוי:

בתוס' בד"ה כסלע כו' וקשה לפירושם כו'. רש"י מיישבו דכסלע לא לענין עד דלא קתני ביה עד רק לאשמועינן דסלע מצומצם קאמר משא"כ איסר דייק שפיר אלמא כו' דעכ"פ מוכח ולא עד בכלל דלענין כשרות מיתני ואת אמרת כאיסר כיתר וטריפה מיהו בסמוך ע"א בד"ה התם לחומרא פרש"י אבל כסלע וכאיסר דר"נ כו':

בא"ד וכי חשבית נמי בגלודה ובגלגולת כו' . וצ"ל לפי"ז אם נשתייר בה עד סלע הכל טריפה ממטה למעלה עד סלע ולא עד בכלל דסלע עצמו כשירה [וכשירה] אסלע [קאי] לפי"ז מאי משני בגמרא דמייתי תנא ברא חשיב מלמעלה למטה כו' כיון דצ"ל עכ"פ נמי דלמר עד בכלל ולמר אין בכלל דאל"כ אכתי קושיא במקומה עומדת יסתרו ברייתא ומתני' אהדדי א"כ טפי יתרץ תרוייהו מלמטה למעלה קחשיב עברה גדר עד ד' אמות חייב ולא עד בכלל ועברה גדר עד ד' אמות [דקתני] פטור אד' אמות קאי וכן עד כמה תחסר ויהיה בו אונאה עד ד' איסרין [ממטה למעלה קחשיב] ולא עד בכלל אלא צ"ל דמתרץ שפיר טפי עדיף קחשיב מלמעלה למטה אע"ג דתנא דידן קחשיב מלמטה למעלה מלדחוק לומר מלמטה למעלה ופטור אד' אמות קאי א"כ מי דוחקו בשמעתין לומר כן דקחשיב מלמטה למעלה ולהקשות אלמא כו' איתביה כו'. וא"ל דפריך אלמא כו' מכאיסר וכאיסר כו' מכריחני לפרש נמי בכסלע ולא עד בכלל וחשיב בגלודה ובגלגולת מלמטה למעלה דא"כ למה כתבו מקודם א"כ מאי פריך מחבל כו' הו"ל להקשות דא"כ סתרי דברי ר"נ אהדדי אלא צ"ל דדלמא ר"נ קושטא דדינא קאמר ואין קפידא פעם אחד עד בכלל ולפעמים אין בכלל לזה הוצרכו להקשות מכח מאי פריך כו' א"כ בכי חשבית נמי כו' מנ"ל להמקשה להקשות:
בסה"ד ולא איירי כלל לענין עד כו'. דאם מפרש עד כיון דאטריפות קאי ומלמעלה למטה קחשיב. וא"כ הוי עד בכלל ומכאיסר מוכח דאין עד בכלל ואף למסקנא דר"ל הכא והכא להחמיר [מ"מ ודאי לא איירי כלל לענין עד כיון דלא תני עד]:

בתוס' בד"ה הדקין כו' אלא אשברים קאי אמנם לא מצינו בשום מקום דבעינן שיעור לכלי חרס מתחלתן והאי דתנן כו'. במסכת כלים בפ"ב אלא גרסינן כו' כצ"ל:

גמרא ובעא מינאי דינרא קורדנאה כו'. כצ"ל וכ"ה ברא"ש:

תד"ה אין בע"א רשאין לעמוד מפני ת"ח. כצ"ל:

גמרא חבל היוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור. ומסקינן דחמשה כלמעלה ועד ול"ע בכלל. ולכאורה נל"פ דר"ל דחמשה מצומצמות דוקא טמא. אבל כל שהוא פחות מחמשה אפי' משהו טהור. אבל הרמב"ם בחבורו פכ"א מהל' כלים הל"ז כתב עד סוף ד' טפחים טהור מתחלת חמשה טמא. ע"כ דהוא ז"ל מפרש עד ה' טפחים עד תחלת ה"ט. ומזה ג"כ תיובתא להגר"א והצל"ח שהבאתי בחדושי לשו"ע או"ח סי' נ"ח ועמש"כ שם:

גמ' מאי לאו חמשה וכו׳ מאי לאו עשרה. נ"ב בתוספתא דאייתי הר"ש מפורש חמשה כלמעלה ועשרה כלמטה. לכאורה כמו שהתוספתא שבידינו יש בה הוספות שנעשו בדורות אחרונים שמא בימי הגאונים וכמו שאירע גם בתלמוד במקצת ששתו עליו טספות רבנן סבוראי כנודע ריש כתובות וריש קדושין וזולת:

רש"י ד"ה דינרא וכו' ומהרי אררט. נ"ב מתרגמינן קרדי:

ד"ה כסלע וכו' היכא דשיערו כצ״ל:

ד"ה חבל וכו׳ לאחר שנסתרה כל המטה כצ״ל:

ד"ה עד ה׳ טפחים וכו׳ המטה טהור כצ"ל:

אָמַר רַבִּי חַנָּא פְּתוֹרָאָה: עִילָאִי מִינָאִי הֲוָה קָאִי בַּר נַפְחָא, וּבָעָא מִינָאִי דִּינְרָא קוֹרְדִּינָאָה לְשִׁעוּרֵי בֵּיהּ טְרֵיפָתָא. יש להקשות למאי הוצרך לפרש עִילָאִי מִינָאִי, לימא בא אצלי בר נפחא ובעא וכו'?
ונראה לי בס"ד כדי שלא יקשה השומע אליו למה לא קם מפניו בהיותו בא בתוך ארבע אמות ואז שם אינו יכול לתפסו שלא יעמוד מפניו כיון דעודנו רחוק ממנו לכך פירש עלאי מנאי הוה קאי שלא בא מצד שלפניו כדי שיראהו קודם שיגיע אליו אלא בא מאחורו או מן הצד ולא הרגיש בו אלא עד שבא אצלו ממש דעל כן כשרצה לקום לא הניחו דעכבו בידו שלא יקום והוצרך לפרש שרצה הדינר לשער בו טרפות ללמדנו שבחו של רבי יוחנן אף על פי שהיה מופת הדור ומאריה דארעא דישראל ויש לו תלמידים הרבה ושמשים הרבה לא שלח אחד מהם להביא לו דינר אלא הוא בכבודו בא לבקש הדינר כדי להורות בו דין לאחרים.

אָמַר לִי: שֵׁב, בְּנִי שֵׁב. הא דכפל דבריו נראה לי בס"ד 'שֵׁב' ואל תעשה קימה שב ואל תעשה אפילו הידור שהוא חצי קימה. אי נמי 'שֵׁב' ואל תקום מפני כבוד חכמתי ושב ואל תקום מפני כבוד זקנתי 'כי אָמַר לִי שֵׁב בְּנִי שֵׁב' היה זקן מופלג. או יובן 'שֵׁב' ואל תעשה קימה כשבאתי אצלך ושב אל תעשה קימה בעת שאלך מאצלך לחזור למקומי. אי נמי 'שֵׁב' ואל תקום מפני ושב ואל תזוז ממקומך להושיב אותי במקומך שהוא מכובד יותר.

שב בני שב וכו' י"ל ר' חנא פתוראה נמי ידע דאין בעלי אומניות עומדים בפני ת"ח דאל"ה כבר הי' עומד לפניו ברחוק ד' אמות. אך סבר בפני עושי מצוה בשעתא עומדים דחשובי יותר מת"ח ע"כ כשראה שמבקש דינרי לשעורי טריפתא וה"ל עוסק במצוה אז בקש לעמוד ולא הניחו דאפי' בפני עושי מצוה בשעתה נמי אין עומדין אלא מפני מביאי בכורים שלא יהא מכשילן לע"ל. ונראה משו"ה לא הניחו להחמיר על עצמו לעמוד ואמר משום שמקיל בכבוד ת"ח לומר מצוה בשעתה עדיף מיניהו וליתא דאינהו עדיפא:

כסלע כיתר מסלע. עיין חי' רשב"א דמקיים פירש"י דקאי אגלגולת ומ"ש רש"י דברייתא היא היינו דאלו מימרא דאמוראי הא כ' תוס' לעיל מ"ו ע"א דבמימרא דאמוראי לא שייך בהני כללי. ועיין עירובין ז' ע"א דמקשו תוס' מאי קאמרי ב"ה כדי שינטל מן החי וימות הא לב"ש בשיעורא דמלא מקדח ונטל מן החי וימות ולכאורה י"ל בתרתי פליגי לב"ש הי' עיקר הל"מ לענין טהרת אהל יאמר כמלא מקדח ומלא מקדח כפחות ממלא מקדח לחומרא וממילא בינטל מן החי נצמח קולא דלא מיטרף עד ביתר ממלא מקדח ומשו"ה לא הו"מ למימר כדי שינטל מן החי וימות דתלי תניא בדלא תניא דהרי עיקור השיעור נאמר לענין טהרה וב"ה ס"ל דשיעור כסלע וס"ל עיקור השיעור נאמר בטרפה כסלע והוה כיתר מסלע לחומרא בטריפה ומינה ילפינן לענין טהרה אע"ג דהוה לקולא ע"כ אמר כדי שינטל וכו' דתלי לא תניא בדתניא דעיקר הל"מ ע"ז נאמר וק"ל:

עד סאתיים בחצי לוג דברי מהרש"א בחי' אגדות בכאן צע"ג דמבואר במנחות כ"ח ע"ב דלכ"ע אין עושים מנורה של חרס ובעץ הא דפליגי אבל בחרס לכ"ע פסולה וע"ש פירש"י אפי' לפני מלך ב"ו אין עושין כן ע"ש ודבריו צ"ע.

(נד ב) אתון דלא מיתחמי לכון שיעורא וכו'.—בג' מקומות נמצא ששיערו חכמים באיסר האיטלקי: כאן ובסוכה לו א: "תני עולא בר חנינא ניקב (פי' האתרוג) נקב מפולש במשהו ושאינו מפולש בכאיסר". כתובות עה א: "ואיזהו גדולה (פי' שומא הפוסלת באשה) פירש רשב"ג עד כאיסר האיטלקי". וכל אלה נפסק כן בפוסקים. ויש עוד במקואות פ"ט מ"ה: "רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי", ואין הלכה כן. ועוד יש בתוספתא דמכילתין פ"ג ה"ז בגלודה: "וכמה היא כדי להעלות ארוכה רשבג"א עד כאיסר האיטלקי", וגם זה אינו כהלכה, שמצינו שיעור אחר לקמן (נה ב): "ואם נשתייר בו כסלע כשרה". וכן תניא בספרא שמיני [סוף פרק ג'].

ונודע כי האיסר האיטלקי הוא מטבע של נחושת רומי^*עי' תוס' קידושין ב א ד"ה איטלקי ומוסף ערוך ע' אסר., והיתה ידועה בזמן חז"ל בא"י, שהיתה תחת שלטון רומי והמטבעות הרומיים היו מהלכים בה, אבל לא היתה ידועה בבבל, שמשלו בה הפרסיים. והוא שאמר זעירי כאן "אתון דלא מתחמי לכון שיעורא שיעוריה וכו'". ובימינו, שאף שאר השיעורים נעלמים מאתנו, כתב הב"י (יו"ד ריש סי' לד) בשם הרשב"א בחדושיו שכתב על שם העיטור "ואנן דלא מתחזי לן שיעורא אזלינן לחומרא".

ויש לנו להוכיח שרוחב האיסר הוא לא פחות מגודל אחד ושני חומשי גודל ולא למטה משיעור זה, מפני ששנינו באהלות רפי"ג "העושה מאור בתחלה שיעורו מלא מקדח שירי המאור רום אצבעיים על רוחב הגודל". היוצא מכאן דמלא מקדח הוא יותר מאצבעיים על רוחב הגודל^*וכ"ה דעת מרדכי ב"ב רפ"ב וכן משמע מרמב"ם הל' טומאת מת פי"ד ה"ג (ואף שבפיה"מ אהלות שם כתב להיפך [ע"ש], ברור אצלנו שט"ס שם).. עוד מבואר בבכורות לז ב, דמלא מקדח שיעורו כפונדיון האיטלקי, ומאחר שהפונדיון הוא שני איסרין ורוחב הפונדיון הוא שתי אצבעות, נמצא שהאיסר שהוא מחציתו של פונדיון במשקל אינו פחות מאצבע ושני חומשי אצבע ברוחב, כמובן בנקל לחושבי מדות העיגולים. וכל זה אם היה עובי האיסר כעובי הפונדיון ממש. אבל ידוע מנהג יוצקי מטבעות, שכל מטבע שהוא פחות ברחבו הוא דק גם בעוביו. ולפ"ז ודאי היה רוחב האיסר יותר משיעור שקצבנו, אבל בכל אופן לא למטה משיעור זה.

ודע שבפרדס הגדול לרש"י סי' רט כתב: "נקב שיש בו חסרון רואין אותו אם יכנס באותו מקום הנקב כגרעינת החרוב הבינונית שהיא שיעור איסר האיטלקי ה"ז טריפה פחות מכאן כשרה". וברור דשיעור "גרעין של חרוב" יצא לו מתורת הגאונים, דפרוטה הוא משקל חצי שעורה כסף, והאיסר שהוא ח' פרוטות הוא משקל ד' שעורות של כסף או משקל גרעין אחד של חרוב (עי' בסוף הל' בכורות לרמב"ן), אבל נפלא הוא, שהרי שיעור הגאונים הוא במשקל אבל לא ברוחב או בעובי. ועוד שכבר נתבאר שהאיסר עצמו הוא של נחושת, אלא שמשקלו שוה לגרעין של חרוב כסף^*ועי' בתוי"ט מקואות פ"ט מ"ה שכתב על הרע"ב שלא דק בכעין זה.. וכן אני תמה על טור יו"ד סי' ל"ד שכתב, דשיעור איסר לרוחבו הוא כעובי דינר, והוא הוציא זה מהמבואר כאן דשיעור איסר כדינר קורדינאה. אבל כבר נתבאר דהשיעור הוא רק ברוחבן ולא בעוביין (עי' ירושלמי כתובות פ"ז ה"ט), וגם כי הטור כתב דינר סתם, ולא כל הדינרין שוין.