|
טקסט הדף מנוקד
הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם מִשְׁתֵּא וּבָרוֹכֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי לָא אֶפְשָׁר הָכָא אֶפְשָׁר דְּשָׁחֵיט בַּחֲדָא וּמְכַסֵּי בַּחֲדָא
מַתְנִי' שָׁחַט וְלֹא כִּסָּה וְרָאָהוּ אַחֵר חַיָּיב לְכַסּוֹת כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת (כִּסָּהוּ) [כִּסַּתּוּ] הָרוּחַ חַיָּיב לְכַסּוֹת גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן וְשָׁפַךְ וְכִסָּה מִי שֶׁשָּׁפַךְ יְכַסֶּה שָׁחַט וְלֹא כִּסָּה וְרָאָהוּ אַחֵר מִנַּיִן שֶׁחַיָּיב לְכַסּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אַזְהָרָה לְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּנְיָא אִידַּךְ וְשָׁפַךְ וְכִסָּה בַּמֶּה שֶׁשָּׁפַךְ בּוֹ יְכַסֶּה שֶׁלֹּא יְכַסֶּנּוּ בָּרֶגֶל שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִצְוֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו תַּנְיָא אִידַּךְ וְשָׁפַךְ וְכִסָּה מִי שֶׁשָּׁפַךְ הוּא יְכַסֶּנּוּ מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁחַט וְקָדַם חֲבֵירוֹ וְכִסָּה וְחִיְּיבוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִיתֵּן לוֹ עֲשָׂרָה זְהוּבִים אִיבַּעְיָא לְהוּ שְׂכַר מִצְוָה אוֹ שְׂכַר בְּרָכָה לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן אִי אָמְרַתְּ שְׂכַר מִצְוָה אַחַת הִיא וְאִי אָמְרַתְּ שְׂכַר בְּרָכָה הָוְיָין אַרְבָּעִים מַאי תָּא שְׁמַע דַּאֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי מִי שֶׁיָּצַר הָרִים לֹא בָּרָא רוּחַ וּמִי שֶׁבָּרָא רוּחַ לֹא יָצַר הָרִים דִּכְתִיב כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ אֲמַר לֵיהּ שׁוֹטֶה שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ אֲמַר לֵיהּ נְקוֹט לִי זִימְנָא תְּלָתָא יוֹמֵי וּמַהְדַּרְנָא לָךְ תְּיוּבְתָּא יְתֵיב רַבִּי תְּלָת תַּעֲנִיָּתָא כִּי הֲוָה קָא בָּעֵי מִיבְרָא אֲמַרוּ לֵיהּ מִינָא קָאֵי אַבָּבָא אֲמַר וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רוֹשׁ וְגוֹ' אֲמַר לֵיהּ רַבִּי מְבַשֵּׂר טוֹבוֹת אֲנִי לָךְ לֹא מָצָא תְּשׁוּבָה אוֹיִבְךָ וְנָפַל מִן הַגָּג וָמֵת אָמַר לוֹ רְצוֹנְךָ שֶׁתִּסְעוֹד אֶצְלִי אָמַר לוֹ הֵן לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ אָמַר לוֹ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אַתָּה שׁוֹתֶה אוֹ אַרְבָּעִים זְהוּבִים אַתָּה נוֹטֵל אָמַר לוֹ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אֲנִי שׁוֹתֶה יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה שָׁוֶה אַרְבָּעִים זְהוּבִים אָמַר רַבִּי יִצְחָק עֲדַיִין יֶשְׁנָהּ לְאוֹתָהּ מִשְׁפָּחָה בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי וְקוֹרְאִין אוֹתָהּ מִשְׁפַּחַת בַּר לוּיָאנוּס כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי מַאי שְׁנָא מֵהֲשָׁבַת אֲבֵדָה דְּאָמַר מָר הָשֵׁב אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים אֲמַר לֵיהּ הָתָם לָא כְּתִיב מִיעוּטָא הָכָא כְּתִיב מִיעוּטָא וְכִסָּהוּ כִּסָּהוּ הָרוּחַ אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָזַר וְנִתְגַּלָּה אֲבָל לֹא חָזַר וְנִתְגַּלָּה פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת וְכִי חָזַר וְנִתְגַּלָּה מַאי הָוֵי הָא אִידְּחִי לֵיהּ אָמַר רַב פָּפָּא זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין דִּיחוּי אֵצֶל מִצְוֹת וּמַאי שְׁנָא מֵהָא דְּתַנְיָא הַשּׁוֹחֵט וְנִבְלַע דָּם בַּקַּרְקַע חַיָּיב לְכַסּוֹת הָתָם כְּשֶׁרִשּׁוּמוֹ נִיכָּר מַתְנִי' דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאִית דָּם חַיָּיב לְכַסּוֹת נִתְעָרֵב בְּיַיִן רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם נִתְעָרֵב בְּדַם הַבְּהֵמָה רש"ימישתא וברוכי בהדדי לא אפשר. הלכך כי אמר הב ליבריך נתנו דעתם לפסוק מלשתות אבל זה אע''פ שיודע שיכסה דם ראשון לא הסיח דעתו מן השחיטה וכל שעתא זמן שחיטה היא לו אפילו בשעת כיסוי אפשר דשחיט בחדא ידיה ומכסי בחדא ידיה: גמ' ואומר לבני ישראל. בפרשת כסוי הוא: במה ששפך. בידו: שלא יכסנו ברגל גרסינן: ליתן לו. מפני שהפסידו שכר ולקמן בעי שכר מצות מעשה או שכר הברכה: ברכת המזון. ד' ברכות הן ואיכא ארבעים זהובים ואי בתר מצוה אזלת כו' חדא מצוה היא: ה' צבאות שמו. אלמא חדא הוא דבראינהו: נקוט לי זימנא. תן לי זמן: כי הוה בעי. רבי מיברך כשהיה רבי רוצה לסעוד: אמרו ליה. בני ביתיה ההוא צדוקי שקבעת לו זמן קאי אבבא: אמר. רבי על עצמו מקרא הזה: ויתנו בברותי רוש. בסעודתי נותנין מרה: לבסוף אישתכח דלאו איהו הוא אלא צדוקי אחר הבא לבשרו על הראשון שעלה לגג ומת: ארבעים זהובים. שכר ארבע ברכות שענה אחריהם אמן: לאותה משפחה. של מבשר: דאמר מר. באלו מציאות (ב''מ דף לא.) השב אפילו מאה פעמים משמע ותשיבם מפקינן לדרשא אחרינא הכא נמי וכסה טובא משמע: כתיב מיעוטא. אי הוה כתיב וכסה הוה משמע שיהא נכסה כל שעה ואפי' מאה זימנין אבל וכסהו מיעוטא הוא כסוי זה ותו לא: פטור מלכסות. דהא מכוסה ועומד הוא: הא אידחי ליה. מכסוי דהא כיסהו ונתגלה פטור מלכסות: אין דיחוי. אין אמרינן דחוי אצל מצות וכי אמרינן דיחוי בפסול קרבן הוא דאמרינן: חייב לכסות. אף על גב דלא חזר ונתגלה: מתני' נתערב ביין. שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר בו: רואין אותו. יין כאילו הוא מים ואם היה מראית דם ניכר במים כשיעור הזה חייב לכסות: נתערב בדם הבהמה. דלאו בר כסוי הוא ורובו דם בהמה: תוספותמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. מכאן היה אומר הר''ר יום טוב שאם עמד מאכילתו והתפלל כשחוזר ובא לאכול צריך לברך ברכת המזון וליטול ידיו ולברך המוציא משום דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר ואין נראה דלא דמי כלל משום דהכא הב ונבריך הוי גמר דבר והוי הפסק וכן כסוי אי לאו דאפשר בהדי הדדי אבל תפלה לא הוי גמר לסעודה דאטו אם בירך בסעודה על הרעמים או אפילו בפה''ג יצטרך ליטול ידיו ולברך המוציא משום דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ובהדיא אמרינן בערבי פסחים (דף קב.) דאם הניחו מקצת חבירים ועקרו רגליהן לילך לבהכ''נ כשהם חוזרין אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחלה אף על פי שהתפללו בנתיים: ומכסי בחדא ידא. יש להסתפק אם סח בין שחיטה לשחיטה אם צריך לחזור ולברך כמו גבי תפילין דאם סח בין תפילין לתפילין דמברך שתים לרש''י להניח על של יד ועל מצות על של ראש ולדברי ר''ת מברך על של ראש שתים או שמא אין צריך לחזור ולברך כמו באמצע סעודה שיכול לדבר וא''צ לחזור ולברך המוציא ומיהו אם אומר מענין שחיטה כמו תביא עוף לשחוט או הסכין פשיטא דאין צריך לחזור ולברך כמו (ברכות דף מ.) טול ברוך גביל לתורי ואם צריך לחזור ולברך כמו בתפילין אז אסור לדבר בין שחיטה לשחיטה כמו בתפילין כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף לו.) דעבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה ואין ראיה מתפילין דהתם היא מצוה אחת ואין לו להפסיק אבל בשחיטה אי בעי שחיט אי בעי שביק ליה ומ''מ נראה דאיסורא הוא להביא עצמו לידי לחזור ולברך כדמוכח בפרק אלו נאמרין (סוטה דף מא.) דתנן נוטל ס''ת וקורא בו אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ופריך בגמרא ונייתי ס''ת. וניקרי ביה ומשני ר''ל משום ברכה שאינה צריכה ונראה היכא דצריך לחזור ולברך כגון שהסיח דעתו מלשחוט שצריך לכסות קודם מה שכבר שחט דהא אשכחן ר' יהודה שמצריך לכסות בין חיה לעוף אף על פי שא''צ לחזור ולברך: וחייבו ר''ג ליתן עשרה זהובים. ולא היה יכול לפטור עצמו במה שהיה נותן לו עוף אחר לשחוט דזאת מצוה אחרת היא ומצוה ראשונה הלכה לה והוי מעוות לא יוכל לתקן ומיהו לא דיינינן השתא ליחייב עשרה זהובים דבמלתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו כדאמר בהחובל (ב''ק דף פד:) ואחד שעמד במקום חבירו לקרוא בתורה פטור בלאו האי טעמא ואפילו תפס מפקינן מיניה משום דכולם חייבים בקריאת התורה וכן פירש ריב''א ואפילו עמד במקום כהן דהא דדרשינן (נדרים דף סב.) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון אסמכתא היא: או ארבעים זהובים אתה נוטל. שתיה לא שייכא לשכר ברכה אלא היה רוצה לסלקו מברכת המזון לפי שהיה צדוקי וא''ת או נ' זהובים ה''ל למימר דהא איכא ברכת בפה''ג שלאחר בהמ''ז וי''ל דסבר כמ''ד בערבי פסחים (דף קג: ושם ד''ה לאו) דאין צריך לברך אכסא דברכתא אלא אכסא קמא ותו לא: רואין אותו כאילו הוא מים. בפ' התערובות (זבחים דף עח:) אמר דלאו רואין לדם קדשים קאמר אלא רואין ליין ולדם בהמה וחיה קאמר ' דרואין כאילו הוא מים כדפירש בקונטרס והקשה הר''ר שמואל מוורדו''ן דבפ' הקומץ רבה (מנחות דף כב.) מפרש טעמא דרבנן ור' יהודה מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר גלוי וידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה ור' יהודה אומר מכאן למין במינו שאינו בטל והשתא היכי מוכח דאפילו מבטלין עולין זה את זה ומין במינו בטל הכא לא בטיל שאפילו היה דם הפר היה ניכר אדמומית דם השעיר וי''ל דאם דם הפר היה מים לא יהיה בדם השעיר מראית דם גמור אלא יהיה דיהה מראהו ובטל כדאמרי' בפ' התערובות (זבחים דף עח:) דלי שיש בתוכו יין לבן וחלב ר' יהודה אומר רואין ליין וחלב כאילו יין אדום ואם דיהה מראיהן (כשר אבל) דם לתוך מים ראשון ראשון בטל וה''נ אמרינן בפ''ה דע''ז (דף עג.) כי אתא רב דימי א''ר יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ובפרק בתרא דנדה (דף עא:) גבי דם תבוסה היכא דפסק שאין הולך בלא הפסק אמרינן ראשון ראשון בטל וקשיא דאמר בפרק הלוקח בהמה (בכורות דף כב.) הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור ממה נפשך אי רובא מיא נינהו סלקא ואי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא ואי משום מיעוטא דמים דבציר בטלי ברובא וקאמר רב דימי בשם הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|