שיעורא בעינן. בשופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן כדאמרינן בראש השנה (דף כז:) לולב מפרש במסכת סוכה (דף לב:) שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה ועבודת כוכבים כיון דלשרפה קיימא כל העומד לישרף כשרוף דמי הלכך שיעורא הוא דכתותי מכתת אבל הכא כמה דשריף ומיכתת מעלי לכסוי ומשום הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו: מתני' גיד הנשה: ובמוקדשין. לקמן (דף צ.) פליגי בה איכא למאן דאמר אפילו בעולה ואיכא למ''ד בקדשים הנאכלין: שאין לו כף. בגמרא מפרש אית ליה ולא עגיל: כף. פוליפ''א הנכרכת סביבות עצם הקולית העליונה סביב סביב בעיגול אבל עוף אינו כן שהבשר שעל הקולית ברוחב הוא ואינו דומה לכף: כף. שעל גב הירך: ונוהג בשליל. בן תשעה חי הנמצא בבהמה: וחלבו. של שליל מותר: ואין הטבחים נאמנים. לומר נטלנוהו מפני שטורח הוא להם לחטט אחריו: גמ' איסור גיד. נוהג בבהמה משעה שנוצר: יש בגידין בנותן טעם. בבשר ואשמעינן האי תנא דהאוכל גיד הנשה של מוקדשין לוקה שתים אחת משום גיד שאפילו עץ הוא התורה חייבה עליו ואחת משום מוקדשין שיש בו טעם ונהנה מן המוקדשין ושמעינן מינה תרתי חדא דיש בגידין בנותן טעם וחדא דאיסור חל על איסור ולאפוקי ממאן דאמר בהאי פירקא (לקמן צט:) אין בגידין בנותן טעם: א''כ הכי איבעי ליה למתני מוקדשין נוהגות בגיד: אלא. אשמעינן האי תנא דאין בגידין בנותן טעם והכי קאמר איסור גיד הנשה לבדו נוהג במוקדשין אבל איסור מוקדשין אין בו: אם יש בו בנותן טעם. שיערו חכמים בששים כל נותן טעם סתם: בולדות קדשים. בהמת שלמים שילדה ואשמעינן תנא דמתניתין דלא תימא איסור מוקדשין קדים וגיד אינו נוהג בשליל וכי מטי לידה לא אתי גיד חייל עליה דאין איסור חל על איסור אלא תרוייהו חיילי דקסבר ולדות קדשים משעת יצירתן במעי אמן הן קדושים וגיד הנשה נוהג בשליל ואשתכח דביצירת העובר חלו שניהם: מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן. דאי מרישא שמעינן דנוהג בשליל סיפא למה ליה למתנייה: ה''ק כו'. כלומר רישא ודאי אשמעינן דנוהג בשליל דאי אין נוהג בשליל קדים ליה איסור מוקדשין ותו לא אתי איסור גיד וחייל עליה והדר תנא פלוגתא לאשמעינן דדבר זה שהשמיענו תחלה נוהג בשליל לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת רבי יהודה ורבנן: הנזיר מגלח. שאם נטמא לאחר שמנה מקצת נזירותו סותר כל מה שמנה ומגלח וחוזר ומתחיל ומונה כדכתיב (במדבר ו) והימים הראשונים יפלו: על המת כו'. אבל לא על שאר טומאות כגון נבלה ושרץ דמת כתיב בפרשה (שם) וכי ימות מת עליו: לנפל. שכולו קיים ועדיין לא נתקשרו איבריו בגידין שהרי כל איבריו נוצרים ועדיין אין עליו כזית בשר:

מתני' גיד הנשה: מוקדשין פשיטא. כולהו נמי פשיטא אלא דצריך שיהא אחד לצורך ואגביה תני כולהו: . ואתי איסור מוקדשין וחייל על איסור גיד. ואע''ג דתנן (לקמן דף ק:) ואינו נוהג בטמאה דאין איסור גיד חייל על איסור טומאה איסור מוקדשין דחמיר דאית בהו כרת אם אכלו בטומאה כדפרש''י לקמן (דף צ.) חייל טפי אאיסור גיד: אלא קסבר אין בגידים בנותן טעם. ולא היה יכול להקשות והתנן (לקמן דף ק:) אינו נוהג בטמאה דמשמע אין גיד הנשה נוהג בטמאה דאין איסור גיד חל על איסור טומאה אלמא דיש בגידין בנ''ט דהוה מצי למימר דטעמא כדאמר רבי שמעון בגמרא (שם דף קא.) מי שגידו אסור ובשרו מותר ומה שמקשה רבי יהודה והלא אף לבני יעקב נאסר שפיר פריך דכיון דלבני יעקב: נאסר אף בטמאה לא מסתבר למימר דאחרי כן כשנאסרו בטמאה פקע ממנו איסור גיד הנשה א''נ אפילו היה יכול לדקדק משם דיש בגידין בנותן טעם ניחא ליה למיפרך מירך שנתבשל בה גיד הנשה ששנויה קודם: איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא. והכי פירושו איסור גיד הנשה לבדו נוהג במוקדשין ולא איסור אחר וא''ת ולימא דקסבר יש בגידין בנותן טעם ואפילו הכי לא אתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד דלית ליה איסור חל על איסור אף באיסור חמור ואיסור כולל וכי תימא משום דמתניתין כר''מ דאמר דנוהג בשליל ובסוף פירקין (דף קא.) מחייב רבי מאיר שתים באוכל גיד הנשה של נבלה אלמא אית ליה איסור חל על איסור דהשתא נמי דקאמר אין בגידין בנותן טעם לא אתיא כרבי מאיר דהא רבי מאיר סבר יש בגידין בנותן טעם מדמחייב באוכל גיד משום נבלה וי''ל דאין נראה לו שתחלוק הך סתמא דמתניתין אסתמא דכריתות פרק אמרו לו (דף יג:) דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד דסברה דאיסור חל על איסור באיסור כולל אי נמי לא בעי לשנויי הכי משום דאכתי תקשה ליה דא''כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעי ליה והשתא דקאמר דקסבר אין בגידין בנותן טעם הוה מצי למפרך אין מוקדשין נוהג בגיד מבעי ליה אלא דעדיפא מיניה פריך: אם יש בה בנותן טעם אסורה. תימה דילמא אסורה משום שמנו של גיד אבל בגידין אין בהן בנותן טעם ולפירוש הר' מאיר אתי שפיר דפירש דאין להחמיר ולאסור בשומן שבגיד כיון שהגיד עצמו אינו אוסר ור''ת מפרש דלשמנו של גיד לא הוה קרי גיד סתמא וקשה לפירושו דלקמן (דף צא.) גבי ההיא דגידין ישרפו לששה עשר מוקי לה רב אשי בשומן של גיד: בולדות קדשים עסקינן. דבהדי הדדי קאתו וא''ת והיכי אתו בהדי הדדי הא איסור גיד אינו חל עד שיהא בן ט' חדשים כדאמר לקמן בפרקין (דף צב:) א''ר אושעיא מחלוקת בבן ט' חי והלך רבי מאיר לשיטתו כו' וי''ל דהא דשרי ר''מ בגיד בשליל בן ח' היינו לאחר שנשחטה האם דניתר בשחיטת האם אבל כל זמן שלא נשחטה האם איכא איסור גיד בשליל ומיהו קשה דבפרק בהמה המקשה (לעיל דף עה.) איפליגו רבי יוחנן וריש לקיש בתולש חלב מבן ט' חי אבל מבן ח' חי משמע דלכולי עלמא אין בו איסור חלב וה''נ אין איסור גיד כי היכי דליכא איסור חלב וא''כ איסור מוקדשין קדים ויש לומר דדוקא איסור חלב אין בו משום דכתיב (ויקרא ז) כל חלב שור וכשב ובן ח' לא מיקרי שור וכשב אבל איסור גיד יש בו אי נמי ניחא ליה למיפרך ממתניתין דנזיר דמשמע בהדיא דלאו בהדיא הדדי אתו וא''ת ואמאי לא פריך ממתניתין דאינו נוהג בטמאה אלמא דאיסור טומאה קדים וי''ל דהמ''ל דטעמא משום דבשרו אסור כדקאמר רבי שמעון כדפי' לעיל: והא מדקתני סיפא דנוהג בשליל מכלל דרישא כו'. תימה מאי פריך הא סיפא בשליל שנשחטה אמו ורישא בשלא נשחטה ועוד דמאי קא משני דבר זה מחלוקת רבי יהודה ורבנן והלא אף רבי יהודה מודה דאסור כי לא נשחטה האם דדוקא בנשחטה פליגי דהא רבי יוחנן אית ליה בפרק בהמה המקשה (גם זה שם) דתלש חלב מבן ט' חי דחלבו כחלב בהמה אע''פ שאם נשחטה האם הכל מותר אפילו חלבו וגידו מכל בבהמה תאכלו: ואמר רבי יוחנן לא נצרכה אלא לנפל כו'. תימה דבנזיר פרק כהן גדול (דף נ.) גרסינן בכל הספרים כדא''ר יוחנן כו' משמע דרבי יוחנן לא אמר אההיא דנזיר ונראה דהכא נמי גרסינן כדא''ר יוחנן ודר' יוחנן אפשר דאיתמר אמתניתין דאהלות (פ''ב מ''א) דתנן אלו מטמאים באהל המת כו' ורבינו שמואל מיישב גירסת הספרים דהתם גרסינן כדאמר והכא גרסינן ואמר דהתם על פירכא דעל כזית מגלח על כולו לא כל שכן אמר רב יוסף לא נצרכה אלא למת שאין עליו אפילו כזית בשר והדר פריך ואכתי על אבר ממנו מגלח על כולו לא כל שכן ומשני כדאמר ר' יוחנן לא נצרכה פירוש כדאמר רבי יוחנן על פירכא קמייתא דעל כזית כו' דכיון שלא נתקשרו איבריו עדיין מסתמא אין עליו כזית הכא נמי כו' והכא דלא מייתי אלא פירכא קמייתא קאמר וא''ר יוחנן משום דאפירכא קמייתא איתמר מילתיה דרבי יוחנן:

אמרי הכא בשליל עסקי'. כלומר מה דאמרינן גיד הנשה נוהג במוקדשין בשליל דבהמת קדשים דבהדי הדדי קאתו. אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין. כלומר דאינו מת גמור אלמא חזינן דבשר קדים לגיד לענין אדם וכן לענין שליל אלמא איסור מוקדשין קדים. וזו תירוץ אע"ג דאיסור וכו' לעולם בשליל מוקמת ליה ואתי איסור גיד וכו' ותרוייהו בהדי הדדי קאתו. והא מתניתין דלא כרבי יהודה דקתני נוהג בבהמה ובחיה וכו' וק"ל דרבי יהודה סבר דאינו נוהג אלא בירך של ימין האי תנא סבר לה כוותי' בחדא כו' (כלומר סבר לה כוותיה בחדא):

וכ"ת סבר יש בגידין בנ"ט. איכא למידק ולימא קסבר האי תנא יש בגידין בנ"ט ואין איסור חל על איסור ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא וא"ל כיון דאיסור חמור הוא דאית ביה כרת כ"ע ל"פ דאיסור מוקדשין אתי וחייל אאיסור גיד (כ"ש ואינו) ג) וי"א איסור מוסיף הוא דבחתיכה עצמה אתוסף איסור' ואפי' למאן דלית ליה כולל אית ליה מוסיף והכי אמרי' בשבועות (כד, ב).

לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין. פי' תרתי מתרץ לא נצרכה אלא לנפל שהוא קטן ואין בו כזית בשר ולא נתקשרו נמי איבריו בגידין ואין בו משום איברים שאם נתקשרו בגידין קשיא נמי על אבר ממנו כדקתני סיפא מגלח על כולו לכ"ש ודייקי' מדקאמ' שלא נתקשרו איבריו בגידין אלמא אין הגידין מתקשרין אותו שיהא דינו כגיד עד שיגדל מעט ויחזק ואע"פ שהן ודאי נבראין עמו אבל אין דינו כגיד מדאמר ר' יוחנן דכל זמן שלא נתקשרו האיברים אינו מגלח אלא על כולו ולא על אבר ממנו משום דבעינן בשר גידים ועצמות באיברים והכא גידים ליכא ולפום האי דיוק' אלמא איסור מוקדשין קדים.
ונמצא בירושלמי דמסכת' נזיר (ז, ב) כפי' זה שכתבנו, דגרסי' התם חד סבא שאל לר' יוחנן כזית מן המת טמא כולו לכ"ש א"ל להביא את הנפל שאין בו כזי' חזר ושאל ליה אבר מן המת מטמא כולו לכ"ש א"ל להביא את הנפל שלא נקשרו איבריו ע"כ בירושלמי.

מתני': ונוהג בשליל. פירש רש"י ז"ל דבן ט' חי, מפני שנראה לרבינו ז"ל דהא דאמר רבי אליעזר אמר רב הושעיא מחלוקת בבן ט' חי, והלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו אפי' אגיד נמי קאי, וכן דעת רוב המפרשים, ובגמרא נאריך בה בע"ה.

גמרא: וסבר תנא דידן אין בגידין בנותן טעם והא תנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם וכו'. ואם תאמר דלמא משום שמנו של גיד, ולעולם אין בגידין בנותן טעם. תירץ ר"ת ז"ל דאם איתא לא היה מפיק ליה בלשון גיד. ומקשים עליו מדתני' (צ, ב) העצמות והגידין והנותר ישרפו לששה עשר ואוקמא רבינא לקמן בשמנו של גיד. ונראה לי דל"ק לי' מידי דהתם אף על גב דלא אצטרכא ליה [אלא] לשמנו של גיד מ"מ אף הגיד בכלל דאף הוא ישרף לששה עשר בגררת שמנו אם נותר, אבל כאן שאין הדין כן בגיד עצמו אלא בשמנו לבד, אם איתא דאין בגידין בנותן טעם לעולם לא הוי מפיק האוסר בלשון מי שאינו אוסר. ומקצת רבני צרפת להוכיח מכאן דלמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם אף שמנו אינו אוסר אחרים בתערובתו, דהא שמנו של גיד משום גזירת גיד נאסר, ואם הגיד אינו אוסר תערובתו אנן היאך נגזר ונאסור תערובתו של שומן ולא יהא טפל חמור מן העיקר. ועוד דמאי איכא למיגזר, בשלמא באכילת גופו [גזרו] אטו אכילת גיד עצמו שהוא אסור, אבל תערובתו מאי איכא, דאי שרית ליה טעמו של שומן אתי למישרי תערובתו של גיד לישרי ליה, דהא אין בגידין בנותן טעם. ולכאורה ודאי הכי הוה משמע, אלא דליתא מדאמר רבא לקמן (חולין צז, א) אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין במינו בס' ואסורא דליכא למיקם אטעמא כגון שומנו של גיד (וליכא) קפילא וכו', אלמא שמנו של גיד אוסר תערובתו בנותן טעם, [ו]כן הנהו אטמאתי דאיתמלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא (לקמן חולין צז, ב) והוה אסר ליה רבינא ורב אדא, ומר בר רב אשי דשרי ליה משמיה דאבוה הא אמרי טעמא משום דמליח לאו כרותח דמבושל דמי אלא כרותח דצלי, הא בשנתבשל (כולו) [כולי עלמא] מודו דאוסר, וכן רב נחמן דאמר [שם] גיד הנשה בששים, ומסתמא משום שמנו קאמר, דאין סברא לומר דכולהו אמוראי בתראי סבירא להו יש בגידין בנותן טעם ודלא כהילכתא, והיאך א"ל דרבינא ורב אשי סבירא להו יש בגידין בנותן טעם, ותלמודא פסיק (לקמן חולין צט, ב) והילכתא אין בגידין בנותן טעם.

אלא בוולדות קדשים עסקינן וקא סבר נוהג בשליל ולדות קדשים ממעי אמן קדושים דאיסור גיד ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קא אתו. ואם תאמר והא אמר רבי אלעזר אמר ר' הושעיא לקמן (חולין צב, ב) מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשיטתו ור' יהודה לשיטתו אלמא אפילו לרבי מאיר דאית ליה נוהג בשליל לא חאיל עליה איסור גיד עד ט' חדשים [דחדשים הוא] דגרמי ליה ואיסור מוקדשין חאיל עליה משעת יצירה, יש לומר דהא אתיא דלא כרבי אלעזר אמר רב הושעיא, וכן נמי הא דאמרינן לקמן (חולין ק, ב) בגיד הנשה של בהמה טמאה הכא בשליל עסקינן דאיסור גיד ואיסור טומאה בהדדי קא אתו, אתיא נמי דלא כרבי אלעזר אמר ר' הושעיא, והוא הדין דהוה מצי לאקשויי מדרבי אלעזר אמר רבי הושעיא כדאקשינן מינה לקמן (חולין צב, ב) לשמואל גמ' וחלבו מותר, אלא משום דעדיפא ליה לאקשויי ממתני' דעל אלו טומאות הנזיר מגלח. ובמסקנא אידחי לה ולא איצטרכינן לאקשויי מדר' אלעזר אמר רבי הושעיא כלל. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל כתבו דהא דאמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי אף על גב דקאי אברייתא דפליגי בה ר' מאיר ורבי יהודה לענין גידו חלבו כדקתני נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר רבי יהודה אומר אינו [נוהג] בשליל וחלבו מותר, ועלה קאמר ר"א אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי, לא קאי ר"א אלא [א]חלבו לבד, והיינו דשייך בה מחלוקתן של עסקי שחיטה דלר"מ דקאמר טעון שחיטה דאלמא חשיב ליה בהמה מעליא וקרינן ביה וזבחת מבקרך ומצאנך, הוא הדין נמי דחשבינן לה בהמה מעלייתא, דחדשים גריס ליה לענין חלבו וקרינא ביה חלב שור וכשב ועז, רבי יהודה סבר דלא חשבינן לה בהמה הילכך לא קרינא ביה בקר וצאן, וחלבו מותר עד שאת יציאתו מרחם כדכתיב (ויקרא כב, כז) שור או כשב או עז כי יולד, אבל לגבי גידו לא הלכו בו לשטתן אלא טעמא דרבי יהודה בגידו משום דקרינא כל בבהמה תאכלו, ונכון הוא.
אלא שיש לדקדק מאי קא משני דבר זה מחלוקת ר' יהודה ורבנן, דהא אף ר' יהודה לא שרי אלא היכא דניתר בשחיט(ה)[ת] אמו. אבל לא נשחטה אמו מודה דאסור וכאותה שאמר ר"י לעיל (חולין עה, א) תלש חלב מבן ט' חי והוציא לחוץ חלבו כחלב בהמה, ואף על גב דאם נשחטה אמו מותר מכל בבהמה תאכלו, ועוד קשיא אמאי לא אוקי רישא בשליל שלא נשחטה אמו ולאשמועינן דהאוכל מגידו לוקה שתים דבהדדי קא אתו, וסיפא בשליל שנשחטה אמו. אבל לפי התירוץ הראשון שכתבנו אפשר דלא חש לדקדוקי עליה ולאהדורי לאוקמיה לההוא פירוקא, משום דלא אתי כהילכתא, דהא דר"א א"ר הושעיא הלכה פסוקה היא וליכא דפליג עליה כדמשמע לקמן. ונראה לי דאפילו לתירוץ התוס' לא קשיא מידי, דודאי אף על גב דאית ליה לרבי יהודה דתלש גיד מן העובר והוציאו לחוץ לוקה עליו משום גיד הנשה, אלא דבנשחטה אמו מותר מכל בבהמה תאכלו וכדאמר ר"י לקמן (חולין ק, ב) גבי גיד של בהמה טמאה, מכל מקום אף כשנולד לענין איסור חל על איסור לא חשבינן ליה לאיסור גיד חל משעת יצירתו אלא משעת לידתו, משום דכיון דאפשר שתשחט אמו ויהא לו לגיד היתר אכילה על ידה לא חשבינן ליה לאיסור חל על איסור עד שנולד או עד שיוצא לאויר העולם מחיי האם, וכדאמר ר"י בשילהי פירקין (קג, א) אכל חלב מן החי מן הטריפה חייב שלש, ואוקימנא בשנטרפה עם יציאת רובה, דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טריפה בהדדי קא אתו, ואף על גב דשמעינן ליה לר"י דאמר דקודם שנולד חל עליה איסור חלב דחדשים גרמי ליה כדאמרינן לעיל, וטעמא משום דאיסור חלב תלוי ועומד שמא תשחט האם ויהא לו היתר בשחיטה, ועד שיולד או עד שיצא לאויר העולם בחיי האם לא חשבינן ליה איסור חל עליה, והכי נמי לא שנא, והילכך שפיר קא פריך הכא, והכי קאמר מדקתני סיפא נוהג בשליל שמע מינה דרישא לאו בשליל עסקינן, דאם כן לא הוה לאהדורי ולמימר נוהג בשליל אלא הכי הוה ליה למימר רבי יהודה אומר אינו נוהג במוקדשין כלומר שאין איסור הגיד חל בשליל עד (שעת הזה) [שעה זו] שמא תשחט האם ונמצא שלא נאסר הגיד עדיין (דאלמא), דאי נמי הכי קאמר שפיר שמעינן מינה פלוגתייהו בשליל שנשחטה אמו דהא בהא תליא, ואהדר ליה דאין הכי נמי קאמר ולאו פלוגתא אחריתי היא אלא כולה חדא פלוגתא היא, דהכי קאמר נוהג במוקדשין לפי שאיסור גיד במוקדשין (ו)בהדדי קא אתו, ודבר זסה מחלוקת רבי יהודה ורבנן, שר' יהודה אומר גיד הנשה אינו נוהג בשליל, וכיון שכן לדידיה אין איסור גיד הנשה נוהג במוקדשין דאיסור מוקדשין קדים ולא אתי איסור גיד וחאיל אמוקדשין, כך נ"ל, ובזה עמדו דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל.

פרק גיד הנשה
מתני ואין הטבחים נאמנים עליו פי' דקסבר דבעי חטיטה והם אינן מחטטין אותו וחכמים אומרים נאמנים עליו דסברי דלא בעי חטיטה כרבי יהודה.

גמ' מוקדשין פשיטא וכ"ת קסבר תנא דמתני' יש בגידים בנותן טעם ואתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד פי' דאי ס"ל אין בגידים בנותן טעם נהי דחייבה עליו תורה באיסור גיד הנשה מ"מ לא חייל עליה איסור מוקדשין דעץ בעלמא הוה אבל השתא דיש בגידין בנותן טעם חשיב כבשר למיחל עלי' איסור מוקדשין ואע"ג דאין איסור חל על איסור הכא חייל או ע"י איסור כולל דמיגו דחייל אבשר חייל אגיד או ע"י איסור מוסיף דמיגו דאיתסר בהנאה חייל עליה איסור אכילה דס"ל דגיד הנשה מותר בהנאה.

האי מוקדשין נוהגין בגיד מבעיא ליה פי' לאשמעינן האי דינא.

במוקדשין איסור מוקדשין ליכא. פי' וה"ק גיד הנשה נוהג לבדו במוקדשין ודומיא דחולין דלית ביה אלא איסור גיד.

והתנן ירך שנתבשלה בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט הרי זו אסורה ודילמא התם משום שמנו של גיד שיש בו בנ"ט וכר"מ דאמר שמנו אסור יש מתרצים דכיון דאין איסור שמנו של גיד אלא מדרבנן גזירה משום גיד עצמו הא ודאי לא חמיר מיניה ואם איתא דאין גיד אוסר תערובתו לפי שאין בו בנ"ט אף שמנו לא יאסור תערובתו שלא יהי' טפל חמר מן העיקר ואין זה נכון דהא אנן קיי"ל דאין בגידין בנ"ט כדאית' לקמן בפרקי'. וק"ל נמי דג"ה בששים והיינו משום שמנו כדאיתא לקמן בפרקי' וכן בדין דכיון דהוא אסור טעמי נמי אסור ככל האסורים כיון שיש בו בנ"ט דשאני גיד דלא יהיב טעמא אבל הנכון בעיקר קושיין דאם אית' דגיד הנשה בעצמו אינו אוסר בנ"ט לא הוי פסיק ותני גיד הנשה סתם משום שמנו ולקרוא את האיסור בלשון מותר ואע"ג דמתני' דלקמן דקתני העצמות והגידים ישרפו בששה עשר אוקמינא בחדא אוקימתא משו' שמנו של גיד התת תני לה אגב עצמות ותו דהתם ליכא למטעי אבל הכא איכא למיטעי דיש בגידים בנ"ט.

איסור גיד ואיסור מוקדשי' בהדי הדדי קאתו פי' דהשתא שפיר דמי למתני נוהג במוקדשין שנוהג עמה ביחד והאי אוקימתא דלא כר' אושעי' דאמר לקמן מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ לשיטתו ור"מ לשיטתו אבל בבן חיובן ט' מת לדברי הכל חלבו וגידו מותרין וא"כ לא חייל איסור גיד עד שיהא בן ט' ואיסור מוקדשין חייל לאלתר ובדין הוא דמצינו למיפרך אהא אוקמיתא מדר' אושעי' אלא דעדיפא מינה פרכי' עלה ממתני' עד דעבידנא אוקימתא אחריתי.

ומי מצי' מוקמת לה בשליל פי' ומי מצית לאוקמי טעמא דמחני' משום שליל.

לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין פי' דגידי' שלו לא חשיבי אלא כבשר בעלמא ומסתמא אין כזית בשר בכולן ואפ"ה מטמ' משום כולו והתם בדוכתי' פרכי' על האבר מגלח על כולו לא כ"ש ואמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין פי' דמשום אבר ליכא שאין אבר עד דאיכא גידים בשר ועצמות כדאיתא בפירקן ומטמ' משום כולו והכא נקטי' לישנא לולא דמתרץ כולה מתני' והכא איתא בירושלמי חד סב שאל את ר' על כזית מגלח על כולו לא כ"ש אמר לו להביא את הנפל שאין בו כזית חזר ושאל על אבר מגלח על כולו לא כ"ש אמר לו להביא את הנפל שלא נתקשרו איבריו בגידי' ע"כ מ"מ שמעינן מיניה דאיסור מוקדשין קדים דהא אין חשוב גיד עד שמתקשה ומתקשרי' איבריו בגידים:

פרק שביעי בעזר הצור:

גיד הנשה וכו' כונת הפרק לבאר ענין גיד הנשה כלו על השלמות ויתגלגלו בתוכו קצת ענינים אחרים מעניני תערובות האסורין ודין אבר מן החי ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר גיד הנשה באיזה מין נוהג ובאיזה מקום ובאיזה זמן השני בענין ניקור הגידין והחלבים והאוכל את הבשר בלא ניקור או שאכל הגיד או החלב במה יתחייב השלישי בבשר שנתבשל עם הגידין והחלב על איזה צד יאסר וכן איסורי התערובות דרך כלל והרביעי בדין איסור אבר מן החי זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו הרבה ענינים כענין ניקור חוטין שיש לחוש בהם משום דם וקצת ענינים אחרים כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר גיד הנשה באיזה מקום נוהג ובאיזה זמן ובאיזה מין אלא שנכלל בסוגיא שלה הרבה מענין החלק השני והוא שאמר גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין ונוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף ונוהג בשליל ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר אמר הר"מ פי' מה שאמר ובמוקדשין אפי' עולה ששורפין אותה כלה על גבי המזבח מוציאו ומשליכו על האפר ומתוקן באמצע המזבח והוא הנקרא תפוח ומה שאמר מפני שאין לו כף ר"ל אין לו כף ירך דומה לשל אדם שהוא עגול ואם יזדמן שיצא מן העוף או אחד מאיזה מין שיהיה שכף ירכו עגול הרי גיד הנשה שלו אסור ומה שאמר וחלבו מותר ר"ל חלב גיד הנשה והוא שמנינות שלו וזהו לדברי הכל אבל אמרו ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור ר"ל בשמנינות של גיד הנשה ושליל הוא העובר שנמצא בגוף קודם שלמותו:

אמר המאירי גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ פי' שהרי חובת הגוף הוא וכל שהוא חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ בפני הבית ר"ל בזמן שבית המקדש קיים בין שלא בפני הבית ר"ל בזמן שאין בית המקדש קיים ונוהג בחולין ובמוקדשין ופירשו בגמרא בין בקדשים הנאכלים בין בקדשים שאין נאכלין בכלן האוכלו לוקה משום גיד מוסף על שאר האיסורין ונוהג בבהמה וחיה בירך של ימין ובירך של שמאל וכן התבאר בכריתות שהוא נוהג בכוי מפני שיש לו כף הירך וטעם זה ענינו לדעת האומר שבריה בפני עצמה היא שאם הוא ספק חיה ספק בהמה מה צורך בכך ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף והוא בליטת בשר הנגררת סביב עצם הקולית כעין בליטה עגולה:

ונוהג בשליל ופירשו בגמרא בבן תשעה חי הנמצא במעי אמו וחלבו אסור והלך ר' מאיר לשטתו שאמר עליו שהוא טעון שחיטה ולר' יהודה הואיל ואינו טעון שחיטה כמו שהתבאר בפרק בהמה המקשה אין איסור גיד נוהג בו וחלבו מותר הא בבן שמנה חי או בבן תשעה מת אף לר' מאיר מותר ויש חולקין בזו בגיד וכבר ביארנו בפרק בהמה המקשה שיש שפסקו כר' מאיר בכלן ויש שפסקו כר' יהודה בכלן ויש שפסקו כר' מאיר במקצת וכר' יהודה במקצת ובנארבונה נהגו לאסור גידו ולהתיר חלבו:

זהו ביאור המשנה ושאר דברים שבה הלכה פסוקה הם ודברים אלו ר"ל בענין שליל בגידו ובחלבו כבר כתבנו בלבול הפסקים שבו בפרק בהמה המקשה ודברים שנכנסו בגמרא תחת משנה זו אלו הן:

הגידין אינם ראויים לאכילה והאוכל גידים של בהמה טמאה או של נבלה וטרפה או של בהמת קדשים פטור מן המלקות אלא שמ"מ אסור לאכלן גיד הנשה אינו בכלל זה אלא גיד זה אסרה תורה בפרט ואפי' היה עץ גמור לפיכך האוכלו לוקה:

לעולם אין איסור חל על איסור אלא כשבאו שני האיסורין כאחד או באיסור מוסיף או באיסור כולל ומה הם שמות אלו שני איסורין הבאים כאחד הוא על דרך שתאמר שתלש אבר מן החי מן הבהמה ונעשית טרפה בתלישת אותו האבר ואכל הרי זה לוקה שתים שהרי איסור אבר מן החי ואיסור טרפה באין כאחד איסור מוסיף הוא נאמר על חתיכת האיסור בעצמו שהאיסור האחרון הוסיף בה איסור שלא היה בה קודם או שניתוסף בה איסור אצל שאר בני אדם שלא היו אסורים בה מצד הראשון כמו שביארנו בשלישי של יבמות איסור כולל הוא נאמר על גופים אחרים ר"ל שלא הוסיף איסור אחרון שום איסור על החתיכה אלא שכלל עמה אצל זה שאר דברים שהיו מותרים לזה מתחלה ועכשיו נאסרו כלם עליו:

איסור מוסיף כיצד כהן טמא שאכל חלב של בהמת קדשים הרי איסור אכילת החלב קדמה ומ"מ בשעה שהוקדשה ניתוסף על החלב איסור הנאה מחמת ההקדש ואחר שכן לוקה עליו משום חלב ומשום טמא שאכל את הקדש נעשה חלב זה נותר מתוך שניתוסף על החלב בשם זה איסור גבוה לוקה עליו אף משום נותר וכן אם אכל אבר מן החי מן הטרפה הואיל וניתוסף באבר מן החי איסור אצל בני נח לוקה אף משום אבר מן החי:

איסור כולל כיצד הרי שאכל חלב זה ביום הכפרים מתוך שיום זה כולל איסור שאר מאכלים עם איסור חלב זה הרי האוכלו ביום זה לוקה עליו משום יום הכפרים וכן אם אכל חלב או גיד הנשה של נבלה וטרפה מתוך שאיסור נבלה וטרפה כולל שאר הבשר עם האיסור הרי איסורו חל אם על הגיד או על החלב ודבר זה היה דינו שיתבאר למטה אלא שאנו מגלגלין אותו בכאן לידע על איזה צד נוהג איסור גיד הנשה בקדשים וכיצד הוא דין זה היתה בהמה זו חולין והוקדשה שהרי איסור גיד הנשה קדם אם היא מקדשים שאינם נאכלין מתוך שנוסף בגיד זה איסור הנאה שהרי אינו ראוי לאכילה והרי לשרפה או לאיבוד הוא עומד נתוסף בו איסור אכילה משום מוקדשין ואם מקדשים הנאכלים יש לרבות בו איסור זה מצד איסור מוסיף על דרך זה שהרי מ"מ ניתוסף בו איסור הקדש למעול בו וליאסר בשאר הנאות או מצד איסור כולל הואיל והקדש זה כולל כל בשר הבהמה לאיסור:

ולדות הקדשים יש מי שאומר שמשעת יצירתם הם קדושים ויצירת האיברים קודמת ליצירת הגידין לפי סוגיא זו ואף חכמת הטבע מעידה לנו כן וא"כ הרי איסור מוקדשין קודם ואין באיסור גיד הבא אחריו לא מוסיף ולא כולל וא"כ אין איסור גיד נוהג בו אף לדעת האומר שנוהג בשליל:

ויש מי שאומר שיצירת האיברים והגידין באין כאחד שלא נאמר כאן שיצירת האיברים קודמת אלא שאינו קורא הגידין גידין עד שיתקשו מעט והוא ענין מה שאמרו לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין כלומר שלא נתקשרו עדין האיברים בהם אע"פ שנוצרו ולדעת הפוסקים שהוא נוהג בשליל הרי באו שני האיסורין כאחד ולוקה משום שניהם אבל לדעת הפוסקים שאינו נוהג בשליל הרי איסור מוקדשין קדם:

יש מי שאומר שולדות קדשים משעת יציאתם הם קדושים ונמצא לדברי הכל איסור מוקדשין וגיד באין כאחד וכן הדין בבכור שידוע בו שקדושתו בשעת יציאתו מן הרחם:

ירך שנתבשל בה גיד הנשה אע"פ שנתגלגל בכאן למטה יתבאר ענינה ופסק שלה בריוח בעז"ה:

נזיר שמנה מקצת נזירותו ונטמא סותר כל מה שמנה ומגלח וחוזר ומתחיל ומונה ואינו מגלח על כל טמאות כגון נבלה ושרץ אלא על טומאת מת שהרי נאמר בו וכי ימות המת עליו בפתע פתאום ואף טמאות שבמת לא בכלן סותר ומונה אע"פ שנטמא בכלן טומאת שבעה שאינו סותר אלא עד שיטמא בטמאות שהן מעצמו של מת כגון נפל שלם אפי' לא נתקשרו איבריו בגידין ועל כזית מבשר המת וכן כיוצא באלו כמו שיתבאר במקומן במסכת נזיר:

תוס' בד"ה ואתי איסור מוקדשין כו' ואינו נוהג בטמאה דאין איסור גיד כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דטעמא כדאמר ר"ש התם מי שגידו אסור ובשרו מותר דמתוך הסוגיא דהתם משמע דלתנא דמתני' דמחייב משום טמאה מה שאינו מחייב נמי משום גיד היינו משום דאין איסור חל על איסור אלא דלר"ש דפוטר משום טמאה הוצרך תלמודא למימר הא דפוטר נמי משום גיד היינו מטעמא מי שגידו אסור ובשרו מותר והתוס' שכתבו כן לקמן גם לתנא דמתני' היינו דאיכא למדחי הכי דמשום הכי ניחא ליה להקשות מירך שנתבשל כו' וק"ל:

בד"ה אלא קסבר כו' ומה שמקשה ר"י והלא אף לבני יעקב כו' עכ"ל אבל אי הוה טעמא דתנא דמתני' משום דאין איסור חל על איסור ניחא להו טפי דשפיר מקשה ר"י כיון דאיסור חמור הוא שנוהג אף בבני נח חייל אאיסור טמאה אפילו דקדים כדמסיק בשמעתין וק"ל:

בד"ה ואמר ר' יוחנן לא נצרכא כו' כולו לא כ"ש א"ר יוסי לא נצרכא כו' כדאמר ר' יוחנן על פירכא קמייתא כו' עכ"ל כצ"ל ואף שר' יוסי תירץ פירכא קמייתא שם בברייתא בא ר' יוחנן ופירש דבריו בפירכא קמייתא באיזה מת קאמר ר' יוסי דאין עליו כזית בשר דכיון שלא נתקשרו אבריו מסתמא אין עליו כזית בשר וק"ל:

רש"י ד"ה יש בגידין בנותן טעם כבשר כצ"ל:

גמ' מוקדשין פשיטא כו' האי מוקדשין נוהג בגיד מבעיא ליה. בקצרה לא קשה דדלמא לא נחית לאשמועינן רק דאיסור גיד נוהג במוקדשין ואף דפשיטא הוא דנוהג דהא איסור גיד קודם לזה פריך מקודם מוקדשין פשיטא כו' וצריך שיהיה אחד לצורך אע"כ לאשמעינן דאתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד א"כ איפכא מבעיא ליה:

גמ' בהדי הדדי קאתי. דאילו איסור מוקדשין קדים תו לא אתי איסור גיד הקל וחייל אבל איפכא איסור מוקדשין חייל אגיד משום דמוקדשין הוי איסור כולל שכולל גם הבשר כולל נמי גיד עמו לאוסרו משום קדשים וזה פסיקא ליה לתלמודא ממתני' דכריתות וכמ"ש התוס' [וא"כ לא היה צ"ל דסבר במעי אמו דבהדי הדדי קאתי] ומשום דתני גיד נוהג במוקדשין דמשמע כאילו הה"א דגיד אינו נוהג וע"כ צ"ל וה"א דבמעי אמן הן קדושים ובשליל אינו נוהג לזה מניח הה"א בזה החלוקה דבמעי אמו כו' דמנ"ל לשלול תרוייהו מסברא החיצונה כיון דאין מוכרח רק אחד [דנוהג בשליל] ואחרי בואנו לר"י שלא נקשרו כו' תו מוכרח שניהם בהוייתן קדושים דאל"כ קדים איסור מוקדשין מיצירת העובר קודם יצירת הגיד ודנוהג בשליל מכח סיפא:

גמ' והא מדקתני סיפא כו' וכפרש"י סיפא למה לי למתני. ויש לראות דאי מרישא דלמא אינו נוהג בשליל וקמ"ל דאיסור גיד נוהג במוקדשין משום דבהדי הדדי קאתי דבהווייתן הן קדושים ולאפוקי של"ת במעי אמן קדושים ולא אתיא איסור גיד וחייל אמוקדשין וי"ל דא"כ סגי בסיפא לחודא ורישא ל"ל כיון דנוהג בשליל ממנ"פ גיד נוהג במוקדשין דאי במעי אמן כו' בהדי הדדי אתי ואי בהוייתן איסור גיד קדים. אבל בתימא שבד"ה והא מדקתני אין ליישב כן [דאכתי תקשי ל"ל רישא] דאיצטריך רישא דאיכא איסור גיד בשליל אפילו מבן ח' ומתחלת יצירתו כ"ז שלא נשחט האם ואילו בסיפא בבן ט' דוקא נוהג בשליל כיון דנשחט האם וא"כ [ה"א] איסור מוקדשין קדים כמ"ש התוס' בד"ה בולדות כו' (*צ) ואין סברא לומר [מוסב אדלעיל] לאשמעינן דינא בולדות קדשים במעי אמן כו' דאי (מרישא) [מסיפא] ה"א בהוייתן ומשום דאיסור גיד קדים כיון דסוף סוף ידעינן הך דינא דגיד נוהג במוקדשין [ומה ענין הך דינא דולדות קדשים במעי אמן כו' להך מתני' דהכא דאיירי מאיסור גיד] בשלמא לאיבעית אימא בסמוך דפירש רש"י ואשמועינן תנא דידן דלא קדשי כו' ניחא דקמ"ל דינא דגיד נוהג במוקדשין שלא תימא אף דנוהג בשליל כדקתני סיפא מ"מ אין גיד נוהג במוקדשין משום דבמעי אמן קדושים וקדמי איסור מוקדשין כר"י ולכך לפי האמת א"צ לומר דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן כו' אבל עתה דלא ידעינן אכתי דר"י [שלא נקשרו] אבריו בגידין א"כ ממנ"פ גיד נוהג במוקדשין כיון דנוהג בשליל. אבל א"ל [דמש"ה אין סברא לומר דרישא אשמעינן דינא דולדות קדשים במעי כו'] דמרישא לא נשמע כלל דבמעי אמן קדושים דאף דנוהג בשליל [כדבסיפא] מ"מ דלמא בהוייתן הן קדושים ואיסור גיד קדים ותני לישנא גיד נוהג במוקדשין לאפוקי שלא תימא אין גיד נוהג דבמעי אמן קדושין כדבסמוך בואבעית אימא דז"א דסוף סוף איסור גיד נוהג בממנ"פ כיון דנוהג בשליל כבסיפא ולא ידעינן לדר"י אכתי וא"כ למאי תני רישא אם לא לאשמעינן במעי אמו. מיהו [אף דמייתר הוא לענין דינא דגיד גופא] מ"מ לא קאי שפיר בלשון דממעי כו' כיון דממנ"פ נוהג במוקדשין [והיאך נוכיח משום יתורא מה דאינו במשמעות לשון המשנה] אם לא שנאמר דמשמע טפי גיד נוהג במוקדשין הבא עמו מלפרש במוקדשין הבא אחר איסור גיד [ומחמת יתורא הוי דייקינן לה ממשמעות הלשון אף דלאיבעית אימא אינו כן. לזה הוצרך לדחות כדלעיל דאכתי ל"ל לאשמועינן הך דינא בדינא דגיד כיון דס"ס גיד נוהג]:

ברש"י בד"ה יש בגידין בנ"ט בבשר כצ"ל:

ברש"י בא"ד וחדא דאיסור חע"א כו' . אף דשמעינן זה כבר ממתני' דכריתות:

ברש"י בד"ה אם ישבו בנ"ט כו' שיערו חכמים בששים כו'. משום דטעם גיד בירך אי אפשר למיטעמיה דהכל טעם בשר לכן פירש בס' ומקודם יש בגידין בנ"ט ר"ל לטעם בעצמו לאפוקי עץ בעלמא:

ברש"י בד"ה ה"ק כו' והדר תני פלוגתא כו' נוהג בשליל כו' לפי"ז לר"י דאינו נוהג בשליל ממילא אין גיד נוהג במוקדשין ואע"ג דבטמאה ס"ל דנוהג משום דאיסור לאו הוא וכסברת אימור דשמעת כו' ואע"ג דכבר ידע חילוק זה [והיאך תירץ לו אח"כ דחל אמוקדשין שכן איסורו נוהג בב"נ] מ"מ לבתר שתירץ אע"ג דאיסור מוקדשין קדים כו' אזדא ליה שינויא דדבר זה מחלוקת וא"צ לזה דשפיר ס"ל לר"י גיד נוהג במוקדשין כמו שנוהג בטמאה שכן איסורו נוהג בבני נח אבל לת"ק דלא ס"ל הך סברא דנוהג בבני נח דלהכי אינו נוהג בטמאה [למה דס"ד דהת"ק דמתני' הוא ת"ק דגיד אינו נוהג בטמאה] א"כ ע"כ טעמא דרישא דגיד נוהג במוקדשין משום דנוהג בשליל וא"כ בהדדי אתי דא"ל לעולם אינו נוהג בשליל ונוהג במוקדשין מטעמא דר"י דהא ת"ק לא ס"ל שנוהג בבני נח [ולזה הוכרח לתרץ דדבר זה מחלוקת ולר"י אינו נוהג במוקדשין אף דנוהג בטמאה]. ועוד בלא"ה לעולם ר"י ס"ל גיד נוהג במוקדשין [כבטמאה. דלא ידע לחלק] מאי אמרת שמא ת"ק נמי אינו נוהג בשליל ס"ל ונוהג במוקדשין כמו לר"י [ולמה ליה לתרוצי דבר זה מחלוקת הא מלתא דסיפא לא נשמע מרישא] דס"ס ליתני סיפא ונוהג בשליל לחודא ורישא למה לי כמ"ש לעיל [לזה הוצרך לשנויי דרישא מטעם דנוהג בשליל דת"ק דהכא כת"ק דר"י בטמאה דאינו נוהג בבני נח וסיפא פירושא דרישא ושוב לא קשיא ל"ל רישא ליתני פירושא לחוד] וק"ל:

בתוס' בד"ה ואתי איסור כו' דחמור כו' כדפרש"י כו'. טפי הול"ל משום דהוי איסור כולל כסתמא דכריתות:

בתוס' בד"ה אלא קסבר כו' ומה שהקשה ר"י כו'. דלטעמא דאאחע"א קאמר שכן איסורו חמיר שנוהג אפילו בבני נח כדאיתא בסמוך בגמ' בהדיא:

בתוס' בד"ה איסור גיד כו' וא"ת ולימא כו'. ולא יהיה קשה הא תנן ירך:

בא"ד וכ"ת כו' דהשתא נמי כו'. ולא משני דהו"מ למיפרך מר"מ אלא דעדיפא מניה פריך וכא"נ ודו"ק:

רש"י ד"ה איסור גיד. משעה שנוצר. ל"י כוונתו דהא אפי' אם נאמר דא"נ בשליל ולא נאסר אלא משעה שיצא לאויר העולם שפיר מקשה משום דאקדי' פקע כו':

רש"י ד"ה יש בגידין בנו"ט. כבשר. כ"נ דצ"ל בכ"ף:

תד"ה ואתי. ואע"ג כו' דאין איסור גיד חייל כו'. לכאורה י"ל דשאני מוקדשין דהוה איסור מוסיף כדאיתא בכריתות (יד). או איסור כולל כפרש"י בשבועות (כד ב) וכמש"כ גם התוס' לקמן בד"ה איסור. ועי' לקמן קא תד"ה איסור. וגם י"ל דס"ל דבקדשים אחע"א כדאיתא בס"פ דם שחיטה: מה שהגיהו בד"ח במהרש"א. נעלם מהם תוס' הסמוך לקמן:

תד"ה והא. דהא ריו"ח אית ליה כו'. עיין לקמן (צ) תד"ה הכא ולקמן (קג) תד"ה דאיסור וצע"ק:

תוס׳ ד"ה בולדות וכו׳ לא מקרי שור וכשב. נ"ב אע"ג דשור בן יומי קרוי שור בנגמר עבורו האי נפל הוא:

גיד הנשה נוהג וכו' וברמב"ם הוסיף בנבלות וטרפות. ויל"ד פשיטא משום דנתנבלה ונטרפה פקע לי' איסור גיד מיני'. וי"ל דרמב"ם לטעמי' דפסק כר"ש כל שבשרו מותר גידו אסור לאפוקי טמאה וה"א ה"ה נבילה וטרפה שבשרם אסור יהי' גיד מותר קמ"ל דוקא כל מין שבשרו מותר וכו' וכ"ש תוס' לקמן ק"ג ע"א ד"ה ומר סבר וכו' ע"ש. ומשנתינו דלא נקטה נבלות וטרפות משום דמשנתינו לית לה הך דרשא כמ"ש מהרש"א בשמעתין. ועיין מל"מ בשם תשובת רשב"א דג"ה נוהג בשל אדם ושם כ' רשב"א שהרי עיקר מעשה באדם הוה. אמנם שער המלך כ' לרמב"ם דס"ל בשר אדם אסור באכילה א"כ כל שבשרו אסור גידו מותר א"כ אינו נוהג באדם ונכון הוא אלא דק' ה"ל למשנתינו לאשמעינן הך רבותא דאינו נוהג בשל אדם אע"ג דיש לו כף אלא משנתינו לית לי' הך דרשא דכל שבשרו מותר גידו אסור:

מוקדשים פשיטא כ' תוס' כולה נמי פשיטא אלא צריך שיהי' א' מהן לצורך ואגבי' תני כולהי עכ"ל ולקמן ר"פ שילוח הקן מסקינן דמוקדשין שלא לצורך כלל ע"ש. ונ"ל דלמסקנא דמוקדשים שאינם נאכלים חולצו לתפוח א"כ י"ל הא קמ"ל לאפוקי מדר"ח דאמר מי כתיב לא יאכל מזבח לא יאכל בני ישראל כתיב. אלא מ"מ חשיב לי' כשלא לצורך דודאי עיקרא דמתניתין באכילת הדיוט מיירי ולא ממזבח אלא עכ"פ כיון דאיכא קצת צורך עכ"פ תני איידי אינך דהוה לצורך ממש. ושמעתין דלא אמרינן הכא משום דאכתי לא אסיק אדעתי' דחולצו לתפוח אבל למסקנא א"ש כנ"ל וכן משמע ממ"ש הרמב"ם בפי' המשנה וק"ל:

משום דאקדשי' פקע לי' וכו' הקשה שאגת ארי' סי' צ"ו דלמא לית עשה דואכלו אותם אשר כופר בהם ודחי לית דג"ה והניח בקו' ע"ש ולק"מ דמעולם לא נאמר ואכלו אלא על המותר באכילה ולא על ג"ה ופשוט ועמ"ש רש"י ברכות כ' ע"א ותוס' ד"ה שב וא"ת שאני ע"ש והכא מודה תוס' לרש"י ועמ"ש תוס' פסחים כ"ג ע"ב ד"ה ומה חלב וכו' וק"ל:

וכ"ת יש בגידין בנ"ט. הרמב"ם פסק אין בגידין בנ"ט ואפ"ה האוכל ג"ה של נבלה ושל עולה חייב ב' דרחמנא אחשבי' לחייב משום ג"ה חייב נמי משום נבלה ועולה ודאמרינן בשמעתין למ"ד אין בגידין בנ"ט איסור קדשים ליכא ע"ד ברור שקלא וטרי' אומר כן אפי' את"ל דתנא לא ס"ל סברת אחשבי' ואיסור קדשים ליכא מ"מ ק' מתניתין ירך שנתבשל וכו' עיין שעה"מ שזהו שיטת רמב"ם ונכון הוא אך ק' מאי דאמר כאן יש בגידין בנ"ט מה צריך לזה הא אפי' אין בנ"ט מ"מ חייב משום קדשים דאחשבי'. וי"ל דא"א לומר כן דא"כ מ"ט אינו נוהג בטמאה הא כיון דמכח אחשבי' דגיד חייב משום טמאה נמצא חלו שניהם בבת א' ואין כאן אחע"א. אע"כ לית לי' סברת אחשבי' אלא ס"ל יש בגידין בנ"ט:

אלא קסבר אין בגידין בנ"ט. כ' תוס' דמתניתין נוהג בטהורה י"ל מי שבשרו מותר וכו' וטעמא דר' יהודה משום כיון שמבני יעקב נהג בטמאה תו לא פקע והרגיש מהרש"א לעיל בתוס' ד"ה ואתי איסור מוקדשים וכו' לא בעי תוס' למימר דטעמא דאינו נוהג בטמאה משום מי שבשרו מותר וכו' ונלע"ד בפשיטות דלעיל לא מצינן למימר טעמא דר' יהודה משום כיון דנאסר לבני יעקב גיד של טמאה תו לא פקע מיני' דז"א כיון דמ"מ אסור משום טמאה אחר מתן תורה אין כאן חידוש במאי דלא לקי ב'. אבל השתא קיימין אי אין בגידין בנ"ט נמצא אחר מתן תורה שרי דמשום טמאה ליכא דאין בגידין בנ"ט ומשום גיד ליכא דבשרו אסור זה אין סברא דמשנתנה תורה פקע איסור גיד והותר לגמרי. ועיין לקמן תוס' ד"ה בולדות קדשים בסוף הדבור ע"ש ויש ליישב וק"ל:

והתנן ירך שנתבשל בה ג"ה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה פירש"י שיעורו חכמים בס' כל נ"ט סתם עכ"ל ונראה שפת יתר ולכאורה יש ליישב בזה ק' תוס' אשיטת ר"ת דשומן לא הוה קרי סתם גיד והקשו תוס' מהעצמות והגידין והנותר דמוקי לי' לקמן בשומנו. וי"ל הכא דמשערין בס' ולא מיירי מטעימת קפילא אלא משיעור בשר בלפת שהוא ס' ונתן לנו מכשול דנשער ס' נגד גיד ושמנו ובאמת סגי בס' נגד שמנו לחוד וא"כ לא ה"ל למיתני גיד ותי' זה נכון ליישב ק' תוס' מ"מ עדיין ק' ארש"י דה"ל למימר בשר בלפת כבמתניתין ומ"ט נקוט ס'. וי"ל משום דלקמן צ"ז ע"ב אמר ר"י כל איסורים שבתורה כבצל וקפלוט וגיד דקליש טעמי' סגי כבשר בלפת שהוא ס' ע"ש תוס' ד"ה כל איסורים וכו' וא"כ לא פריך ש"ס הכא מידי דאין בגידין בנ"ט כשארי טעמים ומשו"ה לא מיחייב משום קדשים ומ"מ אוסר גיד בנ"ט קליש דידי' היינו כבשר בלפת. ולהשמר מזה פירש"י אנן קיי"ל כל איסורין שבתורה בס' היינו כשיעורו של גיד כבשר בלפת ודלא כר' יוחנן וא"כ פריך שפיר:

בולדות קדשים עסקינן כ' תוס' בתי' קמא דאיסור גיד חל מחיים בשליל וזה דלא כמ"ש תוס' לקמן ד"ה במבכרת ע"ש ושם קאי תוס' לפי תי' א"נ שכ' תוס' כאן, ולתי' קמא דהכא צ"ל דלא תיקשי ק' תוס' ד"ה במבכרת וכו' וי"ל לחלק דהכא בקדשים שאין בידם לשוחט אותם בכל מקום ובכל זמן א"כ חל גיד אשליל ולדות קדשים דאי תלש גיד ממעי אמו אסור ולשחוט האם א"א אבל לקמן במבכרת שהאם יכול לשוחטה בכל שעה דאפי' השוחט בשבת שחיטתו כשרה אלא איסורא דשבת רביעי' עלה ובידו להתיר הגיד ע"י שחיטת האם לא מיקרי חל איסור גיד ובהדדי קאתי. ור' יוחנן מוקי למתניתין במבכרת ולא בולדות קדשים וא"ש:

והתנן על אלו הטומאות הנזיר מגלח וכו' וכן פריך לקמן ק' ע"ב בסוגיא נוהג בטהורה והתם קאי הקו' אדר' יהודה ולכאורה המעיין שם במס' נזיר יראה דר' יהודה לא הוה ס"ל הא דלא נקשרו איבריו בגידין דמשו"ה אמר לא יכנסו תלמידי ר"מ לכאן ע"ש ומיהו לזו י"ל דמסתמא לא נעלם מר' יהודה מציאת הטבע דלא נקשרו איבריו בגידין מיד אלא דלא ניחא לי' לאוקמי' לישנא דנקט מת על נפל. מיהו בלאה"נ ק' לי לפי' הקונטרס דמייתי תוס' דמיד הוא גיד אלא שלא נקשר על הכף. וא"כ תינח לרבנן דדרשו לקמן צ"ו ע"א לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד אבל ר' יהודה לא דריש וא"כ כיון שמיד הוא גיד נאסר אעפ"י שאינו על הכף ובהדי הדדי קאתו ולק"מ אדר' יהודה וצ"ע לכאורה. עכנ"ל דבלאה"נ יש לעיין מה צורך לאתויי הך דר' יוחנן כלל לא נצרכא אלא נפל שלא נקשרו איבריו בגידים הא בלא"ה תחלת יצירתו באיסור טומאה וזרע האב והאם הכל בהמה טמאה ושוב יגבל ונעשה גיד וכבר קדם איסור טומאה מיהו בולדות קדשים י"ל אפי' למ"ד במעי אמן הם קדושים מ"מ אין בו קדושה עד שנתרקם ונעשה כעין בשר וכדמשמע מלשון ר"ת בתוס' ד"ה אלמא וכו' דקודם שנעשה בשר ונתרקם אין בו קדושת קדשים ושפיר הוצרך לאתויי הא דר' יוחנן אבל לקמן בסוגיא נוהג בטהורה אליבא דר' יהודה לא צריך להקשות מר' יוחנן וממשנה דנזיר כלל דבלאה"נ ק' כנ"ל אלא אשגירת לישן דשמעתין נקיט נמי התם. ולפ"ז שפיר נוכל לומר דר' יהודה לית לי' כלל הא דר' יוחנן. וא"ש הא דפירש"י לקמן ד"ה בטמאה שמעת לי' וכו' דהא ר' יהודה אינו נוהג בשליל קאמר וכו' עכ"ל והרגיש מהרש"א דה"ל למימר הא ממתניתין דנזיר מוכח דגיד מאוחר ולהנ"ל א"ש דר' יהודה לית לי' משנה דנזיר. ואה"נ אטמאה הוה סגי בסברא דטומאה קדים במעי אמו כנ"ל אלא כיון דעכ"פ לא מצי לאתויי ממשנת נזיר פי' מטעם אינו נוהג בשליל דאצטריך להסביר לולדות קדשים כנ"ל וק"ל:

אלמא איסור מוקדשים קדים. צ"ע למאי דקיי"ל כרבנן לקמן אכלו ואין בו כזית חייב משום ברי' לקמן צ"ו ע"א ע"ש א"כ בתחלת יצירתו שאין בו כזית אם אכלו חייב משום גיד לחוד ומשום קדשים ליכא אלא חצי שיעור דאע"ג דליכא אלא חצי שיעור מ"מ חל עליו איסורא דגיד בחצי זית כמבואר להדיא בשבועות כ"א ע"ב ובתוס' ד"ה כר"ש ס"ל ע"ש ובריטב"א קידושין ע"ז ע"א כ' דאין נבלה חל על יה"כ אע"ג דנבלה בכזית ויה"כ בככותבת ע"ש היינו כשאוכל כותבת שלם חייב משום יה"כ ולא משום נבלה אבל כשאוכל רק כזית פשיטא דחייב משום נבלה כיון דליכא שיעורא דיה"כ וא"כ קשה הכא וצריך לדחוק דא"כ אין מוקדשים נוהג בגיד מיבעי' לי':

איסור מוקדשים קדים כ' תוס' ואע"ג דהשתא אין איסור גיד חל על מוקדשים על אמה"ח דלא חמיר כמוקדשים חייל רצו בזה דאל"ה ה"ל למימר אמר רחמנא יבוא איסור גיד ויחול על אמה"ח ה"נ יחול על איסור קדשים כדאמרינן לקמן סוף פרקין אמרה תורה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב וה"נ דכוותי' ע"כ כתבו דלא דמי קדשים לאמה"ח ושוב כ' כיון דא"א לאיסור גיד לחול בענין אחר חייל פי' ואין בגדר אחע"א אלא בדבר שהוא במקרה והזדמן כגון אם נאמר המבשל חלב בחלב חייב דאיסור בב"ח עיקרו בשר ממש עם חלב. ואי גלי קרא שאם יארע מקרה שיבשל חלב בחלב נמי חייב על אכילתו יהיו מוכח מזה אחע"א עיין לקמן קי"ג ע"ב תוס' ד"ה קסבר וד"ה ושאני הכא וכו' ע"ש. אבל דבר שכך הוא ענין איסורו לא שייך אחע"א כגון לא יכול בעלה הראשון אשר שילחה לשוב לקחתה דכ' תוס' שלהי גטין בשם ירושלמי לב"ש דלא יגרש אא"כ מצא בה דבר ערוה ובלא"ה היא סוטה מ"מ כ' לא יכול לעבור עלי' בשני לאוין. ולא תיקשי איך יחול איסור לא יכול אלאו דסוטה דשאני הכא דמתחלה כך ניתן הלאו דלא יכול וא"א בענין אחר ואינינו במקרה וה"נ דכוותי' כיון שאינינה במקרה אלא כל איסור גיד כך הוא לא שייך אין אחע"א:

ומ"מ צ"ע הא לקמן בשמעתין נוהג בטהורה נמי איתא כי האי סוגיא והתם גיד אטמאה הוה ממש כמו גיד אאמה"ח ונימא אמרה תורה יבוא איסור גיד ויחול אאמה"ח וה"ה אטמאה. ולכאורה הי' נ"ל לומר דהא דפשיטא לתוס' דג"ה חל מחיים היינו מטעם שכ' תוס' לקמן בסמוך דבעינן דומיא דיעקב ודלא כמהרש"א. והשתא י"ל דזה פשיטא להו לרבנן דבסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ע"כ היינו שלא נאסר אלא דומיא דיעקב. אבל לר' יהודה דמבני יעקב נאסר אין הכרח לומר שיחול מחיים דומיא דיעקב דמה שנכתב במקומו הוא משום שאז נאסר להם וא"כ לקמן דקאי אסוגיא אדר' יהודה לק"מ. אלא בסמוך ד"ה קדשים וכו' כ' תוס' כן אליבא דר' יהודה וי"ל וק"ל:

והיותר נ"ל דלא שייך הכא אמרה תורה דהיכן כ' בתורה דג"ה חל מחיים דלמא דוקא לאחר מיתה אלא דהתוס' קשי' להו אשקלא וטרי' דהסוגיות דמשמע דאאמה"ח פשיטא להו דחייל ואקדשים וטמאה שקיל וטרי ע"כ כתבו בקדשים פשיטא להש"ס מטעם דחמיר ובסוגיא דטמאה י"ל שינויי אחריני דתוס'. אבל אקרא לק"מ:

קדשים דאיסור כרת מי שמעת לי' כ' תוס' משמע אף לאחר זריקה דמותר לזרים וכו' משמע משום דמותר אפי' לזרים ק' להו אבל אי לא הוה מותר אלא לכהנים כיון דעכ"פ איכא לאו בזרים והוה לאו חמיר דשייך בי' כרת בטומאת הגוף לא הוה קשי' להו ולפ"ז לא קשי' להו אלא מגיד של שמאל דהא הימין שייך לכהנים כמ"ש תוס' לקמן ד"ה של שלמים מכבדו לאמה ע"ש ולא קשי' אלא משל שמאל ואנן לר' יהודה קיימי' דס"ל אינו נוהג אלא בימין ומיושב ק' תוס':

דאית בי' כרת מי שמעת לי' מה שפירש"י ור"י אין נוהג בשליל קאמר ומה שהרגיש מהרש"א כבר כתבתי בזה לעיל בגמ' ע"ש:

מי שמעת לי' הקשו תוס' נימא מיגו דאתוסף לגבי' פי' בג"ה של עולה ואע"ג דאין עולה נקבה ולא שייך ולדות קדשים וכן הקשה בראש יוסף י"ל משכחת לי' בתמורה שהמיר עולה בנקבה דקיי"ל תרעה וילדה עולה. והנה הרמב"ם לא מייתי מבכרת וכ' שער המלך דלרמב"ם דלית לי' מחוברים יעלה א"כ שייך בכל ולדות קדשים מגו דאתוסף לגבו' ודבריו תמוהים דאכתי לא משכחת אלא בולד תמורת עולה שהמיר בנקבה וה"ל לפרש דאינו מצוי כלל והיא מציאת רחוק יותר ממבכרת. אבל הק' מעיקרא ליתא דרמב"ם י"ל ס"ל כמ"ש תוס' בשם הקונטרס דמיד הוה גיד ולא בשר אלא שאינו על הכף וא"כ לרמב"ם דאין בגידין בנ"ט כל זמן שאינו על הכף אין בו משום קדשים ולבסוף כשבא על הכף ונאסר משום גיד ואחשבי' רחמנא אז באותה רגע חל איסור קדשים וחלו שניהם בב"א ופשוט:

במבכרת מ"ש תוס' בזה נגד מ"ש תוס' לעיל ד"ה בולדות קדשים בתי' קמא כבר מבואר בדברינו לעיל שם ע"ש:

פרשו ירדו וכו' לכאורה הומ"ל לעולם מיעוטא דבשר ודם למעוטי עצמות היתר דפרשו ירדו ומכ"ש ג"ה דאפי' במחובר לא יעלה דלאו ממשקה ישראל הוא ומה"ת לרבוי'. וריבוי דהכל מרבה ג"ה דולדות קדשים לאגלוי דנימא דבזה מיקרי משקה ישראל כדס"ד דמהרש"א בתוס' ד"ה קדשים דאיסור כרת וכו' ע"ש בסוף הדבור. וא"כ נימא ג"ה של כל עולות חולצו לתפוח וגם פרשו דהתירא יעלה וריבוי מרבה ג"ה של ולדות קדשים וי"ל דסוגיא קאי למ"ד ולדות קדשים בהויתן קדושים וגיד ומוקדשים חיילי בהדדי ולא הוה משקה ישראל וא"ש ולפ"ז למאי דקיי"ל במעי אמן י"ל כנ"ל ולא פליגי רבי ורבנן בג"ה במחובר ולכ"ע חולצו לתפוח. וכן הוכיח שעה"מ דר"ח ור"ה לקמן ס"ל דלא פליגי תנאי בהכי דאלת"ה לא הוה פריך מברייתא ג"ה של שלמים מכבדו לאמה ושל עולה מעלהו ומאי קושיין דלמא רבי היא ור"ח כרבנן אע"כ להנך אמוראי לא פליגי רבי ורבנן וכ' דאהא סמיך רמב"ם דאע"ג דפסק פרשו ירדו אפ"ה פסק חלצו לתפוח אלו דבריו ז"ל ונכונים הם אלא שלא תי' א"כ במאי פליגי תנאי דברייתא ולהנ"ל ניחא דמוקי לי' בולדות קדשים עיין כי הקצרתי:

בחולין ובמוקדשין. בגמ' מקשה מוקדשין פשיטא. והנה לדידי יפלא לאידך גיסא למה ינהוג במוקדשין וניתי עשה דאכילת קדשים ולדחי ל"ת דגיד ועיין בסוגיא דזבחים (דף צז ע"ב) ובתוס' שם בד"ה ניתי עשה. ולא מבעי לרב אשי דמשני שם יקדש עשה וכו' וא"כ לדידיה עשה דוחה ל"ת אפילו במקדש אלא אפילו לרבא דמשני שם אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אעפ"כ קושייתי במקומה עומדת דאטו לא תעשה דגיד ל"ת שבמקדש הוא וקושיא זו היא למ"ד יש בגידין בנ"ט אבל למ"ד אין בגידין בנ"ט לית ביה עשה דאכילת קדשים כלל:

ואולם לפי מה שפלפלתי בחדושי במס' ביצה (דף יט ע"ב) שאין באכילת קדשים מ"ט כלל רק בפסח א"כ נוכל לומר דבחטאת ואשם ושלמי צבור ופסח באמת אין איסור גיד נוהג בהם דעשה דוחה ל"ת ומשנתינו דקתני שנוהג במוקדשין היינו בקדשים קלים. ובקדשים קלים שפיר הקשה פשיטא שהרי אין שם עשה כלל. ואולי בזה יש לתרץ לקמן (דף צ ע"ב) גיד הנשה של שלמים מכבדו לאמה דלכל הדוחקים שנדחקו רש"י ותוס' שם מה ענין שלמים הנאכלים בכל העיר לאמה שבעזרה ונדחקו בזה הרבה ואכתי קשה תנא גופיה למה נקט שלמים ולא נקט חטאת ואשם או הוה ליה למכלל כל הקדשים הנאכלים וכך הוה ליה למימר ג"ה של עולה חולצו לתפוח ושל שאר קדשים מכבדו לאמה. ולפי מ"ש ניחא דבחטאת ושאר קדשי קדשים עשה דוחה ל"ת ואוכל הכהן גם את ג"ה:

אלא דקשיא הרי בפסח ג"כ שנינו העצמות והגידין ישרפו בששה עשר ועיין לקמן (דף צ ע"ב) והרי בפסח ודאי אכילתו מ"ע וא"כ ניכלינהו ואי שניתותרו היינו נותר כדפריך לקמן ואי נימא דס"ל לתנא דהך משנה אין בגידין בנ"ט וליכא מ"ע באכילתו א"כ פשיטא קשה למה ישרופו לישדינהו ואפילו גידין דהתירא אם אין בהם טעם לישדינהו:

ונראה דאין עשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת דג"ה מטעם המבואר בירושלמי והובא במס' קדושין (דף לח ע"א) בתוס' ד"ה דאקריב עומר שאין עשה דלפני הדבור דוחה ל"ת שלאחר הדבור ודבר זה הוא בירושלמי ריש פרק ב' דחלה וזה לשונו על דעתא דר' יוסי אין עשה דוחה ל"ת אלא א"כ כתובה בצדה ופירש הר"ש בריש פרק ב' דחלה דקרא אין כתוב בצדה דמצה נאמרה במצרים וחדש בביאתן לארץ ואולם מדברי התוס' שכתבו שאין עשה דלפני הדבור דוחה ל"ת שלאחר הדבור נראה כוונת הירושלמי דכל שהפסיק מתן תורה ביניהם שזה נאמר קודם מתן תורה וזה לאחר שניתנה תורה מקרי אין כתוב בצדה ובודאי אין חילוק בין קדם העשה או קדמה ל"ת כל שא' מהם קודם סיני וא' מהם לאחר כן אין עשה דוחה ל"ת ומעתה אין עשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת דנ"ה דגיד הנשה נאמר ליעקב והוא ל"ת דקודם הדבור ועשה דאכילת קדשים נאמר בסיני ואינו בצדה וזהו לר' יהודה דאמר לקמן (דף ק ע"ב) דלבני יעקב נאסר ג"ה ותנא קמא דפליג התם במשנה ואמר בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו הנה התנא הזה הוא ר"ש כמבואר שם בסוגיא ור"ש ס"ל אין בגידין בנ"ט וממילא אין בו עשה דאכילת קדשים נמצא עכ"פ דלכ"ע בין לר"י ובין לר"ש אין עשה דקדשים דוחה ל"ת דג"ה:

וכל זה בשאר קדשים אבל בפסח נהפוך הוא דעשה דפסח הוא עשה דקודם הדבור שבמצרים נאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה ומעתה תתהפך כחומר חותם דלר"י דלבני יעקב נאסר ג"ה נמצא העשה דפסח והל"ת דג"ה שניהם נאמרו לפני הדבור ומקרי כתוב בצדה ודוחה עשה דאכילת פסח ל"ת דג"ה אבל לרבנן דס"ל בסיני נאמר ג"ה א"כ ל"ת דג"ה הוא ל"ת דאחר הדבור ואין עשה דפסח דוחה ל"ת דג"ה אפילו אם היה בגידין נותן טעם ומעתה גם מתניתין דפסחים דתנן העצמות והגידין ישרפו בששה עשר אליבא דר' יהודה מוקי לה רב חסדא לקמן ולר"י שפיר שישרפו דלדידיה אף דסבר יש בנידון בנ"ט מ"מ אין עשה דפסח דוחה ל"ת דג"ה ולקמן בחידושינו יתבאר יותר:

שם ונוהג בבהמה ובחי' הרשב"א בתשובה סימן שס"ד פסק דג"ה נוהג באדם והביאו המשנה למלך בריש פ"ח ממ"א בסתם בלי שום חולק ולענ"ד אין דין זה מוסכם ותלוי באשלי רברבי שהרי קיי"ל אין ג"ה נוהג בטמאה ואין הטעם משום אין איסור חל על איסור דהרי קיי"ל אין בגידין בנ"ט וא"כ איסור טומאה ליכא ואמנם עיקר הטעם שאינו נוהג בטמאה הוא משום דאמר רחמנא על כן לא יאכלו בני ישראל את ג"ה מי שגידו אסור ובשרו מותר יצאה זו שגידה ובשרה אסור כמבואר לקמן (דף קא ע"א) וכן הוא בדברי הרמב"ם פ"ח ממ"א דין ה' ומעתה הרשב"א לשיטתו דאיהו סובר דבשר אדם מותר לגמרי מן התורה ואין בו שום איסור תורה כלל והובאו דבריו בדברי הרב המגיד פ"ב ממ"א דין ג' וא"כ לדידיה שפיר קרינן ביה לא יאכלו ג"ה שבשרו מותר וגידו אסור אבל הרמב"ם שפסק שם שבשר אדם אסור מן התורה בעשה רק שאין בו לאו ועכ"פ שוב אי אפשר לומר בו מי שבשרו מותר וא"כ אין ג"ה נוהג בו והפר"ח בסימן ע"ט סוף ס"ק ו' שכתב דג"ה של אדם לכ"ע אסור מן התורה לענ"ד לא דק דלהרמב"ם אין בו שום איסור דאיסור ג"ה אין בו כיון שבשרו אסור ואיסור עשה של אדם ג"כ אין בו שהרי אין בגידין בנ"ט ולשון הרמב"ם פ"ד ממ"א ה' י"ח האוכל מנבילה וטרפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות וגידין אע"פ שהוא אסור הרי זה פטור וכו' לדעתי כוונתו שאסור מדברי סופרים אבל מן התורה לא שייך בו איסור שאין בעצמות וגידין בנותן טעם:

שם ונוהג בבהמה ובחי' וכו' ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף לעיל בריש פרק כ"ה תנן ונוהג בחי' ובעוף וכתבו התוס' שם דלמעוטי בהמה קאתי. הנה היה די להתנא באמרו שנוהג בחי' ועוף ממילא שלל בהמה ולא הוצרך לפרש שאינו נוהג בבהמה וא"כ גם במשנתינו באמרו ונוהג בבהמה וחיה ממילא שלל עוף ולמה הוצרך לפרש בהדיא ואינו נוהג בעוף ונלע"ד משום שרצה לפרש הטעם מפני שאין לו כף שנ"מ מזה לדינא או לחייב עוף כשנמצא לעוף זה הכף או לפטור בהמה כשיזדמן שלא יהיה לה כף עגול וכדמבעיא לר' ירמיה לקמן (דף צב ע"ב) אלא דלפי זה איפשט בעיא דר' ירמיה ועל כרחך בתר דידיה אזלינן דאי בתר מיניה א"כ כל עוף אין ג"ה נוהג בו וכל בהמה וחיה נוהג בו לא הוה ליה למתני במשנתינו כלל ואינו נוהג בעוף והיה די באמרו ונוהג בבהמה וחיה וממילא ממעט עוף. ולכן נלע"ד דקתני שאינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף להורות שנוהג באדם שהרי יש לו כף וכדברי הרשב"א בתשובה ואעפ"כ אין מזה קושיא למ"ש לעיל דלדעת הרמב"ם אין ג"ה נוהג באדם שהרי בשרו אסור דנוכל לומר דמשנתינו אתי כר' יהודה דסבר לבני יעקב נאסר ג"ה ועדיין לא נאסר בשר אדם אפילו בעשה אבל לפי מה דקיי"ל כר"ש שאינו נוהג בטמאה ובסיני נאמר אלא שנכתב במקומו א"כ גם באדם אינו נוהג ואל תתמה לאוקמי משנתינו כר' יהודה דלא כהלכתא שהרי רצה לאוקמי בגמרא דאיסור גיד חל על איסור ולדות קדשים שכן איסורו נוהג לבני נח והאי תנא סבר בהא כר' יהודה:

שם מוקדשין פשיטא יש לדקדק דלמא הא קמ"ל דאפילו קדשים שאינן נאכלים ג"ה נוהג בהם ושלא תאמר מי כתיב לא יאכל המזבח והרי אשכחן לקמן דפליגי בזה אם נוהג למזבח וממילא לא שייך למימר מוקדשין פשיטא ואם נימא דקושיית הגמרא היא לר' חייא ב"י לקמן (דף צ ע"א) דאמר ל"ש אלא קדשים הנאכלים וכו' ולדידיה מקשה פשיטא אכתי קשה כיון שדבר זה אם נוהג למזבח הוא פלוגתא דתנאי רבי ורבנן לקמן (דף צ ע"ב) וא"כ מה בכך דרחב"י סובר שאינו נוהג למזבח איהו סבר כרבי ומשנתינו מוקי כרבנן בשלמא לשטת רש"י בזבחים (דף פו ע"א) ד"ה מאן שמעת ליה דסתם משנה שם בזבחים כרבי אתיא א"כ ליכא לאוקמי משנתינו כרבנן דא"כ קשיא סתמא אסתמא אבל לשטת התוס' שם בזבחים דסתם משנה שם כרבנן אתיא א"כ קשה דלמא גם משנתינו כרבנן וגיד נוהג אף למזבח והא גופה קמ"ל שנוהג למזבח. ונראה שאם עיקר הרבותא שנוהג למזבח לא הוה ליה למימר במשנתינו רבותא שנוהג במוקדשין וכך הוה ליה למתני בין להדיוט בין למזבח והא דקאמרי לקמן (דף צ ע"א) אחד קדשים הנאכלים וכו' יבואר לקמן:

שם גמרא אלא הכא בולדות קדשים עסקינן וקסבר נוהג בשליל כו'. הנה אף דהוה אשמעינן דין זה דנוהג בשליל אכתי הוה אמינא דקדשים שהוא איסור חמור מבטל איסור גיד מלחול עמו אפילו בבת אחת ועיין בתוס' לקמן (דף צ) ד"ה במבכרת ושם באוקימתא דמבכרת היה די אי אשמעינן דנוהג בשליל וממילא נוהג במבכרת דודאי אין איסור אף שהוא חמור מבטל איסור הקדום אף שהוא קל וכמו שאמר בריש הסוגיא מוקדשין פשיטא משום דמוקדשים וכו' ולכן הוצרך רש"י שם לפרש דממ"נ חייל ואשמעינן דלכ"ע חייל אפילו למ"ד אינו נוהג בשליל אעפ"כ אין איסור מבכרת מבטל איסור גיד הבא עמו יחד. אבל אין לומר שעיקר החידוש שאין איסור קדשים קדום דהרי מבכרת מלתא דפשיטא הוא דברחם הוא דקדוש אבל באוקימתא שניה שם דולדות קדשים בהוייתן הן קדושים שפיר הוצרך התנא לומר בפירוש נוהג בקדשים אף אי הוה תני דנוהג בשליל אכתי הוה אמינא דגם ולדות קדשים במעי אמן קדשי ונמצא אכתי קדשים ובזה תבין דברי רש"י ששינה בפירושו בין אוקימתא דמבכרת ובין אוקימתא דולדות בהוייתן הם קדושים ודו"ק:

שם בגמרא מוקדשין פשיטא וכו'. הנה אם נימא דגם בקדשים שאין נאכלין נוהג ג"ה לגבוה א"כ דלמא מתני' הא קמ"ל דנוהג במוקדשין אפילו למזבח שלא תאמר מי כתיב לא יאכל המזבח. ואם נימא דסוגיא זו היא למ"ד שאינו נוהג בקדשים שאינן נאכלים ולדידי' מקשה מוקדשין פשיטא דלדידיה מתניתין להדיוט איירי אכתי קשה כיון שזהו ג"כ פלוגתא דתנאי וא"כ דלמא מתניתין כתנא דס"ל דנוהג לגבוה דהיינו רבנן דרבי ואם נימא דקושיית המקשה שהקשה פשיטא הוא לרב פפא בלישנא קמא ולרב חסדא דלדידהו ליכא בזה פלוגתא דתנאי כלל וכמו שכתב מהרש"א בסוף שמעתין. אמנם לדידי קשיא דאיך אפשר לומר דליכא שום תנא דס"ל דנוהג למזבח הא איתא לקמן בסוף שמעתין תניא כוותיה דרב הונא ג"ה של שלמים מכבדו לאמה ושל עולה חולצו לתפוח וא"כ על כרחך צריכין אנו לומר שרב פפא וכן רב חסדא לא ידעו מברייתא זו ואם כן מי הכריחו להמרש"א לומר דרב פפא ורב חסדא לא מפרשי פלוגתייהו דרבי ורבנן בהכי שזה דוחק שלכאורה אי לא בהכי פליגי במה פליגי ומה חסר לו להמרש"א לומר שגם מברייתא זו לא ידעו ובשלמא לשטת תוס' בזבחים (דף פו ע"א) בד"ה מאן שמעת וכו' דמתניתין דהתם כרבנן אתיא ולהכי תנן פירשו לא יעלו ולא תנן פירשו ירדו וא"כ מתניתין אי אפשר לומר שלא ידעו האמוראים וכיון שידעו דברי רבנן א"כ על כרחך לפי אוקימתא דרנב"י טעמייהו דרבנן דקרא מרבי פירשו דליכא למימר דמרבי מחוברין דאיסורא דבעינן ממשקה ישראל ולכך הוצרך מהרש"א לומר דרב פפא לא מפרש טעמייהו דרבנן בהכי ובזה ניחא לן דלכאורה אי לא בהכי מפרש פלוגתייהו א"כ במה מפרש לה ולדידי ניחא ע"פ מה שכתבו התוס' בד"ה פירשו ירדו וכו' שכתבו דאי לאו ברייתא קמייתא הוה אמינא דרבנן מרבו כל מה שנוכל לרבות וכו' ע"ש וכיון דרב פפא לא ידע הברייתות רק המשנה דזבחים א"כ שפיר הוה מצי רב פפא לפרש טעמייהו דרבנן כמו שכתבו התוס' כנ"ל. וגם חוץ לדרכינו אמרתי לפרש דברי מהרש"א דרב פפא ורב חסדא לא מפרשו פלוגתייהו בהכי היינו שהם מפרשים בהיפך דלרבי ס"ל הסברא החיצונה דבעינן ממשקה ישראל וצריך קרא לרבויי מחוברין דאיסורא ולכך לא מרבו פירשו כלל ורבנן סברי דמסברא החיצונה ג"כ אין צריך ריבוי מחוברין אפילו דאיסורא דמי כתיב לא יאכל המזבח ועל כרחך קרא לרבויי פירשו אתי והא דנקט רש"י הטעם דמי כתיב ולא יאכל המזבח ולא נקט הטעם מוהקטיר היינו משום דרש"י נקט הטעם שהוא לפי פירוש זה אליבא דרבנן. וכל זה לסוגיית התוס' בזבחים דסתם משנה דהתם כרבנן אבל לרש"י שם בזבחים שפירש דמתניתין דהתם כרבי אתי וא"כ שפיר נוכל לומר שרב פפא ורב חסדא לא ידעו הברייתות כלל ואף שידעו המשנה דזבחים אדרבא הוה ניחא יותר דמתניתין רבי היא ולרבי מחוברין דאיסורא יעלו. ואמנם בזה נבין כוונת המהרש"א שהעמיד עיקר דבריו על פרש"י שפירש הטעם משום מי כתיב לא יאכל המזבח ולא העמיד עיקר דבריו על רב פפא בעצמו שמדאמר רב פפא דלא פליגי למזבח כלל מכלל דלא מפרש פלוגתייהו בהכי דאל"כ מה חסר לו לרב פפא לומר דגם אמוראי פליגי בהכי ואם נימא דלרב פפא בעצמו שפיר נוכל לומר דפירש פלוגתייהו דתנאי בהכי אלא דלהכי לא מוקי פלוגתייהו דאמוראי בהכי דנראה לו דוחק לומר דפליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי דא"כ הוה ליה למר לומר הלכה כרבי ולמר לומר הלכה כרבנן. א"כ קשה גם עתה שפירש רב פפא דברי רחב"י לענין להעלותו א"כ הוה ליה למימר הלכה כרבי. ולפי מ"ש ניחא דעל רב פפא איכא דלא ידע מהברייתא כלל ומתניתין ידע ואדרבא משום הכי דידע המשנה ולהמשנה מותר להעלותו לכן לא מוקי פלוגתייהו למזבח כלל ולעולם שגם רב פפא פירש טעם המשנה משום דכתיב והקטיר אבל על רש"י שפירש טעם הדבר דמי כתיב ולא יאכל שפיר פירש מהרש"א כנ"ל. ובמה שהבאתי סוגיית התוספות בזבחים דמתניתין דהתם כרבנן ומודו רבנן דלא יעלו ולא פליגי על רבי אלא במה דאמר ירדו נראה לתרץ שיטת הרמב"ם בפ"ו ממע"ק שם הלכה ד' הקשה הלח"מ שכיון שפסק הרמב"ם שם הלכה ב' אם פירשו לא יעלו א"כ פסק כרבי וא"כ איך פסק בהלכה ד' ומסיר גיד הנשה בראשו של מזבח דהיינו כרבנן ולפי מה שכתבו התוס' אין כאן קושיא דפסק הכל כרבנן דגם רבנן מודו דלא יעלו אמנם צריך לומר דעיקר קושיית הלח"מ ממה דפסק הרמב"ם בפה"מ פרק ג' הלכה ט"ז העצמות והגידים והקרנים בזמן שאינן מחוברים אם עלו ירדו ואני אומר שגם מהך ג"כ לא קשה ועל כרחך הרמב"ם כרבנן פסק דאי כרבי הרי רבי אמר רבותא יותר פירשו אפילו בראשו של מזבח ירדו דהיינו שפירשו בהיותם כבר בראשו של מזבח שאז העלה אותו בהיתר גמור בהיותם מחוברים ואפ"ה ירדו ולמה זה אמר הרמב"ם בזמן שאינן מחוברים אם עלו ירדו דמשמע שכבר לא היו מחוברים קודם שעלו לכן נלע"ד דגם רבנן לא פליגי ארבי כי אם במה שסובר שגם בפירשו בראשו של מזבח ירדו ולדידהו ס"ל דוהקטיר הכל מרבה פירשו בראשו של מזבח אבל פירשו למטה קודם שעלו לא מרבי להו קרא והרמב"ם פסק לגמרי כרבנן:

ונחזור לדברי הגמרא שהקשה מוקדשין פשיטא והקשיתי דלמא משנתינו כרבנן דרבי וקמ"ל דנוהג למזבח בשלמא לשיטת רש"י בזבחים דסתם מתניתין דתנן שם פירשו לא יעלו כרבי אתיא א"כ לא הוה יכול לפרש משנתינו דמוקדשין היינו למזבח דא"כ הוה קשה סתמא דהכא אסתמא בזבחים אבל לשטת התוס' בזבחים דסתם משנה דהתם כרבנן הדרא קושיא לדוכתא:

ונראה דלא שייך לפרש מוקדשין היינו למזבח דא"כ הכי הוה ליה למימר נוהג להדיוט ולמזבח שהרי עיקר רבותא דקדשים היינו למזבח והא דאמר לקמן אחד קדשים הנאכלין וכו' ולא קאמר לשון להדיוט ולמזבח הנה כאשר נדקדק בדברי רב פפא דקאמר ולא פליגי כאן להלקותו כאן להעלותו ולפי פרש"י דברי רב פפא נאמרו מהופכים ואפכא הוה ליה למימר כאן להעלותו כאן להלקותו שהרי דברי רחב"י אמורים בגמרא קודם דברי ר' יוחנן וכדרך שאמרו באיכא דאמרי כאן לחלצו כאן להעלותו שהקדים לחלצו דהיינו דרחב"י דאמר קדשים שאין נאכלין אין איסור גיד נוהג בהם היינו לחלצו ור' יוחנן מיירי להעלותו. ונראה ע"פ מה שהקשה התוספות בד"ה קדשים דאיסור כרת וכו' והקשו התוס' דמשמע דשלמים לאחר זריקה אף שכבר מותרים אף לזרים אין איסור גיד נוהג מדלא אשכח אוקימתא רק במבכרת והקשו למה לא יחול אז איסור גיד ולי נראה דודאי אחר זריקה נוהג איסור גיד והא דלא מוקי בשלמים אחר זריקה היינו משום דמלתא דפשיטא דחל כיון דשוב ליכא איסור קדשים. אמנם כאשר זכינו לסברת התוס' שיש סברא לומר דגיד צריך שיחול מחיים א"כ שוב איכא לאוקמי משנתינו אחר זריקה וא"ת פשיטא יש לומר דקמ"ל לאפוקי מסברת התוס' וקמ"ל דאף דלא חל מחיים חל עתה ולענ"ד אלו הם דברי רחב"י בעצמו שאמר לא שנו אלא קדשים הנאכלים אז חייל איסור גיד בוולדות קדשים לאחר זריקה אבל קדשים שאין נאכלים לא וס"ל לרחב"י דממעי אמן הם קדושים ולכך לא חל איסור גיד על איסור קדשים וא"ת קדשים שאין נאכלים היינו עולה דליתא בנקבה איך משכחת לה ולדות קדשים עולה יש לומר דמיירי שהקדישו בעודו במעי אמו שאמר מה שבמעי פרה זו אם זכר יהיה עולה ור' יוחנן אמר אחד קדשים הנאכלים וכו' ועל זה באו דברי רב פפא על הסדר כאן להלקותו דהיינו רחב"י דאמר שאינו נוהג מיירי להלקותו אם אכלו ההדיוט אינו נוהג שאין איסור חל על איסור ור' יוחנן אמר שנוהג היינו להעלותו למזבח נוהג וא"ת כיון דנוהג להעלותו א"כ למה לא יהיה נוהג להלקותו והא הוה איסור מוסיף שאיתוסף איסור לגבוה וכמו שהקשו התוס' בסוף דבור המתחיל קדשים דאיסור כרת ע"ש יש לומר דהרי לר' יוחנן קיימינן ור' יוחנן לא ס"ל איסור מוסיף כדמוכח (בדף קג ע"א) בתוס' בדבור המתחיל מר סבר ר' יוחנן וכו' ואולי גם רחב"י יסבור בזה כר' יוחנן ועכ"פ מוכח מדברי רחב"י דס"ל במעי אמן הם קדושים דאל"כ גם עולה שהקדיש הולד בעודו במעי אמו לא היה אפשר לקדושה לחול עד שיצא מרחם ולפי זה מתורץ קושיית הכ"מ פ"ד מה' תמורה הלכה ג' שהקשה למה פסק הרמב"ם וולדות קדשים במעי אמן הם קדושים והרי רשב"ג פסק בהוויתן קדושים וכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ולפי זה הפירוש שלי בגמ' אמר רב פפא להלקותו לכ"ע לא לקי והיינו משום אין איסור חל על איסור ומוכח דבמעי אמן קדושים וכל הני איכא דאמרי שאחר זה אמרי להעלותו פליגי אבל לא נחלק שוב שום אחד שיסבור להלקותו ומוכח כדברי הרמב"ם:

וע"פ פירוש הנ"ל נלע"ד דברי הרב המגיד נכונים שבפרק ח' ממ"א שפסק הרמב"ם שגיד הנשה נוהג בקדשים א' קדשים הנאכלים וא' קדשים שאין נאכלין כתב הרב המגיד שפסק כר' יוחנן והקשה הלח"מ בפ"ו ממעשה קרבנות שהרי במ"א לענין להדיוט מיירי הרמב"ם ובזה לא נחלקו רחב"י ור"י כלל וא"כ למה הוצרך הה"מ לומר שפסק כר' יוחנן ולפי פירוש שלי ניחא שהרמב"ם כללא כייל שנוהג בכל הקדשים ומשמע אפילו ולדות קדשים והרי הרמב"ם פסק דבמעי אמן הם קדושים וא"כ אין איסור חל על איסור אמנם כיון דפסק כר' יוחנן שנוהג למזבח א"כ ממילא הוה איסור מוסיף להדיוט כקושיית התוס' ואף שפירשתי דברי ר"פ להלקותו מודה ר' יוחנן דלא לקי היינו ר' יוחנן לשיטתו דלא ס"ל איסור מוסיף אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל איסור מוסיף:

אלא דלפי מ"ש דגם עולה משכחת במעי אמו א"כ קשה על הרמב"ם שכתב שאם אכל גיד הנשה של עולה חייב שתים למה נקט דוקא עולה והלא גם בכל הקדשים אם אכל לפני זריקה או בק"ק שאכלם זר שייך דין זה ובשלמא מה דנקט בגמרא (דף קא ע"א) מודים חכמים לר"מ באוכל גיד הנשה של עולה ולא נקט שאר קדשים היינו משום דהני חכמים דפליגי אר"מ לית להו איסור כולל לחודא שהרי פטרי בג"ה של נבילה שאינו חייב משום נבילה אף שהוא כולל אלא צריכה לדידהו שיהי' כולל וחמיר כדאיתא שם בסוגיא ואומר אני דלא מקרי חמור אלא ביש באיסור זה חומר שאין בחבירו ובחבירו ליכא שום חומר שלא יהי' בזה דאל"כ שיש גם איזה חומר בחבירו שאין בזה לא מקרי חמור כדמוכח שם בסוגיא דטומאת הגוף לא מקרי איסור חמור נגד טומאת בשר אף שטומאת הגוף בכרת הואיל ויש גם חומר בבשר שאין לו טהרה במקוה ולפי זה כל הקדשים לא מקרי איסור חמור נגד גיד אף שיש בהם חומר שאיסור הנאה המה וכן יש בהם כרת מ"מ יש בהם צד קל שיש היתר לאיסורייהו בזריקת קדשים קלים לכל ישראל וקדשי קדשים לכהנים אבל גיד אין שום היתר לאיסורו ולכך לא מיקרי שום א' איסור חמור ולכך נקט דוקא עולה שאין לו שום היתר אבל הרמב"ם פסק איסור כולל אפילו באינו חמור שהרי מחייב בנבילה שתים א"כ למה נקט דוקא עולה:

ועל פי מ"ש נראה לתרץ דברי התוספות בד"ה איסור גיד איכא שהקשו וא"ת ולימא דקסבר יש בגידין בנ"ט ואפ"ה לא אתא איסור מוקדשים וחל משום דלית ליה איסור חל על איסור אף באיסור חמור ואיסור כולל. ולכאורה יש להקשות א"כ למה פליג ר"י בסיפא בטמאה ולמה לא פליג כאן בקדשים דהרי ר"י סבר דאיסור חמור חל על איסור אפילו אינו כולל ק"ו בקדשים דהוה כולל וחמיר. ועל פי פשוטן של דברים נלע"ד דאי הוה פליג ר"י בקדשים אכתי לא הוה שמעינן דפליג בטמאה דאף דסובר דקדשים חיילי על גיד היינו משום דהוה חמור וכולל אבל גיד שיחול על טמאה שאינו רק חמור ולא כולל לא הוה שמעינן אבל השתא דפליג בטמאה ממילא שמעינן דפליג בקדשים. אלא דאיפכא קשה דאי הוה מוקי טעמא דמתניתין משום אין איסור קדשים חל על גיד א"כ כבר מוכח דלית ליה להאי תנא איסור כולל וחמור וק"ו דלית ליה חמור לחודיה בלי כולל א"כ למה הוצרך התנא להשיב לר"י גבי טמאה בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ותיפוק ליה אפילו נאמר לבני יעקב והרי לדידיה לא מהני חמור ואף שיש לומר דלדברי ר"י הוא דהשיב כן דלדידי לית לי חמור כלל אלא אפילו דאית לך מ"מ זה אינו חמור דבסיני נאמר מ"מ אכתי קשה על ר' יהודה דאיתא התם במשנה אמר ר"י והלא לבני יעקב נאסר ומלשון אמר משמע דלת"ק השיב כן והרי כבר שמע ר' יוחנן מדברי הת"ק גבי קדשים דלית ליה חמור כלל אפילו בכולל וק"ו דלית ליה חמור לחוד. ולפי מ"ש ניחא דגיד וקדשים לא מקרי זה נגד זה חמור גמור אפילו קדשים שהם בכרת מ"מ יש גם לגיד חומרא שאין היתר לאיסורו משא"כ גיד נגד טמאה אי נאמר לבני יעקב יש לגיד חומר שאין בטמאה אבל ליכא בטמאה חומר שלא יהיה בגיד:

ונחזור לראשונים דסוגיא זו אתיא אפילו למ"ד איסור גיד נוהג לגבוה מ"מ ליכא לאוקמי מוקדשין למזבח דא"כ לא הוה ליה למימר לשון חולין וקדשים אלא הוה ליה למימר לשון הדיוט ומזבח אלא דקשיא א"כ לאיכא דאמרי דרב פפא כאן להעלותו כאן לחלצו א"כ תרווייהו רחכ"י ור' יוחנן למזבח מיירי למה נקטו לשון קדשים נאכלין ואין נאכלין הוה לרחב"י למימר לא שנו אלא להדיוט אבל למזבח לא ור"י אמר אפילו למזבח נראה לע"ד דללישנא קמא דר"פ להעלותו לכ"ע אסור להלקותו להדיוט לכ"ע לא לקי והיינו צריכין לומר דגם רחב"י לית ליה מוסיף ועכשיו קאמר דלהעלותו לכ"ע אסור ולחלצו לכ"ע אינו צריך וא"כ שפיר קאי רחב"י לענין הדיוט דקדשים שאינן נאכלים אין איסור חל על איסור וזריקה לא התירה איסור קדשים בעולה ומוסיף ליכא דלחלצו לכ"ע אינו צריך וכיון שמחוברים יעלו לא מחשב מוסיף:

ובמה שכתבתי ניחא דברי התוספות בדבור המתחיל ואתי איסור מוקדשין וכו' איסור מוקדשים דחמיר וכו' ולכאורה למה להו הטעם משום חמור ותיפוק להו דקדשים הוה כולל. והוה ניחא לי דאם איתא דאית ליה להאי תנא כולל לשמעינן נבילה דאתי נבילה וחייל על איסור גיד אלא ודאי דלית ליה להאי תנא כולל אמנם לפי מה שעלה על דעתינו מתחלה דהאי סוגיא לא אזלא אלא למ"ד אינו נוהג למזבח א"כ אכתי קשה למה לא אמרו התוס' דקדשים חייל משום כולל והא דלא נקט נבילה משום דאדרבא נבילה פשיטא דחייל ע"פ מה שכתב התוס' לקמן (דף קא ע"א) בד"ה מאן האי תנא וכו' וא"ת איסור מוסיף הוא דמיגו דאיתוסף איסור לגבוה כשנתנבלה איתוסף נמי להדיוט וי"ל דסבר כמ"ד בריש פרקין דג"ה נמי אסור לגבוה ע"ש בתוס' ולפי זה סוגיא זו דהכא אי אתי למ"ד אינו נוהג לגבוה שפיר הוה נבילה מוסיף ונקט התנא קדשים שהוא רק כולל שהוא רבותא יותר ומי הכריחם להתוס' לומר משום חמור אבל לפי מ"ש דסוגיא זו כמ"ד נוהג לגבוה שפיר קשה לשמעינן נבילה דג"כ הוה כולל והוצרכו התוספות לומר דקדשים הוה חמור:

ובמה שכתבתי ניחא לי דברי רש"י שפירש בד"ה יש בגידין וכו' ושמעינן מינה תרתי וכו' ולאפוקי ממ"ד בהאי פרקא אין בגידין בנ"ט וכו' ולכאורה קשה למה לא אמר ג"כ ולאפוקי ממ"ד אין איסור חל על איסור ונראה דכוונת רש"י אף דאנן תרתי שמעינן מינה מ"מ התנא לא היה כוונתו אלא לאפוקי ממ"ד אין בגידין בנ"ט אבל דבר זה דאיסור חל על איסור היה כל כך פשוט בעיני התנא עד שלא נחשב שום חידוש בעיניו כלל דהרי מתניתין ר"מ היא מדמחייב בשליל ור"מ ס"ל אפילו נבילה חל על גיד אף שאין נבילה איסור חמור וא"כ אי ס"ד דכוונת התנא להשמיענו דבר זה לחידוש למה לא נקט נבילה אלא על כרחך שאין כוונתו כלל על זה שזה היה פשוט בעיניו ועיקר הכוונה לענין יש בגידין בנ"ט ולענין זה אין חידוש בנבילה יותר מקדשים:

ובמה שכתבתי ניחא מ"ש התוספות ואע"ג דתנן ואינו נוהג בטמאה דאין איסור גיד חייל על איסור טמאה וקשיא ליה להמהרש"א למה לא כתבו התוס' שהטעם מי שבשרו מותר וכמו שכתבו בדבור שאחר זה ודברי מהרש"א דחוקים מאד ולמה שכתבתי דבלא"ה הוכרחו התוספות לחדש דקדשים חמור דאל"כ קשה למה לא נקט נבילה:

עוד נלע"ד לתרץ מה שלא דחו התוס' כאן דמתניתין דלקמן הטעם מי שבשרו מותר ונלע"ד דלא שייך לימוד זה מי שבשרו מותר אלא אי אמרינן אין בגידין בנ"ט דהא לכאורה קשה היכן נזכר דיוק זה בפסוק שדוקא מי שבשרו מותר ובשלמא באמ"ה (דף קב ע"א) דדרשי ג"כ רבנן כל שבשרו מותר היינו משום דשם נזכר בשר בקרא לא תאכל הנפש עם הבשר אבל כאן מי כתיב בשר בקרא. ונראה משום דאי אין בגידין בנ"ט אז לא שייך בו אכילה כלל והך לא יאכלו היינו הנאה כמו שכתב התוס' בפסחים (דף קב ע"א) ד"ה ור"ש וא"כ קשה כיון דלא שייך בו אכילה וא"כ גם על האכילה שאוכל לאו משום אוכל חייב אלא משום נהנה א"כ לכתוב רחמנא לא יהנה כדמקשה הגמרא גבי שור הנסקל במסכת ב"ק (דף מא ע"א) אלא ודאי דאתי לדיוקא גיד לא תאכל אבל בשר תאכל ולמידק מי שבשרו מותר ואי הוה כתיב לא יהנה לא הוה דייקינן כלל ואי הוה דייקינן היה הדיוק מי שבשרו מותר בהנאה והרי גם טמאה מותר בהנאה. וא"כ כל זה למ"ד אין בגידין בנ"ט אבל למ"ד יש בגידין בנ"ט ליכא למידק כלל מי שבשרו מותר. ועל כרחך הטעם משום אין איסור חל על איסור ולכך כאן דקיימינן דיש בגידין בנ"ט לא הוה אפשר להתוס' למימר שהטעם משום מי שבשרו וכו' אבל בדבור שאחריו דקיימינן דאין בגידין בנ"ט שפיר כתבו שהטעם כדאמר ר"ש. אלא דקשיא והרי בד"ה בוולדות קדשים וכו' ששם קיימינן דיש בגידין בנ"ט כדמוכח ממתניתין דירך שנתבשל בה גיד הנשה ואעפ"כ כתבו התוספות בסוף הדבור לפרש הטעם משום מי שבשרו מותר נראה לע"ל דשם מקשים התוספות אמאי פריך ממתניתין דנזיר ולא פריך ממתניתין דאינו נוהג בטמאה. והיינו אם יכול להקשות ממתני' דטמאה לחוד אבל אם לא היה יכול להקשות מהך לחוד כי אם בצירוף עוד משנה אחרת יותר ניחא לאקשויי ממתניתין דנזיר לחוד וזה כוונת התוספות דמתניתין דאינו נוהג בטמאה לחוד לא קשה שהיה אפשר לפרש כדר"ש ולמימר באמת דאין בגידין בנ"ט והיה צריך להקדים עוד משנה דירך ולכך מקשה מנזיר שממשנה זו לחודא עכ"פ קשה על דבריו דאמר דתרווייהו בהדי הדדי קאתי דהא על כרחך לאו בהדדי קאתי:

והנה עד עתה כתבתי לפרש דסוגיא זו יכולה להתפרש גם למ"ד נוהג לגבוה ועכשיו אני אומר דעל כרחך תנא דהאי פרקא דידן סובר דנוהג לגבוה דהרי כבר הוכחתי דלא מקרי חמור כי אם באין במה שכנגדו שום חומר אחר שאין בזה וא"כ אי ס"ד דגיד הנשה מותר למזבח א"כ יש חומר בטמאה מה שאין בגיד שהרי גיד מותר למזבח וטמאה אסור למזבח. ואפילו תימא דזה לאו משום חומר דטמאה היא שהרי מה שאינו שור ועז וכבש אף שהוא טהור הרי הוא אסור למזבח כגון חיה טהורה זה אינו שבזה אין בו רק עשה למזבח אבל בטמאה יש בו מלקות למזבח כמו שכתב הרמב"ם וא"כ מכלל שיש בטמאה איסור בפני עצמו מה שאין במין הטהור שאינו שור וכבש ועז וא"כ יש בטמאה חומר שאין בגיד אלא ודאי דגם גיד אסור למזבח. ולפי זה קשיא לי מה מקשה שלא יחול איסור גיד על איסור קדשים בוולדות קדשים והלא גיד איסור מוסיף הוא כקושיית התוס' דאיתוסף איסור למזבח ועל כרחך ס"ל כסברת מהרש"א כיון שאינו אסור רק מצד ממשקה ישראל א"כ כיון שלא חל איסור להדיוט ממילא לא חל למזבח ולפי זה הדרא הקושיא על הרמב"ם שפסק בפ"ח ממ"א שנוהג בקדשים ולא חילק בין וולדות קדשים והלא הוא פוסק שממעי אמן הם קדושים וא"כ מוקדשים קדים ואמאי חל איסור גיד ומה שתירצתי דרמב"ם לשיטתו דס"ל איסור מוסיף קשה הרי הוכחתי שלא שייך כאן מוסיף:

ולכן נלע"ד דבר חידוש א' דהנה הרמב"ם פסק האוכל ג"ה של נבילה ושל עולה לוקה שתים ופסק ג"כ שאין בגידין בנ"ט ולכך פסק האוכל ג"ה של טמא פטור מכלום משום גיד פטור משום דדייק מי שבשרו מותר ומשום טמאה פטור משום דאין בגידין בנ"ט ולפ"ז הוא סותר דברי עצמו שחייב בנבילה ובעולה שתים והרשב"א הקשה עליו מסוגיא דכאן דקאמר בתחלת הסוגיא קסבר אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא הרי שלמ"ד אין בגידין בנ"ט ליכא איסור מוקדשים ואמאי פסק הרמב"ם שחייב שתים. ואני אומר שאין צורך להקשות עליו מדברי הגמרא רק מדברי עצמו שהרי פוטר בטמאה לגמרי ואפילו משום טמאה משום שאין בגידין בנ"ט וא"כ מ"ש טמאה מנבילה ועולה. ואומר אני שמדברי עצמו ליכא קושיא שאף שאין בגידין בנ"ט מ"מ ג"ה כיון שחייבה עליו התורה משום ג"ה התורה אחשביה אכילה וכיון שכבר אחשביה התורה אכילה שוב מקרי אכילה גם לכל איסורין ולכך חייב בג"ה של נבילה ושל עולה שתים אבל בטמאה שאין איסור גיד נוהג בו כלל. ממילא הוה בטמאה ג"ה כיתר הגידין ולכך פטור גם משום טמאה וזה חילוק נכון וברור ולבסוף נבאר סוגיית הגמרא בזה. ומעתה אני אומר המצאה אחת דאפילו אם וולדות קדשים במעי אמן הם קדושים מ"מ אף קודם שנתקשרו בגידין חל איסור קדשים מ"מ אחר כך כשנתקשרו הגידין פקע איסור קדשים מכל הגידין שהרי אין בגידין בנ"ט והרי הם כעץ בעלמא אלא שאח"כ כשיוצא לאויר העולם וחל איסור גיד ממילא חל ג"כ איסור קדשים דכי היכי דאחשביה רחמנא אוכל לענין ג"ה הכי נמי לענין קדשים ואפילו אם גיד הנשה נוהג בשליל גם במעי אמו שלא כדברי התוספות מ"מ לא שייך לומר אין איסור גיד חל על איסור קדשים שהרי אם לא יחול איסור גיד ממילא יפקע גם איסור קדשים ועל ידי זה שחל איסור ג"ה חל ג"כ איסור קדשים וזה נכון וברור ומתוק מדבש לחיך:

ומעתה כל הסוגיא דכאן דהוצרך לאוקמי דולדות קדשים בהוייתן קדושים הוא רק לתנא דידן דס"ל יש בגידין בנ"ט כדמוכח ממתניתין דירך שנתבשל בה ג"ה אבל להלכתא דמסקינן והלכתא אין בגידין בנ"ט וכן פסק הרמב"ם א"כ אף דולדות קדשים במעי אמן הם קדושים אפ"ה שפיר פסק הרמב"ם דג"ה נוהג בקדשים ולא חילק בין וולדות קדשים לשאר קדשים ואדרבא מוכח להדיא מדבריו שנוהג אפילו בולדות קדשים שהרי כללינהו בחד בבא שכתב ונוהג בשליל ובקדשים ומדלא כתב ונוהג בשליל ונוהג בקדשים מכלל דקדשים דנקט אשליל קאי שנוהג בשליל של קדשים ודוק היטב. ומעתה נלע"ד לתרץ גם קושיית הרשב"א ואדרבא הרמב"ם הוכיח סברתו הנ"ל דמתוך דחשיב אוכל לענין ג"ה חשיב ג"כ לענין קדשים הוכיח סברא זו מסוגיא זו דהוה קשה ליה לרמב"ם קושיית התוספות למה לא אמר להיפך דסבר יש בגידין בנ"ט אלא שאין איסור חל על איסור ואי משום דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא א"כ גם עתה דאמר אין בגידין בנ"ט קשה אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא וכמו שכתב התוספות אלא ודאי שאין הפירוש בגמרא ובמוקדשין איסור מוקדשים ליכא שאין מוקדשין נוהג בגיד דודאי נוהג אלא כך הוא הצעת הגמרא דמתחלת הסוגיא כשהקשה אטו משום דאקדשיה פקע איסור גיד ודאי סליק אדעתא דאיכא לאוקמי בולדות אלא דהוה סבר דבולדות ודאי אין איסור גיד חל על איסור קדשים דקדים וגם היה סבור דרישא ככ"ע אתי וא"כ למ"ד אינו נוהג בגיד ודאי מוקדשים קדים ואין גיד חל אלא ודאי דלא מיירי בולדות וא"כ קשה פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור גיד וכו' ועל זה מתרץ אלא קסבר אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא פירוש דאיסור מוקדשין בלי איסור גיד ליכא שהרי אין בו בנ"ט ואיסור גיד איכא ועל ידי שחל איסור גיד גם איסור מוקדשין חוזר וניעור אבל כל זמן שהיה שליל ולא היה בו איסור גיד גם איסור קדשים לא היה בו נמצא דאפילו למ"ד אינו נוהג בשליל מ"מ חל גיד על קדשים לפי דאיסור קדשים לחוד ליכא בלי איסור גיד נמצא דלא שייך להקשות אין מוקדשים נוהג בגיד מבעיא דבאמת קדשים נוהג בגיד ועל זה הקשה מירך שנתבשל דמוכח דיש בגידין בנ"ט וא"כ שוב קדשים קדים והוצרך לחדש דסבר נוהג בשליל ודבר זה מחלוקת ר"י ורבנן:

כל זה היה נכון מאד בדברי הגמרא אלא שדוחק אחד יש כאן כיון דגם בתירוץ הזה בולדות מוקי לה לא שייך למימר אח"כ אלא הכא בולדות קדשים עסקינן שהרי גם מתחלה מוקי כן ולא הוה רק למימר אלא סבר ולדות קדשים במעי אמן וכו' וקסבר נוהג בשליל:

ונראה לע"ד לתרץ דברי הרמב"ם ועיקר טעמיה דרמב"ם מדחייביה התורה על ג"ה שהוא עץ בעלמא מכלל דרחמנא חשביה אכילה וא"כ הוא הדין דחשיב לענין שאר איסורין אלא דקשיא מנ"ל דרחמנא חשביה אכילה דלמא לא חשביה אכילה כלל ומה דחייבה עליו התורה היינו משום הנאה דג"ה אסור מן התורה וכמו שכתבו התוס' בפסחים כנ"ל אלא דהרמב"ם לשיטתו דאף דסובר אין בגידין בנ"ט סבר שמותר בהנאה. וכבר פירשו טעמו הרמב"ן והכ"מ עיין עליהם וא"כ איכא למימר דתחלת הסוגיא דכאן דקאמר אלא קסבר אין בגידין בנ"ט היינו דמוקי כר"ש דאיהו ס"ל הכי ור"ש ס"ל דגיד הנשה אסור בהנאה כמו שמפורש בפסחים (דף קב ע"א) ולדידיה שפיר איסור גיד איכא איסור מוקדשים ליכא אבל הרמב"ם לשיטתו דמותר בהנאה וגם איסור מוקדשים איכא אלא דלפי זה דתירוץ זה הוא דוקא אם גיד אסור בהנאה א"כ למה הקשה מירך שנתבשל היה לו להקשות ממשנה הקודמת דשולח ירך דמוכח דמותר בהנאה:

ולכן נראה לע"ד דרמב"ם ס"ל דעל כרחך לא קאמרינן איסור קדשים ליכא אלא בתחלת הסוגיא שלא היה מרווח לן פירוש המשנה אבל לבסוף דרוויחא לן שמעתא למוקי מתניתין בגווני אחרינא הדר ביה מסברא זו וס"ל דכיון דחשיב אוכל לענין ג"ה ה"ה לענין קדשים אלא דקשה מנ"ל לרמב"ם לחדש סברא כיון דחזינן דבתחלת הסוגיא לא ניחא ליה בסברא זו מנ"ל דשוב הדר ביה נלע"ד דהוה קשה ליה לרמב"ם לפי מה דמשני דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן א"כ קשה נפלוג ר"י ברישא ונימא ר"י אומר אינו נוהג בקדשים אלא על כרחך אף דפליג ר"י בשליל מ"מ בהא הנוהג בקדשים אולי מודה אלא לא מטעמיה דת"ק דת"ק ס"ל יש בגידין בנ"ט צריך לומר הטעם משום דנוהג בשליל אבל ר"י אף דס"ל דאינו נוהג בשליל מ"מ אולי ם ס"ל אין בגידין בנ"ט וממילא איסור גיד נוהג בקדשים אלא דקשה איך אפשר דס"ל לר"י אין בגידין בנ"ט הא ס"ל לר"י לקמן (דף ק ע"ב) דאוכל ג"ה של בהמה טמאה חייב שתים אלא ודאי דאף דס"ל חייב שתים מ"מ יכול להיות דס"ל אין בגידין בנ"ט אלא כי היכי דחשיב אוכל לענין גיד הנשה הכי נמי לענין טומאה ולענין קדשים אלא דלדעת הרמב"ם קשה סוגיא דלקמן (דף ק ע"ב) שמקשה קסבר ר"י אין בגידין בנ"ט וכו' ומאי קושיא דלמא סבר אין בגידין בנ"ט ולכך חיילי תרווייהו בהדי הדדי שכל זמן שאין איסור גיד חל גם איסור טמאה אי אפשר לחול שהרי הוא עץ וע"י שחל איסור גיד מחשב אוכל גם לענין טמאה ולכן נלע"ד דזה לא מקרי בת אחת כיון שאי אפשר לאיסור טמאה לחול עד שיחול גיד שהרי אי לאו דחל גיד אין כאן איסור טמאה שהרי עץ בעלמא הוא שוב מקרי גיד קדים וע"ד שכתבו התוס' לקמן (דף קא ע"א) בד"ה ואיסור כולל לית וכו' דשבת דקביע מחשיב קדים ליוה"כ ואפי' למסקנא דגמרא שם דסוף סוף תרווייהו בהדדי אתיא היינו יוה"כ שכבר נתקדש החדש מר"ה ואין יוה"כ צריך לשבת כלל אבל כאן שאיסור טמאה צריך לאיסור גיד א"כ גיד קדים וטמאה נגד גיד אין כאן לא איסור מוסיף ולא איסור חמור וליכא למימר דהוה איסור כולל מתוך שחל טמאה אשאר אברים זה אינו דטמאה אשאר אברים כבר חל במעי אמן ועתה בלידתו שיחול גם על הגיד אין איסור טמאה חל על הגיד אבל בנבילה שבשעה שנתנבלה חל נבילה אשאר אברים ואגיד כאחד והוה כולל ומתוך שחשיב הגיד אוכל לענין ג"ה ה"נ לענין נבילה וכן טרפה ובקדשים בולדות קדשים דלא הוה כולל שכבר חל קדשים אשאר אברים קודם שנתקשרו הגידין מ"מ הוה איסור מוסיף שהרי ג"ה מותר בהנאה וקדשים אסירי בהנאה וק"ו בקדשים שהוקדשו אח"כ הוה שפיר כולל ושפיר כתב הרמב"ם שאוכל ג"ה של נבילה ושל עולה חייב שתים משום כולל. אלא דלפי זה ממילא סבר ר"י יש בגידין בנ"ט כמו שהוכיח הגמרא לקמן א"כ הדרא קושיא לדוכתא ונפלוג ר"י ברישא וגם קשה על הרמב"ם מנ"ל דהדר ביה הגמרא מסברא ראשונה דאמר אי אין בגידין בנ"ט מוקדשין ליכא. ונראה דרמב"ם הוכיח לעצמו דלמסקנא ודאי אמרינן דאף דאין בגידין בנ"ט מ"מ הואיל ורחמנא אחשביה לענין גיד הה"ד לשאר איסורים דאל"כ א"כ גם מתניתין דהכא לא מקיימא כי אם אי אמרינן יש בגידין בנ"ט דאל"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא ליה וא"כ קשיא למה נטר הגמרא לומר מתניתין דלא כהאי תנא לקמן (דף צט ע"ב) על משנה דירך שנתבשל הוה ליה למימר כן על משנה זו דריש פרקין אלא ודאי משנתינו קיימא שפיר גם אליבא דהלכתא דאין בגידין בנ"ט אפילו יש בו גם איסור מוקדשין כנ"ל:

ובזה נראה לע"ד לתרץ טעמו של הרמב"ם דפסק ג"ה מותר בהנאה ופסק אין בגידין בנ"ט והרי בפסחים (דף כב ע"א) אמרו דמאן דסבר אין בגידין בנ"ט סובר דגיד הנשה אסור בהנאה והרמב"ן הליץ בעד הרמב"ם דלרווחא דמלתא אמרו כן בפסחים אבל למסקנא ג"ה מותר בהנאה אף למ"ד אין בגידין בנ"ט ולאו הא בהא תליא עיין שם בכ"מ ובהרב המגיד פ"ח ממ"א הלכה י"ד. והנה אכתי אפי' יש מקום לסברא זו דלחומרא דמלתא אמרו כן אכתי קשה מנ"ל לרמב"ם הא דלמסקנא לאו הא בהא תליא ונראה דקשיא ליה לרמב"ם מדוע אחרו בגמרא לומר מתניתין דלא כהאי תנא על משנה דירך שנתבשל ולמה לא אמרו כן על משנה הקודמת דשולח אדם ירך לנכרי דגיד מותר בהנאה על זה יאמר מתניתין דלא כהאי תנא דסבר אין בגידין בנ"ט אלא ודאי דהך מתניתין דשולח ירך יכול להיות אפילו לתנא דסובר אין בגידין בנ"ט:

ומה שהקשיתי על מה דמשני דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן א"כ קשה ונפלוג ר"י ברישא ונימא ר"י אומר אינו נוהג במוקדשין ונראה משום דעד עתה לא זכינו לחילוק דמחלק אח"כ אימור דשמעת לר"י באיסור לאו באיסור כרת מי שמעת וכו' והוה ס"ד דאפילו נגד קדשים חל איסור גיד לר"י הואיל ואיסורו נוהג לבני נח וא"כ על גוף הדין דנוהג בקדשים לא פליג ר"י אלא שמחולק עם התנא על הטעם דלת"ק אין הטעם משום איסור שהרי איהו לית ליה לקמן גבי טמאה דגיד נאסר לבני נח. שהרי קאמר בסיני נאמר ועיקר טעמו שנוהג בקדשים משום שנוהג בשליל ועל זה קאמר דבר זה שנוהג בשליל מחלוקת ר' יוחנן ורבנן אבל בקדשים גם ר' יוחנן סבר דנוהג:

ובזה נלע"ד לתרץ דברי רש"י במסקנא דשמעתין כדמוקי במבכרת פירש רש"י הטעם משום ממ"נ אי נוהג בשליל איסור גיד קדים ואי אינו נוהג תרווייהו בהדדי קאתיא ולבסוף דמוקי לה בולדות קדשים גזר רש"י מאמר מוחלט דגיד קדים משום דנוהג בשליל ולא פירש ג"כ משום ממ"נ ונראה דבמבכרת הוצרך רש"י לומר דאף דאינו נוהג מ"מ הוה איסור בת אחת דאל"כ אלא הטעם רק משום דגיד קדים שנוהג בשליל א"כ דבר זה הוא מחלוקת ר"י ורבנן א"כ קשה ונפלוג ר"י ברישא ובזה ליכא למימר דר"י מודה משום דהוה גיד איסור חמור וכנ"ל דהרי כבר מסיק אימור דשמעת לר"י וכו' בקדשים דאיסור כרת מי שמעת ולכך הוכרח רש"י לפרש דאף ר"י מודה משום דעכ"פ הוה איסור בת אחת אבל כדמוקי בולדות לא הוכרח רש"י לזה ופירש הטעם משום דגיד קדים דנוהג בשליל וסובר רש"י כסברת הרשב"א דגם סוגיא דהכא היא אפילו לר' אושעיא דר"י פליג רק בנשחטה אמו אלא דאעפ"כ כיון שיש לו היתר בשחיטת אם לא מקרי גיד קדים שהרי אפשר לשחוט האם ופקע איסור גיד וא"כ שפיר אי אינו נוהג בשליל שנשחטה אמו איסור קדשים קדים ושפיר מקשה לעיל והא מדקתני סיפא. אבל כאן במסקנא דמוקי בולדות קדשים שפיר יש לומר אפילו אם איסור בת אחת לא מהני מ"מ גיד נוהג דאיהו קדים ואין להקשות ונפלוג ר"י ברישא יש לומר דמיירי בקדשים בזמן הזה שאין להם היתר בשחיטה וא"כ אף איסור גיד אין לו היתר אפילו לר' יוחנן וא"כ לא שמענו כלל מרישא שנוהג בשליל שנשחטה והוצרך למתני סיפא ונוהג בשליל וכל זה בקדשים אבל במבכרת הולד הוא בכור כשנולד אבל האם היא חולין גמורין וא"כ אפילו בזמן הזה דאינו נוהג בשליל שנשחטה האם לא מקרי גיד קדים שהרי אפשר לו אף בזמן הזה לשחוט האם ולהתיר העובר ולכך הוכרח רש"י לפרש שאפילו אינו נוהג בשליל אכתי איסור בת אחת הוא. ואין להקשות א"כ גם לעיל בריש שמעתין מאי מקשה ומי מצית מוקמית בשליל והא מדקתני סיפא וכו' ודלמא רישא איכא לאוקמי בקדשים בזמן הזה ולא מוכח מרישא כלל דנוהג בשליל והוכרח למתני סיפא. דא"כ יוקשה באמת למה סידר תנא דמתניתין מתחלה בבא דבפני הבית ואח"כ בבא דנוהג במוקדשין לתני מתחלה בחולין ובמוקדשין בפני הבית ושלא בפני הבית ואז קאי בפני הבית אמוקדשין וממילא יהיה מוכח דנוהג בשליל וסיפא למה לי ומשני ליה דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן וכו' אבל כאן שכבר תירץ לו לעיל דבר זה מחלוקת שוב ליכא קושיא לתני מתחלה בחולין ובקדשים ואח"כ בפני הבית דיש לומר דלא רצה לסתום ברישא דבר שהוא תלוי במחלוקת ולכך סידר קדשים בבבא אחרונה ומיירי בזמן הזה ואליבא דכ"ע ואח"כ תני בסיפא המחלוקת דר"י ורבנן ודוק. שם בגמרא אלא קסבר אין בגידין בנ"ט כו' הנה הרמב"ם בפרק ח' מהלכות מ"א הלכה ו' פסק דאם אכל גיד הנשה של נבילה או של עולה חייב שתים והקשה הרשב"א הביאו הכ"מ שם דהא הרמב"ם פוסק בסוף פרק ט"ו דאין בגידין בנ"ט ובגמרא דהכא מוכח דאם אמרינן אין בגידין בנ"ט אין איסור מוקדשין נוהג בו ועיין שם בכ"מ שהניח בצ"ע על הרמב"ם ויותר קשה לי על דברי הרמב"ם מגמרא דלקמן (דף קא ע"א) דקאמר טעמא דר"ש דפוטר בגיד הנשה של טמאה דפטור אף משום טמאה הואיל ואין בגידין בנותן טעם וכן פסק הרמב"ם עצמו בפרק זה הלכה ה' וז"ל האוכל גיד הנשה מבהמה וחיה טמאים פטור לפי שאינו נוהג בטמאה אלא בבהמה שכולה מותרת ואינו כאוכל משאר גופה שאין הגידים מכלל הבשר כמו שבארנו עכ"ל. הרי שהוא עצמו כתב שאין הגיד הוא מכלל גופה לענין אכילה וא"כ איך סותר דברי עצמו בשני הלכות הסמוכות זו לזו. ונראה לתרץ דהנה בספר שאגת אריה סימן צ"ו (דף פד ע"ב) מקשה על הגמרא דהכא איך מקשה הגמרא מוקדשין פשיטא איפכא ה"ל להקשות דלמה נוהג גיד הנשה במוקדשין אמאי לא אמרינן ליתי עשה דאכילת קדשים וידחה לא תעשה דגיד ע"ש. ובאמת לאו קושיא היא דאי אמרינן יש בגידין בנ"ט א"כ באמת יש לומר דעשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת דגיד הנשה רק מה דתני במתניתין ונוהג במוקדשין מיירי בזר שאכל גיד הנשה של קדשים או כהן שאכל גיד של עולה או של פסולי המוקדשין שחייב שתים כמו שכתב רש"י בד"ה יש בגידין בנ"ט דבזה ליכא עשה דאכילת קדשים כלל ואי אמרינן אבגבנ"ט א"כ ממילא ליכא עשה כלל בגידין ועצמות הואיל ואינו ראוי לאכילה רק משום גיד חייב הואיל ועץ הוא והתורה חייבה עליו וא"כ אין מקום לקושית השאגת אריה. אמנם על רש"י ותוס' יש להקשות שפירשו על תירוצי דגמרא איסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא והכי פירושו איסור גיד לבדו נוהג במוקדשין ולא איסור אחר עכ"ל ולכאורה לא צריכא לכך דפשוט יש לומר דתרוצי דהגמ' היא דמתניתין הא גופא אתי לאשמועינן דאין בגידין בנ"ט ולכך נוהג במוקדשין איסור גיד הואיל וליכא עשה באכילת קדשים בגיד דלית ביה טעם וא"כ היא גופא אתי מתניתין לאשמועינן דלא נימא אתי עשה דאכילת קדשים ודחי ל"ת דגיד הנשה:

ולפ"ז מתורץ נמי קושית התוס' בסוף ד"ה איסור גיד כו' דמקשים דהוי מצי למפרך אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא ליה עכ"ל ולפי הנ"ל אתי שפיר דגם זה היא רבותא דהואיל ואין בגידין בנ"ט לכך נוהג איסור גיד במוקדשין אבל אי הוה אמרינן יש בגידין בנ"ט לא הוי איסור גיד נוהג במוקדשין משום דעשה דאכילת בשר קודש היה דוחה איסור גיד וא"כ כך קאמר במתניתין ונוהג במוקדשין הואיל וליכא עשה דאכילת קדשים בגיד:

ועתה אקדים עוד הקדמה ליישב שיטת הרמב"ם דהנה קשה איך פליגי תנאים אי יש בגידין בנ"ט או לא הא איכא למיקם אטעמא דאם נותן לקפילא ארמאי לטעמו והוא נאמן במל"ת אי יש בו טעם או לא כדאמרינן לקמן (דף צז ע"א) ולכך נראה לי דבזה כ"ע מודים שיש בו טעם כל דהו רק שאין בטעמו ממש כמו שיש בטעם בשר רק דבזה פליגי דמאן דסובר אבגבנ"ט איננו סובר דאין בו טעם כלל אלא שטעמו אין טעם ממש ולכך פוטר בהאוכל גיד של טמאה לקמן דף קא ע"א) הואיל ואינו חשיב אכילה כשאין בו טעם ממש והוי כמו שלא כדרך אכילתן דפטור בכל התורה וגם אין טעמו אוסר בנותן טעם הואיל ואין בו ממש כל כך ליתן טעם בתבשיל ומאן דסובר יש בגידין בנ"ט סובר הואיל ויש בו טעם כל דהו א"כ חשיב אכילה ולכך חייב באוכל גיד הנשה של נבילה או של טמאה וגם אוסר בנ"ט בתבשיל. ואין להקשות הא עולא אמר לקמן (דף צב ע"ב) עץ הוא והתורה חייבה [הגהת נכד המחבר עיין תוס' פסחים (דף פג ע"ב) בד"ה א"א בשלמא בשר כו' שכתבו סברא כזאת בגידי צואר אף שיש בהם טעם אפ"ה אין טעמם כטעם בשר ע"ש:] עליו הרי משמע דאין בו טעם כלל ז"א דהא לעולא ע"כ יש מ"ד דסובר שאף בגיד עצמו יש טעם דהא פלוגתא דתנאי דפליגי אם יש בגידין בנ"ט פליגי בגיד עצמו הוא לעולא כמו שכתבו התוס' שם בד"ה עולא אמר ע"ש וא"כ עולא לא אמר מסברא דנפשי' דעץ הוא אלא עולא אמר כן לדחות דברי רב שאמר לא אסרה תורה אלא קנוקנות בלבד הואיל ורכין הן אבל לא הגיד עצמו הואיל והוא קשה ואין בו טעם כל כך כמו שיש בקנוקנות ע"ז קאמר ליה עולא דמנ"ל הא דאפילו עץ הוא התורה חייבה עליו ואפילו לא היה בו טעם כלל אבל באמת גם עולא מודה דיש בו טעם כל דהו אף למ"ד אין בגידין בנ"ט:

ולפ"ז שפיר פליגי הנך תנאי אי יש בגידין בנ"ט או לא [הגה"ה עיין בחדושי רשב"א מ"ש על הך פלוגתא דרב ועולא ע"ש ודוק:] ולא שייך לומר דלטעמא קפילא ארמאי דהואיל ולכ"ע יש בו טעם כלשהו רק דפליג אם זה הטעם חשיב טעם אכילה לחייב לענין שאר איסורים או לא ומעתה אני אומר דהרמב"ם סובר דאף דאמרינן אין בגידין בנ"ט ולא חשיב אכילה ממש לענין שאר איסורין היינו דוקא באיסורין שלא נהג בהן איסור גיד הנשה כגון בגיד הנשה של בהמה טמאה בזה אמרינן דלא חייב משום איסור טומאה הואיל ולא חשיב דרך אכילתו דאין בו טעם ממש ולכך פטור אף משום איסור טומאה אבל אם אוכל גיד הנשה של נבילה או טרפה או של עולה דאיסור גיד נוהג בהן בזה חייב שתים דליכא למימר דפטור משום איסור נבילה וטרפה או מוקדשין הואיל ולית בו טעם ממש לא חשיב אכילה דכיון שחשיב אכילה לענין איסור גיד דהא גם בגיד הנשה כתיב בלשון אכילה ע"כ לא יאכלו בני ישראל וגו' הרי שחשיב אכילה וחייב משום גיד חייב נמי משום נבילה או מוקדשין דהא חד אכילה היא ואיך שייך לחלק באכילה אחת לומר דלענין זה חשיב האי אכילה ולענין שאר איסורין לא חשיב אכילה. והשתא לפ"ז שפיר פסק הרמב"ם דאם אכל גיד הנשה של בהמה טמאה פטור אף משום טומאה כר"ש דהואיל ואין איסור גיד נוהג בטמאה כדאמרינן טעמא בגמרא דמי שגידו אסור ובשרו מותר יצאה זו שגם בשרה אסור וא"כ גם משום איסור טומאה פטור הואיל ואין בו טעם ממש לחשוב לאכילה דאין הגידין בכלל הבשר כמ"ש הרמב"ם בהלכה ה' אבל באוכל גיד הנשה של נבילה ושל טרפה ושל עולה כיון שאיסור גיד הנשה נוהג בהן אם כן על כרחך צריכין לחשוב האי לאכילה ממש הואיל וחייב משום איסור גיד א"כ גם לענין שאר איסורין שבו נמי חייב והשתא שפיר פוסק הרמב"ם גבי גיד הנשה של טמאה שפטור אף משום טומאה הואיל ואין בגידין בנ"ט ובגיד הנשה של נבילה וטרפה ושל עולה חייב שתים הואיל וחשיב אכילה לענין איסור גיד הנשה חשיב נמי אכילה לענין שאר איסורין כנ"ל. אמנם קושית הרשב"א עדיין קשה דהא מגמרא דהכא מוכח דאי אמרינן אין בגידין בנ"ט אינו חייב כלל משום מוקדשין ונ"ל דהרמב"ם באמת מפרש מה דקאמר הגמרא איסור גיד איכא מוקדשין ליכא היינו הואיל ואין איסור מוקדשין חל על איסור גיד והגמרא קאי אף אליבא דר"ש דלית ליה איסור כולל ומוסיף אבל לדידן דאית לן איסור חל על איסור באיסור כולל ומוסיף חייב אף משום מוקדשין ואף דאין בגידין בנ"ט מ"מ כיון דחשיב אכילה לענין גיד חשיב נמי אכילה לענין קדשים. ואין להקשות דלפ"ז למה מתרץ הגמ' קסבר אין בגידין בנ"ט אמאי לא מתרץ דסבר יש בגידין בנ"ט ואיסור גיד איכא אבל מוקדשין ליכא הואיל ואין איסור חל על איסור ז"א דאי אמרינן יש בגידין בנ"ט א"כ אין גיד נוהג במוקדשין הואיל ועשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת דגיד הנשה כמו שמקשה השאגת אריה ולכך קאמר דסבר אין בגידין בנ"ט וא"כ לא הוי הגיד מכלל הבשר וליכא מצות עשה דאכילת קדשים בגיד ולכך נשאר הלאו דגיד הנשה ולפ"ז מתורץ קושית התוס' בד"ה איסור גיד וא"ת ולימא דקסבר יש בגידין בנ"ט ואיסור מוקדשין לא חייל אאיסור גיד הואיל ולית ליה אחע"א אף באיסור חמור עכ"ל. ולפי הנ"ל אתי שפיר דאי הוי מתרץ דקסבר יש בגידין בנ"ט א"כ לא הוי איסור גיד כלל בקדשים הנאכלין דעשה דאכילת קודש הוי דוחה הל"ת של גיד הנשה והוי צריכין לאוקמי מתניתין בקדשים שאינן נאכלין או בזר שאכל קודש דליכא מצות עשה וזה הוא דוחק דחדא דמתניתין מיירי בכל הקדשים אף בנאכלין ועוד דה"ל למיתני אין מוקדשין נוהג בגיד כקושית התוספות ולכך מתרץ הגמרא דקסבר אין בגידין בנ"ט וא"כ הרבותא דאף בקדשים הנאכלין נוהג איסור גיד ולא אמרינן דעשה דאכילת קדש דוחה ל"ת דגיד דהואיל ואין בגידין בנ"ט וליכא עשה כלל וא"כ בקדשים הנאכלין המתניתין אתי לאשמועינן הרבותא דגיד נוהג בהן ובקדשים שאינן נאכלין הוא הרבותא דאיסור גיד לחוד נוהג ולא איסור אחר דהואיל ואאחע"א אף בכולל ומוסיף ומתניתין אתיא כר"ש כנ"ל וכל זה לר"ש אבל לדידן דא"ל אתע"א באיסור מוסיף א"כ חייב שתים בגיד הנשה של עולה ואף דאין בגידין בנ"ט דמיגו דהוי אכילה לענין גיד הוי נמי אכילה לענין איסור קודש כנ"ל וצדקו דברי הרמב"ם ודוק:

ואין להקשות לפ"ז איך מתרץ הגמרא הכא בולדות קדשים כו' הא לפי תירוץ זה קיימינן דיש בגידין בנ"ט כמו שהוכיח מירך שנתבשל בה גיד הנשה ואכתי קשה ליתי עשה דאכילת קדשים וידחה ל"ת דגיד הנשה די"ל דהגמרא מתרץ בולדות קדשים היינו אחר שנולדה וצריך להן שבעת ימים להרצאה כדכתיב שבעת ימים תהיה תחת אמו ובתוך אלה ז' ימים אינו ראוי להקרבה ולא לאכילה ולית בהו מצות עשה דאכילת קדשים ואין להקשות אמאי לא מתרץ הגמ' סתם בקדשים שאינן נאכלין ז"א דסתם קדשים שאינן נאכלין הם עולה ועולה הוא זכר ולית ביה ולדות ולא שייך לומר במעי אמן הם קדושים ואיסור גיד קדים וה"ל למיתני אין מוקדשין נוהג בגיד ולכך מתרץ בולדות קדשים היינו בתוך ז' ימים ללידתו ודוק: