לר' חנינא בר פפא שדרש דרשה זו, מהו? כיון דלא כתב בהו [שלא כתוב בהם בציווי] "למינהו" — לא מיחייב [אין אדם חייב] על הרכבה של דשאים. או דילמא [שמא] כיון שהסכים הקדוש ברוך הוא אידיהו [על ידם], כפי שדרש את הכתוב "ישמח ה' במעשיו" — כמאן דכתיב בהו [כמי שכתוב בהם] "למינהו" דמיא [נחשב] הדבר? שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

א ועוד במקראות במעשה הבריאה הנראים כסותרים. ר' שמעון בן פזי רמי [השליך, הראה סתירה], כתיב [נאמר]: "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים" (בראשית א, טז), וכתיב [ונאמר]: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן" (שם), הרי שאחד מהם קטן! אלא כך היה המעשה: בתחילה נעשו השמש והירח שניהם גדולים, אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? ומוכרח הדבר שיהיה סדר דרגות של ראשון ושני לו! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך, ואז לא יהיו שנים משתמשים בכתר אחד!

אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?! אמר לה כדי לפייסה: לכי ומשול ביום ובלילה, שתאירי לא רק בלילה אלא גם ביום, כשהשמש מאירה. אמרה ליה [לו]: מאי רבותיה [מה גדולתו] של דבר זה? דשרגא בטיהרא מאי אהני [שנר בצהרים מה מועיל]? אמר לה: זיל [לכי], לימנו [שימנו] בך ישראל ימים ושנים, ובכך תהא חשיבותך. אמרה ליה [לו]: יומא נמי [השמש גם כן], אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא [שלא ימנו בו תקופות], דכתיב [שנאמר] "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" (שם יד)! אמר לה: זיל [לכי], ליקרו צדיקי בשמיך [שייקראו צדיקים בשמך], כמו שנאמר "יעקב הקטן", "שמואל הקטן", "דוד הקטן".

חזייה דלא קא מיתבא דעתה [ראה אותה שאין דעתה מתיישבת], אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר [וזהו שאמר] ר' שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש משאר שעירי חטאת שבפרשת קרבנות המועדים, שנאמר בו "ושעיר עזים אחד לחטאת לה' "(במדבר כח, טו)? אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

ב ועוד במקראות בפרשת הבריאה הנראים כסותרים. רב אסי רמי [השליך, הראה סתירה], כתיב [נאמר]: "ותוצא הארץ דשא" (בראשית א, יב), ודבר זה נאמר בתלת בשבתא [בשלישי בשבת], וכתיב [ונאמר]: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" (שם ב, ה) ודבר זה הוא במעלי שבתא [בערב שבת, ביום השישי], קודם בריאת האדם. כיצד? מלמד שיצאו דשאים ביום השלישי ועמדו על פתח קרקע, אבל לא יצאו החוצה עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו. ללמדך שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים.

ובענין זה מסופר, רב נחמן בר פפא הויא ליה ההיא גינתא [היתה לו גינה אחת], שדי ביה ביזרני ולא צמח [זרע בה זרעים ולא צמחו], בעא רחמי אתא מיטרא [ביקש רחמים בתפילה בא הגשם] וצמח, אמר: היינו [הוא שאמר] רב אסי, שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים.

ג בפרשת בעלי החיים הטהורים והטמאים שבספר דברים נאמר: "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה את הגמל ואת הארנבת ואת השפן" (דברים יד, ז). אמר רב חנן בר רבא: השסועה אינו תיאור של הפרסה, שהיא מחולקת לשתים, אלא בריה בפני עצמה היא, שיש לה שני גבין ושני שדראות, ונראית כמחולקת לשני בעלי חיים נפרדים. ויש לשאול: וכי משה רבינו שציוה על כך קניגי (צייד) היה או בליסטרי (רובה קשת) היה, ומכיר בכל מיני חיות שאינן מצויות? אלא מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים, שהרי רק משום שגילו לו מן השמים על חיה זו יכול היה לצוות עליה!

אמר ליה [לו] רב חסדא לרב תחליפא בר אבינא: זיל כתוב [לך וכתוב] אגדה זו של "קניגי ובליסטרי" באגדתיך [בספר האגדה] שלך, ופרשה את המילים הללו שבה, שאינן ידועות לכל.

וכיוצא בזה מסופר, נאמר: "ואת חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים" (יהושע יג, ג), וקשה, שאמר תחילה חמשה סרני פלשתים וחשיב שיתא [ומנה שישה]! אמר ר' יונתן בטעם הדבר: באמת היו ששה, ואולם ארונקי שלהן, החשובים שבהם, הם חמשה. אמר ליה [לו] רב חסדא לר' תחליפא בר אבינא: כתוב דרשה זו של "ארונקי" באגדתיך [באגדתך], ופרשה את המלה הזו. ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דרשה זו על שיטת רב, שאמר רב: עוים אינם מן הפלישתים, אלא מתימן באו.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: עוים מתימן באו, ולמה נקרא שמן עוים ולא "תימנים"? על שום שעיותו והחריבו את מקומן כשיצאו משם. דבר אחר: עוים בחילוף ע' וא' — משום שאיוו לאלהות הרבה. דבר אחר: עוים — שהיו מפחידים כל כך שכל הרואה אותם אוחזתו עוית. אמר רב יוסף: ואית להו שיתסרי דרי שיני לכל חד וחד [ויש להם שש עשרה שורות שיניים לכל אחד ואחד].

ובענין העוים מביאים מה שאמר ר' שמעון בן לקיש: הרבה מקראות יש שראויין לשרוף כספרי מינין (כופרים), שנראה שאין בהם צורך, ואינם ראויים להיכתב, ואולם הן הן גופי (עיקרי) תורה. כגון האמור: "והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם" (דברים ב, כג), ולכאורה, מאי נפקא לן מינה [מה יוצא לנו מכאן]? לשם מה נכתב?

אלא כך הוא טעמם של דברים: מדאשבעיה [ממה שהשביע] אבימלך מלך פלשתים לאברהם "אם תשקור לי ולניני ולנכדי" (בראשית כא, כג), נמצא שבני ישראל לא יוכלו לרשת את ארץ פלשתים עד לאחר ארבעה דורות, לכן אמר הקדוש ברוך הוא: ליתו [יבואו] כפתורים, ליפקו [יוציאו] את הארץ מהעוים, דהיינו [שהם] מן הפלשתים, וליתו [ויבואו] ישראל ליפקו [יוציאו] מהכפתורים.

כיוצא בדבר אתה אומר על פסוק אחר הנראה כסיפור דברים שאין בו צורך. לאחר שתיארה התורה את כיבוש עבר הירדן מיד סיחון מלך האמורי, נאמר: "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא, והוא נלחם במלך מואב" (במדבר כא, כו), ולכאורה מאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן]? לשם מה נאמר שנלחם במלך מואב? אלא משום דאמר להו [שאמר להם] הקדוש ברוך הוא לישראל: "אל תצר את מואב" (דברים ב, ט), אמר הקדוש ברוך הוא: ליתי [יבוא] סיחון ליפוק [ויוציא] ממואב שטחים אלו, וליתו [וכך יבואו] ישראל וליפקו [ויוציאו] אותם מיד סיחון, וכך לא יעברו על האיסור. ומעירים, והיינו דאמר [וזהו שאמר] רב פפא: עמון ומואב טיהרו בסיחון, כלומר חלקים מארצם נעשו כשרים לכיבוש ישראל על ידי כיבושו של סיחון. ועוד

כתוב שאינו מובן: "צידונים יקראו לחרמון שריון והאמורי יקראו לו שניר" (דברים ג, ט), ועל כך תנא [שנה החכם]: והרי שניר ושריון — מהרי ארץ ישראל הם! אלא מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו, והעלה (קרא) לו שם על שם אחד מהרי ארץ ישראל. ללמדך, שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על האומות העולם.

כיוצא בו מה שנאמר ביוסף במצרים: "ואת העם העביר אותו לערים" (בראשית מז, כא), מאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן]? מה בא ללמדנו? את אהבתו וכבודו של יוסף לאחיו, שהיגלה את כל המצרים ממקומם כדי דלא ליקרו לאחיו גלוותא [שלא יקראו לאחיו שבאו מארץ ישראל גולים].

ד שנינו במשנה: סימני העוף לא נאמרו בתורה. ושואלים: וכי לא נאמרו? וכי אי אפשר ללמוד אותם מן הכתוב? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: נשר (ויקרא יא, יג) נמנה בין רשימת העופות הטמאים, וממנו יש ללמוד: