דף נד - ב

וחזייה, ראה התנא של משנתנו, לדרב מתנא [את מה שאמר רב מתנא, בוקא דאטמא דשף מדוכתיה הוא טרפה], דאתיא גם הוא ב"זה הכלל". דהיינו, שהיינו אומרים שגם הוא נכלל ב"זה הכלל", והוא טריפה, כדברי רב מתנא. ולכן מיטו התנא באומרו את המיעוט "אלו טרפות".

ומבארת הגמרא: מאי טעמא היינו כוללים את המקרה של רב מתנא ב"זה הכלל" של המשנה [אילולי המיעוט]? משום דדמיא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, לנטולי, לטרפות מסוג "נטולה", שהרי נטולה היא ממקומה.

הילכך, תנא "אלו טרפות", כדי ללמדנו, כי רק הני הוא דטרפה. אבל הא דרב מתנא, כשרה.

ורבי שמעון בן לקיש אמר: "אלו כשרות"

- דוקא.

כי תנא, שנה התנא בתחילה "אלו טרפות", ותנא נמי "זה הכלל", וחזייה, ראה התנא לדרב מתנא - דלא אתיא בזה הכלל. שלא היינו מכלילים אותו ב"זה הכלל".

מאי טעמא? כי האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, לאו לנקובי דמיא, ולא לפסוקי דמיא, ולנטולי נמי לא דמיא. שהרי היא לא ניטלה לגמרי אלא שזזה ממקומה.

הילכך, תנא "אלו כשרות", לומר לנו, כי רק הני הוא דכשרות, אבל הא דרב מתנא - טרפה.

גופא! אמר רב מתנא: האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה - טרפה!

ורבא אמר: כשרה!

ואי איפסיק ניביה, שנפסק הגיד המחבר את ראש הקולית לעצם האליה - טרפה!

וה לכתא -

איפסיק ניביה נמי כשרה, עד דמתעכלא אתעכולי, עד שהוא נרקב.

שנינו במשנה: עד כמה תחסר הגרגרת.

אמר זעירי: אתון, דלא מיתחמי שלא נראה לכון שיעורא של איסר האיטלקי מימיכם -

שיעוריה בדינרא קורדינאה, מהרי אררט, שאותו היו מכירים.

והוי היקפו כפשיטא זוטרתי, כפרוטה קטנה, ומשתכחא ביני פשיטי, והוא מצוי בין הפרוטות דפומבדיתא.

אמר רבי חנא פתוראה, שהיה שולחני, והיו לפניו מטבעות הרבה, והוא היה משתכר בממון שהפקידו בידו אנשים אחרים, לסחור בהם ולקבל מחצית הרווח: עילא מינאי, מעלי הוה קאי בר נפחא, ובעא מיני וביקש ממני דינרא קורדינאה כדי לשערי ביה טריפתא.

ובעי למיקם מקמיה דבר נפחא, ולא שבקני! אמר לי: שב בני, שב! כי אין בעלי אומניות כשהם עוסקים במלאכת אחרים, רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים, בשעה שעסוקין במלאכתם.

ותמהה הגמרא: ולא רשאין!? והתנן במסכת ביכורים [ג ג]: כל בעלי אומניות עומדים מפניהם של מביאי ביכורים, ושואלין בשלומן, ואומרין להם: אחינו, אנשי מקום פלוני - בואכם בשלום!

ומשנינן: אמר רבי יוחנן: מפניהם עומדין, כדי לחבב את המצוה עליהם. מפני תלמידי חכמים אין עומדין.

אמר רבי יוסי בר אבין: בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה. שהרי מפניהם של מביאי ביכורים עומדין בעלי אומניות אפילו כשעוסקים במלאכתם, ואילו מפני תלמידי חכמים אין עומדין! ודחינן: ממאי דהוא משום חביבה מצותה בשעתה? דילמא עמדו בפניהם כדי שלא תהא נמצא מכשילן לעתיד לבא?! כי אם לא יקבלו את מביאי הביכורים בכבוד, הם יימנעו בעתיד מלהביאם, מפני טורח הדרך.

אמר רב נחמן: במקום שאמרו חכמים שיעור כסלע, בסלע מצומצם בדיוק אמרו, שאם הוי כסלע, דינו הוא כיתר מכסלע. ^[68]

וכן במקום שאמרו שיעור כאיסר, וכגון במשנתנו, שאמרו עד כמה תחסר [הגרגרת]. רשב"ג אומר עד כאיסר, הרי אם חסרה הגרגרת כאיסר מצומצם, דינה הוא כאילו חסרה כיתר מכאיסר, והרי היא טריפה!

אלמא, קסבר רב נחמן דהא דקתני במתניתין עד כמה תחסר ותהיה כשרה עד כאיסר האיטלקי, כוונת התנא לומר: עד כשיעור האיסר, ולא עד בכלל. כי בשיעור של איסר בדיוק הרי היא טריפה.

איתיביה רבא לרב נחמן ממה ששנינו במסכת כלים [יט ב]: מיטה שנסתרגה בחבל, ולאחר שהושלמה סריגת המיטה נשאר מעט מהחבל, כשהוא תלוי כלפי מטה, הרי אותו חבל היוצא מן המטה, אם היה אורך החבל קטן עד חמשה טפחים, אין הוא ראוי לכלום, ואין הוא נחשב כחלק מן המטה. הילכך, אם נטמאת המיטה הרי הוא טהור.

ומדייק רבא: מאי לאו, אם היה באורך החבל חמשה טפחים, הרי הוא כלמטה מחמשה, והוא טהור. ומוכח שאמרינן "עד ועד בכלל"!

ודחינן: לא! אם היה אורך החבל חמשה טפחים, הרי דינו כלמעלה מחמשה טפחים, והוא טמא.

תא שמע ממה ששנינו שם: ואם היה אורך החבל מחמישה ועד עשרה טפחים - טמא. ואילו אם היה ארוך יותר מעשרה ואילך, הוא טהור, כיון שבשיעור כזה ארוך הוא עומד להקצץ מהמיטה.

ומדייק רבא: מאי לאו, עשרה - כלמטה?!

ודחינן: לא! עשרה כלמעלה!

תא שמע ממה ששנינו במסכת כלים [ב ב]: הדקין שבכלי חרס, והיינו כלי חרס שהם דקים, הן, בין שהם עצמם מחזיקים מעט שמן כדי סיכת קטן, ובין שנשברו, וקרקרותיהן, תחתיות הכלים שנשארו לאחר השבירה, ודופנותיהם שנשארו, ויכולין השברים להיות יושבין שלא מסומכין, בלי סמיכה,