למקום החריץ, והיכא [והיכן] מקום החריץ? הכוונה היא לחיורא דתותי מתני [ללבן שתחת המתניים]. אמר ר' נחוניא: שאילתינהו לכולהו טרופאי דמערבא [שאלתי את כל פוסקי דיני הטריפות שבארץ ישראל], ואמרי [ואמרו] לי: הלכתא [הלכה] כרכיש בר פפא בשם רב, שכוליא שלקתה — טריפה. ולית הלכתא [ואין הלכה] כרב עוירא בענין הטחול, שאמר שאם ניקב טריפה, אלא כשרה היא.

ומוסיפים, שעל דברי רב עוירא נמי [גם כן] לא אמרן [לא אמרנו] שהיא כשרה אלא בקולשיה [כאשר ניקב הטחול בחלקו הדק], התחתון, אבל ניקב בסומכיה [בצד העבה שלו], העליון — הלכה כמותו והריהי טרפה. ואי [ואם] כשניקב חלקו העבה נקב שאינו מפולש, אישתייר ביה [נשאר בו] בטחול כעובי דינר זהב שלא ניקב — כשרה.

א אמרי במערבא [אמרו בארץ ישראל]: כל הפוסל בריאה — כשר בכוליא (כליה), וראיה לדבר, שהרי נקב פסול בריאה, כפי ששנינו במשנה בראש הפרק, וכשר בכוליא, שלא שנינו אותה בין האיברים שנקב פוסל בהם. ומכאן יש ללמוד כי כל שכן היכא [במקום] שהדבר הכשר בריאה — שהוא כשר בכוליא.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' תנחומא: וכללא הוא [וכי כלל הוא זה]? הרי מוגלא שכשר בריאה ופסול בכוליא! והרי מים זכין שכשרים הכא והכא [כאן וכאן], בריאה ובכוליא! אלא אמר רב אשי: טרפות קא מדמית להדדי [אתה מדמה זו לזו]? אין אומרים בטרפות זו דומה לזו! שהרי בגוף בהמה יש מקומות שונים, חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיתה, ויתכן איפוא שיש דבר שפוסל בכוליא וכשר בריאה, ודבר אחר שפוסל בריאה וכשר בכוליא!

אגב כך מעירים: וביחס למים זכין המצויים בריאה או בכוליא, שהם כשרים, לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא במקרה דצילי [שהם צלולים], אבל אם הם עכירי [עכורים] — טרפה. וכי צילי נמי לא אמרן [וכאשר הם צלולים גם כן לא אמרנו] שהיא כשרה, אלא דלא סריח [שאינם מסריחים], אבל אם הם סריח [מסריחים] — טרפה.

ועוד בדיני טריפות הכוליא: הכוליא שהקטינה (שנעשתה קטנה), בבהמה דקה, אם היתה קטנה עד שהיא כגודל פול הריהי טריפה, בבהמה גסה — אם היתה קטנה עד כענבה בינונית הריהי טריפה.

ב שנינו במשנה: ניטל לחי התחתון כשרה. אמר ר' זירא: לא שנו אלא שיכולה לחיות בכל זאת על ידי לעיטה או המראה, שתוחבים אוכל לפיה או למעיה, אבל אם אינה יכולה לחיות על ידי לעיטה והמראה — טרפה.

ג שנינו במשנה: ניטלה האם (הרחם) שלה כשרה. תנא [שנה החכם]: היא האם, היא הקרויה טרפחת, והיא הקרויה לעיתים שלפוחית, כלומר, פעמים נקראת כך ופעמים נקראת כך.

ד שנינו במשנה: וחרותה בידי שמים — כשרה. תנו רבנן [שנו חכמים] איזוהי חרותה? כל שצמקה ריאה שלה. ואם היה הדבר בידי שמים, וכגון שנבעתה מברקים ורעמים — כשרה; אם היה הדבר בידי אדם, שהבהיל אותה, וכגון שראתה אותו שוחט בהמה אחרת — טרפה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף בידי כל הבריות, כגון ששמעה שאגת אריה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ר' שמעון בן אלעזר ארישא קאי ולקולא [על ראש הברייתא הוא עומד, מתייחס, ולהקל], שאם היה הדבר בידי שמים, או בידי שאר הבריות חוץ מבידי אדם — כשרה. או האם אסיפא קאי ולחומרא [על סופה הוא עומד, מתייחס, ולהחמיר], שלא רק בידי אדם היא טריפה, אלא בידי כל הבריות?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתניא [ששנויה ברייתא]: חרותה בידי אדם — טרפה, ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף בידי כל הבריות טריפה.

מסופר, רבה בר בר חנה הוה קאזיל במדברא [היה הולך במדבר], אשכח הנהו דיכרי דצמיק ריאה דידהו [מצא אילים שנשחטו ונמצא שצמקה הריאה שלהם]. אתא שאיל בי מדרשא [הלך ושאל בבית המדרש] כיצד יודעים אם נעשה הדבר בידי שמים. אמרו ליה [לו]: בקייטא [בקיץ] אייתי משיכלי חיורי [הבא כלים לבנים], ומלינהו מיא קרירי [ומלא אותם מים קרים], ואנחינהו [והנח אותם] את הריאות בתוכם מעת לעת (עשרים וארבע שעות), אי הדרן בריין [אם הריאות חוזרות ומבריאות], כלומר, מתרחבות — בידי שמים היא וכשרה, ואי [ואם] לא התרחבו — טרפה. בסיתוא [בחורף], אייתי משיכלי שיחומי [הבא כלים כהים], ומלינהו מיא פשורי [ומלא אותם מים פושרים], ואנחינהו [והנח אותם] את הריאות בתוכם מעת לעת, אי הדרא בריא [אם חוזרת ומבריאה] — כשרה, ואי [ואם] לא — טרפה.

ה שנינו במשנה: הגלודה, שנפשט עורה — ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלים. ובענין זה מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: הגלודה — ר' מאיר מכשיר, וחכמים פוסלים. וכבר העיד אלעזר ספרא ויוחנן בן גודגדא בפני חכמים על הגלודה שפסולה. אמר ר' שמעון בן אלעזר: חזר בו ר' מאיר.

ומתקשים: מכלל הדברים אתה למד שלדעת ר' שמעון בן אלעזר פליג [חולק] ר' מאיר בתחילה בגלודה, אלא שחזר בו? והתניא [והרי שנויה ברייתא], אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא נחלקו ר' מאיר וחכמים על הגלודה, שלדעת הכל היא פסולה. וכבר העיד ר' אושעיא בנו של ר' יהודה הבשם (מוכר הבשמים) לפני ר' עקיבא משום (בשם) רבי טרפון על הגלודה שפסולה. ואם נשתייר בו כסלע שלא נגלד העור — כשרה. ומן הלשון "לא נחלקו" אתה למד שלא נחלקו כלל! אמר רב נחמן בר יצחק: מאי [מה פירוש] "לא נחלקו"? כוונתו: אמנם נחלקו, אבל לא עמד ר' מאיר במחלוקתו, אלא חזר בו.

ודנים במה שאמר מר [החכם] ברייתא: אם נשתייר בו כסלע — כשרה, ושואלים: היכא [היכן] אם נשתייר הוא מציל? אמר רב יהודה אמר שמואל: אם נשתייר כסלע על פני השדרה כולה.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: איך להבין את ההלכה הזו? האם הכוונה שנשתייר קטע דאריך וקטין [שהוא ארוך וצר], כעין רצועה דקה, דכי מצרף לה [שכאשר הוא מצרף אותה] הוי [הריהי] בסך הכל כרוחב סלע, או דלמא [שמא] הכוונה ברוחב סלע על פני השדרה כולה? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ממה דפריש [שפירש] ר' נהוראי משמיה [משמו] של שמואל: ברוחב כסלע על פני כל השדרה כולה.

רבה בר בר חנה אמר: צריך להיות כסלע בראשי פרקים, בכל פרקי החוליות, וכן בפרקי עצמות השוק והירך. ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר' ינאי אמר: צריך להיות כסלע במקום טיבורו, במרכז הבטן.

בעי [שאל] ר' ינאי בר' ישמעאל: אם ניטל העור של מקום השדרה, וכל שאר העור כולו קיים, או ניטל מקום טיבורו וכולו קיים, או ניטלו ראשי פרקים וכולו קיים, מאי [מה יהיה דינו]? שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

אמר רב: כל העור כולו, בכל מקום בגופה שנשתייר בו כסלע — מציל בגלודה, חוץ מעור בית הפרסות בחלק התחתון של הרגל, שאינו נחשב כעור. ור' יוחנן אמר: אפילו עור בית הפרסות נמי [גם כן] מציל.

בענין זה מסופר, בעא מיניה [שאל אותו] ר' אסי מר' יוחנן: עור בית הפרסות, מהו שיציל בגלודה? אמר ליה [לו]: מציל. אמר ליה [לו], למדתנו רבינו במשנה לענין טומאה: אלו בעלי חיים שעורותיהן כבשרן, שהעור שלהם נחשב כבשר לטמא טומאת נבלות (שסתם עור אינו מטמא), וביניהם מונים את עור בית הפרסות! אמר ליה [לו]: אל תקניטני, אל תקשה עלי ותצערני ממשנה זו, שבלשון יחיד אני שונה אותה, שדעת יחיד היא, שעור בית הפרסות דינו כבשר, וכפי שנאמר להלן בשם ר' שמעון, וחכמים חלוקים על כך, וסבורים שאין עור זה נחשב כבשר.

דתניא [ששנויה ברייתא]: השוחט את העולה על מנת להקטיר כזית מעור של תחת האליה (הזנב) של הכבש חוץ למקומו, חוץ לעזרה — פסול הקרבן, ואולם אין בו כרת אם אכלו. ואם שחט כדי להקטיר עור זה חוץ לזמנו, למחרת — פגול, וחייבין עליו כרת על אכילתו, מפני שעור זה רך הוא, ודינו כבשר הקרבן, שמחשבה בו פוסלת. זו היא דעת חכמים.

אליעזר בן יהודה איש איבלים אמר משום ר' יעקב, וכן היה ר' שמעון בן יהודה (איש) כפר עיכוס אומר משום ר' שמעון: אחד עור בית הפרסות, ואחד עור הראש של עגל הרך, ואחד עור של תחת האליה, וכל שמנו חכמים גבי טומאה, שאמרו שאלו שעורותיהן כבשרן,