עיקרא דמרירתא. שורש של תור''א: אליבא ריקנא. קודם אכילה: משתלח משכיה. נפשט עורו שהחלתית מחממתו מאד ואוחזתו קדחת שקורין שקלפיו''ן: דיתבי במיא. לקרר עצמי: שב בוטיתא דפרחי. גרעיני של צלף שקורין קרפי''ר: תליא דליביה. כל עיקר חיבור לבו נעקר וכגון דאכיל לכולהו: צומת הגידין. בשוק הוא סמוך לארכובה ברגליה האחרונים: באומצא. אינו צלי כל כך בתנור אלא מולחו מאד וצולהו כל דהו על הגחלים: לניקורי. שמא נשכה נחש שם ואסורה משום סכנת נפשות: דאיהו בדיק נפשיה. מאליו: תלחי. מתפרק ונופל חתיכות חתיכות: לא יאונה לצדיק. שנזדמנתי ומנעתיו מלאכול: מתני' סימני בהמה וחיה. דכתיב זאת החיה וגו': הדורס. האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל: אצבע יתירה. זו אצבע הגבוה שאחורי האצבעות: החולק רגליו. מפרש בגמ' שכשמעמידו על החוט נותן שתי אצבעות מכאן ושתים מכאן: טמא. בידוע שהוא דורס: ובחגבים. זהו סימן טהרתם כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים ויש לו קרצולים הם שני רגלים ארוכין לבד הארבעה והם סמוך לצוארו ממעל לרגליו לנתר בהם כשהוא רוצה לקפץ וכנפיו חופין את רובו והן ד' סימנים: ה''ג כל שיש לו ד' רגלים וד' כנפים וקרצוליו וכנפיו חופין את רובו ולא גרסינן וקרסוליו וכנפיו ובגמרא נפקא לן מקרא: (הפורח בהם. שט בהם על המים): גמ' ניבי. שתי שינים יש לו למעלה אחת מכאן ואחת מכאן וגם בסוסים הם ניכרות אע''פ שהרבה שינים יש לו לשון מורי ניבי שאע''פ שאין לו שינים ממש חנכין שקורין יינציב''ש יש לו ובולטין וניכר מקום בליטתן זו אצל זו כשינים: בן גמל. בעודו קטן אין לו ניבי עד שיגדל: ועוד שינים מי כתיבי. דקאמרת בידוע שאין לה שינים ומה לנו לשינים שלה: אלא הכי קאמר כל בהמה שאין לה שינים. בידוע שמעלת גרה ואין אנו צריכין להמתין עד שנראה אם מעלת גרה היא: ובלבד שיכיר. שלא יהא גמל דגמל נמי אין לו שינים וטמא ופרכינן לאו אמרת איכא בן גמל ה''נ איכא למיחש למינא אחרינא דלית ליה שינים וטמא: שאין לך דבר שמעלה גרה וטמא אלא גמל. וחבריו האמורים בפרשה: פרט בו הוא. גרסינן ללמדך שאין לך לחוש למעלה גרה אחת דכל שאר מעלה גרה טהורים: גמום. חתוך ולשון משנה הוא כמו (לקמן דף צב:) גוממו עם השופי: בודק בבשרה. לקמיה מפרש היכא: תחת העוקץ. תחת עצם האליה שקורים אנק''א יש בשר שכשקורעין אותו נקרע שתי ויש שנקרע ערב: חיה בכלל בהמה היא לסימנין. קושיא היא דהא כתיב זאת החיה כו' וכתיב סימנין בתריה:

עיקרא דמרירתא. פ''ה תור''א בלע''ז ובפרק כל שעה (פסחים דף לט.) פירש אמרופיי''ל. וע''ע תוס' סוכה יג. ד''ה מרריתא]: גמל ניבי אית ליה. תימה דהשתא תיקשי איפכא הרי גמל יש לו שינים דהכי פריך בסוף משפן וארנבת: ניבי. פירש בקונטרס שני שינים יש לו למעלה אחת מכאן ואחת מכאן עוד פירש לשון אחר ניבי שקורין יינציב''ש בלעז ובולטין וניכר מקום בליטתן זה אצל זה כשינים וראשון נראה לי כמו שקיל ניביה ושקיל טופריה דבפרק במה אשה (שבת סג:) גבי כלב שהן שינים גדולות שיש לו לפנים שהוא נושך בהן ובפרק כיצד הרגל (ב''ק כג:) דאפקי לניביה וסרטיה: בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה. וכגון שהוא מכיר בן גמל כדאמר רב חסדא: אין לך מעלה גרה וטמא אלא גמל. פירוש ושאר הכתובים עמו שפן וארנבת ושסועה: אלו הן סימני חיה כל שיש לה קרנים וטלפים. קרנים אתי לאפוקי מבהמה דכיון דיש לה קרנים חרוקות וכרוכות כדלקמן אם כן לאו בהמה היא אבל אכתי איכא לספוקי בחיה טמאה לכך בעינן טלפים פרסות הסדוקות דהשתא ליכא לספוקי לא בחיה טמאה ולא בבהמה טהורה וחלבה מותר רבי דוסא אומר כל שיש לה קרנים קרני חיה אי אתה צריך לחזור על הטלפים דסבר דחיה טמאה אין לה קרנים והשתא צריך לומר הא דתנן בפרק בא סימן (נדה נא:) כל שיש לו קרנים יש לו טלפים רבי דוסא היא דאילו רבנן הא אמרי כי נמי אית לה קרנים אכתי איכא לספוקי דילמא חיה טמאה היא כך פי' הריב''ם ור''ת פירש דיש לו טלפים דקאמר לא אתיא לאורויי שחיה טהורה היא שהרי הכא לא איירי אלא בסימנין להתיר חלבה לאפוקי מבהמה טהורה ומפרש הכי כל שיש לה קרנים כדמפרש בסמוך כרוכות כו' וגם יש לה טלפים כטלפי חיה בידוע שהיא חיה טהורה וחלבה טהור דיש מין בהמה שאינן מצויין בינינו דיש לה קרנים כקרני חיה או יש לה טלפים כטלפי חיה לכך בעינן שני סימנין דתרוייהו ליתנהו בשום בהמה וכי פריך והרי שור דכרוכות לרבי דוסא פריך דלא בעי אלא חד דלרבנן לישני ליה שור לית ליה טלפים כטלפי חיה אך קצת קשה דאמר לקמן (דף סג:) גלוי וידוע כו' שהבהמה טמאה מרובה על הטהורה לפיכך מנה הכתוב בטהורה משמע דאין שום בהמה טהורה כי אם אותם המנויין שור וכשב ועז ואותם לית להו לא קרנים

עיקרא דטורי. טורא בלעז:

משתלח משכיה. כלומר שאוחזו חפפית וחייף עצמו עד שלא נשתייר בו עור שלם:

ושב ביטייתא דפרחי פרי צלף:

אליבא ריקנא. שלא אכל בתחלה:

מתעקר תליא דליבא. כלומר נעקר לבו:

ולא חייש מר לנקורי. כלומר שמא נשכו נחש:

הדורס טמא. שקולט מאויר:

החולק את רגליו טמא. כדמפרש בגמרא מותחין לו חוט של משיחה כו':

ניבי אית ליה. כלומר שחדודין כשינים:

והרי בן גמל דניבי נמי לית ליה. כלומר עייר שעדיין לא באין לו ניבי:

אלא כל בהמה שאין לה שינים למעלה. כלומר לא תיתני כל בהמה שמעלת גרה כו' אלא תני הכי כל בהמה שאין לה שינים למעלה אע"ג דאינו יודע אם מעלת גרה היא יכול לשוחטה דודאי כיון דאין שינים למעלה בידוע דמעלת גרה:

למאי נפקא מינה לבדוק בפרסות. כלומר למאי נפקא מינה^א)נראה דצ"ל למאי נפקא מינה לסימן דאין לה שיניים ואמאי צריך לבדוק בשיניים לבדוק בפרסות וכו'. מן השינים אמאי בודק בשיניה לבדוק בפרסות אם סדוקות ודאי דטהור' היא:

שפיה גמום. כלו' חתוך:

אם מהלך שתי וערב. כלומר דמצד אחד הבשר נקלף בשתי ומצד אחד נקלף בערב:

ערוד. חמור מדברי:

בכנפי העוקץ. תכף לאליה:

מתני': וסימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא. כך פי' הגאונים ז"ל שאין בכל מיני עופות טהורים דורס וכל עוף הדורס טמא שהוא מכ"ד עופות הטמאים.
ובפי' דורס, יש בו מחלוקת שרש"י ז"ל אומר שהוא הנותן רגלו על האוכל כשהוא אוכל ומחזיקו ברגליו שלא ינוד ולא ינטל כולו לתוך פיו ור"ת ז"ל פי' שהוא האוכל עוף כשהוא חי כדאמרינן בפ"ק דניזקין אמר שמואל ארי בר"ה דורס ואוכל פטור טרף ואכל חייב והוינן בה למימר' דלאו אורחה למטרף והכתיב ארי טורף בדי גורותיו וגו' כדאיתא התם.
והנכון שהוא הצד ציד והורג אותם במכת הדריס' שדורסן בצפורניו כעין הדרוסה שהזכירו למעלה בנץ הגס ואעפ"י שנסתפקו בהן למעלה [מהן] אם (שלק) [יש להן] דרוסה לומר שמא אינם הורגין בזיהרא שלהם אלא שמנהגם לצוד ולהמית בנקיבת צפורן והרבה מהם צדין גדולים כפלים כעצמן ודורסין אותם ואעפ"י שאין להם דריסה בגדולים.

וכל שיש לו אצבע יתירה. פירש"י ז"ל דה"ק ושאינו דורס ויש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף טהור מאחר שיש לו סימנים של טהרה וכ"כ בה"ג והוי יודע שאפשר להתיר אפי' בב' סי' וימנו אותם שאינן בעורב שהעורב ידוע לחכמים ומצוי ביישוב אלא שלא בא התנא לכאן אלא לשנות סימני טהרה שהטמאים והטהורים חלוקים בהן שנה במתני' מה שישנו בבריית' מה נשר מיוחד שיש לו ד' סימני טומאה אף כל כיוצא בהן טהור אבל לידע המותר מן האיסור בפחות מכאן סגי דאינו דורס בחד סי' מכל הני (סוגיא) [סגי] כמו שאפרש בע"ה בגמר' וממתניתין לא שמעי' עוף הבא בסי' א' מהו עד שבא רבי חייא ולמדנו דמתני' דומיא דתורין קתני להיתרא.

גמל ניבי אית ליה. ק"ל, מאי ניחותא הא ברייתא קתני כל בהמה שמעלת גרה בידוע שאין לה שינים למעלה וטהורה אלמא כל שמעלת גרה אין צורך לחזור אחר סי' אחר שבידוע שאין לה שינים למעלה וטהורה היא והאיכא גמל דמעלה גרה וטמא וכשתאמר שיש לו נמי שינים או ניבי קשיא בתרתי.
ויש לפ' כך, דמעיקר' קס"ד דהכי קתני כל בהמה שמעלה גרה ובידוע שאין לה שינים למעלה טהורה שלא עלה על הדעת שיכשיר כל שמעלה גרה שהרי הכתוב אוסרו בפי' אלא מכיון שמעלה גרה מחמת חסרון השינים הרי סימניה יותר יפה ומותר ומשו"ה אקשי' אפי' תימא תרתי בעי' מעלת גרה ואין לה שינים אפ"ה יש מהן אסור' כגון גמל ופריק לטעמיה ואמר גמל ניבי אית לי' ואקשי' והרי בן גמל ומהדרינן וליטעמיך והרי שפן וארנבת כלומר כיון דסברת דהא ברייתא דוקא הוא ליקשי לך שפן וארנבת דהא ברייתא במעלת גרה ובלבד היא מותרת שכל שהיא מעלת גרה בידוע הוא שהיא טהורה קתני לומר שאין אתה צריך לחזור אחר סי' אחר ועוד מידי שינים כתיבי להתירה שאתה אומר בידוע שאין לה שינים היה לו לומר בידוע שהיא טהורה אלא ברייתא משבשת' היא והכי תניא כל שאין לה שינים בידוע שהיא מעלת גרה והיא מסימני טהרה ואם מפרסת פרסה היא או שמכיר בן גמל טהורה וכדרב חסדא ובשאלות דרב אחא משבחא ז"ל בפ' שמיני (לפנינו ליתא) גריס לה הכי (וכי) כל שמפרסת פרסה (בידוע) (שאין) [ואין] לה שינים (ומעלה) [בידוע שמעלה] גרה היא וטהורה.

והרי גמל דמעלה גרה ואין לו שנים למעלה וטמא. כלומר ואם כן היכי כאילת ותנית דכל בהמה שמעלת גרה ואין לו שנים למעלה טהורה ושני ליה גמל ניבי אית ליה והן השינים שלועסין בהם והגמל יש לו אחת מכאן ואחת מכאן בקצות הלסתות וכנגדן בסוס נכר כן פירש רבינו שלמה ז"ל וכן עיקר. וכן פירשו בתוס' ואם תאמר ואכתי היכי מיתרצא מתניתא דהא דתני כל שמעלת גרה בידוע שאין לה שינים למעלה ואפילו ניבי קאמר דלית ליה, אם כן ליקשי [ד]מכל מקום קשיא דהא גמל מעלה גרה ויש לו שינים למעלה, וברייתא קתני דכל מעלת גרה אין לו שינים למעלה כלל, וכדאקשינן לבסוף משפן וארנבת. ויש לומר דמעיקרא אקשי ליה אדינא דכאיל ואמר דכל שאין לה שינים כלל למעלה טהורה שהרי גמל דאין לו ואפילו הכי טמא, ומהדר לאוקומי לקושייה ולבט(ו)ל דינא דברייתא, ופריך והרי בן גמל דאפילו ניביה נמי לית ליה וטמא, ובתר דקמא ליה קושייה בבטולי דינא הדר ופריך אכללא דברייתא ולמימר דברייתא ודאי משבשתא היא דבר מן דין, והרי שפן וארנבת דמעלין גרה ואפילו הכי אית להו שינים הרבה, ופרקינן דברייתא הכי קתני כל שאין לה שינים למעלה בידוע שמעלת גרה וטהורה חוץ מבן גמל,והלכך כל שמצא בהמה במדבר ואינו יודע אם טמאה ואם טהורה בודק בפיה אם אין לה שינים למעלה בידוע שהוא טהורה ואף על פי שפרסותיה חתוכות סומך על בדיקת שניה והולך ואוכל ואינו נמנע, ובלבד שיכיר בן גמל, דהא ליכא מינא אחרינא דדמי לבן גמל.

הא דתנו רבנן אלו הן סימני חיה כל שיש לה קרנים וטלפים ר' דוסא אומר יש לה קרניים אין צריך לחזור על הטלפים יש לה טלפים אתה צריך לחזור על הקרנים. ותרצה רב זעירא ד

להתיר חלבה קאמר דכל שיש קרנים וטלפים חלבה מותר. קשיא להו לרבוותי ז"ל ולהתיר חלבה [ב]טלפים למה דבהמה נמי טלפים יש לה. ותירץ רבינו יצחק ב"ה רבי מאיר זצ"ל דתרתי קאמר, טלפים להתיר בשרה וכדאמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום בודק בפרסותיה והוא שיכיר חזיר, והכא אין צריך להכיר אפילו חזיר שהרי אין בחיות כמותו. וקרנים להתיר חלבה, ורבי דוסא פליג, ואמר דאין אתה צריך לחזור על הטלפים כלל דאין לך חיה טמאה שיש לה קרנים וכל שיש לה קרנים בידוע שיש לה טלפים. והא דתנן בנדה (נא, ב) כל שיש לה קרנים יש לה טלפים, רבי דוסא היא. ור"ת אחיו ז"ל פירש דטלפין משונין קאמר, שאין כיוצא בהן לבהמה, ושני סימנין קאמר, דכל שיש לה קרנים אתה צריך לחזור על הטלפים וכל שיש לה טלפים אי אתה צריך לחזור על הקרנים דבכל חד מינייהו סגי, ורבי דוסא פליג אטלפים, ולחומרא פליג, ומתני' דפרק בא סימן כולי עלמא היא. ונראין דברי רבינו יצחק ז"ל דשקלינן וטרינן בגמרא להפריש בין קרני החיה לשל בהמה ובטלפים לא מפרש כלל.

המשנה הששית והכונה להתחיל בה בביאור החלק החמשי והוא בדיקת סימני בהמה חיה ועוף ודגים למי שאינו מכיר איזה מהן טמא ואיזה מהן טהור סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה והם מפריסי פרסה ומעלה גרה ואין הבהמה טהורה אלא בשניהם וידוע שכל מעלה גרה מפריס פרסה חוץ מן הגמל והארנבת והשפן וכן ידוע שכל מפריס פרסה מעלה גרה חוץ מן החזיר אלו הן סימנין שנאמרו בתורה בענין זה ובגמרא הוסיפו רבותינו עליהם שני סימנין והם שידוע להם שכל בהמה טהורה אין לה שנים למעלה ר"ל בלחי העליון וכל בהמה טמאה יש לה שנים למעלה חוץ מן הגמל הבחור שהזקן אע"פ שאין לו שנים גמורים יש לו מ"מ רושם שנים וכן ידוע להם שכל בהמה טהורה בשרה שתחת עצם האליה מהלך שתי וערב ואינו כן בבהמה טמאה אלא בערוד הרי לך עכשיו ארבעה סימני טהרה שנים של תורה ושנים מדברי סופרים:

ולענין פסק כל שאתה יכול לבחון בשל תורה אי אתה בוחן בשל סופרים וכל שסימני תורה אי אפשר לבדוק בהן אתה בודק בשל סופרים מעתה היה מהלך ומצא בהמה ורואה בה שמעלה גרה ופרסותיה סדוקות אין לו אצל בדיקה אחרת כלום מצאה מעלה גרה אבל פרסותיה חתוכות ואי אפשר לבדקן כשרה ובלבד שיכיר שפן וארנבת וגמל מצאה מפרסת פרסה אבל אינו רואה אותה עכשיו מעלת גרה שהעלאת גרה אינה סימן שבגופה אלא ממקרים שבה ואינו מצוי בכל עת אא"כ ישהא זמן מרובה אחר אכילתה מ"מ הואיל ורואה אותה מפרסת פרסה כשרה והוא שיכיר חזיר ואם היו לה קרנים יצאה מספק חזיר היו פרסותיה חתוכות ואי אפשר לו לבדקן וכן לא ראה אותה עכשיו מעלת גרה אם מצא שאין לה שנים למעלה כשרה ובלבד שיכיר בן גמל היו פרסותיה חתוכות ופיה גמום ר"ל חתוך ואין לה בדיקה לא בפרסות ולא בשנים וכן אינו רואה אותה עכשיו מעלת גרה בודק בבשרה שתחת עצם האליה אם מהלך שתי וערב ר"ל שחוטי הבשר הולכים אחד לאורך ואחד לרוחב כשרה ובלבד שיכיר ערוד והיאך אתה יודע שחיה בכלל בהמה לסימנין אלו שהרי בטהורות פתח בבהמה וסיים בחיה דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור וגו':

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שהתבאר בגמרא ושאר דברים שבאו עליה בגמרא אלו הן:

גמ' אלא ה"ק כל בהמה שאין לה שיניים כו' ומפרסת פרסה וליבדוק כו' ק"ק מי הכריחו לכך דלא הל"ל אלא בידוע שהוא מעלה גרה וקושטא הוא דבודק בפרסותיה ואפי' בשאינו מכיר בן גמל ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה אלו הן סימני חיה כו' יש לה טלפים כטלפי חיה אכתי איכא לספוקי בבהמה דיש טלפי חיה דומות כטלפי בהמה עכ"ל מפירוש מהרש"ל וממילא נמי איכא לספוקי שמא ישתנה מין עז וכה"ג שיהיה דומה בטלפים לחיה עכ"ל ואין זה בכח מאמר דבריהם ואינו אלא דברי נביאות שהרי עיקר קושייתם לפר"ת דבהמות המנויין שור כשב ועז אינן משתנין בקרניהן ובטלפיהם ואם נימא דמשתנין בטלפים איכא למימר נמי דמשתנין נמי בקרניהן אלא דבתרוייהו אין משתנין בשום בהמה ואין כאן קושיא כלל לפר"ת וע"כ הנראה דסברתם זאת קיימת דאין בהמות משתנין לא בקרנים ולא בטלפים אלא דהחיות טהורין אינן מצוין כולן בינינו ויש טלפי חיה דומות כטלפי בהמה וה"ק רבי דוסא דההוא סימנא דקרנים הוא סימן מובהק דאם יש לו קרנים כקרני חיה חלבו מותר ואם לאו ודאי בהמה הוא וחלבו אסור אבל סימנא דטלפים אינו מובהק דאף אם אין לו טלפי חיה אין זה ודאי בהמה דאפשר דחיה הוא דיש טלפי חיה שאינן מצויין בינינו דומות לטלפי בהמה ודו"ק:

בא"ד והשתא מתניתין דפ' בא סימן כו' אתי ככ"ע דרבנן מודו כל שיש לו קרנים יש לו פרסות סדוקות עכ"ל פי' והשתא היינו בין לפר"ת בין להאי וי"ל כו' שכתבו ולאפוקי מפי' ריב"ם דלא מצי אתי הך מתניתין אלא כר' דוסא כמ"ש לעיל:

ודע לפי' זה קרנים וטלפים דהתם בכל קרנים וטלפים איירי ולענין טמאה וטהורה וה"ק כל שיש לו קרנים אפי' של בהמה ואפי' קרן א' כמ"ש התוס' לקמן יש לו טלפים פרסות סדוקות וטהור וכל שיש לו פרסות סדוקות אין לו קרנים כגון חזיר וכן נראה מפרש"י שם אבל הרמב"ם לא פי' שם כן ועיין בחדושינו שם ודו"ק:

בא"ד אך קשה על פי' זה דכי פריך והרי עז שיש לו קרנים וטלפים מסתמא הוי ההוא טלפים דעז כטלפי חיה כו' עכ"ל אין עיקר קושייתם לדברי המקשה דאימא בין אקרנים לחוד ובין אטלפים לחוד פריך והרי עז דיש לו קרנים וטלפים דה"נ בברייתא דקתני קרנים וטלפים או או קתני אבל עיקר קושייתם לדברי המתרץ מאי קמשני כרוכות בעינן דאכתי תקשי לן מטלפים כיון דבחד סגי ומהרש"ל דחק בזה לאין צורך ואין להאריך וק"ל:

:

ואי לאו דיתבי במיא כו' וקיימתי בעצמי החכמה וכו'. לפי שרפואה זו בחנם היה בדבור שניתן לעולם בחנם כמ"ש במדרש נמשלה התורה למים מה מים בחנם כו' ע"כ מביא האי קרא דכתיב ברישא כי בצל החכמה בצל הכסף שפעמים שצריכין לשניהם לחכמת הרופא וגם כסף הוצאת צורך רפואות אבל יתרון דעת החכמה שהיא בעצמה תחיה בעליה בלא כסף כרפואה זו במים קרים וק"ל:

קרי עליה כו'. לא יאונה לצדיק כל און עבירה משמע אבל חמירא סכנתא מאיסורא וק"ל:

רש"י בד"ה ה"ג כו'. נ"ב ס"א קרסולי גרסי ולא גרסי' קרסוליו:

תוס' בד"ה ניבי כו' ושקול טופריה דבב"ק ובפ' במה אשה כו' כצ"ל:

בד"ה אלו הן כו' קרנים חרוקות כו' צ"ל חדוקות כאן ובכ"מ בעמוד שאחריו:

גמ' והרי בן גמל כו' . חזר להקשות בקושיא הראשונה דדינו שקר דאמר כל כו' טהור והרי טמא דאלימא ליה טפי מלהקשות דבר חדש ורק על הסימן ולא על הגוף הדין ואחר שסתר דינו חזר להקשות גם על הסימן משפן כו' תדע שרוצה להקשות בותו [הרי] שפן כו' דוקא גם אסימן [לא אדינא לבד אהא דקאמר כל שמעלה גרה כו' וטהור] מדקאמר ויש להן שינים למה לי כ"ש אם אין להם שינים דקשה על הדין ולא מגמל [וכקושית התוס' בד"ה גמל] שידחהו דניבי לא איקרי שינים ויהיה סימנו שפיר מאי אמרת א"כ דינו שקר כיון דלא איקרי שינים וטמא הנה כבר סתר דינו והקשה על הדין ובתחלה פריך מבן גמל בפשיטות על הדין ומגמל אף שהו"מ למיפרך בממ"נ או אדין או אסימן פשיטא דהוי דוחהו דניבי איקרי שינים וכמו שתירץ לו באמת שיהיה דינו קיים וק"ל. כן יש ליישב קצת תמיהת התוספות:

גמ' ועוד שינים מי כתיבא כו' . הו"מ למיפרך נמי ועוד ולבדוק בשינים ולמה לי סימן כדפריך אח"כ ולבדוק בפרסותיה דזה א"ל דדלמא שינים נפלו [ואין זה סימן מבורר] דהרי לפי האמת מסיק שהוא סימן אמעלת גרה:

גמ' ולבדוק כו' . לא שבקיה לאסוקי לתירוצו ובלבד שיכיר כו' דהא קושיא הראשונה והרי בן גמל אכתי לא מתורצת:

גמ' ולבדוק בפרסותיה כו' . לכאורה לימא אה"נ בודקין בפרסותיה וא"צ סימן על כך רק שלא יצטרך להמתין [על מעלה גרה] נותן סימן ולא יצטרך להגיה ומפרסת פרסה וא"צ להגיה ובלבד שיכיר בן גמל וא"צ לאוקמי בפרסות חתוכות ולא יהיה קשה מידי ואי משום דדוחקתו הא דקאמר טהורה ולא הזכיר סימן השני כאילו טהורה בזה לחודא ולזה הוצרך להגיה ומפרסת פרסה אכתי יגיה ואם מפרסת כו' וא"צ להכיר מידי ושמא כיון שסוף סוף צריך להגיה ניחא ליה באופן כדר"ח:
עוד שם ולבדוק כו' [כאן חוזר על הקושיא שבדיבור הסמוך בביאור רחב יותר]. מאי קושיא ע"י בדיקת פרסות לא ידע סימן מעלה גרה וכ"ת לענין מעלה גרה יבדוק בשינים ממילא ע"י כן נמי ידע סימן הפרסות וא"צ תו בדיקה בפרסות ועיקר דברייתא אמעלה גרה נתכוון וממילא נדע בו סימן השני וכ"ת ה"פ השתא צריך שיכיר בן גמל טפי לבדוק בפרסות וא"צ שיכיר בן גמל הרי אכתי לא השיב לו ובלבד כו' ואם פריך דלא הו"ל להזכיר בלשונו ומפרסת פרסה כיון דנראה לעינים יהיה כן ולא תגיה וכ"ת טהורים משמע בזה לחודיה [אם לא נגיה מפרסת פרסה] א"כ מה לשון הו"ל לברייתא לומר וכ"ת אם מפרסת פרסה מה לשון אם הא קושטא דמפרסת היא ואולי לא הו"ל וטהורה כלל רק ישמיעו דשינים סימן המעלה גרה ומינה אם מכיר בן גמל א"צ יותר ואם אין מכיר בודק בפרסות ואולי [י"ל בע"א] הבין מיד כשהפך לו ובלבד שיכיר בן גמל דהשתא פריך שפיר ולבדוק בלי הכרה ואם לא הבין ובלבד כו' כ"ש דפריך שפיר ולבדוק כו' דהכי עדיף טפי לצאת מידי ספק בן גמל ולכך לא פריך לו קושיא הראשונה והרי בן גמל [דהבין דיכול לומר ובלבד. ולזה פריך ולבדוק ממ"נ]:

גמ' ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות כו' . לא מצייר בלא חתוכות ואינו מכיר חזיר דבהכי קמיירי מדקאמר ובלבד שיכיר בן גמל משמע דזולתו אינו מכיר דזה הבל דא"כ הך דינא גופא דמשמיענו האידנא לא הוי ידעינן דלא הוי שמעינן רק מה שיש לו פרסות סדוקות ואין לו שינים טהורות שהשינים סימן על מעלה גרה אבל לא ידעינן שהוא סימן ג"כ אפרסות וכשהפרסות חתוכות ה"א דאסור דדלמא יש מינין טמאין שמעלים גרה ואין מפריסין פרסה ואין להם שינים לפיכך משמע כדר"י שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה כו' אלא גמל כו'. גם א"ל למה לי בפרסות חתוכות לבדוק בשינים לימא לבדוק אם מעלה גרה א"כ כו' וכדר"י כו' ואי משום שלא יצטרך להמתין לראות אם מעלה גרה א"כ בלא פרסות חתוכות לאשמעינן זה דתרתי קמ"ל שהוא סימן אמעלה גרה ואפרסות ועוד בבדיקת מעלה גרה היה צריך להכיר ג"כ גמל וארנבת והשפן שכולן מעלה גרה ואם אין מכירן היה אסור כיון שפרסות חתוכות ואינו יכול לבדוק בהן אבל ע"י בדיקת השינים א"צ להכיר רק בן גמל:
ומ"ש רש"י בד"ה אלא ה"ק כו' ואין אנו צריכין להמתין כו'. ואע"ג דמגיה השתא ומפרסת פרסה ואיירי בפרסות חתוכות וא"כ ע"י בדיקת מעלה גרה לא היינו יוצאין מספק גמל ובן גמל ושפן וארנבת והיה צריך להכיר כולן אך עתה א"צ להכיר רק בן גמל ול"ל תועלת להמתין כו' ואי משום למה ליה להזכיר מעלה גרה כדפריך לעיל ולבדוק בפרסות ולמה לי סימן על כן והוצרך לתרץ כשחתוכות ה"נ נקשה ולבדוק אי מעלה גרה [לזה פי' וא"צ להמתין] כבר כתבנו דהתם פריך ולבדוק כו' ולא יצטרך להכיר בן גמל אבל כאן אדרבה ע"י מעלה גרה היה צריך להכיר יותר ועוד בסמוך הו"ל לרש"י לפרש דפריך ולבדוק בפרסות למאי דמגיה השתא ומפרסת ולא פריך אמעלה גרה אפילו קודם הגהתו [ר"ל קודם הוספה רק למה שמהפך] מיהו עכ"פ נתכוון רש"י לכך (*ס) מדתלי בידוע שמעלה גרה ולא תלאו בידוע שטהורה אין לנו לומר דמרויחין שא"צ להכיר שפן שהרי לא הורה בלשונו רק בידוע שהיא מעלה גרה מיהו י"ל [דאכתי לא הוי צריך רש"י לזה] דסמיך אמפרסת דבזה ממילא א"צ להכיר רק בן גמל:
בדר"ח תנינא צ"ל נמי במדבר וכ"ה ברי"ף ורא"ש:

גמ' שפיו גמום בודק בפרסותי' כו' . ולא בלא גמום ושלא ימתין וכדלעיל דיבדוק בשיניה ואי משום דלא יצטרך להכיר בן גמל הרי יש לו טלפים [ר"ל פרסות] וכשירה משום שיש לה סימנים דלא הוי ידעינן הך שמעתתא דכל שיש לה טלפים יש לה (קרנים) [סימן דמעלה גרה. ובלבד שיכיר חזיר] וק"ל:

בתוס' בד"ה אלו הן סימני חיה כו' . לריב"ם טלפים סימן לטהורה ואף דחיה בכלל בהמה לסימן עיקר פרכת הגמרא למה לי קרנים סימן חדש ולא סימן מעלה גרה וטלפים וכבר אמר בת"ר הראשון סימני בהמה והו"ל לכלול חיה ובהמה יחד ומשני קרנים להתיר חלבו ותו לא בעי מעלה גרה אצל טלפים וסגי בטלפים גרידא דאין לך שמפריס פרסה ואין מעלה גרה אלא חזיר וכיון שיש לו קרנים יצא מספק חזיר:

בא"ד וכי פריך והרי שור דכרוכות לר' דוסא פריך כו' והרי עז כו' לכ"ע פריך דס"ד בתחלה שא"צ בדומה רק כל שיש לו קרנים וטלפים והרי עז נמי יש לו קרנים וטלפים ומשני ליה שר"ל קרנים בדומה לחיה ומינה ה"ה טלפים נמי ר"ל דומיא דחיה א"כ מאי פריך תו והרי שור [ע"כ לר' דוסא פריך] אבל ודאי דעז אין לו טלפי חיה וכמ"ש דאותן המצוין בינינו לית להו לא קרנים כו' ולא טלפים כטלפי חיה וכמ"ש ר"ת דיש מין בהמה שאינו מצוי בינינו שיש להן טלפים וכו' והקשו שאין שום מין בהמה שאינו מצוי בינינו מדלקמן גלוי וידוע כו'. ולא הקשו לריב"ם אף דלדידיה פירוש טלפים סדוקין מ"מ טפי הו"ל ליתן סימן הכל בטלפים סדוקין וכטלפי חיה ולמה ליה חד סימן בקרנים וחד סימן בטלפים כיון דפסיקא להו דאין טלפי בהמה כטלפי חיה וי"ל לאפוקי כו' לאשמעינן (*ע):

בא"ד דיש טלפי חיה דומות כטלפי בהמה וכבר פסיקא להו ולא טלפים כטלפי חיה ודוחק לומר דהאי דגלוי וידוע אתיא לרבנן ולא לר' דוסא ומעיקרא שהקשו מניה דלא יהיה כמאן כיון דאף לרבנן תרתי בעי ונראה דדוקא כתבו דיש טלפי חיה דומה כטלפי בהמה אבל לא בהיפך דלפי הענין הול"ל בהיפך [דיש טלפי בהמה דומה לטלפי חיה] ור"ל דטלפי בהמה שלנו אינן דומין לטלפי חיה אבל יכול להיות טלפי חיה שאינו מצוי בינינו הדומה כטלפי בהמה שאין כל החיות טהורות מצוין בינינו ולכך ליכא לעשות סימן בטלפים גרידא לומר אם יבא דבר לפניך שאתה מסופק בו מהו בדקהו בטלפים אם דומה לטלפי חיה שהרי יכול להיות דומה לטלפי איזה חיה ואפ"ה הוא בהמה ויבא טעות מזה שתדמהו לפעמים לעומת טלפי חיה שאינו מצוי [שטלפיה דומה לשל בהמה] ואע"ג דהו"מ למיתני סימנים שיבדקוהו לעומת טלפי חיה שבינינו מ"מ אין לעשות סימן בו דא"כ תקשי והרי יש חיה שאין לה טלפים כטלפי חיה וחלבה מותר כדפריך בסמוך והרי צבי דאינן מפוצלין וכו' . [לעיל ספ"ב בספרים הישנים נדפס השייך לכאן והצגנוהו פה]:

בד"ה ואלו הן סימני חיה עד דיש טלפי חיות דומין לבהמה. וקשה דלעיל כתבו דאותן המצויות בינינו אין להם טלפי חיה ויש ליישב. [ע"כ וכוונתו למ"ש כאן]:
וקשה דא"כ נקיים פירוש ר"ת שבתחלה דצריך תרוייהו אף שבהמות שלנו אין להם לא קרנים וטלפים כחיה מ"מ יש קרנים וטלפי חיה דומה לבהמה [אבל שיהיה דומה שניהם יחד לשל בהמה ליכא] (*פ) ור' דוסא פליג וס"ל כמו השתא לפירושם נמי טלפים אין סימן דיש טלפי חיה דומה לטלפי בהמה אבל קרנים הוי סימן מובהק דאין קרני חיה דומה לבהמה לעולם:

בא"ד והשתא מתני' דפרק בא סימן כו' . קאי אגוף פירוש ר"ת בין למ"ש בתחלה דצריך תרוייהו לרבנן או לי"ל דחד סגי דיש לו טלפים ר"ל סדוקות ואיירי סימן דבשמעתין להבדיל בין חיה לבהמה ומתניתין דבא סימן להבדיל בין טמאה לטהורה כל שיש לו קרנים היא טהורה לאכילה שיש לה טלפים סדוקות אבל אכתי אין מותר חלבה דדלמא בהמה היא וצריך סימן דבשמעתין גם טלפי חיה לרבנן ולר"ד קרני חיה לחודא סגי אבל א"צ טלפים דבא סימן טלפי חיה וקרנים ר"ל קרני חיה וכל שיש לו קרני חיה יש לו טלפי חיה דהא לרבנן לא סגי בקרנים לפירוש ראשון ולוי"ל ג"כ א"ל כן דהא קתני ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים ולוי"ל בטלפים לחודא נמי סגי כמו בקרנים וק"ל. וא"ל לוי"ל מאי נ"מ דקתני ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים מאי יתן או יוסיף קרנים אף אם יש לו קרנים אכתי אין מותר חלבו דהא תרתי בעי קרני וטלפי חיה (*צ) והשתא בטלפים סדוקות קמיירי [דאי בטלפי חיה פשיטא דמהני לוי"ל] בשלמא לפירוש הראשון של ר"ת ניחא (*ק) וק"ל:
בסה"ד מסתמא הוי האי טלפים דמי כטלפי דחיה כו'. לאו דוקא ממש כשל חיה דא"כ לרבנן אמאי מותר בסימן טלפים לחודיה וכ"כ בח"ש:

גמרא (ברה"ע) עיקרא דמרירתא. כצ"ל בשני ריישי"ן וכן ברש"י ותוס':

שם וקיימתי בעצמי החכמה כו'. כזה ביומא (פג ב. פד):

רש"י ד"ה שב ביטיתא דפרחי. גרעיני של צלף. עי' ברכות (לו) ובמש"כ שם בס"ד:

גמרא ואר"ח הי' מהלך בדרך כו' בודק בפרסותיה כו'. ברי"ף ורא"ש הגי' במדבר כדלעיל ולקמן:

ד"ה ה"ג. וד' כנפים וקרצולים וכנפיו כו'. כצ"ל:

תד"ה אלו. דכיון דיש לה קרנים חרוקות וכרוכות כו'. אולי מכוון השמיטו סימנא דחדורות. דלשיטתם לקמן לא אתי אלא לאפוקי עיזא דכרכוז. ושלחו מתם דהלכה כהמתיר:

בא"ד וכי פריך והרי שור כו'. ל"י אמאי לא נקטי פירכא קמייתא דוהרי עז. וי"ל:

גמ׳ והרי שפן וארננת דמעלי גרה הן כצ"ל:

קָרִי רַב עֲלֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: "וְכָל רָז לָא אָנֵס לָךְ". יש להקשות הלא שמואל חכם גדול היה בחכמת הרפואה ואין ידיעה זו שידע לבדוק הבשר באש מארס הנחש חשובה חכמה כל כך שראוי לפארו בעבורה?
ונראה לי בס"ד דידוע רב לא היה אוכל בשר בבית אחרים וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים במסכת מנחות דף ק"י שהביא מספר הפרדס לרש"י ז"ל בכתבי יד עשרה מילי דחסידות היה נוהג רב וחד מנייהו דלא הוה אכל מסעודת הרשות משום חלב ודם וגיד הנשה פן לא הוזהרו בהם כהלכה והוא לא היה אומר להם שנמנע לאכול בשביל חשש זה אלא הוה אמר טעמא משום סעודת הרשות וכשהיה מזדמן סעודת מצוה היה אומר אמתלא אחרת עד כאן דבריו עיין שם.
והנה בודאי היה נמנע מלאכול בבית אחרים שום סעודה אפילו שאינה של בשר כדי שלא ירגישו שהוא אינו אוכל בשר בשביל שחושדם שאין נזהרין כהלכה בניקור הבשר מן החלב ובמליחה ובהסרת הגיד אך כיון שנזדמן בבית ריש גלותא היה מוכרח לאכול מפני כבוד הנשיא אך בשר זה של הצבי אין בו חשש של ניקור החלב כי הצבי חלבו מותר ורק יש בו חשש בשביל המליחה בלבד לכך צוה אותם שלא ימלחו אותו אלא יצלוהו על האש כי צלי אינו צריך מליחה דנורא משאב שאיב ונמצא שלא נשאר בו חשש שמונעו מלאכול אבל עם כל זה לבו לא היה חפץ לאכול ונתן להם רשות לצלות לו בעל כרחו וכל זה הוא מתוכיות לבו לא ניכר לשום אדם ורק שמואל הרגיש ברוח קדשו שאין לבו של רב חפץ באכילה כלל לא זה ולא אחר ומה שאמר לצלות הוא בעל כרחו על כן נתחכם שמואל ללמדנו טענה ואמתלה שיאמר להם כדי כלא יהיה אוכל כלל.
לכך אמר לו שמואל 'לָא חַיִשׁ מַר לְנִקּוּרִי' רצונו לומר שמא הנחש נשך את הצבי הזה שחסר ויש בו ארס נחש ואף על גב דידע שזו חששה רחוקה עם כל זה אמר כן אליו כדי ללמדו לעשות התנצלות מצד זה כדי שעל ידי כך יעשה התנצלות לבלתי יאכל כלל. וכשאמר לו רב מה תקנה יש לזה? השיב לו לצלותו באויר התנור באופן שאינו מניחו על גבי הגחלים אז אם יש ארס נופל חתיכות חתיכות כיון שהוא תלוי באויר התנור ואז ניכר ונודע לכל וגם לבית ריש גלותא שיש בו ארס נחש לכך צוה לעשות כן ונתברר שיש בו ארס נחש ואחר שהבין רב ששמואל עשה זאת בחכמה שהבין ברוב חכמתו מה שהיה רב מצטער בלבו על אשר הוא מוכרח לשנות מנהגו שיהיה אוכל משל אחרים דבר עמו בחכמה שהשיאו להתנצלות אחרת ועל כן קרא עליו מקרא זה וְכָל רָז לָא אָנֵס לָךְ (דניאל ד, ו).

מתניתין סי' בהמה וחי' נאמרו מן התורה. הנה בפ' שמיני מפסיק בדיני דגים בין בהמה לעופות אע"ג דראוים לסמוך עופות לבהמה נ"ל להכי סמיך דגים לבהמה עפ"י מ"ש תוס' בנדה נ"א ע"ב דלמא או סנפיר או קשקשת קאמר רחמנא ותי' דומיא דבהמה דלא סגי בסי' א' ע"ש משו"ה סמיך דגים לבהמה ומ"מ לעיל ר"פ השוחט דריש בר קפרא מזאת תורת הבהמה והעוף דעוף סגי בשחיטת סי' א' וכ' תורת חיים שם מדהפסיק בעופות בין בהמה לשרץ המים היינו דגים אע"ג דכתבנו דכך היא הסדר להסמיך עוף לבהמה מ"מ כיון שבתחלת הפרשה הסמיך דגים לבהמה מטעם לדמו' לבהמה דבעינן סנפיר וקשקשת. א"כ שכבר הפסיק בדגים בין בהמה לעופות תו לא הוה לי' לשנויי בפסוק זאת תורת הבהמה וה"ל לסמוך שרץ המים לבהמה. אי לאו משום דבר קפרא דאתי ללמוד דסגי לעוף בשחיטת סי' א' ובמשנתינו נקיט סדר קרא דזאת תורת בהמה והדר עוף ושרץ העוף היינו חגבים ואח"כ דגים:

אבל אמרו חכמים וכו' מבואר בסוגיא דנשר דחכמים למדו ובדקו בתורים ובני יונה המפורשים לטהרה ובנשר המפורש לאיסור וכל מה שביניהם הוא סי' עופות ושארי י"ט עופות הם כשני כתובים הבאים כא' ואין מלמדים מהם ולכן כל עוף הבא בסי' א' טהור חוץ מאלו המפורשים ואין להקשות בבהמות נמי נימא גמל שפן וארנבת הוה ג' כתובים ואפי' לא הוה כתיב קרא דשליט בעולמו יודע וכו' והי' נמצאים בע"ח בסי' א' הי' מותר מדכתיב ג' כתובים גמל שפן וארנבת ש"מ הבא בסי' מעלה גרה טהור ומפריס פרסה ומעלה גרה דקרא או או קאמר או מעלה גרה או מפריס פרסה ובחדא מיניהו סגי די"ל דזה ליתא מתרי טעמי חדא דכתיב בגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה לא הפריסה טמא הוא לכם ואי ס"ד דכל בע"ח בסי' א' טהור רק הני ג' גזירת הכתוב הוא א"כ מאי יהיב טעמא כי מעלה גרה ופרסה לא הפריסה הלא סגי לי' בהעלאת גרה לחוד לולי גז"ה אע"כ בסי' א' לא סגי ועוד לא מצינו למימר ג' כתובים הני טמאים ואינך לא דהא פרט עשרה בהמות וחיות טהורות בפ' ראה משמע דה"ל עשרה כתובים הני אין אחריני לא ע"כ מהא ליכא למשמע מיני':

ובס' מעין חכמה הקשה למה לי' דפרט רחמנא סי' בהמה ולא סמך על חכמים שיבדקו שור כשב ועז ויבדקו גמל וחזיר ומה שביניהם הם הסימנים כמו בעופות ולק"מ דידע רחמנא דבעופות ליכא למטעי בשארי חלקים שבין תורים ונשר אלא ההפרש שניכר בד' סימנים אצבע יתירה וזפק וקורקבן נקלף ואינו דורס אבל ליכא למטעי שזה צבעו לבן וזה שחור או ירוק או שארי חילוקים ידע הקב"ה שלא יטעו חכמים ולא יתנו סי' אלא בהנ"ל אבל בבהמה יש עוד כמה הפרשים ביניהם דחזינן בקרנים ובשר הולך שתי וערב ומי יודע כמה שינויים יש עוד ביניהם ואיכא למטעי שהם הסימנים להפרש ביניהם ע"כ הוצרך לפרש:

אר"ח הי' מהלך במדבר וכו' הי' מהלך בדרך וכו' יל"ד מ"ט נקיט במדבר ואח"כ בדרך ושוב אח"כ במדבר ונ"ל דודאי המוצא בע"ח בסי' א' ואידך אינו ניכר כגון פרסותיו חתיכות או פיו גמום הי' לנו להתירו דרובא בהמות אין להם סי' כלל או ב' סימנים וגמל שפן וארנבת וחזיר מיעוטא דמיעוטא הם וכ"כ מעין חכמה. אלא נהי בעולם הם מועטים מ"מ הכל לפי המקום דיש מקומות דהני שכיחי טפי מהני וכ"כ הר"ן לקמן גבי סימני ביצים ס"ג ע"ב בישוב ק' תוס' ד"ה ודלמא וכו' ע"ש ע"כ בישוב דלא שכיחי גמל שפן וארנבת ליכא למיחש להו אלא המהלך במדבר ומכ"ש ערד דלא שכיח בישוב כלל לא צריך להכיר ערד אלא במדבר אבל חזיר דשכיח שמישוב ע"כ אמר הי' מהלך בדרך וכו' ובלבד שיכיר חזיר ונכון הוא לפע"ד מיהו גם במדבר איכא חזיר מיער שיש לו סי' חזיר.

במשנה כל עוף הדורס טמא. הנה אם כלל זה בדוקא הוא שאין לך עוף טהור דורס כלל א"כ ממ"נ קשיא דברי הגמרא במה דקאמר ונילף מנייהו וכו' א"כ עורב דכתב רחמנא ל"ל ונילף מעורב וכו' עד דאיתיה בהאי וכו' וממ"נ אם סימן החדש הוא אינו דורס כמשמעות דברי רש"י במה שפירש בברייתא לקמן. א"כ איך קאמר בתחלת הסוגיא ונילף מנייהו הרי באמת כן הוא וילפינן מנייהו דבהנך תלתא סימנים שבגופו לא אכלינן כיון שדורס דכל הדורס בודאי טמא ואין לומר דלהכי אהני מה דלא ילפינן מנייהו דעכ"פ בתלתא שבתוכם אינו דורס לא ילפינן מנייהו הא בלאו הכי ידעינן דמינייהו ליכא למילף רק שבאותן ג' סימנין לא ניכול כי אם בתרי בצירוף הסימן החדש וכמו שכתבו התוס' בגמרא בד"ה מה התם ע"ש. ואם סימן החדש הוא מג' סימני הגוף וכדעת הגאונים קורקבן נקלף או אחד משאר שני סימני הגוף. א"כ עזניה שבו סימן החדש ודאי דדריס וא"כ איך כתביה רחמנא נשר דלא נילף מעזניה הא ודאי ילפינן וסימן דיליה לחוד ודאי לא אכלינן כיון דדריס ומתוך כך אמרתי לחזק מה שעלה בדמיוני זה זמן רב בלמדי מס' זו דבתחלת הסוגיא דלומד בנין אב מנשר מה נשר וכו' דלרש"י האי אף כל לא מרבי רק מין נשר דמין אחר טמא בארבע סימנין ליתא בעולם. והנה על רש"י תמהו רוב מפרשים הקדמונים שהרי נשר אין לו מין כלל ופירשו התוס' שיש מינין רבים חוץ מנשר בארבע סימני טומאה וגם פירושם דחוק מאד שהוצרכו לעקור דברי הגמרא שאמרו עופות טמאין כ"ד יש מפורשים ע"ש. ואמרתי אני ע"פ מ"ש התוס' במס' נדה (דף נ ע"ב) דבעוף לא שייך הך כללא דכל היוצא מן הטמא וכו' לפי שאם לא ילדה האפרוח אלא ביצים ילדה ואפרוח מעפרא גדיל ונאסר ע"י הסימנין. אלא שכתבו אח"כ כיון דלא הוה מעופות טמאין שבפרשה דהנך הזכר ונקבה אסירי א"כ ע"י סימנין אין לאסור עד שיהיה בו ארבע סימנין דמנשר ילפינן ומעתה אני אומר מין אחר ליכא והנך דכתיבי הכתוב אסרן ולא צריכין בנין אב אלא דנ"מ לענין אם אירע שטהורה ילדה מין טמא אינו נאסר כי אם בד' סימנין טומאה כנשר מדכתיב נשר. ומעתה אני אומר הך כללא דמשנתינו כל הדורס טמא הך כללא קבלה היתה ביד רז"ל שאין לך עוף טהור דורס וכל זה על מין אבל אם אירע טהורה שילדה מין טמא אף שדורס אם ליכא ביה עוד ג' סימני טומאה בטהרתו הוא דמנשר ילפינן ומעתה כל הסוגיא כהוגן בין אם סימן החדש הוא אינו דורס אעפ"כ לא ילפינן מהנך לאסור בג' סימני הגוף אף שדורס אם נולד מן הטהור וכמו כן אם סימן החדש הוא קרקבנו נקלף אפ"ה לא ילפינן לאסור עוף הנולד מן הטהור ויש בו כל סימני טומאה ודורס בכללם רק שקרקבנו נקלף הרי הוא בטהרתו:

והנה רש"י ותוס' שניהם מיאנו בפירוש הנ"ל דהרי חזינן דרש"י נדחק מאד וכן התוס' בבנין אב דמה נשר. ולפי דרכנו הנ"ל היינו מרויחים דגם ברייתא לא רמיין אהדדי דיוקא דרישא עם דיוקא דסיפא. ורש"י נדחק מאד בזה לומר דדיוקא דסיפא לאו דוקא ולדידיה תרוייהו קשיא דדיוקא דרישא הוא לנולד מן הטהור ואותו אינו נאסר כי אם ע"י ארבעה סימני טומאה וסיפא היינו לנולד מן הטמא וגם אותו אינו נאסר מטעם יוצא מן הטמא וכמ"ש התוס' שם בנדה דתרנגולתא דאגמ' שרי אף שאביו הזכר אסור וזה וזה גורם אסור אפ"ה הנולדת מותרת ע"י סימנין והנולד מן הטמא שהוא ניתר ע"י סימנין בעי דוקא ארבעה סימני טהרה:

וטעם רש"י ותוספות שמיאנו בזה שקשה בעיניהם לאוקמי בטהור שנולד מן הטמא או להיפך דלא שכיח כלל. ואמנם יש לפנינו דרך מרווח דלא נצטרך לדוחקא דרש"י שפירש דסיפיה דברייתא מפרש לקמן והיינו לקרבן ובכל זה לא אתי ספיר לישנא דאף כל דסיפיה וכמו שכתב רש"י עצמו בסוף שמעתין דמסיק אלא תורין וכו' ע"ש. ואני אומר ששני כללי הברייתא תנא דייקנא תנינהו שניהם כללים שלמים דבר התנא שכולל בו כל אדם ורישא דנקט ד' סימני טומאה לומר דבד' סימני טומאה אסור לכל אדם אפילו למי שמכיר כל כ"ד מינין ובקי בהן בשמותיהון אפ"ה ד' סימני טומאה אסירי דאתיין בבנין אב מנשר ולכך בעינן ד' סימנין דאי איכא חד סימן טהרה וק"ו שנים או שלשה מותר למי שמכיר ובקי שאינו מכ"ד מינין האמורין בתורה וכדתנא ר' חייא וסיפא דברייתא ג"כ כלל מלא דבר וכולל בו כל אדם שמה שיש לו ד' סימני טהרה מותר לכל אדם אפילו מי שאינו מכיר שום אחד מכ"ד מינים האמורים בתורה אפ"ה מה שיש בו ד' סימני טהרה מותר שאין לך כיוצא בו בטמאין ודבר זה שייך על התנא אבל אקרא לא שייך שהתורה תכתוב תורין מיותר בשביל אדם שאינו מכיר ואין לך ספיקא קמא שמיא ולכך מקשה בגמרא אלא תורין דכתב רחמנא ל"ל אבל על תנא דברייתא ליכא קושיא. אמנם רש"י לשיטתו דלרש"י אף כל היינו מין נשר אבל חוץ לכ"ד ליכא מין טמא בעולם וא"כ מי שבקי בהן ובשמותיהן אין צריך לעיין בשום סימן. וזה עצמו טעמו של רש"י שפירש לקמן בדברי ר"נ היה בקי בהן ובשמותיהן בפרס ועזניה דליכא לפרש בכל כ"ד עופות א"כ אין צריך לעיין בשום סימן דכל עוף שאינו מהם מותר ואף שודאי שאם באמת אין לו שום סימן א"כ דורס ועל כרחך נשר הוא שאין לך עוף טהור דורס מ"מ הוא אינו צריך לחקור אחר שום סימן ובודאי מן הסתם אינו דורס כיון שמכיר שאינו מהם וכמו שכתב הרמב"ם בהדיא בפ"א ממ"א הלכה ט"ו וז"ל כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן ה"ז אוכל כל עוף שאינו מהם וא"צ בדיקה. ולכך הוצרך רש"י גם כאן לפרש דסיפא לאו דוקא. והתוספות אף שסברי שיש עוד הרבה מינין בד' סימני טומאה כמפורש בדבריהם בד"ה מהנשר מ"מ שתקי לרש"י ולא פירשו לנו לפי שטתם דנוכל לומר דסיפא ג"כ דוקא על דרך שפירשתי משום דהתוס' לשטתם שהיו בקיאין בעופות טמאין והיו יכולין לברר מה הוא הסימן החדש שהרי היו מכירין שלך וכו' וא"כ אפילו למי שאינו בקי מ"מ למה הצריכו התנא דוקא דומיא דתורין ד' סימנין מלאים והלא היה די להתנא בשני סימנין דהיינו הסימן החדש בצירוף עוד אחר והתנא ידע הסימן החדש אלא על כרחך דכללא דסיפא לאו דוקא:

אבל לרש"י לא היה מועיל זה דרש"י ס"ל שלא היו יודעים מה הוא סימן החדש ובחנם נדחקו כל הראשונים בשטת רש"י בסוגיא זו וחשדו לרש"י שדבריו סתרי זה את זה דלפי מה דפירש בשמנה ספיקות מוכח מדבריו שקורקבן נקלף הוא הסימן החדש שהרי פירש ששאר שלשת סימנים היו מבוררים בהם ואעפ"כ אי לא הוה זה מחשב קרקבנו נקלף היו מסופקים בי"ט עופות. ולפי מה שפירש בברייתא דלקמן (דף סה ע"א) דארישא קאי וכו' ואם אינו דורס ויש לו עוד ג' סימנין וכו' משמע שס"ל דאינו דורס הוא סימן החדש. אבל האמת יורה דרכו דרש"י פירש (בדף סא ע"ב) בד"ה מכדי וכו' לאסור עוף הבא בסימן א' באחד מסימנין הללו דהא לא ידעינן מה ניהו האי סימנא דכתיב לחודיה וכו' וס"ל לרש"י שחכמי הגמ' ג"כ לא קמו עלה דמלתא הי ניהו סימן החדש ולכך בשום פעם לא סגי בלי צירוף כל ד' סימנין ובא"ל מידי ספיקא לא נפיק ודע שמתוך דברי רש"י גופייהו לקמן בברייתא דפירש ארישא קאי מוכח דלא ס"ל דאינו דורס הוא הסימן החדש בבירור דאל"כ קשה למרימר דס"ל דפ"ו לא שכיחי בישוב א"כ אי ס"ד דאינו דורס הוא הסימן החדש א"כ כיון דארישא קאי שאינו דורס ל"ל הנך תלתא כלל כיון שאינו דורס שוב בודאי מותר דהא פ"ו לא שכיחי בישוב ואפילו תימא דברייתא מיירי באתרא דשכיחי פרס ועזניה מ"מ למה לי כולהו באינו דורס ועוד חד סגי כיון דאינו דורס הוא סימן החדש אלא ודאי דלא ידוע כלל מה הוא הסימן החדש לרש"י אלא הוא הדבר אשר דברתי דלא קים להו לחכמים מאי ניהו סימן החדש ואמימר לא התיר כי אם בסימן א' דוקא אבל אם יש לו יותר צריך להיות כל ארבעתן. וראיתי להרשב"א במשמרת הבית הקשה קושיא זו לאמימר למה לי שלש סימנין באינו דורס ועוד חד סגי כיון שאינו דורס הוא סימן החדש א"כ יצא מכלל כל ספק וניחא ליה דהתנא נקט אם יש ג' סימנין בגופו שוב א"צ לבדוק על הדריסה דודאי א"ד דהרשב"א שם בשיטת הר"מ בר יוסף קאי שאין שום עוף טמא שיהיה בו שלשה סימני טהרה. אבל לרש"י שפירש בהדיא דארישא קאי וצריך להשגיח על הדריסה וא"כ אי ס"ד שבודאי א"ד הוא החדש א"כ לאמימר בדידיה סגי ולמה צריך לבדוק ביתר סימנין בין ישנן ובין אינן מותר אלא ודאי בלי ספק שס"ל לרש"י שגם חכמי המשנה לא קמו על הדבר לידע איזה הוא הסימן החדש. ועכ"פ לרש"י צריך ד' סימנין וא"כ היה לרש"י לפרש דסיפא באינו מכיר כל המינים כלל ולכך צריך דומיא דתורין ורישא במכיר אלא דלרש"י בלאו הכי ניחא דאי במכיר א"צ לעיין בשום סימן וכמ"ש לעיל אלא ודאי דהתנא אינו בא לתת סימן לאדם אלא לפרש קרא ולהגיד הדין וסיפא לאו דוקא:

והנה התוס' לקמן בדברי ר"נ כתבו דהה"ד דהוה מצי למימר טהור ובלבד שיכיר פרס ועזניה וא"כ התוס' אינן מפרשים תחלת דברי ר"נ בהן ובשמותיהן על פרס ועזניה כשטת רש"י דא"כ אין מקום לדבריהם שהרי לשטת רש"י סוף דברי ר"נ שאמר לא היה בקי בהן היינו בפ"ו ואיך יאמר ובלבד שיכיר פ"ו והרי אינו בקי בהן ובשמותיהן אלא ודאי התוס' מפרשים תחלת דברי ר"נ היה בקי בהן ובשמותיהן היינו כל כ"ד האמורים בתורה ואעפ"כ צריך לבדוק עכ"פ סימן א' והתוס' לשטתם שיש עוד מינין הרבה חוץ מנשר שיש להם ד' סימני טומאה וא"כ מה מועיל בקיאותו הא אי אפשר להיות בקי בכל עופות שבעולם. והנה הוא גופה קשיא למה הצריכו רב נחמן להיות בקי בכל טמאים והלא אין לו אלא סימן אחד ודי בהיותו בקי בפרס ועזניה אלא על כרחך צ"ל דסימן אחד דנקט רב נחמן בריש דבריו לאו דוקא אלא הה"ד ב' וג' וכמו שאנחנו מפרשין ברייתא דר' חייא. וא"כ קשיין דברי התוספות בד"ה מפני שיש להם זפק שכתבו לדחות דברי ריב"ם דב' סימנין משמע שבדקנו ואין להם יותר דומיא דבא בסימן אחד דכולה שמעתא דמשמע דברור לנו שאין לו אלא סימן אחד דאל"כ הוה ספק עורב ע"ש בדבריהם ומשמע שהוכחתן מדברי אמימר שהתיר בסימן א' ומדברי אמימר הביאו לדברי רב נחמן בשני סימנין והרי מוכח מהם עצמם מדברי רב נחמן בהיפך דסימן א' שזכר רב נחמן אין הפשט שברור לנו שאין לו יותר וא"כ למה לא נפרש דברי רב נחמן בשני סימנין כזה:

ולתרץ דבר זה אתרץ ג"כ קושיית מהרש"א שהקשה על הוכחת התוספות לסתור פירוש ריב"ם דב' סימנים משמע דומיא דסימן א' דמשמע דברור לנו שאין לו יותר דאל"כ יש לספק בעורב והקשה מהרש"א וז"ל ואין דבריהם מבוררים דלמה דמפרשי לקמן התוס' דאותו סי' א' היינו אינו דורס א"נ דמספקא לן שאר סימנים ליכא לספוקי בעורב לפירוש ריב"ם דעורב הוא דורס וכו' ואם רצונם דברור לנו שאין לו אלא סימן א' ושנים האחרים לית ביה בודאי ולא בדקנו אם הוא דורס אם לאו א"כ הוה שפיר ממש דומיא דבשני סימנים טהור כמו שפירשו לפירוש ריב"ם ע"כ דברי מהרש"א ואני אומר לפי מה שהבין מהרש"א כוונת דברי התוס' הביאו ראיה מהא דסימן אחד הנזכר בדברי אמימר ואם זה כוונת התוס' א"כ קשה עד דילפו מלשון אמימר ומקשים על ריב"ם צא ולמד מדברי ר' חייא שאמר ג"כ עוף הבא בסימן א' ור' חייא כולל כל מה שאינו דומיא דנשר דר' חייא במכיר כל עופות טמאין מיירי וא"כ מיירי בין אין בו אלא סימן א' ובין יש בו יותר בודאי ובין מסופק אם יש בו יותר בכל ענין מותר. ולכן אני אומר שכוונת התוספות על אופן אחר דהנה על כרחך ישנו סימן אחד שאינו נמצא יחידי בלי צירוף סימן אחר בשום עוף טמא שבעולם והיינו חד מהני תלתא סימנים הישנים אותן שאינם בפרס ועזניה דעכ"פ שני סימנין יש בין הני תלתא שאינם לא בפרס ולא בעזניה דבחד מהם ישנו סימן הרביעי החדש ובחד מנהון ישנו אחד מהני תלתא וא"כ נשארו שנים שאינם נמצאים רק בי"ט עופות ובעורב ובהנהו אינו יחידי שהרי בי"ט עופות ישנן תלת ובעורב תרי. וא"כ איך פסק רב נחמן ואמר בסימן אחד טמא דאף דרב נחמן חייש לפ"ו אף דלא שכיחי מ"מ הרי איכא חדא מהנך תרי דליכא למיחש ביה אפילו לפרס ועזניה ואי הוה אמרינן דמין עורב אין בו אלא סימן אחד לר"א דסבר שכן אע"פ שאינו נדמה ונימא דהיינו אע"פ שגם במנין סימנין אינו נדמה א"כ אי אפשר להתיר בסימן אחד משום חשש מין עורב ובזה תירצתי גם קושיית התוס' שכתבו בד"ה בסימן א' טמא הה"ד דהוה מצי למימר טהור ובלבד שיכיר פרס ועזניה. ולפי מה שכתבתי שבמין עורב יש סימן אחד א"כ הוה צריך למימר ובלבד שיכיר פ"ו ומין עורב ולכן לא אמר טהור. ובזה דחיתי ג"כ דברי התוס' בדיבור שאחריו שכתבו דבזרזיר הוא דפליגי רבנן עליו אבל מודו רבנן דלמינו אתי לרבויי שאר עופות והנה כוונת התוספות שהיה קשה להם אדמקשה מר"א לסייעיה מרבנן דפליגי במין עורב ולכך כתבו דרבנן ג"כ מודו שיש עופות דאסירי משום מין עורב. ואמרתי דקשה ממ"נ אם זה מוכרח מקרא דכתיב למינו א"כ לא היה צריך להביא הברייתא כלל וליתביה מקרא עורב ותו לא והכתיב עורב למינו ובאמת הרמב"ן נדחק בזה וכתב שהיה יכול להקשות מקרא ואם אין הכרח בקרא א"כ היא גופא מנ"ל דמודו חכמים ומנ"ל להקשות ואמרתי דודאי מקרא מוכח דיש לו מין שהרי כתיב למינו אבל יש לומר דקים ליה לרב נחמן דמין עורב אינו שוה במנין סימנין לעורב ואין לו אלא חד סימן ולכך הביא ברייתא שהקשו חכמים מהא דיש לו זפק מכלל שאינו מינו וא"כ לחכמים לא מקרי מין עורב אלא נדמה בסימנין לעורב וממילא שצריך להיות נדמה גם במנין סימנין וא"כ הקשה לרב נחמן מרבנן. אמנם לפי מה שדחיתי דברי התוס' דלעיל דלהכי לא אמר רב נחמן טהור ובלבד שיכיר פרס ועזניה משום דלא סגי בהכרת פ"ו לחוד וצריך שיכיר גם מין עורב א"כ רב נחמן על כרחך סובר כר"א ובזה נלע"ד טעם הרמב"ם שפסק בזרזיר כר"א ובסנונית לבנה לא פסק כמותו ונהפוך הוא דבסנונית איכא לישנא חדא דפסק כר"א משא"כ בזרזיר לא הכריעו בגמרא כלל וא"כ ר"א וחכמים הלכה כחכמים ולדידי טעמיה דרמב"ם דעל כרחך רב נחמן סובר כר"א. ואין להקשות מנ"ל להרמב"ם דר"נ בזרזיר פסק כר"א ודלמא בסנונית הוא דפסק כר"א ולא בזרזיר. ונלע"ד ונתרץ גם שיטת רש"י שפירש מפני שיש לו זפק ואינו מסימני עורב א"כ רש"י אינו מפרש כריב"ם וסובר שעיקר הראיה ממה שסימן זה אינו בעורב ומינה דגם בסנונית לבנה שהביאו ראיה מפני שקרקבנו נקלף ג"כ לאו מסימני עורב הוא וא"כ סימני עורב אצבע ואינו דורס ורש"י בעצמו פירש דעורב דריס לקמן בדברי אמימר וכאשר עיינתי בדברי הגמרא דקאמר דבר אחר למינהו להביא סנונית לבנה. והנה בעורב לא כתיב למינהו רק למינו ולכן נלע"ד דסיפא הך דבר אחר לאו על עורב קאי אלא על נץ דבנץ כתיב למניהו ושם השיבו והלא אנשי גליל אוכלין מפני שקרקבנו נקלף ואין הכונה שאין זה מסימני נץ דלרש"י כיון דעורב דריס ואין לו זפק א"כ סימני עורב אצבע וקרקבן א"כ גם נץ שהוא מבעלי שלשה סימנים יש לו אותן ב' סימנין עצמו של עורב ונוסף עליהם עוד א' א"כ נץ קרקבנו נקלף אלא הראיה שהיו אוכלין אותו מפני שקרקבנו נקלף משום סימן אחר בגופו לא היה לו א"כ מכלל שאינו נץ שהרי נץ שלשה סימנין יש לו ואפילו תאמר שאחד מהם אינו דורס מ"מ עכ"פ לא פחות משני סימנין בגופו יש לו. אבל בעורב אין לומר שזפק הוא מסימני עורב אלא שהביא ראיה שלא היה לו אלא זפק וא"כ לאו עורב הוא שהרי עורב יש לו שני סימנין זה אינו שהרי על כרחך גם אינו דורס זה הזרזיר דאי דריס איך אכלוהו וא"כ הרי יש לו שני סימנין מה אמרת שאינו דורס אינו מסימני עורב א"כ למה אמרו חכמים מפני שיש לו זפק שסימן זה ישנו גם בעורב יותר היה להם לומר שאוכלין אותו מפני שאינו דורס שזה יותר תשובה נצחת שסימן זה אינו בעורב אלא על כרחך שגם זפק אינו בעורב ולפי זה קרקבנו נקלף שפיר יש לומר דישנו בעורב וא"כ שפיר פירש רש"י דעורב דריס ואין דברי רש"י סותרים זה את זה:

ומעתה נבוא לטעם הרמב"ם דסנונית ודאי לא הכריע רב נחמן כר"א דאי ס"ד דר"נ הכריע דמינו דנץ א"צ להיות שוה לנץ א"כ למינו דנץ יש רק שני סימנין וא"כ איך אמר בשני סימנין טהור והוא שיכיר עורב ומינו והלא צריך להכיר גם מינו דנץ אלא על כרחך כרבנן ס"ל וא"כ על כרחך בזרזיר פסק כר"א מדלא אמר בסימן א' טהור והוא שיכיר פרס ועזניה אלא על כרחך גם מין עורב אינו צריך להיות שוה לעורב וישנו מין עורב גם בסימן א' ולכך פסק הרמב"ם בזרזיר כר"א. והטעם דבנץ בעינן שיהי' מינו שוה אליו ולא בעורב אולי הוא משום למינהו יותר משמע בדומה לו ממש מלמינו:

והנה מדכתבו התוס' דהוה יכול למימר טהור והוא שיכיר פ"ו מכלל דס"ל דמין עורב ליתא בפחות משני סימנין וא"כ אותו סימן הישן שאינו לא בפרס ולא בעזני' אינו בנמצא יחידי בשום עוף ובאותו סימן אם הוא לבדו הוא מותר בכל המקומות אפילו באתרא דשכיח פרס ועזני' וא"כ איך סתם ר"נ לא הי' בקי וכו' בסימן א' טמא והא איכא סימן א' שהוא טהור אלא ודאי שסימן א' שהזכיר רב נחמן בכולה שמעתי' היינו שברור שאין לו יותר וס"ל לרב נחמן דסימן דאינו דורס ישנו בפרס או בעזני' אותו שיש בו סימן הישן וא"כ לא הי' אפשר להתיר לו בסימן א' שאם אותו סימן הוא אינו דורס א"כ חיישינן לפ"ו אם אינו בקי בהן ואי הוא סימן אחר יחידי וא"כ הוא דורס והוא דבר שאי אפשר להיות שיהי' עוף אחר שיכיר בו שאינו פ"ו ויהי' דורס ויהי' בו שום סימן טהרה דחוץ מעופות הכתובים כל עוף אחר הדורס ודאי יש בו כל ד' סימני טומאה דלהכי קיי"ל כל הדורס טמא וקיי"ל דכל שאינו דומיא דנשר טהור א"כ מכלל דכל הדורסין חוץ מעופות שפרט הכתוב כולהו לית בהו שום סימן טהרה כלל וא"כ כוונת התוס' לא להוכיח מדברי אמימר אלא מרב נחמן בעצמו וזה שסיימו התוס' ומה שסיימו התוס' דאי מספקא לן א"כ הרי הוא ספק עורב אין זה חוזר להקשות על ריב"ם שכבר הוכיחו שפיר מדברי רב נחמן דלא איירי כי אם בברור שאין לו יותר ונדחים דברי ריב"ם אלא שבאו לפרש טעמי' דרב נחמן עצמו כיון דרב נחמן אהתירא קא מהדר א"כ היא גופה קשיא למה לא אמר רב נחמן דין שאם בא בסימן א' בגופו מבורר מאותן סימני' ישני' דליתנייהו לא בפרס ולא בעזני' ושנים אחרים ודאי אין לו והדריסה ספק שיהי' מותר שכיון שאינו פ"ו א"כ ודאי לא דריס דאי הוה דריס והוה חוץ מפ"ו לא הי' בו שום סימן טהרה ועל זה כתבו התוס' דלא הי' אפשר לר"נ לומר כן דא"כ ניחוש דלא דריס ועורב הוא ומכלל דס"ל לר"נ באמת דחד מסימני עורב הוא אינו דורס ודלא כריב"ם:

אלא דקשה ממ"נ כיון דעורב אינו דורס א"כ סימן השלישי שישנו בי"ט עופו' ואינו בעורב עם ספק דריסה יהי' מותר וצריך אתה לומר שאותו סימן הישן ישנו בפרס ועזני' באותו שיש בו סימן הישן וא"כ כיון שאותו סימן ישנו בהם א"כ סימן דאינו דורס אינו בהם שהרי לית בהו מסימנין הישנים רק חד וא"כ באינו דורס לחודי' הי' לו להתיר שיצא מכלל כל ספק עופו' טמאין שבעולם. אלא ודאי צריך לומר דרב נחמן עצמו הי' מסופק איזה מהנך תלת סימנין ישנים ישנו בפרס ועזני' דהא לא שכיחי בישוב דנבדקינהו וא"כ שוב נשאר פירוש ריב"ם שריר וקים ונסתר הוכחת התוס' דלעולם דמיירי תרי סימנים מבוררי' והשלישי בודאי ליכא ודרוסה ספק כמו שפירש ריב"ם ואעפ"כ לא היה באפשר לרב נחמן להתיר בסימן אחד שאם יהי' אותו סימן אינו דורס הוא הסימן החדש וישנו בפרס או בעזני' ואם יאמר סימן אחר ודרוסה ספק שמא אותו סימן אחר ישנו בפרס או בעזני' באותו שיש בו סימן הישן דהרי לא ידעינן איזה מתלת סימני הגוף הישני' ישנו באחד מהן וצריכין אנו לחוש בכל אחד מהם שמא אותו הסימן ישנו בפרס או בעזניה אלא דעל כרחך אותו סימן הישן שישנו בפרס ועזני' חד מסימני עורב הוא דהרי לעיל אמרינן ונילף מעורב א"כ פ"ו דכתב רחמנא ל"ל. והנה הא ודאי דאי הוה ילפינן מעורב לא הוה אפשר למילף רק באותן סימנין עצמן שבעורב לא ניכול אבל בסימנין אחרים אי אפשר למילף מעורב ואפילו אותו שיש בו סימן הישן דהדר בכולהו י"ט אם ליתא בעורב ליכא למילף מעורב דשמא סימן זה עדיף מסימני עורב הניחא לפירוש הסוגיא שפירשו התוס' בד"ה מכדי כ"ד וכו' בסגנון אחר דפרס ועזני' אף דהך דאיתי' בהאי ליתי' בהאי אפילו הכי אי הוו שנים מאותן סימנין דהרי בכולהו שפיר ילפינן חד מחברי' וליכא למימר שסימן זה עדיף שהרי חזינן דלא מהני בי"ט עופות בצירוף שנים שעמו ואיך יהי' חשוב בפ"ע א"כ שפיר פרס או עזני' הך דיש בו סימן הישן אף דליתי' מסימני עורב אתי בק"ו מעורב אבל לפירוש קמא של התוס' שם שהוא פירוש רש"י דלא חשיבי ב' כתובים דאי אפשר למילף סימן זה מאחר ה"נ סימן א' משנים ג"כ ליכא למילף אם הם אחרים דאולי סימן זה חשוב לבדו יותר מהנך תרי וא"כ איך קאמר א"כ פ"ו דכתב רחמנא ל"ל אלא ודאי דפרס ועזני' הך דיש בו סימן הישן הוא חד מסימני עורב א"כ שפיר קאמר ל"ל רצה לומר חד מהנך ל"ל:

וכיון שעלתה בידינו להוכיח דפרס או עזני' יש בו חד מאותן תרי סימני עורב שפיר סתרו התוס' פירושו של ריב"ם דלריב"ם כבר עלה בידינו סימני עורב אצבע וזפק וא"כ סימן השלישי שישנו מסימנין ישנו בפ"ו היינו קורקבן נקלף א"כ בקורקבנו נקלף לבדו מבורר וזפק ואצבע ודאי ליתניהו ודריסה ספק הי' לרב נחמן להתיר אלא ודאי דסימן א' דרב נחמן היינו מבורר שאין בו רק סימן א' והשאר ודאי ליתניהו וא"כ איך יתיר ר"נ בקרקבנו נקלף לבדו מבורר ושאר מבוררין שאין בו א"כ דורס ולא משכחת שום עוף שיהי' דורס ויהי' קרקבנו נקלף שהרי כל הדורס ואינו מכ"ד המפורשים ודאי שאין בו שום סימן טהרה ואיך יאמר רב נחמן דבר שאי אפשר:

וכל זה לשטת ריב"ם דכל י"ט עופו' ועורב כולהו דרסי והסימן החדש הוא א"ד וא"כ על כרחך עיקר הצטרכות נשר דלא נילף מאותו שיש בו סימן החדש לאסור באותו סימן לחודי' ואתי נשר למימר דבאותו סימן לחודי' שהוא אינו דורס מותרים כל שאר עופות דליכא למימר דהצטרפות נשר הוא דלא נילף מסימן הישן ואתי נשר להתיר הסימן הישן לחודי' שהרי הסימן הישן אינו בנמצא לבדו בשאר עופו' שכיון שדורס שוב ודאי לית בי' שום סימן טהרה ואיך יבוא קרא דנשר להתיר דבר שאינו בעולם כלל וא"כ דנשר אתי להתיר הסימן החדש א"כ על כרחך ליתי' לפירוש השני שכתבו התוס' לפרש כל הסוגיא בענין אחר בסוף ד"ה מכדי ע"ש דהרי לשיטה ההיא הוכיחו דמחדש ודאי לא ילפינן דאל"כ למה לי הישן הרי אתי שפיר מחדש שהוא ודאי אינו חשוב יותר שהרי אינו מועיל בי"ט עופות אלא ודאי דריב"ם מפרש הסוגיא כפירוש רש"י שהוא הפירוש הראשון שהביאו התוס' בד"ה מכדי עיין בדבריהם ולשטה ההיא אם פרס ועזני' חלוקין בסימניהון תרוייהו מסימני' ישנים מ"מ לא מחשב ב' כתובי' דחד מחברי' לא אתי דאיכא למימר שזה חשוב יותר ולא משגחינן במה דלא הועיל חשיבתו בי"ט עופו' ובזה תירצתי קושיית מהרש"א שהקשה בדברי התו' בד"ה מכדי וכו':

וזה לשון מהרש"א בא"ד ומאחר דמי"ט עופו' לא כו' א"כ נילף מיני' מההוא אחד כו' דעתה אינן ב' כתובין עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא לדברי המתרץ דע"כ ליכא למילף מההוא סימן הישן דאל"כ לא נכתב כלל אלא הסימן החדש והוה ילפינן דכל עוף הבא בסימן חדש שהוא חשוב יותר לטהר אפ"ה הוא טמא כ"ש באחד משאר ג' סימנין דלא מהני בשאר עופו' וכה"ג הקשו התוס' לקמן לפירוש שני עיין שם במהרש"א שהאריך ודבריו דחוקים. ולי נראה אחר נשיקת עפר רגלי המהרש"א שאין כאן קושיא כלל מתרי טעמי חדא דבשלמא לקמן לפירוש שני דשם סברי התוס' דפרס ועזניה אף שחלוקין בסימניהון או הוו תרוייהו מסימנין ישנים המה בעצמם מחשבי ב' כתובי' דחד סימן ילפינן מחברו ולא אמרינן שמא זה חשוב יותר שהרי חזינן שאינו מועיל חשיבתו בי"ט עופות ולשטה ההיא שפיר הקשו עכשיו דאית בחד סימן חדש א"כ איך אפשר למילף מן הישן א"כ לא נכתביה כלל ונילפי מהחדש ואין כוונתן בק"ו מהחדש דמה ק"ו יש כאן שהיכן מצינו שהחדש חשוב יותר ואף דמצינו שהישן לא מהני בי"ט עופו' מ"מ היכן מצינו שהחדש מהני ועוד שהרי גם סימן הישן מהני בשאר עופו' חוץ מהי"ט אם יש עוד עמו דהרי מדכתיב עורב מכלל דלא ילפינן לאסור בתלת ואפילו בתרי מהני מדכתיב עורב אלא אין כוונת התוס' שם על שום ק"ו ואפילו אי הוה כוונת התוס' על ק"ו ממש מ"מ ג"כ היינו לאותו פירוש דמה דחזינן דלא מהני בי"ט עופות הוא עדות על מיעוט חשיבתו וכיון דבזה יש ראי' על מיעוט חשיבתו ובסימן החדש אין ראי' ממילא אתי בק"ו אבל לפירוש קמא שאין ממה שאין מועיל בי"ט עופות ראי' על מיעוט חשיבתו ליכא ק"ו כלל אלא במה מצינו אך אם תאמר דליכא למילף במה מצינו דשמא זה הסימן חשוב יותר על זה כתבו התוס' דהוה ילפינן במכ"ש שהרי אינו מהני בי"ט עופו' ומה שכתבו התוס' כ"ש היינו דעכ"פ אינו חשוב יותר ואולי גרוע יותר וכל זה לשטה ההיא דמה שאינו מועיל בי"ט עופו' הוא ראי' דליכא למימר שהוא חשוב אבל כאן דקיימי התוס' בשטת פירוש רש"י דפרס ועזני' אף אם הוו תרוייהו מסימנין ישני' מ"מ כיון דהך דאיתא בהאי ליתי' בהאי לא מחשיב שני כתובים דחד מחברי' לא אתי דאולי זה חשוב יותר אף דלא הועיל בי"ט עופות א"כ אפילו מסימן החדש ג"כ לא אתי דישן דאיכא למימר דחשוב יותר ואף דבי"ט עופות רחמנא מעטי' מ"מ בשאר עופות אולי הוא חשוב יותר אפילו לבדו מסימן החדש הא חדא אידך דלכאורה אין הבנה כלל לקושיית מהרש"א דהרי מתחלה צריכין אנו להבין קושיית התוס' שהקשו דלמה לא נילף מסימן הישן ודלמא באמת איצטריך נשר גם על סימן הישן וצריך לומר דקושיית התוס' או על המקשה שהקשה מכדי כ"ד עופות וכו' ועל זה הקשה מאחר דמי"ט עופות לא ילפינן א"כ שפיר איצטריך פ"ו לגופייהו ולא מחשבי ב' כתובין בהדי י"ט וא"כ נילף מינייהו ואיצטריך נשר או שהקשו על המתרץ למה לו להמציא שישנו סימן חדש ודי באמרו דהנך י"ט כולהו אית בהו תלתא וא"כ הוו י"ט כתובין ולא אתי פ"ו מינייהו ולא מחשיב ב' כתיבין ואיצטריך נשר וא"כ כל קושיית התוס' דלא נימא כלל שישנו סימן חדש בשום אחד מהם ומה מקו' יש שוב לקושיית מהרש"א. ולהבין כוונתו של מהרש"א צריך לומר שהוא הבין שקושיית התוס' על המסקנא ואעפ"כ אין כוונתן שלא יחדש לנו סברא זו שיש סימן חדש אלא עיקר כוונתן למה אמר ס"ד נילף מיניה לשון יחיד דמשמע דמחד לבד הוה ילפינן אלמלא נשר והוה ליה למימר ס"ד נילף מינייהו שהרי גם הישן לא מחשב שני כתובין בהדי י"ט כן היתה כוונת מהרש"א בפירוש דבריהם וע"ז שפיר לפי סברתו הקשה קושייתו ואני אומר שפירוש זה לא יתקיים כלל. והוא כי מתחלה נפרש דברי התוס' שהקשו לפירוש השני שפירשו הסוגיא בענין אחר כתבו וז"ל ומיהו קשה דאי מאותו שיש בו סימן א' של י"ט עופו' ילפת לטמא עוף הבא בסימן אחד לא לכתוב כלל אלא סימן החדש והוה ילפינן מיני' דעוף הבא באותו סימן טמא וכ"ש אחד משאר ג' סימנין וכו' ולכאורה דבריהם תמוהים דאי הוה כתיב רק סימן החדש הוה ילפינן מיני' לאסור גם סימן החדש ולהכי כתביה רחמנא לסימן הישן להורות דלא נילף מסימן החדש אבל מסימן הישן שפיר ילפינן. וצריך לומר שיעור דבריהם כך הוא דודאי הך סי' דאתי נשר להתירו על כרחך סי' זה אינו דורס הוא שאם הוא סימן אחר ויהי' לבדו וא"כ יהי' דורס ואיך אפשר שימצא בעוף שאינו מפורש בתורה שיהי' דורס ויהי' בו שום סימן טהרה כמפורש בדברי כמה פעמים וא"כ ממ"נ אם נשר אתי להתיר סימן הישן דלא נילפי' לאיסור א"כ מכלל דסימן הישן הוא אינו דורס וא"כ על כרחך סי' החדש היא דורס וא"כ שפיר קשה ל"ל נשר תיפוק לי' דבלא"ה לא נילף מהישן דאי ס"ד דנילף מיני' א"כ לא נכתבי' כלל ונילפי' הוא עצמו וכל דכוותי' מהחדש מה אמרת שאז הוה אסרינן גם כיוצא בו דסימן החדש הרי ליכא כיוצא בו בעולם והוא לבדו יחידי הוא בעולם שיהי' דורס ויהי' בו סימן טהרה אבל זולתו כל דדריס כבר יש בו כל ד' סימני טומאה וגם עתה דכתיב הישן הרי כל שיש בו ד' סימני טומאה בטומאתו הוא ול"ל הישן כלל אלא ודאי הישן נכתב רק לומר שגם הוא לבדו טמא הוא אבל כל כיוצא בסימן אינו דורס לחודי' טהור הוא ולא ילפינן ליה מסימן החדש לאיסורא וכבר מצאתי סברא זו בספרו של הגאון מוהרר אבלי ז"ל. הייצא מזה דאף דלא הוה כתיב נשר לא הי' לנו אפשר למילף מתרוייהו מפרס ועזני' לאיסורא לאסור כל סימן מהם לבדו ויהא צריך נשר למיעוט דלא נילף שהרי על כרחך חד דריס וזה אין לו היתר אף מנשר. ולא אתי נשר כי אם בשביל האחד לבדו דלא דריס וא"כ איך יאמר בגמ' ס"ד נילף מינייהו להכי כתיב נשר וזה דבר שאינו וא"כ על כרחך אין כוונת התוס' כהבנת המהרש"א אלא על כרחך עיקר הבנת דבריהם דלמה הוצרך לחדש כלל שישנו סימן חדש וממילא נסתרה קושיית מהרש"א ז"ל:

אמנם לפי זה נסתר תחלת דברי התוס' בד"ה מכדי וכו' שהקשו וא"ת אכתי איצטריך נשר להתיר אותו סימן שלישי דליתי' לא בפרס ולא בעזני' אלא בי"ט לחודייהו דהוה אמינא דאסור דהשתא בתלתא לא אכלינן באותו סימן לחודי' מבעיא נהי דלא הוה אסרינן בחד מהני תרי סימני דאיתנייהו בפ"ו משום דהוה ב"כ הבאים כא' כיון דאיתנהו בי"ט עופו' מ"מ באותו סימן שלישי הייתי אוסר ואי ה"א דאותו סימן שלישי איתי' בעורב הוה ניחא דהשתא נמי הוה ב"כ עורב וי"ט עופו' ומיהו בלא"ה לא קשה מידי דמנין וכו' דמי"ט עופו' לא ילפינן כלל לא במה מצינו ולא בק"ו וכו' עיין בדבריהם ועכשיו אני תמה על דבריהם דאיך אפשר למילף שום סימן איזה שיהי' בין דאיתי' בפ"ו ובין דליתי' איך אפשר למלפי' מי"ט עופו' דהא ודאי אותו סימן שאתה רוצה ללמדו לאיסור ולמימרי' דבגיני' איצטריך נשר להתיר ע"כ היינו אינו דורס דאיהו משכחת לי' שיהי' יתידי ולא סימן אחר וכמו שהארכתי לעיל וא"כ ע"כ י"ט עופו' לא דרסי ולפי זה עורב ג"כ לא דריס בודאי דהרי עכשיו ליכא למימר במימרא דרב נחמן עוף הבא בב' סימנין היינו בסימנין מבוררין וסימן שלישי ודאי ליתי' ודרוסה אינו ידוע וכמו שכתבו התוס' אליבא דריב"ם בד"ה מפני שיש להם זפק דהרי עכשיו אנן קיימינן די"ט עופות לא דרסי וא"כ ניחוש שמא הוא מי"ט עופו' דהרי להכי הוצרכו התוס' לפרש אליבא דריב"ם דכל י"ט עופו' דורסין אלא על כרחך הפירוש בדברי רב נחמן שבא בשני סימנין ובודאי אין בו יותר וא"כ על כרחך חד מהני תרי הוא אינו דורס דאל"כ איך הוא טהור ואעפ"כ אמר רב נחמן ובלבד שיכיר עורב א"כ מכלל דעורב יש בו סימן שאינו דורס וכמ"ש התוס' עצמם שם באותו דבור המתחיל מפני שיש להן וכו' וא"כ מה נסתפקו התוס' בזה דאי הוה אמינא דאותו סימן שלישי ישנו בעורב הא ודאי לית בי' ספיקא שישנו בעורב וא"כ ממילא אין כאן קושיא דעורב וי"ט עופו' הוו ב' כתובין. זאת ועוד אחרת אני אומר איך אפשר למילף כלל מי"ט עופות לאסור בסימן השלישי דליתי' בפרס וליתי' בעזני' ואותו סימן יהי' בודאי א"ד וכנ"ל וא"כ פרס ועזני' תרוייהו דרסי וא"כ קשה פ"ו גיפייהו למה לי דכתב רחמנא הא אינהו גופייהו אתיין בק"ו מי"ט עופות וליכא למימר דנכתבו כי היכי דנהוי ב"כ עם י"ט עופו' למשרי שאר עופו' כיוצא בם הא לאו מלתא דהרי כיון דדרסי שוב ליכא כיוצא בם בעולם שיהי' דורס ויהי' בו סימן טהרה כלל ולא נכתבו להתיר זולתן רק לאסור עצמן והרי ממילא יהיו אסורות מק"ו אלא ודאי להכי נכתבו להורות דלא ילפינן מי"ט עופו' כלל אפילו סימן השלישי אפילו בק"ו אבל לעולם במקום דליכא הוכחה שפיר ילפינן ק"ו משני כתובין אף דלא מלמדי במה מצינו:

אמנם אחר העיון הא ליתא דהרי עכשיו אנן קיימינן דפ"ו תרוייהו סימנין ישנים יש בם וא"כ תרוייהו איצטריכו לגלות על סימני טומאה אי נשר לא הוה כתיב דבשלמא אי חד מנייהו יש בו סימן חדש א"כ מההוא לחודיה בצירוף י"ט עופו' ידעינן כל סימני טומאה במה שחלוקין מתורין אבל אי לית בשום אחד מהם סימן חדש וכל א' יש בו סימן ישן א"כ תרוייהו צריכי ואין להקשות לפי זה א"כ בפירוש השני שכתבו התוס' לפרש כל הסוגיא בענין אחר ולאותו הפירוש לא חשיבי פרס ועזני' ב' כתובין עם י"ט עופו' דלא דמי כלל לאותן היתרי' על שנים הראשונים מי"ט וכמו שמסקי התוס' בסוף הדיבור שכתבו ומיהו קשה לפירוש הקונ' וכו' עיין בדבריהם. ולאותו פירוש שפירשו הסוגיא בענין אחר דמתחלה חשיב פ"ו ב' כתובין הבאים כא' משום דאי מנייהו ילפינן לטמא בסימן א' א"כ לשתוק מפרס או מעזני' ומחד הוה ילפינן דהה"ד לחבירו דליכא למימר דהך סימן חשוב יותר שהרי אינו חשוב בי"ט עופו' עיין כדבריהם ולפי מ"ש קשה איך קודם שחידש שיש סימן חדש הוה חשיב פ"ו ב"כ הא אדרבה אי לית בהו בשום אחד סימן חדש א"כ תרוייהו צריכי להורות סימני טומאה דבחד מנייהו בצירוף י"ט לא הוה ידעינן כל סימני טומאה שהרי בכל אחד ישנו חד מאותן תלת סימני טהרה עצמו דאיתנהו בכולהו י"ט:

אומר אני דלא קשיא ולא מידי בשלמא לעיל בתחלת הדבור בקושיית התוס' דנשר איצטריך להתיר סימן שלישי דליתי' בפ"ו ולאותו קושיא צריך לומר דהאי סימן שלישי ליתא בעורב דאי איתי' בעורב בלא"ה לא קשה וכמו שכתבו התוס' וא"כ אי ליתי' בעורב וליתי' בפרס ולא בעזניה ולפי ההוה אמינא דפ"ו יש בהם מסימנין הישנים א"כ פ"ו יש בהם בכל אחד סימן אחד מאותן ג' סימנים עצמם שישנם בעורב ותרי סימני עורב נחלקו בפ"ו חד בזה וחד בזה וא"כ מחד מנייהו לחוד אפילו בהדי כולהו י"ט ובהדי עורב עדיין לא נדע כל סימני טומאה שהרי אותו סימן טהרה ישנו בכולהו ולכך שפיר כתבתי דאי לאו נשר הוה ילפינן הסימן השלישי בק"ו ופרס ועזני' תרוייהו איצטריכו להורות סימני טומאה אבל לפירוש השני של התוס' איכא למימר דחד מנייהו יש בו סימן השלישי שאינו בעורב וא"כ שפיר הוה ב' כתובין דהרי מאותו שיש בו סימן שאינו בעורב בצירוף עורב ידעינן כל סימני טומאה וא"כ השני שיש בו מסימני עורב ל"ל אלא דהוה ב' כתובין. אלא דלפי זה קשיא למה להגמ' להמציא כלל סימן חדש ישאר בסברא ראשונה דתרוייהו סימני' ישני' אלא דהני תרתי איתנהו בעורב עצמו ולא מחשבי' ב' כתובי' דתרוייהו צריכי להורות סימני טומאה. ואמנם אין זה קושיא דבשלמא אם לא הי' התרצן צריך לחדש שום דבר בסימני פ"ו וכל איזה מהסימנין שיהיה בכל אחד יהיה נכון שייך להקשות מי הכריחו לחדש לו שיש באחד מהם סימן חדש ואף שהאמת הוא כן מ"מ אין זה ענין לתירוצו ולכן פירשתי לעיל קושיית התוס' מה שהקשו מאחר דמי"ט עופו' וכו' שכוונתם שאין צריך להמציא לו סימן חדש ודחיתי בזה קושיית מהרש"א אבל כאן בפירוש השני של התוס' עכ"פ הי' צריך התרצן לחדש בסימני פ"ו נגד סברת המקשה שהי' סובר דבחד מהם יש א' מסימני עורב ובחד מהם סימן השלישי שיש בי"ט עופו' וליתא בעורב וע"י זה הי' סובר שישנם ב' כתובין דהאי שיש בו אותו סימן שישנו בעורב לא נכתב וד' סימני טומאה נדע מן השני בצירוף עורב והתרצן הוצרך לחדש לו שאין בחד מנהון הסימן השלישי וכיון שצריך לחדש לו סברא לא ידחהו במה שאינו אמת לומר דתרוייהו סימני עורב הם ואמר לו האמת דבחד מהם איתי' סימן הרביעי החדש ודוק:

והנה הארכנו קצת ויצאנו מכוונתינו ועתה נחזור לכוונת התוס' במה שהשיגו על פירוש ריב"ם דלריב"ם כיון דכולהו י"ט דרסי א"כ סימן החדש הוא אינו דורס ועל כרחך נשר אתי דלא נילף לאסור הסימן החדש דאי אפשר לומר דנשר אתי דלא נילף לאסור סימן הישן לחודי' שזה דבר שאינו בעולם דכל הדורס שוב אין לו שום סימן טהרה וא"כ על כרחך ריב"ם לא ס"ל כפירוש הסוגיא בענין אחר שכתבו התוס' ולזה לריב"ם ודאי פרס או עזני' יש בו חד מסימני עורב דאל"כ איך קאמר בגמ' דמעורב לא ילפינן דא"כ פ"ו דכתב רחמנא ל"ל הרי אין בשום א' מהם מסימני עורב ואכתי נילף מעורב לאסור בסימניו אפילו בתרי סימנין וכאשר הארכתי וא"כ שפיר קשה למה לא התיר רב נחמן בסי' אחד השלישי מן הישני' דליתי' בעורב שבסימן זה לבדו ליתי' בשום עוף טמא בעולם אלא ודאי שכוונתו סימן א' והשאר ודאי אין בו וכנ"ל וא"כ הוא דורס וכל זה לריב"ם אבל התוס' שדחו פירוש ריב"ם שפיר נתנו לעצמם טעם על רב נחמן בעצמו דהא לא התיר באמת בסימן זה השלישי מבורר ושנים ודאי לית ליה ודריסה ספק שכיוצא בזה ליכא עוף טמא בעולם דעורב אין בו זה השלישי וי"ט עופו' יש בהם שלשה ופ"ו לית בהו סימן זה השלישי אם יש בם מסימני עורב באחד ובשני הסימן החדש וכתבו דאי אפשר לו להתיר משום דודאי סובר דעורב א"ד ורב נחמן היה מסופק אם יש בפרס או בעזני' בהאי שבו הסימן הישן מסימני עורב או הסימן השלישי וא"כ בסימן השלישי מבורר ודריסה ספק לא הי' יכול להתיר דשמא פ"ו יש בהם סימן השלישי והרי ספק פ"ו ובסימן אינו דורס לבדו ג"כ לא הי' יכול להתיר דשמא פ"ו יש בא' מהם מסימני עורב שהוא אינו דורס וא"כ אכתי ספק פ"ו הוא ולהתוס' ליכא הוכחה כלל דפרס או עזניה יש בו מסימני עורב דאף דפרס אין בו מסימני עורב כלל וכן עזני' מ"מ שפיר אמר א"כ פ"ו דכתב רחמנא ל"ל והיינו חד מנייהו שבו סימן הישן שישנו עכ"פ בי"ט עופות דהשתא עורב דאית ליה תרי לא אכלינן חד מבעי' ואין לומר שסימן זה חשוב יותר דהתוס' קיימי דעורב א"ד וא"כ כולהו י"ט לא דרסי וזה שיש בו סימן החדש דורס וא"כ על כרחך נשר להתיר סימן הישן אתי ולא החדש וכפירוש הסוגיא בענין אחר שכתבו התוס' ולשטה ההיא ליכא למימר כלל שסי' זה חשוב יותר שהרי חזינן שאינו מועיל חשיבותו בי"ט עופות. וכמ"ש התוס' דפ"ו אתי חד מחברי' אף דלא שוו בסימנייהו וק"ו דאתי מעורב שיש בו שני' וא"כ לשטתייהו אין הוכחה כלל מחכמי הש"ס דפ"ו יש בו מסימני עורב ואיכא למימר דלא היה מבורר לחכמי הש"ס איזה סימן הישן שישנו בחד מנייהו רק היו מקובלי' סתם שיש בו חד מהני תלת וגם רב נחמן היה מסופק לכך לא התיר בסימן א' ומתורץ השגת מהרש"א על התוס' והתוס' לא כיוונו כלל להוכיח מדברי אמימר כי אם מהבנת דברי רב נחמן בעצמו:

ועפ"י מה שכתבתי דלריב"ם דסימני עורב זפק ואצבע וכולהו י"ט דרסי וסימן השלישי שבהם הוא קרקבנו נקלף והוכחתי שבפרס ועזני' בחד יש בו סימן החדש שהוא אינו דורס ובחד יש בו חד מסימני עורב לשיטת ריב"ם וא"כ סי' השלישי שהוא קרקבנו נקלף ליתי' בשום עוף טמא רק בי"ט עופות ישנו בצירוף עוד שני סימני טהרה אבל לחודי' בלי צירוף עוד מסימני הגוף איננו בשום עוף טמא וא"כ בסימן זה אם הוא יחידי יש להתיר אם הדריסה ספק שודאי אינו דורס בזה עמדתי על כוונת קבלת ר"ח דלא כהבנת התוס' שהתוס' הביאו שר"ח היה קבלה בידו שסימן אחד שהוזכר להתיר היינו קרקבנו נקלף ועל זה כתבו התוס' בד"ה מאי ספקייהו משמע שרצה לומר זה הוא דלא משכחת אלא או בפרס או בעזני' הוא קרקבנו נקלף וכתבו אעפ"י שפירש ר"ת לעיל גבי תלתא הדרי בכולהו עשרים מהם ג' ג' עורב שנים וכו' כגון שיש באלו העשרים זפק ואצבע יתירה וקרקבן נקלף אבל דורסין ואוכלין ועורב יש לו ב' מאלו הנזכרים ופ"ו אחד מהם יש לו אחד מאלו השלשה והאחד אין לו מאלו השלשה כלל לא זפק ולא אצבע יתירה ולא קרקבן נקלף אבל אינו דורס והוה אמינא נלמד מזה לעוף הבא בסימן א' שהוא טמא לכך כתיב נשר עד כאן לשונו כל זה לא כתב אלא לדוגמא בעלמא ולא הי' סבור שכך הוא האמת אלא כמו שפירש בקרקבן נקלף היינו האי דלא הדר בכולהו עכ"ל התוס' ואני אומר התוס' עשו לר"ח ממשיל משלים שיכתוב לסימנא בעלמא ומי הכריחו אנו מוכרחים לתת לפעמים לסימנא בדבר שלא עמדנו על שרש הדבר ואנו מדמים אבל כאן כיון שלפי הבנתם שקבלת ר"ח הי' שקרקבן נקלף ליתי' אלא או בפרס או בעזני' בזה שבו סימן החדש א"כ הלא לפניו לכתוב האמת ובמקום שכתב כגון שיש לאלו העשרים וכו' הי' לו לכתוב כגון שיש לאלו העשרים אצבע יתירה וזפק ואינן דורסים. ולכן נלע"ד שר"ח קבלתו ופירושו הכל למקום אחד סובב אבל הבנתי אני מקבלתי דלא כהבנת התוס' בקבלתו ואומר אני שמלבד הטעם הנ"ל ג"כ קשה מאד לפרש דברי ר"ח כפי שהבינו בו רבותינו בעלי התוס' דהרי ר"ח בחשבו סדר סימני טהרה שיש בכל א' מעופות מסיים ופ"ו אחד מהם יש לו אחד מאלו וא' מהם אין לו מאלו כלל לא זפק ולא אצבע יתירה ולא קרקבן נקלף אבל אינו דורס והוה אמינא נלמד מזה לעוף הבא בסי' אחד שהוא טמא לכך כתיב נשר עכ"ל הרי שמראה מזה שנלמד מזה זה דייקא שמאותו שיש בו סי' החדש דלא הדר בכולהו מזה נלמד כפירוש רש"י ולא כפירוש השני שפירשו התוס' בד"ה מכדי וכו' וא"כ ר"ח קאי בשטת רש"י ופירוש קמא של התוס' דמסימן הישן אין ללמוד דהוה ב' כתובין עם י"ט עופות וא"כ איך יכול להיות שר"ח ס"ל שקרקבן נקלף הוא הסימן החדש ובא נשר להתיר סימן זה לבדו והא אי אפשר להיות סימן זה לבדו שאם אינו דורס כבר יש בו ב' סימנין ואם דורס שוב בודאי אין בו שום סי' טהרה שכל הדורס טמא. אם לא נימא כדעת קצת מפרשים שפירשו שכלל זה שכל הדורס טמא אינו כלל מלא אלא לפי שראו שרוב עופות טמאין דורסין אבל הטהורים לא ראו אחד מהם דורס ונתנו כלל זה על הרוב אבל יש ג"כ עופו' טהורים שאינם מצויים ואעפ"י שהם טהורים דורסים וע"פ זה אמרתי לפרש דברי מאור עינינו רש"י ז"ל בשנותו את טעמו בפירוש הדריסה בגמ' ממה שפירש במשנה דבמשנה פירש רש"י דורס ואוכל שאוחז בצפרני' ומגביה מן הקרקע מה שהוא אוכל. ובגמ' בדברי אמימר דאמר עוף הבא בסי' א' טהור וה"מ דלא דריס פירש רש"י וז"ל ונראה לי שכל עוף הנותן רגלו על האוכל ומחזיקו ברגלו שלא ינוד וכו' הוא דריסה וכן דרך העורבים וכו'. והנה הרמב"ם בפירוש המשנה כתב דורס הוא שיתן ידו על הדבר שהוא אוכל ואח"כ אוכל ממנו וכן עושים כל בעלי חיים שהם טורפים. והנה צריך להבין מה בעי בזה שכן עושים כל הבע"ח שהם טורפים והנה קצת פוסקים פירשו דורס היינו דשדי זיהרא כמו דרוסת הנץ וכן הסכים הש"ך בריש סי' פ"ב. והנה זה ודאי שדריסה זו דשדי זיהרא בודאי הוא סימן טומאה שהרי אמרינן לעיל בדף נג ע"א) שאר עופות טמאים יש להם דריסה וכתבו התוס' בד"ה שאר עופות וכו' הך דריסה היינו דשדי זיהרא כי שליף ואין זה כהאי דלקמן דכל עוף הדורס טמא דהוה מסימני טומאה ולא מבעיא ליה הכא אלא בעופות טמאין אבל פשיטא דאין דריסה לטהורות עכ"ל והנה דבריהם תמוהים שהרי הך דריסה דזיהרא ודאי סימן טומאה הוא שהרי מסקי דפשיטא ליה דטהורים אין להם דריסה שהרי לכ"ע. לעיל (בדף נג) יש לשאר עופות טמאין דריסה עכ"פ בדזוטר מינייהו והך דלקמן חשיב בהדיא מסימני טומאה וא"כ טפו להו סימני טומאה יותר מארבעה ואנן ארבעה תנן ובפה מלא אמרו בשמעתין גמירי כ"ד עופות וארבעה סימנין. ולתרץ קושיא זו אמר הרמב"ם בפירוש המשנה ונתן כלל שכל בעלי חיים הטורפין עושים כן וא"כ דא ודא אחת שכל בעלי חיים דשדי זיהרא מן הטורפים הוא והוא נותן צפרנו על האוכל. ואמנם בשמעתין לא רצה הרמב"ם לפרש דדריסה דהכא היינו בשדי זיהרא משום דאנן דורס ואוכל תנן ועל מה דשדי זיהרא לא אתי שפיר ואוכל והש"ך באמת נדחק בזה. ועל שמעתין גופא לא קשיא למה נקטו דורס ואוכל הוו להו למיהב סימנא דדריסת הזיהרא משום דזה כלל דכל מי ששדי זיהרא כבר יש בו דריסה דשמעתין דודאי דורס ואוכל אבל יש עופות דדרסי ואכלי ולא שדי זיהרא ואף דכל הדורסים טמא ואם הוא טמא בודאי שדי זיהרא מ"מ נקטי בשמעתין הך דריסה שזה קל לבדוק יותר בעת אכלו משא"כ דריסה דזיהרא דזה דוקא כשכועס ומעתה לפי דברי הרמב"ם שכל בעלי חיים הטורפין בודאי נותנים ידיהם על האוכל א"כ אין ספק די"ט עופות כולהו דרסי שהרי תלת סימני' שוים בכולהו ודרוסת הנץ תנן בהדיא וא"כ כיון דנץ שדי זיהרא מחילא נותן ידו על האוכל והרי הוא דורס ואוכל וא"כ ממילא אינו דורס הוא הסימן החדש דלא הדר בכולהו וכל שאר כ"ג עופו' כולהו דורסין. והנה כבר כתבתי בריש שמעתין דדברי הגמ' קשיין מח"נ אם סימן החדש הוא אחד מתלת סימני הגוף אבל העוף הזה דורס א"כ איך כתב רחמנא נשר להתיר כיוצא בזה בסי' אחד וזה אי אפשר שחוץ מעוף זה כל הדורס אין בו שום סימן טהרה ואם אינו דורס הוא החדש ושפיר איצטריך נשר לטהר כיוצא בזה בסימן זה לבדו א"כ קשיא שדברי הגמ' דקאמר על הי"ט עופות וכן על עורב ונילף מנייהו. והרי ודאי כל הדורס טמא וליכא דכותייהו ואף שעל הקרא אין כאן קושיא דנשר איצטריך רק בשביל סימן החדש מ"מ דברי הגמ' אי אפשר להולמן. והנלע"ד שזה הי' טעמו של רש"י שמסיק שם בדברי הגמ' דלא ידעינן איזה הוא הסימן החדש והיה פלפול הגמ' דרך את"ל אם בזה סימן החדש ולכן פירש רש"י במשנה דריסה היינו שמגבי' דאי הוה רש"י מפרש שנותן רגלו א"כ כבר הוא כלל שכל הטורפין עושים כן וא"כ נץ דריס וממילא כולהו דרסי ומה הי' הגמ' מסופק. אבל כאן בדברי אמימר וה"מ דלא דריס וקשה קושיית התוס' ודלמא עורב הוא וצריך לומר דעורב דריס והנה ע"כ לא נחלק אמימר על רב נחמן אלא להקל במה שהחמיר רב נחמן בבא בסימן אחד אבל במה דאמר ר"נ בשני סימנין טהור והוא שיכיר עורב לא נחלק וממ"נ כיון דלא אמר עורב דריס אם אינו דורס הוא אחד משני סימנין הללו למה יכיר עורב והלא עורב דריס ואם שני סימנין מבוררין ודריסה ספק א"כ ניחוש שמא מי"ט עופות הוא שיש בהם ג' סימנין וצריך לומר כמו שכתבו התוס' לריב"ם דכולהו י"ט ג"כ דרסי ולכן פירש רש"י דנותן ידו על האוכל שזה הוא סימן דריסה וא"כ נץ ודאי דריס וממילא כולהו דרסי:

עוד נלע"ד כוונת רש"י דהנה כבר הקדמתי שיש שפירשו כלל דכל הדורס שאינו כלל מלא אלא על הרוב אבל יש עופות טהורים שאינן מצויים בישוב דדרסי ואעפ"כ טהורים הם. והנה בברייתא אמרו כל הדורס בידוע שהוא טמא וכיון שאמר בידוע משמע שלוקין עליו משום טומאה והנה לרב נחמן אי אפשר לפרש כן דכיון דחייש רב נחמן לפ"ו אף דלא שכיחי בישוב א"כ איך אפשר למימר כל הדורס בידוע שהוא טמא ואפילו למלקות וניחוש דלמא עוף טהור הוא כדרך דחיישינן לחומרא לענין פ"ו ולא שייך למימר לחומרא חיישינן למה שאינו מצוי אבל לא לקולא דזה שייך לענין שלא להתירו באכילה אבל למלקות אי אפשר ללקות אלא ודאי לרב נחמן כלל דכל הדורס כלל מלא ואין לך בעולם עוף הדורס ויהי' טהור והנה לפי זה קשה למה האריך רחמנא לפרש כל עופות הטמאין אי ס"ד שאינו דורס הוא הסימן החדש וא"כ כולהו דרסי הוה לי' לרחמנא למימר לא תאכל עוף הדורס ולא תאכל עזני' דרך משל אם עזני' הוא שבו הסימן החדש. וגם לא תאכל נשר ואז כלהו י"ט עופות ועורב ומינו ופרס כולהו דדרסי מפורשין בלאו אחד דלא תאכל כל הדורס ועזני' שבו סימן החדש מפורש בקרא וכי היכי דלא נילף מעזני' לאסור בסימן החדש לבדו שאר עופות כתיב נשר למימר דנשר דלית בו שום סימן הוא דלא תאכל. בשלמא אם כלל דכל הדורס אינו כלל מלא ויש במדבר עוף הדורס והוא טהור א"כ לא הי' לרחמנא אפשר לכתוב כלל זה בתורה שהרי יש דורס וטהור אבל לרב נחמן קשיא וצריך לומר לרב נחמן שאינו דורס איננו סימן החדש וכולהו י"ט וגם עורב ומינו לא דרסי רק אותו שבו הסימן החדש שהוא דדריס ולכך לא היה לרש"י במשנה אפשר לפרש דריסה דנותן ידו דא"כ נץ וכולהו דרסי אבל אמימר שהתיר בסימן א' וסומך אפילו לקולא דלא חיישינן למה שאינו מצוי בישוב א"כ איכא למימר דכל הדורס אינו כלל מלא ואעפ"כ שפיר קאמר בידוע לפי דלא חיישינן למה שאינו מצוי בישוב וא"כ שפיר פירש רש"י דריסה היינו שנותן רגלו ואף שהעיד הרמב"ם שכל הטורפין עושים כן לא איכפת לן דבאמת נץ וכולהו דרסי ואעפ"כ לא כתבה התורה בקיצור לא תאכל נץ הדורס לפי שיש במקומות ואיים הרחוקים מן היישוב עופות הטהורים ודורסין:

ונחזור לדברי ר"ח דאי אפשר לפרשו כהבנת התוס' בדבריו כיון שהוא סובר דנשר אתי להתיר הסימן החדש א"כ איך יסבור קרקבן נקלף הוא הסימן החדש ואיך יתירו קרא והרי כל הדורס טמא וליכא למימר לדידי' דכל הדורס על הרוב אמרו ואינו כלל מלא דהרי כיון דקרקבן נקלף יהי' הסימן החדש וא"כ כל י"ט עופות לא דרסי וא"כ אדרבה רוב טמאין לא דרסי דהרי כבר הוכחתי שאם י"ט עופות לא דרסי גם עורב אינו דורס וא"כ איך אמרו כל הדורס טמא בשביל הרוב אלא ודאי שקבלה אמתית היתה בידם שכל הדורס טמא ואיך אמרינן דנשר בא להתיר קרקבן נקלף לבדו ומעתה אין ספק שר"ח לא לדוגמא בעלמא פירש כן כי אם בכוונה מכוונת שאינו דורס הוא הסימן החדש ומה שהיתה קבלה בידו שסימן א' שהוזכר להתיר היינו קרקבנו נקלף אומר אני שקבלתו היתה ממש כפירושו של ריב"ם דסימני עורב הוא זפק ואצבע וכולהו י"ט דרסי וא"כ הסימן השלישי שבהם הוא קרקבן נקלף והוכחתי לעיל שהאחד מפ"ו שיש בו סימן ישן היינו חד מסימני עורב וא"כ סימן דקרקבן נקלף יחידי בלי סימן אחר עמו אינו בשום עוף טמא שבעולם שפ"ו ועורב ומינו אין בשום א' מהם קרקבן נקלף ונשר אין בו שום סימן טהרה וי"ט עופות שקורקבנם נקלף יש עמו עוד שני סימני הגוף זפק ואצבע ומעתה עוף הבא לפנינו וקרקבנו נקלף ואין לו זפק ואצבע אף דלא בדקינן לו אם דורס ודאי אינו דורס שאין לך בטמאין כיוצא בו כלל ואפילו במקומות דשכיחי פרס ועזני' עוף זה מותר וכבר ידעת שיש מן המפרשים דדוקא ביישוב דידהו לא הוה שכיחי פרס ועזני' וביישוב דידן אפשר שמצוי ולכך לא התיר ר"ח בשום סימן לבדו ואפילו אינו דורס דחיישינן לפ"ו אף שאין לו שום סימן מתלת סימני הגוף וגם אינו דורס חיישינן לפ"ו משא"כ קרקבן לקלף אם אין עוד מסימני הגוף עמו בודאי טהור. ואף דמשמע מלשון התוס' דקבלת ר"ח היתה על דברי אמימר והרי אמימר אמר בהדיא מאי איכא משום פרס ועזני' לא שכיחי בישוב ואם כקבלת ר"ח שסימן זה שהזכיר אמימר היינו אין קרקבנו נקלף ומה צריך לומר דפ"ו לא שכיחי והרי לדידי' סימן ליתי' לא בפרס ולא בענזי'. נלע"ד עפ"י גרסת הרי"ף והרא"ש דגרסי א"ל רב אשי לאמימר הא דרב נחמן מאי א"ל לא שמיע לי כלומר לא ס"ל ואיבעית אימא משום דפרס ועזניה לא שכיחי בישוב. עיין ברי"ף והרא"ש:

והנה גרסא זו הוא דבר תימה דמשמע ששני תירוצין יש כאן ואם כן לתירוץ הראשון אף אי הוו שכיחי פ"ו בישוב הוה מותר והיא גופה קשיא ניחוש שמא הוא פרס או עזני'. ונלע"ד עפ"י שטת ר"ח שפירשתי דסימן א' היינו אין קרקבן נקלף וסימן זה ליתי' בשום עוף טמא בעולם אלא דקשיא א"כ למה התנה והוא דלא דריס והרי ודאי לא דריס דהרי הטעם שרב נחמן דאמר הי' בקי בהן וכו' בסי' א' טהור לא התנה והוא דלא דריס וכן ר' חייא לא התנה והיינו משום דאינהו מיירי בבקי בהן וכיון שאינו מהם ודאי לא דריס ואין מהצורך להשגיח על זה אבל אמימר שהתיר רק מטעם דאינו מצוי ביישוב אבל עכ"פ בצד האפשר הוא ואי הוה חזינן דדריס על כרחך פרס ועזני' הוא ומיעקר עקר ואתי אבל לפירוש ר"ח ולפי מה שפירשתי אני ליכא דכוותי' בטמאים בכל העולם א"כ ודאי לא דריס ומה צורך להתנות והוא דלא דריס אומר אני עפ"י מה שכתב הפרי תואר על מה שהפוסקים בדקו בחוש כמה עופו' וכתב הוא שאין הבדיקה ראיה ונגד סימן קרקבן נקלף שמצאו כתוב שאולי איזה חולי היה בקרקבן ולא הי' כח בקליפתו להיות נדבק וע"י כן נקלף:

והנה אני אומר אם ניחוש לדבריו א"כ נפל סימן זה בבירא ולחולי לא חיישינן אמנם אם היה דורס וכיון דכל הדורס טמא על כרחך מה שנקלף הוא מחמת חולי ומין נשר הוא שאין בו שום סימן טהרה ולכן התנה והוא דלא דריס והנה רב נחמן לא התיר בסימן אחד כלל משמע בשום סימן אינו מותר והיינו משום דסבר שאין אנו בקיאין בסימני עורב מה נינהו שנוכל לסמוך לידע איזה מתלת סימני הגוף דליתנהו לא בפרס ולא בעזני' זו חומרא אחת שיש בדבריו ועוד נוסף לזה לו יהי' כן מ"מ סימן אחד ליתי' אלא בפ"ו והרי לא שכיחי ביישוב ומחמיר רב נחמן למיחש אף למה שאינו מצוי ולכן השיב אמימר לא שמיע לי כלומר לא ס"ל דאנא סובר שסימן ה יחידי אינו בשום עוף טמא בעולם ואי בעית אימא שאפילו . אי הוה סבירא לי בהא כרב נחמן שסי' זה ישנו בפרס ועזני' מ"מ מותר דלא שכיחי בישוב ותירוץ השני להוסיף היתר בא שאפילו בסי' אינו דורס לחודי' ג"כ מותר אמנם ר"ח הי' קבלה בידו להתיר דוקא כתירוץ הראשון או משום דאולי נשתנה זמנינו מזמנם וביישוב שלנו מצוים לכן הי' קבלה בידו להתיר רק מחמת תירוץ הראשון ואינו מותר רק בקרקבן נקלף:

ובזה נבוא לפרש דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל וז"ל בפ"א ממ"א הלכה ט"ז מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן בודק בסימנים וכו' כל עוף שהוא דורס ואוכל בידוע שהוא מאלו הסימנין וטמא ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד משלשה סימנין אלו ה"ז עוף טהור ואלו הן אצבע יתירה או זפק או שיהי' קרקבנו נקלף ביד לפי שאין בכל אלו המינים האסורין מין שאינו דורס ויש בו אחד מג' סימנין הללו חוץ מפ"ו ופ"ו אינן מצויין בישוב וכו' ובהלכה י"ט כתב אמרו הגאונים שמסורת הוא בידיהם שאין מורין להיתר עוף הבא בסימן א' אלא א"כ היה אותו סימן שיהי' קרקבנו נקלף ביד אבל אם אינו נקלף ביד אעפ"י שיש לו זפק או אצבע יתירה מעולם לא התירוהו. והנה מה שכתב הרמב"ם ושאינו דורס אם יש בו א' מסימנין וכו' כוונתו שאינו מוחזק בדורס ופירש כפירושו של רש"י בדברי אמימר והיינו כפירוש השני שפירש הרב המגיד ואף שהרב המגיד כתב שהראשון עיקר מ"מ לענ"ד קשה לפרש כן וכבר נדחק הלח"מ והריב"ש בתשובותיו לפרש הסוגיא וכוונת הרמב"ם לדעתי לפי שיש מינין דורסים תמיד בכל עת מהאלו אין להסתפק בדריסתן ויש מינים שאינן דורסין כלל דהיינו עופות טהורים כלם וקצת מן הטמאין ויש מינין מן הטמאים דדרסי אבל אינן מוחזקים לדרוס תמיד כי אם לעתות רחוקות כמו תרנגולתא דאגמי שזמן רב לא דרסה עד שטעו בה להחזיקה בטהורה ואח"כ ברבות הזמן חזיוה דדרסה וסבר הרמב"ם שאין במינין טמאין שיהי' מין שאינו דורס היינו מוחזק לדרוס בכל עת ויהי' בו א' מסימנין חוץ מפ"ו וסובר הרמב"ם אף דפ"ו אין בהם אלא סי' א' וא"כ איזה מהם שיש בו סימן מסימני שלשה אלו ודאי דדריס מ"מ אינו מוחזק לדרוס תמיד ויצא להרמב"ם זה משום שהוא מפרש בדברי אמימר והוא דלא דריס כפירוש רש"י דהיינו שיש בו סימן אחד של טהרה ואינו מוחזק לדרוס ואעפ"כ קאמר טעמא דפ"ו אינן מצויים משמע שאלו היו מצויים הי' חושש מכלל דאינהו ג"כ אינן מוחזקים לדרוס תמיד. ואמנם מה דקשיא לי בדברי רבינו הוא שדבריו סותרים זא"ז שמתחלה התיר באיזה משלשה סימנין הללו ואח"כ בהלכה י"ט כתב בשם הגאונים דדוקא בקרקבנו נקלף יש להתיר ואין לומר שמתחלה כתב כפי הנראה לרבינו מסברת עצמו בשיטה זו ואח"כ כתב סברת הגאונים וחושש רבינו לבטל דעתו מפני דעת הגאונים. דא"כ היה לו לומר לשון אבל וכך הי' לו לכתוב אבל הגאונים אמרו שמסורת בידיהם וכו' ועוד מדוע בהלכה י"ט לא הזכיר כלל שיהי' אינו דורס. ולכן נלע"ד שהוא מפרש דברי אמימר כפירוש רש"י דבכל איזה מסימנין שיבוא הוא מותר ובתנאי דלא דריס דהיינו שלא יהי' מוחזק לדרוס דאל"כ ודאי פ"ו הוא ולכן התיר הרמב"ם בהלכה ט"ז באיזה סימן שיהי' ובתנאי שישגיח על הדריסה דעכ"פ מצד האפשר הוא כיון דאיכא פרס ועזני' בעולם ואח"כ בהלכה י"ט חידש בשם הגאונים להתיר קרקבן נקלף ושם לא הזכיר שישגיח על הדריסה לפי שסימן זה ליתי' אפילו בפרס ועזני' ובודאי אינו דורס אבל בשום סימן אחר לא התירו היינו מן הסתם להתיר בלי השגחה על הדריסה וכפי שהארכתי לעיל:

עוד נלע"ד ראיה ברורה שקרקבנו נקלף אינו סימן החדש דאי ס"ד דקרקבנו נקלף היינו סימן החדש א"כ קשה איך מצינו למילף מנשר להתיר בסימן אחד לבדו והרי שמונה ספיקות הם וספיקייהו הוא משום דעופות טהורים קרקבן נקלף וטמאין אינו נקלף והני קרקבן נקלף בסכין. והנה סימני טומאה אנחנו למדין מתורין ונשר במה שנשר חלוק מתורין והא ודאי דתורין קרקבנו נקלף ביד דאל"כ אין כאן ספק שאף בסכין מקרי סימן טהרה אלא ודאי שתורין נקלף ביד. ונשר בודאי אין קרקבנו נקלף אפילו בסכין דאי הוה נקלף בסכין אלא שאינו נקלף ביד א"כ ג"כ אין ספק שזה סימן טומאה שהרי בזה חלוק נשר מתורין אלא ודאי שנשר אינו נקלף כלל וא"כ קשה פרס ועזניה איזה מהם שיש בו סימן החדש שהוא קרקבנו נקלף הא ודאי שלא היה לפני חכמים לבדקו שהרי אינו מצוי בישוב וא"כ קשה דלמא עזניה קרקבנו נקלף בסכין ומה שמקובל בידינו מן הקדמונים שיש בו סימן החדש היינו לפי שהאבעיא נפשטת לקולא שזה מקרי קרקבנו נקלף והנה לפי זה אי לא הוה כתיב נשר היה עזניה דרך משל אם בו הסימן החדש חלוק מתורין בכל ארבעה דברים שהרי ג' סימני טומאה ודאי יש בו ובקרקבן נקלף היה ג"כ חלוק שהרי תורין קרקבנו נקלף ביד וזה אינו נקלף ביד והיינו לומדים כל סימני טומאה מעזניה לחוד והיה עולה בידינו שעזניה יש בו ד' סימני טומאה ולא היינו למדים ממנו לאסור כי אם בד' סימני טומאה ואם היה בא עוף לפנינו שקרקבנו נקלף ביד היינו מתירין אותו לפי שיש בו סימן אחד ואינו דומה לעזניה ולכך כתב רחמנא נשר למימר דנשר שאין קרקבנו נקלף כלל הוא דמחשב סי' טומאה ומזה אנו למדים סימני טומאה אבל עזניה דקרקבנו נקלף בסכין מקרי סימן טהרה ואפילו הכי אסרו הכתוב ומזה אנו למדים שכל עוף הבא בסי' זה לבדו שיהיה טמא ומנ"ל להחכמים ללמוד מנשר להתיר בסימן אחד:

ובשלמא מה שהעידו יתר הפוסקים כן בשם ר"ח לדידהו לא קשיא ויש לתרץ קושיא הנ"ל אבל על התוס' קשה. דהנה התוספות כתבו לעיל בד"ה מכדי כ"ד וכו' דשני כתובין אין מלמדים לא במה מצינו ולא בק"ו והוכיחו כן מדברי המקשה וגם מדברי המתרץ ומה שהוכיחו כן מדברי המקשה כבר כתבתי לעיל מה שיש לדחות קושייתם. אמנם מה שהוכיחו מדברי המתרץ שריר וקים שהוכיחו מכח קושיא חזקה דאיך אפשר למילף מסימן החדש והלא הישן אינו צריך לגופיה דמק"ו מי"ט עופות אתי השתא בתלתא לא אכלינן בחד מבעיא אלא על כרחך נכתב להיות שני כתובין עם סימן החדש ועל זה תירצו דאיצטריך שפיר לגופיה דמי"ט כתובין אין למדין אפילו בק"ו. ולכאורה אין זה ראיה דא"כ פשיטא ופשיטא דאיצטריך נשר אפילו לגופיה כיון דמחשב ב' כתובין ואין למדין ולא יהיה לנו ראיה לאסור אפילו בד' סימנין ואיצטריך נשר וילפינן מיניה לאסור בד' סימנין. וברייתא דקאמר לפי שאינו דומה לנשר. משום דהשתא דכתיב נשר ידעינן דמה שאינו דומיא דנשר מותר ואין אנו צריכין להביא ההיתר מכח דהוה פ"ו שני כתובין אבל לעולם אי לאו נשר ג"כ היה מותר מטעם ב' כתובין אלא שאפילו בד' סימני טומאה היה ג"כ מותר. אך דאנן חזינן שחכמי הש"ס הקשו על לשון הברייתא שהרי מקשה הגמ' אלא טעמא דכתב נשר וכו' הא לאו הכי הוה אמינא וכו' והא הוו פ"ו ב"כ ומאי קושיא דהרי איצטריך נשר לגופיה כנ"ל אלא ודאי שעיקר קושייתו על ר' חייא למה הוצרך להביא ההיתר ממה דכתיב נשר אלא שאפשר לומר לעולם קושיית הגמ' על הקרא נשר למה דבשלמא להתוס' שהם סוברים דב"כ אפילו בק"ו אין מלמדין שפיר מוכח דאברייתא פריך אבל אם אנחנו מדחים סברת התוס' ואומרים דק"ו ילפינן אפילו מב"כ א"כ שפיר הקשה נשר דכתב רחמנא למה דלעצמו לאסור עצמו אתי בק"ו מפ"ו ולהתיר בסי' אחד אינו צריך דפ"ו הוה ב"כ ואין מלמדין במה מצינו אלא דלפי זה פשיטא דקמה כנד וכחומה הוכחת התוספות דאי מלמדין בק"ו א"כ סימן הישן אתי בק"ו ונכתב רק בשביל לעשות סי' החדש ב"כ א"כ נשר ל"ל ולעצמו לאסור בד' סימנין ג"כ אינו צריך דבק"ו אתי אלא ודאי דשני כתובין אפילו בק"ו אין מלמדין. ואומר אני דאכתי יש לדחות דלפי זה שחדשתי שאחד מפ"ו אותו שיש בו סימן החדש דהיינו קרקבנו נקלף כתבתי שנקלף בסכין ולא ביד וא"כ אי לאו נשר הייתי לומר סימני טומאה כולן מאותו עוף והוה ביה ד' סימני טומאה וא"כ היה קשה אותו עוף ל"ל דכתב רחמנא הא ד' סימני טומאה בק"ו אתי ואי להורות סימני טומאה אפשר דהיה ידוע שאותו שיש בו סימן הישן אותו סימן אינו מסימני עורב וא"כ מאותו שיש בו סימן הישן בהדי עורב ידעינן סימני טומאה וא"כ מדאיצטריך אותו שיש בו ד' סימני טומאה מכלל דאתי להתיר שאר עופות שיש בהם אפילו ד' סימני טומאה ואיצטריך נשר והשתא דכתיב נשר א"כ ממילא לא ילפינן מעזני' שבו סימן החדש לאסור בסימן אחד משום דפרס ל"ל הא בק"ו אתי מי"ט עופות אלא לעשות סימן החדש ב' כתובין והש"ס דפריך אלא טעמא דכתב רחמנא נשר היינו קודם שחידש הש"ס שיש בו סימן חדש והוה אמינא שיש בשניהם בכל אחד חד מג' סימנין הישנים ואותן הסימנין אין בהם ספק וכל אחד סימן מבורר ואין לטעות למימר בשום אחד שיש בו ד' סימני טומאה וא"כ שפיר הקשה אלא טעמא דכתב רחמנא נשר וכו' ולפי זה שפיר מתורץ שיטת הפוסקים דסימן החדש קרקבנו נקלף ואעפ"כ סי' א' טהור מדאיצטריך האי דאית ביה סימן הישן. ונשר לגופיה איצטריך דלא נימא דעזניה יש בו ד' סימני טומאה וא"כ לגופיה לא איצטריך אלא להתיר שאר עופות שיש בהם ד' סימנין לכן כתיב נשר. אבל התוספות שברית כרותה להם דב' כתובין אין מלמדין אפילו בק"ו קשיא איך כתבו דקרקבנו נקלף הוא סי' החדש:

אלא דכל זה דוחק לפרש דברי הגמרא דבגמרא משמע שמטעם נשר הוא דלא ילפינן מפ"ו לאסור בסימן החדש ולפירושי הנ"ל הוא מטעם ב' כתובין ולכן אני אומר דאם נפרש קבלת ר"ח דקרקבן נקלף הוא סימן החדש ור"ח כתב בהדיא דנשר אתי דלא נילף מזה לאסור בסי' אחד והיינו מסימן החדש וכתבתי לעיל דהרי הדברים סתרי אהדדי תוך כדי דבור שאם סימן החדש הוא ק"נ וא"כ איך אפשר להיות בעולם יחידי דא"כ דורס וכל הדורס יש בו ד' סימני טומאה ולכן אומר אני שאם קבלת ר"ח כן על כרחך צריך לפרש כמו שפירשתי אני בתחלת הסוגיא דכל זה לענין הנולד מן הטהור ויש בו סימני טומאה דבזה משכחת שיהיה דורס ויהיה בו חד סימן טהרה ולפי זה ממילא אני אומר דמשני כתובין למדין בק"ו ומה שהוכיחו דא"כ סי' הישן ע"כ אתי לעשות החדש ב' כתובין דלגופיה לא איצטריך דאתי בק"ו אני אומר דאתי לגופיה להתיר סימן הישן לחודיה דלעיל פירשתי דברי התוס' דליכא למימר שבא להתיר כיוצא בו דוקא בסימן הישן משום דלא משכחת ליה בכל הדורס יש בו כל סימני טומאה אבל השתא דאתיין להכי דע"כ הך שמעתא לענין טהור הנולד בסימני טומאה שפיר נדחית הוכחת התוס':

ומעתה דזכינו לדין דבק"ו שפיר ילפינן משני כתובין ובזה דחיתי מה שכתבו התוס' בד"ה מה התם תלתא דהו"מ למימר דהוה י"ט כתובין ולדידי לא הוה מצי למימר דא"כ תינח תלתא לא ילפינן אבל תרי וחד דליכא ק"ו מאי איכא למימר. ובזה נדחה ג"כ מ"ש התוס' בד"ה ונילף מעורב דהוה מצי למימר א"כ למינו ל"ל ולדידי ניחא דא"כ תינח תרי לא ילפינן אבל חד נילף בק"ו אמנם בלא"ה אפשר דבעורב ניחא דמינו איצטריך אע"פ שאינו שוה באותן סימנין עצמם דזרזיר אין לו אותן סימנין של עורב ומ"מ יש לו ב' סימנין כדפירש רש"י ולהכי לא מחשב ב"כ ואפשר שזה טעמו של הרמב"ם שפסק בזרזיר כר"א דכן סוגיא דשמעתין מדלא אמר דהוה עורב ומינו ב"כ ובזה יש לי ליישב דמתחלה גבי שאר עופות הקשה ונילף מינייהו מה התם תלתא אף כל תלתא וכ"ש תרי וחד וגבי עורב אמר ונילף מיניה מה התם תרי לא אף כל תרי לא ולא סיים וכ"ש חד וטעמא בעי דגם כאן היה לו לסיים במאמרו וכ"ש חד ולדידי ניחא דגבי י"ט ידע דמצי לשנויי דהוה י"ט כתובין ולכך הוצרך להקדים וכ"ש תרי וחד ומה דאתי בק"ו לא איכפת לן בשני כתובין אבל גבי עורב דליכא שני כתובין שפיר אמר ונילף מה התם תרי ולא הוצרך לסיים וכ"ש חד.