אל תטוש תורת אמך. מנהג מקומך שאתה מבבל ושם נוהגין בו איסורא דהא איפליגו בה רב אמי ורב אסי: הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין. משנולד: שריין. בלא קליפת הקרום דאכתי לא נפיש דמיה ליבלע באיבריו גדיא לאו דווקא: אזרען. יש בהן זרע אסורין דבידוע שיש דם: אומצא ביעי ומזרקי. לקמיה מפרש פלוגתייהו: בכל התורה כולה. רב אחא ורבינא חד אמר הכי וחד אמר הכי בכולהו ההוא דמיקל רבינא וההוא דלחומרא רב אחא: דאסמיק. שנקוטרא''ו: חתכה. חתיכות הרבה: תלייה בשפודא. בתוך התנור לצלות בלא חתכה ומלחה אלא כדי מליחת צלי דבר מועט: דאיב דמא. הואיל ותלוי שפיר דמי: שייבי. שואבים את הדם: מצמת צמית. אישטריינ''ט צומתין הבשר ואינו מוציא את דמו והוא נצלה בתוכו ואסור: מיזרקי. חוטי הצואר ורידין: רישא בכיבשא. הראש כשרוצין להסיר שערו נותנין עליו מים ומטמינין אותו ברמץ: כבשא. הטמנה: אותביה אבית השחיטה. שבית השחיטה מלמטה: דייב דמא. דרך החתך ושפיר דמי: אצדדים. על לחייו: מיקפא קפי. דמא בתוכו ואסור: קפי. כמו (איוב י) וכגבינה תקפיאני: אותביה אנחיריה. נקבי החוטם למטה: דץ ביה. בנקב החוטם מידי שלא יסתם: פנימי. גיד הארוך והוא בצד פנימי של ירך: חיצון. גיד הקצר שבסוף השופי לרחבו והוא צד חיצון של ירך: והתניא פנימי. קרי מובלע בבשר: אקלודי מיקליד. אותו גיד הארוך חוזר ונכנס בבשר והתם קרי ליה סמוך לבשר: אקלודי. לשון מפתח הנכנס בפותחת: והתניא. דחיצון קרי סמוך לעצם דמשמע גלוי הוא ואינו מובלע בבשר: אמר רב יהודה היכא דפרעי טבחי. הוי גלויה במקום חתך הירך כשנחתכת ונפרשת מן האליה הוי ראש אותו גיד מחובר לבוקא של קוליא כך שמעתי: טבח שנמצא אחריו חלב. דרך הטבח לנקר הבשר: להלקותו. בכזית: לעברו. בכשעורה: אכשור דרי. דמדקאמר חזרו לומר מכלל דמעיקרא הוה קי''ל כרבי מאיר דאמר אין נאמנים וחזרו לומר נאמנים וכי אכשור דרי בתמיה: כרבי מאיר. דבעי חטיטה וטריחא להו מילתא לא מהימני וצריך לבדוק אחריהם: מעיקרא סברי לה כרבי יהודה. ולפיכך אמרו חכמים דנאמנין ולבסוף סברי דבעי חטיטה ואמרו אין נאמנים: וכמה דהוו דכירי לדר' יהודה. וגרירי בתריה אמרו אין נאמנין משום דסבירא לן כר' מאיר ובזמן הזה דאנשיוה לדרבי יהודה והוחזק המנהג כרבי מאיר אמרו נאמנין: הכי קאמר. רבי מאיר: אין נאמנים לא עליו ולא על החלב. מפני שטורח הוא להם וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב: מתני' שולח אדם ירך לעובד כוכבים כו'. ואין חוששין שמא יחזור וימכרנה לישראל ויאכלנה בגידה דכיון דשלימה היא מקומו של גיד הנשה היה ניכר אם נחטט הימנה והלוקח מבין שלא ניטל ונוטלו ובגמרא פריך היכי זבני ישראל בשר מעובד כוכבים: גמ' ירך. שלמה משמע: חתוכה לא. אלא אם כן ניטל גידה דכיון דחתוכה היא סבר הלוקחה מן העובד כוכבים שניטל גידה ואוכלה בגידה: במקום שאין מכריזין. שכל הטבחים של אותו מקום ישראלים הם וכשבאה טרפה לידם אין מכריזין לומר נפלה טרפה באיטליז למכור לעובד כוכבים ובאותו מקום אין לוקחין בשר מן העובד כוכבים דשמא מכרו לו הטבחים טריפה ואין אנו יודעים אם באת היום טרפה לידם:

מדלא קא בריין הני אבר מן החי נינהו. מן התורה לא הוי אבר מן החי כיון שמחוברים הם מעט הם ניתרין בשחיטה כאברים המדולדלים ואין בהם אלא מצות פרוש בלבד כדאמר בפרק בהמה המקשה (לעיל דף עד.): משום אל תטוש. סבר כרב אשי דאמר בפ''ק (לעיל דף יח:) דהיכא דדעתיה לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם א''נ ככ''ע ואת לא תיכול במקומו קאמר: רישא בכיבשא. יש שנותנים תרנגולת במים אחר שחיטה וטומנין אותה ברמץ להסיר הנוצה אע''ג דברישא בכיבשא לא שרי אלא היכא דאותביה אנחיריה היינו משום דיש בראש עצמות הרבה ודברים המעכבים את הדם מלצאת אבל בתרנגולת האש מישאב שאיב דמא ובה''ג כתוב האי מאן דמטוי רישא צריך לאתנוחי לבית השחיטה מתתאי כי היכי דנידוב דמא ואי אישתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור באכילה ורישא גופה שרי משמע דלא אסור אלא משום קרום של מוח שיש בו דם ולכך גם המוח אסור שמתבשל בדם הקרום אבל תרנגולת דליכא למימר הכי שריא ונראה דגם חוטין שבלחי אסורין אם לא חתכן מתחלה שגם הם אסורין משום דם כדאמר לקמן (דף קלג.): שני גידים הם. כאן פי' בקונטרס דקרי ליה פנימי משום דמובלע הרבה עד סמוך לעצם וחיצון משום דסמוך לבשר ואינו מובלע כל כך ובריש פירקין פירש בענין אחר: נאמנין עליו ועל החלב. בסתם חלב איירי דחלבו של גיד שרי ר' יהודה לגמרי ולא שייך למימר ביה נאמנות כדפירשתי ועוד דאי בחלב דגיד איירי הוה ליה לאקשויי ממתני' לשמואל דשרי לדברי הכל והכא אסר לד''ה ולשנויי דמותר דקאמר שמואל מן התורה קאמר כדמשני לעיל אברייתא ועוד דהול''ל עליו ועל חלבו אי אחלבו דגיד קאי אלא בסתם חלב איירי ופליגי דרבי מאיר סבר דאין נאמנין בגיד הנשה דצריך חטיטה ואיכא טירחא ובחלב נמי אע''ג דליכא טירחא כולי האי כמו בגיד החמירו עליה שלא להאמינו כיון דחמיר איסוריה ואיכא ביה נמי טירחא לכך אין נאמנין ולרבי יהודה נאמנין בגיד משום דלא בעי אלא גמימה ובחלב נמי אע''ג דאיכא ביה טירחא טפי מבגיד לרבי יהודה מכל מקום לית ביה טירחא כמו בגיד לרבי מאיר: חזרו לומר נאמנין. אגיד קאי ולא אחלב: חלב מאן דכר שמיה. לעיל (דף פט:) דקאמר רבי יהודה אינו נוהג בשליל וחלבו מותר לא פריך הכי משום דחלבו מותר מילתא באפי נפשיה היא כדמפרש שמואל (לעיל צב:) אבל הכא חדא מילתא היא ונאמנין עליו ועל החלב דנאמנין קאי אתרוייהו ומשמע דבתרוייהו קאתי לפלוגי עליה דרבי מאיר:

ואידך האי דלא קא מסרחן. כלומר האי דאסר סבר האי דלא קא מסרחן כו':

ואידך האי דלא קא בריין:

משום אל תטוש תורת אמך. כלומר צווי חכמים דהא חזינן דמחלוקת חכמים היא דחד אסר:

שריין בלא קליפה. משום דמא:

אומצא ביעי ומזרקי כו' אומצא דאסמיק. שמכין את הבהמה בחייה ונצרר הדם באותו מקום:

מישב שייבי ליה. כלומר הגחלים שואבים הדם ממנו:

וכן ביעי. ביצים של בהמה דאית בהו שורייקי סומקי:

וכן מזרקי גידים גדולים שבצואר שהן מלאין דם:

רישא בכיבשא. כלומר כשרוצין לגרד שער מראש של בהמה טומנין אותו ברמץ שיהא השער רך לגרד וכשטומנין אותו אותביה אבית השחיטה וכו' ואיכא דאמר כשצולין אותו בתנור שלם אותביה אבית השחיטה וכו':

מקוה קוו ואסיר. כלומר הדם קווי במקום אחד ואין יוצא חוץ ואסיר:

אי דץ ביה מידי. כלומר שלא יסתם הנקב:

היכא דפרעי טבחי. כלומר מקום שמתחילין השופי לחתוך כשמנקרין אותו:

אמר רב כהנא אקלודי מיקלד. כלומר קנוקנות הן שמפצלין סמוך לבשר:

כאן לעברו. כלומר מן הטבחות עד שימצא כזית:

כשעורה במקום אחד. כלומר אפי' כשעורה במקום אחד מלקין אותו כזית אפי' בשלש מקומות:

אכשור דרי. מעיקרא סברוה כר"מ דמחמיר דאמר צריך שיטול את כולו ולפיכך אין נאמנין דמחמרין [בהו] ולבסוף סברוה כר' יהודה דאמר דיקיים בו מצות [נטילה] וא"צ לחטט אחריו ולפיכך מקילינן בהו ונאמנין:

מעיקרא סברוה כר' יהודה. כלומר מעיקרא נאמנין דסבירא לן כר' יהודה דמיקל לפיכך מהימנינן להו ולבסוף סברוה כר"מ דמחמיר כמה הוו דכירי ליה לדר' יהודה דמיקל לא הוו מהימני דמקילי אינשי בגיד הנשה והשתא דאנשיוה לר' יהודה מחמירי אינשי כר"מ ומהימני:

מפני שמקומו ניכר כו':

^א)דברי רבינו בזה משוללי הבנה דהיכן מצינו חילוק בדין זה בין מעיקרא ובין לבסוף ואולי דגירסא אחרת היה לו לרבינו בכאן. מעיקרא סברינן. כלומר דלא חיישינן שמא מזבין ליה לישראל במקומו דגיד הנשה ניכר ולבסוף סברינן דכיון דמקומו ניכר מיחזי כגונב דעתו של עובד כוכבים דגיד עץ בעלמא הוא:

אילימא במקום שאין מכריזין כו'. כלומר שאין רגילין באותו מקום להכריז כשיש טרפה לישראל נפל בישרא לבני חילא כדחזינן לקמן אפי' חתוכה נמי דאין ניכר גיד הנשה בירך לישדר ליה דבמקום שאין רגילין להכריז אין קונין בשר על הכל מעובד כוכבים. אלא במקום שמכריזין כלומר במקום שרגילין להכריז כשיש טרפה לישראל:

פי' אומצא דאסמיק. חתיכה שהאדימה שנצרר בה דם מחמת המכה ואותו דם מובלע ואינו יוצא אלא ע"י חיתוך ומליחה דומיא דחוטי שהדם כנוס בהן. וכן פי' רוב המפרשים.
אבל בה"ג מצאתי אומצא מטמשיה בחלא ואסוקי מחליה לאלתר שרי ושהוייה עד דסמק הוא וחליי' אסור דכיון דסמק פריש ליה דם לאבראי מאי תקנתיה תלייה בשפודא שרי מידב דייב חתכיה ומלחיה אפי' לקדר' ש"ד אותב' אגומרי פליגי ביה וכו'.
ותמוה הוא אם חלטו בחלא ואסמיק למה לא נאסר לעולם דקאמרת דפריש ליה דם לאיבראי ובלעו איהו ואפשר שאין החומץ מבשל בו דם לעולם והאי דאסמיק משום דלא פלט כל דמיה ולא אצמית לגמרי בגויה אלא נצרר הדם ולא יצא כולו לחוץ וכיון שנצרר הדם אין יוצא במליחה לחודה ומיהו בחיתוך ומליחה שרי שלא נתבשל בו דמו מבחוץ ולא בשחלטו בחומץ רותח אלא בחומץ צונן שרה אותו ואע"פ שאמרו כבוש הרי הוא כמבושל בכבוש שכבשו בתבלין וחומץ הוא ואינו מקבל על הלב.

אצדדין מקפא קפי. כתוב שם בהלכות האי מאן דמטוי רישא צריך לאתנוחי בית השחיטה מלתחת כי היכי דנידוב דמא והיכי דאישתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור באכילה רישא גופיה שרי. ומשמע דה"מ בצלי אבל לקדרה אי לא אפיק קרומי' אוסר בששים דאי אפשר דלא פליט אע"ג דמנח בכיסתיה וצריך לשעורי בס' בכולי מוחא.

אמר מר בר רב אשי הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין שרו בלא קליפה מכאן ואילך אי אזרען אסורין ואי לא אזרען שריין מנא ידעינן אית בהו שורייקי סומקי אסירן לית בהו שורייקי סומקי שריין. כלומר כל זמן שיש בהן חוטין אדומין מן הידוע שהזריעו ואסורין בלא קליפה ומשום דם, וכדאמר לעיל דביעי ודמזריקי משום דמא, ונראה דדוקא לבתר תלתין יומין היא דאסירן בלא קליפה כי אית בהו שורייקי סומקי אבל בגו תלתין אף על גב דאית בהו שורייקי סומקי [שריין] דלאו דם הוא אלא תולדות החוטים וליחתן שהיא אדומה, דאי לא תימא הכי ליכא הפרש בין קודם שלשים לאחר שלשים, דאי איכא שורייקי סומקי כאן וכאן אסורין בלא קליפה ואי ליכא שורייקי כאן וכאן אין צריכין קליפה, אלא ודאי נראה כמו שאמרנו, וכן נראה לי.
והילכתא מישב שייבא ליה וכו' וכן ביעי וכן מזריקי, ואם תאמר ואפילו למאן דאמר מצמת צמתא ליה אמאי אסור, והא דם האיברים [הוא] ודם האיברים דלא פריש שרי, כדאמרינן לקמן (חולין קיא, א) בכבדא דחלטי ליה בחלב ובשרא דלא אסמיק דאמר בכיצד צולין (פסחים עד, ב) הוא וחלייה שרי וכדמשמע מכל הני דאמרינן לעיל, יש לומר שאני הכא דדם כנוס בתוך החוטין הוא וכמו שהוא בעין דמי וכדכתבינן נמי לעיל.

מזריקי. פירש ר"ח ז"ל מקום בית השחיטה, ובהכשר הבשר לבעל העטור זצ"ל ורידין, וכתב ודוקא שלא נקבן בשעת שחיטה, אבל נקבן הרי הכן כבשר, וקשיא ליה כיון דקיימא לן כר' יהודה דאמר בשעת שחיטה [דהיינו] חם ונפקי [ו]שלא בשעת שחיטה קריר ולא נפיק כדאיתא בריש השוחט (חולין כח, ב) הכא מאי מהניא להו חתיכתן, ותירץ (ו)[ד]הני מילי נקב אבל חתוך מהני, ולא מסתברא כלל דמאי שנא נקב מאי שנא חתך, דהא עיקר טעמא ליתיה בנקב או בחתך, אלא כדי שימצא הדם מקום פתוח לזוב דרך שם בשעה שיתחמם ויזוב על ידי כח האש, וכיון שכן מה לי נקב מה לי חתך, דהא גבי רישא אמרינן אי דץ ביה מידי דמעב(ד)[ר] ליה שרי ואף על גב דלית ביה אלא נקב בעלמא, אלא דעיקר קושיתו אינה דהא דאמרינן התם שלא בשעת שחיטה קריר דם החוטין ודם הורידין (ו)[ד]לא נפיק מההיא שעתא מנפשיה דרך נקיבת הורידין, והוא הדין אילו חתך את הורידין כולן לשנים לא נפיק דם כיון דקריר אלא עומד במקומו ונקרש, וכיון דנקרש במקומו אפילו חותך את הורידין לא נפקא בהו דם החוטין ואפילו על ידי צלייה אלא מתבשל בתוכן ואסור, דדם שפירש וחזר למקומו הוא, אי נמי דדם כנוס אסור ואף על גב דלא פריש, אבל הכא דמהני חתיכתן היינו דורידין בעצמן שעל ידי חתוכן דמן יוצא דרך שם והוא הדין לכל (שער) [שאר] החוטין אם חתך כל אחד ואחד דמהני להו ונפיק דמייהו דרך חתוכייהו כדאמר רב חסדא, אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך.
אלא אי קשיא לי הא קשיא לי מדקאמר הכא חתכינהו ומלחינהו אפיו לקדרה שפיר דמי, אלמא בורידין עצמן שלא נחתכו כלל איירינן, ובכי הא הוא דאמר רב אחא דאפילו היכא דאותבינהו אגומרי נורא מישב שייבא ליה ושרי, ואפילו רבינא לא אסר אלא היכא דאותבינהו אגומרי, אבל כי תליא בשפודא משרא שרי ליה ואמאי, והא קיימא לן כרבי יהודה דאמר אפילו לצלי אסירי אלא אם כן חתכן תחלה וכדאמר (שם) רב חסדא לא לכל אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת, וקיימא לכן נמי כרב חסדא וכדאסיקנא התם בריש השוחט, ושמא נאמר דשאני התם כשהחוטין בתוך הבשר אין רוב דם שבתוכן יכול לזוב ולצאת מהן שדפני הבשר מעכבין אלא אם כן חתכן כדי שיצא ויזוב הדם דרך החתך, אבל בורידין או חוטין גופן שפניה ע"פ האש כח האש שולט בהן היטב ושואב הדם יפה יפה כנ"ל וכמש"ל.

רישא בכבשא תלייה בבית השחיטה לתחת מידב דאב דמא אצדדין מקוי קוי דמא ואסירי אנחירי אי דץ ביה מידי דמיעב(ד)[ר] ליה שרי ואי לא אסירי. ופסק רבינו אלפסי ז"ל (ד)[כ]הא לישנא קמא דאפילו אותביה אנחירי בעיא מידי דמעב(ד)[ר] ליה, ואי לא איסיר, דכל תרי לישנא בדאורייתא הלך אחר המחמיר, והלכך בין אנחירי בין אצדדין בעינן מידי דמעבר ליה כי היכי דלידוב דמא מהתם. ואם תאמר והלא מחותך (היא) [הוא] הראש מן הצואר וכדאמרינן תלייה ובית השחיטה לתחת מידב דאיב דמא, אם כן למה הוא צריך לחתך ולנקב אחר אטו מזריקי למאן דאמר מצמת צמתא ליה, אי מחתך חתיך להו ושדי ליה אצדדין בנורא מי לא שרי, ונראה לי דשאני רישא דכיון דקאי אצדדין וליכא חתך ונקב סמוך למוח במקום שהוא שוכב עליו על האש אין הדם יוצא לחוץ אלא מתמצה ויורד לגומא של מוח, אבל במזריקי שאין שם גומא שיתמצה בתוכה זב ושותת דרך הראשים שנחתכו, ובה"ג [כ'] מאן דמטוי רישא מנח בית השחיטה תתאי, והיכא דאתשנ[י] והפכיה מוקרה הוא דאסור, אבל כוליה רישא משרא שרי באכילה, משמע דליכא אסורא כי אם משום קרום המוח שהוא מלא דם, וכדאמרינן ה' קרמי הוו תרי משום דמא דביעי ודמוקרי משום דמא והדם מתבשל בתוך המוח שאינו יכול לצאת, מפני שהוא מלא עצמות, והעצמות סותמין בפני הדם, אבל שאר הבשר שבראש אינו נאסר, שהרי אין הדם יוצא מעצם המוח ולחוץ ואם יוצא ממנו קצתו אין בכך כלום דכבולעו כך פולטו. ומיהו ודאי משמע דדוקא לצלי וכדאמרן, אבל בקדרה אסור דא"א דלא נפיק קצת דם ממנו ומתמצה לתוך הקדרה ולא ידעינן כמה נפיק מיניה, והילכך אסור ואפילו מלחיה נמי כמה דלא חתיך ליה לקרמא אסור, והרב בעל העיטור ז"ל שכתב דמסתברא דהכא בלא מליחה קאמר, לא מסתברא כלל דמלח שעל הראש, היאך הוא מוציא דם שבתוך המוח, שאפילו כח האש אינו מפליטו בלא חתך, ויהיה גדול כח המלח מכח האש, ואפילו בחתיכת בשר בלא עצמות לא מהני מליחת צד זה לצד זה, וכדאיתא במנחות פרק הקומץ (מנחות כא, א) ומייתינן לה לעיל, והיאך תהני ליה לראש מליחת הפנים החיצונית להוציא מידי דם שבתוך המוח ובקרומות המוקפין עצמות, אלא ודאי אפילו במליחה מיירי ולקדרה אסור ואוסר עד שיחתוך וימלח יפה יפה.
ולפי דברי הרב בעל ההלכות זצ"ל צריך לדקדק בעוף שצלאו כולו כאחד ולא שחט את הורידין דאסור לר' יהודה אם לא נאסר את העוף כי אם החוטין, ואם מחטט אחר החוטין אפילו לאחר שנצלה די בכך ומותר, כענין רישא בכבשא, כי הדם הנשאר בחוטין הרי הוא זורק את החוטין ומחטטן, ומה שפלטו ובלע הבשר הא אמרינן כבולעו כך פולטו, וכענין שאמרו במוליאתא, או נאמר דאפילו כל העוף אסור דמכל מקום כיון שהחוטין אסורין ועדיין מלאים דם כשמסיר אותו מן האש הוה ליה חם בתוך חם ולכולי עלמא אסור, דבולע זה מזה ואין בו כח להפליט לחוץ, ואינו דומה למוליאתא (פסחים עד, ב) דאפשר לומר דמוליאתא שאמרו דוקא בנתבשל בשר (המלוחים) [המילואים] יפה באומד שלא נשאר בו דם לפלוט ולאסור בשר החיצון הא לאו הכי מיסר אסירי דחם לתוך חם הוא, אבל כאן (ד)לעולם החוטין אסורין ואוסרין בשעת סלוקן מעל האש, ואינו דומה לרישא בכבשא שכתב בהלכות דאינו נאסר אלא המוח לבד, ואף על גב דהוי חם לתוך חם נמי בשעת סלוקו מן האש, דשאני התם דעצמות מבדילין בין מוח לבשר, דנהי דעל ידי האש פולט קצת מפני שיש נקבים דקים בעצם המוח, אבל אינו יכול לפלוט כלום אחר שנסתלק מן האש, שהעצם מבדילו, אבל החוטין בשר בעלמא הוא ואינן מבדילין ולא מונעין מלבלוע זה מזה, ואף על פי שאמרו דקרום מבדיל ומונע וכדאמרינן לקמן (חולין צז, א) כוליא בחלבה הויא, כלומר והקרום הבדיל בפני החלב ולא הניח הכוליא לבלוע ממנו, קרום שאני שאינו רך וחלול, אבל בשר חלול ורך ואינו מונע ומבדיל, ועוד החוטין בשר בעלמא הן, ומכל מקום נראה שאין אסור בו מן הדין אלא החוטין לבד שהחוט מבדיל הוא, ואפילו תמצא לומר שאינו מבדיל, מכל מקום דם אינו מפעפע וכדאמר לקמן (חולין קיא, א) דם משריק שריק, ולא עדיף משמנו של גיד דאמר שמואל לקמן (חולין צז, ב) אבל בצלי קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, כלומר ומניח סמוך לגיד כדי קליפה או כדי נטילת מקום, והכי נמי לא שנא, אלא שאפשר שיש חוטין רבים בתוך הבשר שאינן ניכרין ולא נודע מקומם לחטט אחריהם ומשום כך יש לאסור הכל כנ"ל.
וכ' הרב בעה"ת זצ"ל ויש מקומות כשרוצין להסיר הנוצה שנותנין אותם על הרמץ, ושפיר דמי, דליכא עצמות שיעכבו הדם לצאת כמו בראש הבהמה, וראש התרנגול אינו משים על הרמץ אלא חותכו ומולחו, ואפילו נותנו על הרמץ אינו אסור רק הראש, וכתוב בהכשר הבשר ואנן דלא מותבינן רישא בכבשא ומחרכינן ליה בעי לאזדהורי לאותובי בית השחיטה תתאי, כי היכי דלידוב דמא. וכן תרנגולת מחרכין אותה ובית השחיטה למטה, ואף על פי שהלב והכבד מבפנים אין לחוש שאין מניחין אותן כל כך [להתחמם], נראה לדעת הרב בעל העטור ז"ל שאם מניחין אותן על האש עד שיוכל הלב להתחמם מבפנים ולזוב שהוא אסור, שלא כדברי בעל התרומות זצ"ל שאמר דכיון דליכא עצמות שיעכבו הדם מלצאת שפיר דמי, ולכאורה הוה מסתברא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל דאי לקדרה בעי ליה אסור דדם שפירש ממקומו על ידי האש ונבלע במקום אחר אינו יוצא ממקום שנבלע בכח המלח אלא בכח האש, דכל שבליעתו על ידי האש פליטתו על ידי האש כדאמרינן (שם עד, א) כבולעו כך פולטו מכלי ראשון בראשון מכלי שני בשני על ידי האש ממש כגון השפודין על ידי האש ממש בליבון ומן הצונן דיין ע"י הצונן בהעראה דעל ידי מלח כדם על ידי מלח והילכך אי לקדרה לא מתכשר, דהא מלח לא מכשר ליה מידי דמו, אבל לצלי הניחו על האש הרבה אין בכך כלום, שהרי הדם שפלט ממקום זה ונבלע בזה על ידי האש, כמו כן יצא משם על ידי האש, אלא שאם הוציא בני מעיו תחילה שהדם מתמצה מבני המעים בתוך הגוף אז נראה שהוא אסור, לפי שהוא בעין על דפני העוף ודם שהוא בעין אינו נבלע ונפלט אלא מתבשל ונקרש על גביו והילכך אסור, אבל כל זמן שלא הוציא בני מעיו אין דם מתמצה לגופו ושרי לצלי, אבל לקדרה מסתברא דלא, אלא אם כן נזהר יפה שלא יניחנו כל כך שיוכל דם הלב והכבד לפלוט וליבלע בתוך העוף, וכן הללו שמשימים רגלי הבהמה על האש להסיר שערה ולהסיר הטלפים התיר בספר התרומות מן הטעם שכתבנו דאפילו בראש ליכא איסורא אלא משום קרום של מוח, אבל דם שבשאר המקומות מישאב שאיבי דמא, וכן ברגלי הבהמה גומרי מישאב שאיבי דמא. ויש מחמירין ומולחין ברגלים ושוהין כדי מליחה ומדיחין אותן לפני נתינתן על האור להסיר השער והטלפים ואחר כך חוזרין ומולחין אותן כהוגן, משום שמליחה ראשונה היתה כנגד הטלפים ועל השער ולא נכנס בבשר רק מיעוט (ואינו צריך לתת כלום ולעשות כתחילה), ואיני מבין מה יצאנו ידי חובה אף בחומרא זו, וכי מלח שעל הטלפים מפליט דם שתחת הטלפים, ואפילו חתך הרגלים ומניחן על גבי האור וחותכן לתחת אכתי לא ניחא, דדם שפירש ממקום למקום על ידי האש היאך יצא על ידי המלח כמו שכתבנו, ושמא יוצא אף הוא על ידי המלח שמנהגן של ישראל תורה היא, והילכך כשמניח חתוכן למטה שפיר דמי, ואילו היו מסירין הטלפים בכלי תחילה ואחר כך מולח ומשהה שיעור מליחה ואחר כך (חותך) [חורך] ומשיר השער אז נראה יותר נכון ולצאת ידי כל ספק, מיהו אלו שמחריכין התרנגולת על האור שמעתי משום רבינו הרב ז"ל שצריך להדיח תחילה יפה יפה בית השחיטה כדי שלא ישאר שם הדם והוא עומד על גבו בעין ומתבשל שם ואוסר, ובתשובת הגאונים ז"ל אלו שמולגין גדאים וטלאים בעורותיהן ברותחין בכלי ראשון אסור, משום דכלי ראשון מבשל ויש בו איסור חלב ודם, והא דאמרינן לקמן בפרק הזרוע והלחיים (חולין קלד, ב) מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזורע לא תיקשי לן דדילמא בשניקר חלב וגידין ומלח משום דם אי נמי בכלי שני שאינו מבשל.
ומיהו איכא מאן דאמר דאפילו בכלי שני צריך שיתן הרותחין תחילה בכלי שני ואחר כך נותן לתוכו העוף, אבל להשליך הקילוח ראשון על העוף אסור דקלוח מכלי ראשון כלי ראשון הוא. הרב בעל העיטור ז"ל כתב דליתא מדתנן בשבת (מב, א) האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי, שמע מינה דאינו אסור אלא לתוך הקדרה, דאם איתא נפלוג בקערה גופא בין שנתן המים תחילה ובין שנתן התבלין לתוך הקערה תחילה, אלא לאו שמע מינה משיצא קלוח מכלי ראשון כלי שני הוא, ור"ת ז"ל אית ליה כסברא הראשונה והביא ראיה מן הירושלמי בפרק כירה (ה"ה) ובפ"ק דמעשרות (ה"ד) מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהם מלמעלה וכו' וכדאיתא התם, ובסוף עבודה זרה (עו, א) הארכתי לכתוב ראיותיו, ומה שהקשו עליו (ש"נ) [ש"ל] (דפרק) [ובפרק] כירה מבואר בארוכה.

גופא אמר רב יהודה אמר שמואל שני גידין הן פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו. כלומר שזהו גיד שאסרה תורה, אבל חיצון לא אסרה תורה כדאמר לעיל (חולין צא, א) הירך דפשיטא בכוליה ירך לאפוקי חיצון דלא.

והתניא פנימי הסמוך לבשר איקלודי מיקליד בהו. ולא למימרא דמה שמקליד בבשר שהוא אסור (אסור) מדאורייתא, דהא אמר שמואל לקמן (חולין צו, א) לא אסרה תורה אלא שעל הכף, אלא הכא משום דקא קרי ליה שמואל לגיד האסור פנימי הסמוך לעצם קא מקש' ליה לומר דאין זה הפנימי שנאסר מה שעל הכף ממנו אלא הסמוך לבשר, דההוא הוא דקרי ליה תנא דברייתא פנימי, דאלמא הסמוך לבשר הוא שאסרה תורה מה שיש ממנו על הכף, ואהדר ליה דמשום דאקליד בהו קרי ליה לפנימי הסמוך לעצם פנימי סמוך לבשר.

והילכתא להלקות בכזית להעבירו בכשעורה. ומדקאמר הילכתא, משמע דמר זוטרא לאו לפרושי מילתא דרבי יוחנן הוא דאתא, אלא לאפלוגי עליה דרבי יוחנן [ד]בעי כזית במקום אחד, ומר זוטרא מחייב אפילו בכזית בשנים או בשלשה מקומות. ומשום הכי פסיק תלמודא כרבי יוחנן דבעינן כזית במקום אחד, דמסתמא כזית דקאמר במקום אחד (היא) [הוא] דבעינן, וכן משמע מדברי רבינו חננאל ז"ל דלא מיייתי דברי מר זוטרא כלל, ומדברי רבינו אלפסי ז"ל שהביא דברי מר זוטרא ומאי דפסק תלמודא והלכתא להלקותו בכזית, לא נתברר דעתו בזה.

מתני': שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר. כלו' ואף על פי שיחזור וימכרנה לישראל, לא אתו למיכל גיד הנשה שבתוכה שהרי מקומו ניכר, ואמרינן בגמרא דדוקא שלימה אבל חתוכה לא, משום דאי אתי ישראל למזבן מינה אתי למיכל גיד הנשה דאין מקומו ניכר וחושב שכבר ניטל גידה, וקשיא לי כיון דעיקר חשש אינו אלא בשביל ישראל שמא יחזור הנכרי וימכרנה לישראל ויבא ישראל בו לידי תקלת אכילת גיד הנשה, למה שנה הענין בנכרי, לימא שולח אדם ירך לחבירו וגיד הנשה בתוכו מפני שמקומו ניכר, הא חתוכה לא שאין מקומו ניכר ובא לידי תקלה, וכדקתני בברייתא (צד, א) השולח ירך לחבירו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה, חתוכה צריך ליטול ממנה גיד הנשה, ויש לומר דרבותא קא משמע לן דלא תימא לישראל אסור משום דאיכא לפני עור לא תתן מכשול, אבל לנכרי דהוי לפני דלפני לא וכדאמרינן בעבודה זרה (ח, א) דאלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן, קא משמע לן דאפילו הכי אסור ד(ב)דבר קרוב הוא ו(ב)[כ]וודאי משוינן ליה וכדתנן בנדה (סא, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי שמא יחזור וימכרנו לישראל.

גמרא: שלמה אין חתוכה לא. ופירש רש"י ז"ל דירך משמע שלמה, ולא ידעתי מי הצריכו זצ"ל לכך דחתוכה נמי ירך מיקרי אלא מפני שמקומו ניכר דקתני במתני' דייק, כלומר שלמה שמקומו ניכר אין חתוכה שאין מקומו ניכר לא כנ"ל.

במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין וכו'. כולה שמעתא דבמקום שמכריזין מקום שאין מכריזין בטבחי ישראל ומקולין ישראל קא מיירי, דמדינא (הוא) [היכא] דטבחין ומקולין של ישראל הם, כל בשר הנמצא ביד נכרי מותר ליקח ממנו, והולך ואוכל ואינו חושש לא משום טריפות דישראל ולא משום נבילות שמנבלים נכרי העיר איש בביתו לפעמים, משום דמיעוט טריפות דישראל ומיעוט נבילות שמנבלין הם לגבי שחיטות וכשירות מיעוטא דלא שכיח הוא ולא חיישינן ליה כלל, וכיון דמדינא מותר ליקח מהן היה אסור למכור להן לעולם נבלות וטריפות שמא יחזור וימכרנו לישראל. וכדתנן (נדה סא, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי, וכעובדא דארבא דטבעא בחישתא (פסחים מ, ב) דאסרינן לנכרי, וכן ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא בע"ז (סה, ב) דאסרינן לזבוני לנכרים בעיניה, וכלהו משום שמא יחזור וימכרנו לישראל, וכן נמי בגד שצבעו בקליפי הערלה (ערלה פ"ג, מ"א) שאסור למכרו לנכרים, וכן הדין לכל הדברים האסורים שכיוצא בהן ניקחין מן הנכרים, ולפי שהדבר הפסד ממון שלא למכור להם נבילות וטריפות הנהיגו במקצת המקומות להכריז ביום שנפל טריפה או נבילה במקולין נפל בשרא לבני חילא, וכל אותו היום אסור ליקח בשר מן הנכרי לחוש שממנה היה, וכל יום שלא הכריזו מותר, ועל סמך המנהג התירו למכור להם נבילות וטריפות, ומקצת מקומות הנהיגו שלא להכריז לעולם בין ביומא דאיכא טריפה בין ביומא דליכא, ושלא ליקח מהן כלל, ומוכרין להן ולא לוקחין מהן. ואם תאמר אם כן היאך העמידו (לסמוך) [בסמוך] משנתינו במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל, והא במקום שאין מכריזין אין לוקחין מהם כלל, ואם כן מה הועילו בתקנתן. ויש לומר ד[ה]הוא מתרץ דאוקמה [בהכי] סבר דלא התירו למכור אלא במפרש טריפה היא [אבל] בסתם כלל לא(ו), משום גזירה שמא יראה ישראל שזה מוכר לו סתם מימר אמר דלא טרפה היא, דאי טרפה לא הוה מזבין לה סתם שמא יתפס עליו כגנב, ואפילו בנותנה לו במתנה בוש הוא למחר כשיודע לו שטריפה או נבילה נתן לו, והילכך אי טריפה זבין ליה אי נמי יהב ליה איבעי ליה למימר לישראל הרואה שלא יקח ממנו, אבל כששולח או מוכר לו כשירה א"צ לפרש והילכך חתוכה לא, והיינו דאמרינן בסמוך ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל.
וכתב הרמב"ן ז"ל דבין במקום שמכריזין והכריזו ובין במקום שאין מכריזין שאסרו לקנות, לא אסרו אלא לקנות לבד, אבל בשר הנמצא בידו ונפל ממנו לעינינו או שלקחו מן המקולין והחזירו למקולין או שנתערב עם שאר בשר מותר, וכסתמא דברייתא דמייתי לה לקמן (חולין צה, א) אם נמצא בה בשר אם חי הלך אחר רוב טבחים אם מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר, ולא מפליג בין מקום שמכריזין למקום שאין מכריזין, אלמא לא אסרו אלא בלוקח ממנו, ומשום הכי פריך במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין הא לא אתי למבזן מיניה ואפילו חתוכה נמי לישדר ליה, ואי במקום שמכריזין, כלומר ושלא הכריזו ולא הוצרך לפרש במקום שמכריזין ולא הכריזו (דלאוקמא) [דכיון דלא מוקמא] ליה במקום שאין מכריזין משום דחתוכה נמי לישדר, וכיון דלא אתי לזבוני מיניה (הא מקום) [ה"ה במקום] שמכריזין והכריזו (איסר דכהדדי) [דאסור ליקח מהם דהרי] כהדדי נינהו, והילכך כי קאמר אלא במקום שמכריזין הרי זה כאלו פריש ולא הכריזו, כלומר במקום שמותר לקנות שלמה נמי לא לשדר דילמא מחתך ליה ומזבין לה [לישראל ו]ישראל שרואה אותה חתיכה אתי למיכל מינה, וגיד הנשה בתוכה [ומשני] חתוכה דנכרי מידע ידיע, ואי חתך ליה נכרי לא אתא ישראל למסמך על חתוך זה ומחזר אחר בקי לבדקה. ובשם רש"י זצ"ל מכאן סמך בשולח ירך לחבירו על ידי נכרי בלא חותם וחתוכה כדרך שישראל חתכה אחר חתיכת הגיד שמותר, אבל באבר אחר אסור. ומיהו נראה דדוקא שולח מותר, ד[ב]הא ליכא למיחש [למידי] דמאי איכא [למיחש] דלמא לבתר דחטיט ליה ישראל אתגלי דטריפה היא וזבנה או יהבה לנכרי זה, ואתי ישראל אחרינא ומשדר לישראל חבריה על ידי נכרי זה ירך שלמה בחותם, ואתי נכרי וחלפה בהאי חתוכה, להא ליכא למיחש, דכיון שיש בה סימן, ועוד שזו שלמה וזו חתוכה רתותי מרתת ולא מחליף לה. ואי אמרת דחתוכה משדר ליה לחבריה על ידיה וחתוכה בחתוכה מיחלף ליה לכולי האי לא חיישינן דלהוי נכרי חתוכה טריפה וישראל קא משדר חתוכה על ידיה מחליף ליה, אבל מכל מקום ליקח מן הנכרי ירך חתוכה איכא למיחש דישראל זבנה או יהבה ניהליה לבתר דאיגלי ליה דטריפה הוה, אי נמי טריפה מעיקרא הות ונוטל גידה כדי להחשיבה בפני הנכרי, דכי האי חששא ודאי חיישינן וכדאמרינן הכא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לישדר, דהא לא אתי למזבן מיניה, ואם איתא דלא חיישינן להכי לימא ליה לעולם במקום שאין מכריזין, וחתוכה היינו טעמא דלא משום דאתי למיזבן מיניה דחתיכה דנכרי מידי ידיע, הילכך הכא נמי חיישינן ולא זבנינן מיניה.
ואם תאמר אפילו בשולח היכי שרי, דלמא למד נכרי זה לחתכה כישראל ואיהו הוא דחתיך ליה, להא לא חיישינן דמה שאין דרכן של נכרים ללמוד לא חיישינן שזה יחידי למד וזייף, ותדע דהא אקשינן שלמה נמי לא לישדר דלמא איהו מחתך לה, ואהדרינן חתוכה דנכרי מידע ידיעי וללמד לא חיישינן, מכל מקום בסימן כתב הקדש אף על פי שאין דרכן של נכרים לכתוב ככתבן של ישראל וללמד נמי לא חיישינן, אפילו הכי בסימן אות אחת לבד לא סמכינן עליה בבשר, דבעיא שני חותמות, משם דאף על גב דהוא אינו דרכו בכתב זה ולא למד חיישינן לזיופה, וכדאמרינן בעבודה זרה (לט, ב) חותם אחד טרח ומזייף, אבל בחתוכה של ירך לטרח ומזייף לא חיישינן, דטרחא טובא איכא בחתוכה [יותר] משני חותמות ואפילו ממאה למי שאינו יודע בדרך הלמוד. ומיהו בשתי אותיות סמכינן, דשתי אותיות כשני חותמות הן, ולא טרח ומזייף כמו שכתבתי בעבודה זרה (לא, ב) משמו של רבינו יצחק הזקן ז"ל.
והרב בעל העיטור זצ"ל כתב ומסתברא דעוף שחוטה או בהמה שחוטה מותרת. ובית השחיטה סימן, דהאידנא נכרא לא שחיט כלל, ובבהמה נמי לא שחיט כלל (בשרא) [ושרי] כההוא דב"מ (כד, ב) דמצא גדי שחוט, ולא אקשינן התם מהא דרב דאמר בשר שנתעלם אסור ע"כ. ולא מחוור כלל דאדרבה היא הויא תיובתיה דההיא ברוב ישראל דוקא מיירי, משום דסמכינן ארובא הוא דשרי ליה ולא משום סימן שחיטתו, וכדאמרינן התם בהדיא מדהתירו לו משום שחיטה כרבי חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי שמע מיניה ברוב ישראל הוה, ושמע מינה ר' אליעזר בר"ש ברוב ישראל אמר, אלמא משום דסמכינן ארובא הוא, דאי משום סימן דשחיטה מאי קא מוכיח מינה דר"א בר"ש ברוב ישראל אמר, דילמא דוקא במיעוט ישראל, והא דהתירו לו משום סימן דשחיטה אלא דסימן שחיטה אינו סימן דפעמים דנכרי נמי משחט שחיט ולא בסכין בדוקה ובכונת סימנין, כך נ"ל.

הני ביעי דגדיא וכו' מנא ידעי אי אית בהו שורייקי סומקי וכו' ומינה דבגו תלתין יומין אפי' אית ביה שורייקי סומקי שרינן ויש אומרים דדוקא נקט דגדיא אבל דעגלי אפי' בגו תלתין יומין אסורין אי אית בהו שורייקי סומקי וכן דעת מורי הרא"ה ז"ל.

האי אומצא דאסמיק פי' חתיכת בשר שהאדימה שנצרר הדם בה ואינו יוצא אלא ע"י חיתוך ומליחה ואסור משום דהוי דם האיברים שפירש שהוא אסור חתכי' המלחי' וכו' אותביה אגומרי פליגי על כרחך בדלא חתכי מיירי דאי לא היכי אמרי דמצמת צמית אלא ודאי כדאמרי ומעתה תלי' בשפודא דכוותיה הוה דלא בעי אפי' חתיכה וכדכתיבנ' לעיל דמשאב שייב וכל שהוא ע"י האור כבולעו כך פולטו כדאיתא בפסח שני לענין מולייתא דשרינן בצלי מהאי טעמא כדאיתא התם וכן מיזרקי לאו היינו וורידין כדפי' הרב בעל העיטור ז"ל דהנהו כל היכא דלא שחטינהו אפילו בעוף ואפילו לצלי בעי ניתוח וחתיכה ומליחה כדאי' בריש פרק השוחט אלא מיזרקי הם חוטי הצוואר כדפי' רש"י ז"ל ואפי' בנשחטו הוורידין איירי כדכתב לעיל וכן פי' ר"ח ז"ל והרמב"ם ז"ל.

רישא בכיבשא פי' כשרוצין להסיר השער שנותנין אותה באש ויש לחוש למה שבתוכו שיש בו דם וא"א לו לצאת מפני עצים קדרת הראש שהוא מפסיק ואם נתנו באש על בית שחיטתו הוא זב דרך שם דרך נקב שיש בקדרתו ואם נתנו מן הצדדים באש אין לו מקום לצאת דמיקפא קפי ואסור וכל היכא דאמרינן הכא דאסור לא אסרו אלא המוח בלחוד ושאר הראש מותר שהרי אין לו מקום לצאת לשאר הראש שעצם מפסיק וכשיוצא הוא יוצא חוץ לגמרי ודווקא לצלי או כשמניחין אותו ברמץ אבל נתנו בקדירה הרי הוא יוצא לקדרה ואוסרת וצריך לשיעורא בששים דכוליה מוחא. וכן כתב בהלכות גדולות ופסק הרי"ף ז"ל הילכתא כלישא קמא לחומרא דכל תרי לישנא בדאורייתא לחומר' נקטינן הילכך בין אנחירי בין אצדדין אי לא דץ בה מידי דמידב דייב אסורי. ואם חותך בראש ונותנו באור וחתוכי לתחת פשיטא דשרי ותמה על הרב בעל העיטור ז"ל שכתב דהכא בלא מליחה איירי וכי מה עניין מליח' בכאן והאיך מליחת הראש מוציאה דם של מוח והלא העצם מפסיק בנתיים עד שאפילו האש אינו מוצאו וכ"ש המלח כתב הרב בעל התרומות ז"ל יש מקומות שנהגו כשרוצין להסיר הנוצה שנותנין אותה על הרמץ וראש התרנגול אינו משים עלהרמץ אלא חותכו ומולחו. ואפי' אינו חותכו אינו אסור אלא הראש וכוונת רבינו ז"ל לומר שאעפ"י שמניח התרנגולת על האש עד שיתחמם הלב והכבד מבפנים ויוצא ממנו דם אין בכך כלום דכי היכי דבלע ליה בשרא פליט ליה ככל בליעה שע"י האור כדכתיבנא לעיל ולא חסרו רישא בכיבשא אלא מפני עצם הראש המפסיק והוא נבלע במוחו כמו שאמרנו. וזה שלא כדברי בעל העיטור ז"ל שכתב בהכשר בשר שצריך המהבהב העוף ליזהר שלא יניחנו שם בכדי שיתחמם הלב והכבד. ומורי ז"ל סובר כדברי בעל התרומות ז"ל וכן אמר רבי' ז"ל כי מה שמהבבין הרגלים על האש להסיר שערן ולהסיר טלפיהן צריך ליזהר שלא יהבהב אלא מעט מפני הפרסות שהם מפסיקין ואין מניחין האש לשאוב ומליחה לא מהני להו כדאמרי' לעיל גבי רישא בכיבשא שאין מלח שעל הטלפי' מפליט מה שתחת הטלפים ולצאת ידי כל ספק מסירין הטלפים תחלה ואח"כ מולח ומשהה שיעור מליח' אח"כ מסיר השער. וכשמחרכין התרנגולת ע"י האור צריך להדיח תחלה בית השחיטה יפה שלא ישאר דם בעין ונתבשל שם שאין המלח מפליט ואין האור שואב כשהוא בעין וכדאמרי' לקמן מדיח ומולח ומדיח דהדחה ראשונ' משום דם שעל פניו כדבעי לפרושי בפ' כל הבשר בס"ד.

אמר מר זוטרא כשעורה במקום אחד וכו' נר' דמר זוטרא פליג אדר' יוחנן לומר דכל דהוי כזית מלקין אותו אפילו בשנים ושלשה מקומות. דאלו לר"י אין מלקין אותו עד שיהא כזית במקו' אחד והיינו דאיצטרך תלמוד' למפסק הלכה ופסקה כר"י וכפרוש' דרב פפא ומשוח דלא אסתיימ' מילתא דר"י בנפשי'. לא אמר תלמודא בהדיא הילכתא כר"י ואליבא דרב פפא דהא לא איירי ר"י בהדיא מלהעבירו ואיצטריך לומר והלכתא להעבירו כשעורה להלקותו בכזית.

חלב מאן דכר שמיה מאן שייטי' הכא לאיירוי' בדין חלב בעלמא שאינו משמנו של גיד דהא ודאי הכי משמע לישנא דעל החלב ופרקי' ה"ק נאמנין עליו כשם שנאמנין על החלב לדבכי הכל דלאו משום חשש לא היו נאמנין על הגיד שלא היו רוצין לטרוח בניקורו דהא בחלב וחוטין איכא טירחא טפי ומהימנו אלא משום דסברוה כרבי יהודה ואלו בחלב ליכא למיחש להו ונאמנין לדברי הכל:

מתניתין שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו שמקומו ניכר ודייקינן בגמרא דוקא שלימה שולח אבל חתוכה לא לישדר אפילו כשרה אלא אם כן נקרה מגידי' כראוי ובגמרא מפרש טעמא ולרבותא נקט לנכרי כדמפרש התם:

גמרא שלימה אין חתוכה לא פי' מדקתני שמקומו ניכר דאלו בחתוכה אין מקומו ניכר. ואמרינן במאי עסקינן אי לימא במקום שמכריזין חתוכה נמי לישדר וכו' שמועה זו עמוקה מאוד צריכה ביאור והריני מפרשה בקיצור כפי מה שקבלתי ממורי הרא"ה ז"ל. וכללא דשמעתא דכולא שמעתין מיירי במקום שכל הטבחים אורובא טבחי ישראל ואלו למשורת הדין כל בשר הנמצא ביד גוי מותר ואפי' לרב דאסר בשר שנתעלם מן העין דנמצא ביד גוי שאני כדאיתא לקמן בשמעתין והיא הנותנת שאסור להם לעולם למכור לגוי נבילה וטריפה דדילמא זבין לי' ישראל מיני' ויש מקומות שלא רצה לעמוד על דין זה לפי שהיו מפסידין בנבילות וטריפות שלהם ולפיכך עשו תקנה אחרת בהם והיתה התקנה על שני הדרכים האחד מקום שאין מכריזין לעולם והשני מקום שמכריזין המקום שאין מכריזין שמו עצמם הפך שורש הדין והוא שאפילו היתה טריפה נבילה ידוע לא היו מכריזין עליה כלום וקבלו עליהם שכל בשר הנמצא ביד גוי אסור להם לעולם כדי שיהא מותרין לגוי לעולם נבילות וטריפות שלהם והמקו' שמכריזין חלקו בדינם כי ביום שיהי' להם טריפה במטבחיים שיכריזו אותה ואותו יום מותרין למכור לגוי טריפות ונבלות ואסורין ליקח מהם בשר כדין מקום שאין מכריזין וביום שלא תהיה טריפה במטבחיים לא יכריזו כלום ויהיו עומדין על ק' הדין ומותרין ליקח ואסורין למכור וכל שאנו אומרים בשמועתינו מקום שמכריזין רוצה לומר שמכריזין ולא הכריזו. ויש בכלל זה שני המקומות המנהג שאמרו וגם שורש הדין וכל שאנו אומרים בשמועתינו מקום שאין מכריזין כולל שני מקומות. דין מקום שאין מכריזין שאמרנו ודין מקום שמכריזין והכריזו ששני אלו דינם שוה. ולכך לא הוצרך התלמוד להקשות ולתרץ בכל שמועתינו אלא מקום שאין מכריזין ומקום שמכריזין כי בשני אלו נכללין הדין והמנהגות. וזהו כלל גדול וברור לכל השמועה.

דם שנצרר מחמת מכה או מחמת סבה אחרת באיזה מקום שבבשר והוא הנקרא בלשון תלמוד אומצא דאסמיק לקדירה צריך חתיכה ומליחה שמאחר שנצרר הדם אין כח במלח להוציאו בלא פתח והוא החתך ולצלי אינו צריך כלום ויש אומרים שצריך מליחה מועטת בכל צלי ואין נראה כן ואם הניחו על גבי הגחלים ממש הרי הוא כצלי כמו שביארנו בקרום ביצה ובחוטין והם האמור עליהם כאן ביעי ומוזריקי שהאור שואב את הדם ואפי' לא הלך אדמימותו כשר:

מי שמניח ראש הבהמה בכבשן או שטומנו ברמץ בלא מליחה כדי להשיר שערו והוא הקרוי כאן רישא בכבשא צריך שיתן בית השחיטה כלפי האור כדי שיצא הדם דרך שם בנקל ואם הניחו דרך נחיריו צריך לנעוץ קיסם או קוץ עד המוח ואם לא עשה כן או שהושיבו על הצדדין אסור שאין דם חוטי המוח וקרומות שלו יכולים לצאת כראוי ויש פוסקין בהושיבו על הצדדין שדיו בנעיצת קיסם ובהושיבו על נחיריו שאינו צריך כלום כלישנא בתרא אלא שרוב גאונים מסכימים להחמיר באיסורי תורה כלישנא קמא ולדעתנו לא סוף דבר שהותר לעשות כן כדי להשיר את השער שהיא צלייה מועטת אלא אף לאכילה בדרך זה מותר על הדרכים שכתבנו ובתוספות אוסרין עד שיוציא המוח ויפליט וינקה קרומות שבו מן הדם על הצד שהתבאר ולא יראה כן שהרי סתם נאמרה אף לאכילה:

מה שכתבנו שאם הושיבו על צדדיו אסור פירשו בהלכות גדולות שלא על כל הראש אנו אומרין כן אלא על כל המוח כלו וקרומותיו ומ"מ יראה שבקדרה אסור כלומר שעל ידי הרוטב מתמצה כלו לתוך הקדרה וחוזר ובולע ואם ניקב עצם המוח והשיבו מצד הנקב או שהיה מגלגל בו תמיד מותר ואפילו מלח את הראש אין המוח וקרומותיו נפלטין מדמו שהרי עצם הגולגולת מקיף ביניהם ואין לו מקום לזוב ואפי' היה צולהו אא"כ על הדרכים שביארנו ואם רצה למלחו להכשירו בקדירה קורעו ומוציא מוחו וקורע קרומותיו ומולח ומחזירו ומבשלו ובעניני מליחה נאריך בזה יותר וקצת גאונים אסרו דרך גדר שלא לבשל מוח לעולם ומ"מ גדולי פורובינצא כתבו בחבוריהם שכל אלו לא נאמרו אלא בלא מליחה אבל כל שמלחה מותר בכל ענין ולא יראה כן שאין המלח מפליט יותר מן האש והרי אף באש בעינן חתיכה ומ"מ חוכך אני לומר לפי הסוגיא שלא הצריכו לכל אלו אלא רישא בכיבשא שהוא נטמן ברמץ אבל בצלי או בהנחה על הגחלים אין צריך כלום שאם כן למה תפשו לשון רישא בכיבשא אלא שראוי לחוש לדברי הראשונים:

אע"פ שלא הוזכרו בכאן אלא חוטין אלו שהזכרנו יש בבהמה חוטין אחרים שהם מלאים דם בצלעות הבהמה וסמוך לשדרה ובירך וכן בשאר מקומות ולמה לא הוזכרו כאן לאיסור יש מי שאומר שבכלל חוטי היד והלחי הם שכלם משתרגות להם וא"כ צריך לחתיכת אותן המקומות כדי לפסוק החוטין ולמלחן לקדרה או חתיכה לבד לצלי כמו שביארנו בשאר החוטים וכבר כתבנו בפרק שני כ"ז א' שיש מי שאומר שכל אלו נפטרו בחתיכת ורידין שבשחיטה ולא יראה לי כן שהרי החוש מעיד לנו שיש בהם דם ועוד שהרי בבהמה אינו צריך לנקיבת ורידין בשעת שחיטה:

עוף יש בו גם כן הרבה חוטין ומ"מ לצלי הואיל וניקבו ורידיו בשעת שחיטה אין צריך כלום שמתוך רכותן נוחות הן להפליט על ידי האור אבל בקדרה או לטפלן בבצק צריך לפשפש בחוטיהן וקצת גאונים כתבו על העוף שמאחר שפתחו מלמטה והכניס ידו והוציא בני מעיו ונקה אותו מבפנים ופתח את הצואר והוציא הורידין והשליכן ומלחו כראוי ורחצו מותר אף לקדרה ומ"מ צריך לנקות בכלל זה חוט שבירך העוף שהוא מלא דם וכן חוט של כף שבו כמו שביארנו:

ראשוני הגאונים כתבו וגזרו שלא לבשל כנתא והוא הנקרא אינטיריל בקדרה מפני שהוא מלא חוטין קטנים של דם ועכשיו נהגו בו היתר ומעידין לנו שנקור אותם החוטין קל עד שבמתיחה מעט נשלפין משם בנקל או שהם ניתרים בחתיכה ומליחה:

יש מי שאומר שכל מקום שהוצרכנו חתיכה לצלי צריך שיניח פי החתך לצד האש שיזוב דמו יפה ואין הדברים נראין:

יתבאר ממסכת פסח שני ע"ד א' על העוף שמלאוהו בשר כתית או שלם שאם לא נמלח אותו הבשר אע"פ שמותר לצלי אפי' היה פיה למעלה וכל שכן אם היה פיה למטה לצד האש שאע"פ שהבשר פולט והעוף בולע אף הוא נפלט מן העוף בכח האש לקדרה מיהא אסור וכן הדין בכרכשא או שאר המעים שמלאוה בבשר וכן כל כיוצא בזה שאם לא נמלח אותו בשר כראוי אסור הכל אא"כ בששים שאע"פ שאין מחזיקין דם בבני מעים מ"מ בולעין הם אבל אם היה בשר המלואים כתית של בני מעין אע"פ שלא נמלחו המעין מותר שאין מחזיקין בהם דם ודוקא להדורא דכנתא ר"ל דקים הסובבים את הכנתא וכן הקיבה ומעיה והכרכשא אבל הכרס ומה שבו יש בו משום דם שהרי בעובי הכוסות תלו הדבר בקורט דם ואף אלו שאין בהם משום דם דוקא בהם עצמם אבל שומן שבהם ודאי יש בהם דם וכן הכנתא עצמה כמו שביארנו וכל שלא נמלח בשר המלואים אוסר במוליאתא הא נמלח פשוט הוא שמותר וגדולי המחברים כתבו בה דברים שלא נתבררו לנו אלא שכבר יישבנו את דבריהם כפי היכולת במסכת פסח שני בפרק כיצד צולין:

טפל את העוף בבצק כאלו הטפילות הנקראות פאנאדאש אם נמלח כראוי מותר שהרי אף לקדרה מותר ואם לא נמלח אם היה בצק זה של סולת גס מותר אפי' האדים הבצק מפני שהסולת אין חלקיו הדקים מתאבקים כל כך והרי הוא כחלול והדם יוצא:

היה הקמח דק ומנופה אסור אפי' לא האדים הבצק שהוא בולע ואי אפשר לו לפלוט ומ"מ אם היה לבן ביותר על תכלית מה שאפשר לו בלובן מותר:

שאר הקמחים שהם ממוצעות בין שתי אלו אם האדים הבצק אסור ואם לאו מותר אע"פ שאינו לבן ביותר:

יש מי שאומר שאין איסור או היתר זה חוזר אלא על הטפלה ואנו מפרשין אותה אף על העוף הן לאיסור הן להיתר וכבר ביארנו עקרי דברים אלו במסכת פסחים פרק צולין:

טבח שמחזיק עצמו במומחה ומנקר את החלבים ובני אדם סומכין עליו אם נמצא אחריו חוט או קרום אין מעבירין אותו אלא מזהירין אותו וכן אם היה טועה בשמנו של גיד שלא היה מחטט אחריו כראוי לפי מה שנהגו בו קדושים אבל אם נמצא אחריו חלב האסור אם היה כשעורה מעבירין אותו ואם נמצא אחריו כזית אפי' לא מצאוהו במקום אחד אלא שהוא מפוזר במקומות הרבה מכין אותו מכת מרדות ומעבירין אותו וכתבו גדולי המפרשים שאינו נאמן לומר שוגג הייתי:

הבליטות שבתוך הבשר הנקראות גראנדולאש דרך בני אדם להסירם ומ"מ לא משום חלב ולא משום דם ולא מחמת שום איסור אלא מדרך איסטניסות ונקיות הדעת:

מקצת גאונים כתבו נקור הבשר על פני כלו לפי מה שצריך הן בגידין הן בחוטין הן משום חלב הן משום דם והריני רואה לכתוב דבריהם בכאן אע"פ שנחלקו עם מה שכתבנו בקצת דברים איני רואה להחליף בדבריהם דבר אחר שאני כותב את דבריהם על נוסח לשונם ואלו הן:

המנקר את הבשר מתחיל בראש ומחתכו ומוציא המוח ומעביר הקרום שעליו ואח"כ מעביר הקרום שתחת המוח הדבוק בעצם נוטל הלחיים וחותך בסכין תחת שרש הלשון ומוציא ממנו חוט של דם יורד משם לגרגרת למקום שחיטה ומוציא שני גידין מצד זה סמוך לבשר ושני גידין מצד זה סמוך לבשר אחר כן חותך את החזה לשני צדדין ומאותו בשר אדום הסמוך לחזה מוציא חוט של דם שאוחז מקצה החזה עד קצותיו וכן מן החזה השני ונוטל הסכין ומחלק בין הכתף לגוף ונוטל את הזרוע והכתף בידו ומתחיל בסכין מראש הכתף באמצעיתו ומחתך הגיד עבה ומוליך את הסכין ומחתך עד הזרוע ועד היד עד שימשוך כל הגיד שאוחז משפת הכתף הסמוך לשדרה ויעקור מקום שרש זה הגיד שהזכרנו למעלה ששם השרש שלו ומוציא מן הכתף למעלה חוט אחר וכן לכתף השני ונוטל את הגיד ומחתך בו בסכין ומוציא ממנו גיד אחר שסמוך לעצם היד ואחר כך מתחיל ממקום סיום הגיד שמוציא מן החזה ומקלף בידו קרום שעל הכסל וכשמקלף נראין ראשי החוטין שיש בכסל והם שלשה מימין ושנים משמאל שלשה שבימין מתחלקין לשנים שנים ושנים שבשמאל לשלשה שלשה נוטל ראשי הגידין וממשיך ונמשכין מאליהם בעודו חם אבל כשנצטנן צריך לפשפש אחריהם וגורר אותו חלב שתחת בשר המתנים ומקלפו יפה יפה משני צדי הבהמה ואחר כך מעביר בשר המתנים שקורין בלעז לנובי"ל ויש אומרים בו שאינו ראוי אלא לצלי אלא שאין נוהגין כן וגוררו יפה יפה משני צדדין ואותו העצם המתווך בנתים מחתכו ומסיר כל הגבהות שישתוה עם הבשר כדי שלא ישתייר בו משורש החוטין ומבשר המתנים כלום וחוזר וממשיך אותם ממקום שאין קבועים ומוציא ראשיהן של בני מעיין באותה חלוחלת המטונפת ומחתך אותה חלוחלת עם אמה של בני מעיין לפי שאינו ראוי לאכילה אותו מקום שהוא מקום קבוע לבני מעיין הקורין לו כנתא והיא אסורה לבשל ומותרת בצלי ונוטל את הדורא דכנתא ומקלף מעליה קרום של חלב וכל חלב שיש על הקיבה ועל הכוסות ועל הובלילא הידועה ומוציא את דמו ונוטל הטחול ומקלף מעליו קרום עם החלב שעליו ונוטל ראש הגיד שבתוך הטחול ומושכו ונמשכין עמו שלשה חוטין שבתוכו ונוטל את הכליות ומעביר קרום שיש על כל אחת ואחת ומחתך בתוך הכוליא ועוקר אותו שרש של גיד מתוך הכוליא כמו שהוא קצותיו הנראין בחוץ וכן בשנית ונוטל את הביצים ומעביר קרום שעליהם וממשיך את החלוחלת וקולף חלב שעליה עם אותו חוט של דם מן הקצה אל הקצה ונוטל את הסכין ועוקר את כל החלב הסמוך לחלוחלת מכל צדדין מעקר האליה עד מקום שעקר ממנו בשר המתנים שהזכרנו למעלה עם כל אותן חוטין המעורבין עם אותו חלב עד שמתנקר יפה מקום שהחלוחלת קבועה בו מחלב ומחוטין ומכל דבר ונוטל הסכין וחותך באליה ומוציא ממנה חוט שמתחלק לשנים וממשיך את החוט מעקר האליה עד קצותיה מאותן פנים המביטים אל ירכי הבהמה ואחר כך נוטל את הסכין וגורר יפה יפה עד שישתוה מקום גבהות החמרין פוסק את הירך האחד ומפרק בסכין במקום שיש זכרות בעצם שיש בו גיד הנשה וחותך את הזכרות ואת הנקבות ומשליכן והבשר שבצדדין מנקרו יפה יפה מכל מיני חוטין ומכל מיני חלב שבו ומן אותה חטתה הנקראת גרנולא ומן גיד הנשה ששם בעצם והחוטין והחלב ניכרים בו ואי אפשר אלא בראיית העין ואחר כך נוטל את העצם האמצעי שפסק את הזכרות מקצתו ונוקר את מיני החלב ואת מיני החוטין ממנו וחותך בסכין גדול השני שהוא סמוך לעצם של שוק ממנו ונמצא אותו העצם האמצעי מחותך משני צדדין ואף אותו עצם שהוא סמוך חותך בסכין גדול אותו מקום הסמוך לעצם שהזכרנו ומפשפש אחר חוטין קטנים וחתיכות קטנות של חלב ששם ומעביר אותו גיד אחר הנמשך מקצות העצם האמצעי עד קצות השוק והוא נראה לעינים וכן בירך השני וכל גידין שבירך אסורין לאכול בין צלוים בין מבושלין ומנקר אותן יפה ומוציא כל החוטין וכל החלב שבתוך הירך שהכל חלב הוא והגידין שתחת הכתף אם צולה אותם כשרים לאכל:

המשנה השנית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני ואמר אין הטבחים נאמנים על גיד הנשה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים נאמנים עליו ועל החלב אמר הר"מ פי' אין הלכה כר' מאיר ולא כר' יהודה:

אמר המאירי אין הטבחים נאמנים על גיד הנשה לומר שנטלוהו מתוך שיש טורח בחטיטתו שמא לא עשו כהוגן וחכמים אומרים נאמנים וחכמים אלו הוא ר' יהודה שהוא אומר גוממו עם השופי כלומר שנוטל אותו חלב הגבוה הנראה על השופי אבל עקרי הגיד והשומן והשרשים אינו צריך לחטט אחריו ומתוך שאין כאן טורח יותר נאמנין:

זהו ביאור המשנה והלכה כר' יהודה אלא שמ"מ מתורת מנהג קדושים נאסר הכל וצריך לחטט אחר הגידין ואחר שמניחן עד שלא ישאיר כלום מהם ונאמן הטבח ישראל על הגיד ועל החלב ולא נתחדש בגמרא על משנה זו דבר:

המשנה השלישית והיא גם כן מענין החלק השני ואמר שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר אמר הר"מ פי' זה שנתן הירך לגוי היה בפני ישראל ולא נחוש שמא יטול מאותו הירך ישראל זה שנתן בפניו ויעבור על גיד הנשה ויאכלנו לפי שהירך שלמה ומקומו ניכר ומכירו הישראל ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי שולח אדם ירך לנכרי שגיד הנשה מקומו ניכר ומשנה זו שנויה בעיר שאין שם אלא טבחי ישראל וא"כ בשר הנמצא ביד גוי על כרחך ממקולין של ישראל ניטלה ולמה שמנבלין בבתיהם אין לחוש שאין זה אלא מיעוטא דמיעוטא שמא תאמר טרפה היתה ומכרוה לגוים [ויש] לחוש למיעוט במקום שלוקחין מן הקבוע כמו שיתבאר פירשו בגמרא שמשנה זו שנויה במקום שכשיש ביניהם טרפה הטבחים מכריזים ואומרים שיש טרפה היום במקולין וצריכים למכרה לגוים כדי שיזהרו הכל מבשר הנמצא ביד גוי וא"כ ביום שלא הכריזו אין אדם נזהר מבשר הנמצא ביד גוי מצד טרפות וכן אין לחוש שמטרפה שמאתמול היא שגם זה ניכר בבשר אם הוא בן יומו אם לאו ומתוך כך התירו לשלוח לגוי ירך שלימה שאפי' יחזור ישראל ויקחנה מקומה ניכר הואיל ושלימה היא שמא תאמר יחתכנה וימכרנה חתוכה לישראל חתוך הגוי ניכר הוא שפי' הדברים בחתוך זה הוא שהיא חתוכה על דרך הצריך לחתכה לצורך ניקור ואין הגוי בקי בה ומ"מ חתוכה אסור הואיל ואין אדם נזהר מבשר שביד גוי יחזרו ויקחנה מן הגוי ומתוך שאין מקומות הגידין ניכרין בחתוכה והוא רואה שהיא חתוכה כעין חתוך הצריך לנקור הם סבורים שניטלו גידיה ואוכלין אותה בלא ניקור:

ומ"מ במקום שאין מכריזין על טרפותיהם צריך להזהר מבשר הנמצא ביד גוי והילכך שולח לו אף חתוכה שהרי אין לוקחין בשר מן הגוי כלל ובלבד שלא יתננה לו בפני ישראל שאם יתננה לו בפני ישראל יהא ישראל זה נשען במה שראה ואומר בעצמו אלו היתה טרפה אומר היה לי שלא אחזור ואקח ממנו ומתוך כך חוזר ולוקח הימנו וסבור שמא ניטל גידה ופירשו בגמרא שאע"פ שלא נתנה בפני ישראל אסור גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל אלא שיש מי שפוסק שאין גוזרין בכך ממה שנאמר בגמרא ואיבעית אימא משום דגניב לדעתיה ומדלא אמר אי נמי משום דגניב לדעתיה וקאמר איבעית אימא כך פירושו לא מגזרת נתינה בפני ישראל דודאי אף בראיה לא אתי למיזבן מיניה שסבור הוא טרפה מכר לו אלא משום גניבת דעת שהגוי חושב שלא נתן לו אלא ממה שהוא אוכל דהינו מנוקרת וכן למדוה ממה שאמרו בסוגיא זו דאי מכללא מאי אפשר דאיקפד משום דאמר ליה לא איבעי לך לשהויי איסורא ואם איתא הוה ליה למימר דהאי דאיקפד משום חשש נתינה בפני ישראל אלא ודאי לא חיישינן וכל במקום שאין מכריזין מותר:

ויש דוחים את כל אלו ומעמידים את הראשונה ממה שבסוף הסוגיא העלה רב אשי טעם זה בעצמו ר"ל גזרה שמא ימכרנה לו בפני ישראל:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ומ"מ במקום שיש טבחים גוים מותר בכל ענין שאף אם נתנה בפני ישראל אין ישראל חוזר ולוקחה אחר שנתעלמה הימנו מפני שחושש לאחרת ומתוך כך בזמן הזה אין נזהרין מזה כלל וכן פירשו קצת מפרשים במשנה זו במה שאסרנו שלוח חתוכה לגוי בפני ישראל אף במקום שאין מכריזין דוקא בשנתנה לו סתם ולא הודיעו שלא ניטל גידה אבל אם הודיעו שלא ניטל גידה מותר שהרי ישראל הרואה שומע שלא ניטל וכן פירשו בגמרא בישראל שאסור לו לשלח לישראל חברו ירך חתוכה שלא ניטל גידה אא"כ הודיעו ודברים שנכנסו בגמרא תחת משנה זו לענין פסק אלו הן:

תד"ה שני גידים הם כאן פי' בקונט' דקרי ליה פנימי משום דמובלע בו' עכ"ל אין זה פרש"י שלפנינו כאן שהוא ממש כמו שפי' לעיל בר"פ וק"ל:

גמ' אומצא דאסמיק כו'. נ"ב פי' כגון בהמה שהכה הרועה במקלות ונצרר הדם ואינו יוצא:

שם אמר מר זוטרא כשעורה כו'. נ"ב מר זוטרא אתי לפירושי דר' יוחנן לא פליג אדרב יהודה ולא רב יהודה אדר' יוחנן אבל אדרב פפא מיהא פליג דקאמר רב פפא כאן לעברו כאן להלקותו ואתא מר זוטרא למימר או תרוייהו להלקות או תרוייהו בלעברו מיירי אם יש לך ליתן חילוק מביניהם היינו לא שיחלקו זע"ז אלא ר' יהודה דאיירי בחלב כשעורה היינו כשנמצא אחריו חלב בכשעורה במקום א' אבל חלב כשעורה בב' וג' מקומות א"נ פחות משעורה אפי' במקום א' לא עבדינן כלום ורבי יוחנן דאיירי בחלב דכזית היינו כשנמצא אחריו חלב בכזית אפי' בג' מקומות ובכשעורה אי איתא במקום א' מלקינן ליה או מעברינן לי' אבל בב' וג' מקומות לא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"כ בס"א. :

גמ' חתוכה לא. נ"ב כדרך שפורעין אותה לקחת הגיד אבל אם חתכה לרחבה כחתיכה דנכרי ודאי ליכא בין חתיכה לשלמה כדמוכח לקמן:

גמ' והלכתא כרבינא לקולא. ויצא מן הכלל הזה סוטה כה ע"א ע"ז כז ע"ב ודף לג ע"ב ודף עה ע"ב:

אומצא ביעי ומזרקי עיין רשב"א בשמעתין כ' דמשו"ה סמכינן אמליחה ואצלי' שכבר יצא כל דמו אע"ג דאתחזק בדמא וה"ל כחזקת שאינו זבוח ובעינן עד שיודע לך במה נשחטה מ"מ הכא איכא חזקה אש ומלח מוציאים הדם ע"ש נמצא ה"ל כשתי חזקות חזקה מוציאה מידי חזקה ולפ"ז היכי דאיכא לברורי מבררין כמ"ש מג"א סי' תל"ז סק"ד וזכינו להבין טעמו של הרמב"ם דצריך ליתן כל בשר אחר מליחתו במים רותחין עד שיתלבן מטעם הנ"ל. מיהו י"ל לטעמי' אזל דס"ל דם שמלחו ושבשלו אסור מן התורה. אבל הרשב"א סובר שהוא מדרבנן לא בעי לברורי ועדיין צ"ע ובקונטרס בסוגיא ר"פ כיצד צולין שם בארה:

והשתא דאנשיוה לר' יהודה מהימני צ"ע לפום פשטיות הסוגיא משמע דאלו הי' צריך לטרוח ולחטוט גם ר' יהודה מודה דלא מהימני' אלא ר' יהודה לטעמי' דסגי בגמימה. וא"כ השתא דקיי"ל כר"מ דבעי חטיטה אין לנו על מי לסמוך להאמין לטבחי אע"ג דאנשיוה לר' יהודה. ע"כ צ"ל אפי' בדבר שיש בו טורח מ"מ רוב המצויין מומחין ומוחזקים בכשרות ובדבר דלית בי' טורח אפי' מיעוטא ליכא כמו סתם ספרי דדייני מגמר גמירי רפ"ק דגיטין אך בדבר טורח איכא מיעוטא מיהת ור"מ הא דחייש למיעוטא וכדאיתא בכיוצא בזה רפ"ק דגיטין ומשו"ה ר"מ הוא דחייש אבל לדידן בתר דאנשיהו לר' יהודה תו ליכא למיחש למידי כצ"ל:

שולח אדם ירך לנכרי שג"ה בתוכו מילתא אגב אורחא קמ"ל דשולח לנכרי דג"ה מותר בהנאה ועיין בהרא"ש שכ' משום דקיי"ל כחזקי' והיינו לתי' ב' דתוס' פסחים כ"ב ע"א ד"ה ור"ש וכו' וזה התי' צלע"ג מלעיל ל"ה ע"ב ד"ה למשרי וכי' ע"ש ולתי' קמא דתוס' פסחים הנ"ל גם לחזקי' אסורה בהנאה. ועוד הרי הרמב"ם פסק בהדיא כר' אבוה וא"כ ק' ואולי י"ל דאע"ג דאין בגידין בנו"ט מ"מ מותר בהנאה לחזקי' והא דכתיב לשון אכילה לחייבו על כל כזית וכזית כדלקמן צ"ו ע"ב לכך כתיב לשון אכילה לשער שיעור אכילה אעפ"י שהוא עץ והתוס' בפסחים כ' לר"ש דס"ל כ"ש למלקות ולא בעי שיעורא למלקות שפיר מוכח דקרא דלא יאכלו ג"ה אהנאה המביא לידי אכילה קאי אבל לדינא ג"ה מותר בהנאה וא"ש. והרמב"ן תי' דש"ס דפסחים לרוחא דמילתא קאמר דאסור בהנאה ולעולם י"ל אפי' למ"ד אין בגידין בני"ט נמי מותר בהנאה ופי' רשב"א בתה"א דהיינו מק"ו דחלב דבכרת ומותר בהנאה מכ"ש ג"ה ויפה דחה בפלתי ממ"ש תוס' פסחים כ"ג ע"ב ד"ה ומה חלב וכו' ותי' תוס' לא שייך כיון דאין בגידין בני"ט לא הוה בכלל נבלה:

והנה לכאורה לר"מ דס"ל נבלה שאינה ראוי לגר נמי קרוי נבלה רק סרוח מעיקרא ולא משום דלא מיקרי אכילה דלענין זה מה לי סרוח מעיקרא או אח"כ כיון דשמי' אכילה אלא גז"ה דלא נחית עליו שם נבלה בסרוח מעיקרא אבל לענין אכילה אין חילוק. נמצא לר"מ אע"ג דגיד מעיקרא עץ הוא מ"מ כיון דראוי לכלבים ולחתולים הוה בכלל לגר אשר בשעריך תתנונה אפי' אי אין בגידין בנ"ט. וא"כ לפי פשטיות משמעות ש"ס בבכורות כ"ג ע"ב ר' יוחנן ס"ל בהא כר"מ והלכתא כוותי' התם ע"ש א"כ אתי שפיר פסק הרמב"ם. אלא התוס' הקשו שם הא ר' יוחנן בעצמו ס"ל נט"ל מותר ואיך מוקי קרא בסרוח מעיקרא דוקא ותי' תוס' אינו מובן כבר עמדתי עליו במקום אחר ונ"ל הרמב"ם לטעמי' מיושב ק' תוס' בטוב דרמב"ם ס"ל כל נט"ל הוה שלא כדרך אכילתן ולפ"ז לא צריך קרא כלל אפי' אי נבלה שאינה ראוי לגר קרוי נבלה כיון שראוי לכלב עכ"פ מ"מ הוא אוכל אותו שלא כדרך אכילתו שאפי' בשר חי' הראוי לכל אדם כ' תוס' דהוה שלא כד"א מכ"ש סרוח. אך ש"ס דע"ז קאי לר"ש דס"ל כ"ש למלקות ולדידי' אפי' שלא כד"א נמי אסור כמבואר ע"כ הוצרך לומר דיליף מגר אשד בשעריך אבל לדידן י"ל ס"ל נבילה שאינה ראוי לגר קרוי נבלה ונ"ה בכלל כשהותרה נבלה ונט"ל דשרי משום שלא כד"א וא"ש פסק הרמב"ם:

ובימי חורפי אמרתי לפמ"ש פ"י בפסחים דנימא כשהותרה טריפה גידה הותרה והתם כתיב לכלב תשליכון וג"ה ראוי לכלב ותי' צל"ח התם בשר כתיב וגיד שאינו בנ"ט לא מיקרי בשר ואמרתי לפי מאי דקיי"ל כר' יוחנן לקמן ק"ב ע"ב דאכל בשר מן החי ומן הטרפה לוקה ב' כאלו כתיב ובשר בשדה לא תאכלו טרפה לא תאכלו ולא קאי בשר אטרפה וע"ש בתוס' ד"ה אכל וכו'. א"כ הדרי' קו' פ"י לדוכתה. מיהו ש"ס דפסחים לר"ש קאי דכ"ש למלקות ואיהו ע"כ לא דריש לאו לבשר מן החי כלל דאל"כ תיקשי מ"ש רש"י לקמן ק"ב סוף ע"א ד"ה במשהו וכו' דלהכי פלגינהו רחמנא וכו' ולר"ש לא שייך זה אע"כ לית לי' לאו מיוחד לבשר מה"ח ולא הומ"ל כשהותרה טרפה משום דבשר כתיב אבל לדינא י"ל כשהותרה טרפה וכו':

בתוס' ד"ה רישא בכיבשא כו' נראה דגם חוטין שבלחי אסורין כו' שגם הם אסורין משום דם כדאמרינן לקמן עכ"ל. לכאורה לא ידענו פירוש דברי התוספות דהא לעיל מפורש בגמרא דידא ודלועה משום דמא ופירש"י דלועה חוטיין שבלחי הרי מפורש בגמרא ומה בעי התוספות בזה ונ"ל דלועה הוא הפירוש לחי העליון המחובר אל החוטם ועל זה משמע דר"א ורבינא פליג דקאמר רישא בכיבשא אותביה מבית שחיטה וכו' ולא צריך לחתוך החוטין שבלחי העליון וע"ז כתבו התוס' ונראה דחוטין שבלחי אסורין ר"ל החוטין שבלחי התחתון ואלו אינן בכלל הראש כי הלחיים דלמטה נתונים לכהנים עם הלשון ואותן החוטין אסורין לכ"ע וע"ז שפיר מביא התוספות ראיה מלקמן (דף קיג ע"א) דקאמר רב הונא אמר רב דכל כהן שאינו יודע ליטול החוטין שבלחי התחתון אין נותנין לו מתנה הרי מפורש דאותן חוטין אסורין ואינן בכלל רישא בכיבשא דקאמר הגמרא דהראש מקרי בלא הלחי התחתון שכבר ניטל ממנו הלחי התחתון ליתן לכהן דהא צריך ליתן הלחיים לכהן קודם שמפשיטין כמו שפסקינן בש"ע יו"ד סי' ס"א סעיף ג' ובסימן ס"ה סעיף א' דחוטין שבלחי התחתון אסורין והך דדלועה לא נתבאר בשום פוסק א"ו כמו שכתבתי לחלק בין לחי העליון ללחי התחתון וק"ל:

במשנה שולח אדם ירך וכו' הא דאחז בלשונו שולח ולא נקט מוכר והנה לאוקימתא דשמא יתננה בפני ישראל שולח הוא רבותא לא מבעיא מוכר שהוא באיטלז פשיטא דחיישינן להא אלא אפי' שולח שהוא בביתו אפ"ה חיישינן לזה. אמנם לרבינו הגדול הרמב"ם דהאיסור הוא דוקא בפני ישראל א"כ כיון שישראל הוא שם בשעת מעשה א"כ מאי רבותא דשולח יותר ממוכר ונלע"ד דאף שישראל הוא שם בשעת מעשה מ"מ מי יימר דהאי ישראל צריך לבשר אבל במוכר שהוא באיטלז סתמא דמלתא כל הבא שם צריך לבשר ובשביל לקנות הוא בא שם:

ולפי זה קשה מנ"ל לרב אשי לקמן למגזר שמא ימכרנה בפני ישראל כיון דברייתא במוכר מיירי וסתמא דמלתא יש שם ישראלים ודלמא באמת מיירי בפני ישראל אבל אם אירע פעם א' במקרה באיטלז שאין שם ישראל אחר מותר למכור נבילה וטרפה לעכו"ם. בשלמא לעיל באוקימתא דמתני' דמוקי שמא יתננה בפני ישראל ולא מוקי לה באמת בנתנו לפני ישראל היינו משום דמתני' בשולח מיירי וסתמא דמלתא הוא שלא בפני ישראל אחר אי ס"ד דמשנתינו לא אסרה חתוכה אלא בפני ישראל כל כי הך מלתא הוה ליה לתנא דמתניתין לפרש שולח אדם ירך וכו' אפילו בפני ישראל משום שמקומו ניכר ואז הוה דייקינן הא חתוכה דאסור היינו בפני ישראל אבל מדסתם מכלל דגם שלא בפני ישראל יש חילוק בין שלמה לחתוכה אבל בברייתא דסתמא דמלתא שיש שם ישראל מנ"ל לרב אשי לאוקמי אפילו שלא בפני ישראל ודלמא דוקא בפני ישראל ואם תאמר אי בפני ישראל א"כ גם מתנה אסור והוה ליה למפלג בשולח בין בפני ישראל וכו' יש לומר דבשולח שאינו באיטלז אפילו בפני ישראל שרי דמאן יימר דהך ישראל צריך לבשר וכמו שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם דאפילו בפני ישראל יש רבותא בשולח וכנ"ל וצריך לומר דרב אשי לא רצה לעשות פלוגתא רחוקה בין מתני' לברייתא דמתני' אסר אפילו בשולח וסתמא קתני דמשמע אפילו שלא בפני ישראל א"כ אפי' במתנה גזר שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל ותנא דברייתא נימא דאפילו במוכר שהוא באיטלז שרוב פעמים יש שם ישראלים הרבה לא נגזור שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל. וא"כ על כרחך מוקי רב אשי טעמא דמתניתין משום שמא יתננה בפני ישראל ובמקום שאין מכריזין דאי ס"ד דרב אשי סבר כשינויא קמא במקום שמכריזין ומשום חתוכא דנכרי מידע ידיע א"כ אין שוב הוכחה ממתני' דגזרינן שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל ומנ"ל לרב אשי לחדש גזרה זו מדעתו. וא"כ כיון דרב אשי ע"כ לא ס"ל שינויא קמא דמתני' במקום שמכריזין ולכך פירש רש"י לרב אשי דברייתא פליג אמתני' אבל לאביי ורבא לא כתב רש"י דברייתא פליג אמתני' דלדידהו שפיר נוכל לאוקמי משנתינו כשינויא קמא דחתוכה דנכרי מידע ידיע ובמקום שמכריזין מיירי משנתינו:

והנה לאוקימתא דגנב לדעת ג"כ נקט במשנה שולח לרבותא שלא נימא דבמתנה ליכא איסור גניבת דעת הכותי כסברת התוס' בד"ה אמר אביי קמ"ל דגם בשולח יש איסור ג"ד. אבל לשינויא קמא דמשנתינו במקום שמכריזין וחתוכי דנכרי מידע ידיע ובמקום שמכריזין אין שום רבותא בין שולח למוכר דהרי שם הכל קונים בשר מנכרי אפילו מי שלא ראה שלקח הנכרי מישראל א"כ קשה למה נקט שולח ונתני מוכר וצריך לומר דתנא דמתני' רצה להשמיענו חידוש זה דחתוכא דנכרי ידיע וזה מוכח אי מתני' מיירי במקום שמכריזין ואי הוה נקט מוכר אז הוה מוקמינן במקום שאין מכריזין ומשום שמא ימכרנה בפני ישראל או משום ג"ד ולכך תנן שולח וסובר תנא דמתניתין לדבר פשוט דבמתנה ליכא ג"ד ולא חשש דבפני ישראל וא"כ על כרחך במקום שמכריזין מיירי וחתיכא דנכרי ידיע:

ולפי זה לשינוייא קמא מוכח מפורש דבמכירה יש חשש שמא ימכרנו בפני ישראל או חשש ג"ד ובמתנה ליכא חששים הללו כלל וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה פירש רש"י בדברי רב אשי דמתני' פליג אברייתא ולא פירש בדברי אביי ורבא ואדרבא לאביי ורבא יותר הכרח לומר דפליגי המשנה וברייתא דהא אביי ורבא על כרחך לא מוקי כשנוייא קמא דא"כ כבר מוכח ממשנתינו החילוק שבין מכר למתנה לענין ג"ד או לענין חשש בפני ישראל וא"כ מה דוחקייהו לאוקמי מציעתא במכריזין שהוא דוחק גדול לומר שמיירי שאירע אונס ולא הכריזו ומה חסר להו בטעם ג"ד או חשש דבפני ישראל ואז רישא וסיפא ומציעתא בכולה ברייתא בחד גוונא במקום שאין מכריזין אלא על כרחך דאינהו לא ס"ל חתוכה מידע ידיע ומוקי משנתינו משום חשש בפני ישראל או משום גניבת דעת וא"כ ע"כ ברייתא פליג שהרי ברייתא מתיר בשולח וכיון דע"כ ברייתא פליג שוב לא ס"ל לחלק בין מכר לשולח ולכך מוקמי מציעתא במקום שמכריזין וא"כ לאביי ורבא על כרחך ברייתא פליג ואולי ס"ל לאביי ורבא דבמתנה לא שייך ג"ד ובמכירה שייך ג"ד ולכך לא תנן מוכר אבל חשש דבפני ישראל אפילו במוכר לא ס"ל. וזה קשה גם אדברי התוספות שכתבו דאביי ורבא מוקי מתני' כשנוייא קמא:

ואולי נקט מתני' שולח להורות היתר דנתינה לנכרי לאפוקי מדר' יהודה דאמר דברים ככתבן לגר בנתינה לנכרי ובזה ניחא נמי לפר"ת שאין חילוק בין מכירה למתנה אלא דרישא דברייתא מיירי בסתם וסיפא מיירי במפרש לו שהיא כשרה א"כ קשה למה נקט רישא דברייתא בשולח הוה ליה למתני רבותא יותר דאפילו במוכר שרי ולדידי ניחא דלהורות היתר נתינה לנכרי בא התנא:

אלא לפי מה שהוכחתי א"כ רב אשי על כרחך לית ליה סברא דחתוכא דנכרי מידע ידיע א"כ ודאי דהלכה בזה כרב אשי דבתרא הוא וא"כ איך פסק רש"י להלכתא בשם רבו לסמוך להתיר בשר בלי חותם על סמך דחתוכא דישראל מידע ידיע. ולתרץ זה נדקדק עוד דרש"י כתב וע"ד סמיך רבי בשולח ירך לחבירו ולא עשה בה חותם וכו' מלשון רש"י משמע דלא סמיך רבי על דא רק בדיעבד שהרי לא כתב רש"י דעל דא סמיך לשלוח ע"י נכרי בלי חותם משמע דדוקא בדיעבד היכא שנזדמן שכבר שלח התיר רבי. וא"כ קשה הרי בגמרא משמע דאפילו לכתחלה סמכינן על זה להתיר לשלוח ירך שלמה לנכרי ולא חיישינן דחתיך ומזבין משום דחתוכא דנכרי ידיע. והיה נלע"ד לחלק דדוקא לענין איסור גיד דלא מקרי אתחזיק איסורא כמו שכתב הרשב"א בשמעתין בשם הראב"ד ולכך סמכינן אפילו לכתחלה אבל לענין בשר שביד נכרי שיש בו חשש נבילה ושלא נשחטה כראוי זהו מקרי אתחזיק איסורא ולכך לא סמכינן לכתחלה רק בדיעבד ובזה מתורץ קושיית התוס' שהקשו דלוקי אף באין מכריזין וחתוכא דישראל ידיע ולא יחוש הישראל שמא טרפה היא ולדידי דבמקום שאין זריזין יחוש הישראל משום חשש נבילה ולא יקנה מן הנכרי על סמך החיתוך דזה מקרי לכתחלה לקנות מן הנכרי אלא דקשה אם איתא שיש מקום לחלק בין איסור גיד לאיסור נבילה וטרפה א"כ מנ"ל לרש"י לסמוך לענין חשש נבילה שביד נכרי אפילו דיעבד. ועוד דמה שכבר נעשה ביד הנכרי מקרי דיעבד כמו לענין טעם לפגם שאנו קינין בישוליהם בכלים שלהם אפילו לכתחלה משום מה שכבר נעשה ביד נכרי מקרי דיעבד. ונלע"ד דרש"י הוכיח לעצמו שגם לענין טרפות סמכינן בדיעבד משום דהוה קשה לרש"י קושיית הר"ן על המקשה שעדיין לא ידע דחתיכא דנכרי ידיע והוה סבור שאין היכר בין חתוכא דנכרי לשל ישראל א"כ איך הקשה שלימה נמי לא לישדר אדרבא איפכא קשה חתיכא נמי לישדר שהרי הישראל שיקנה ממנו לא יאכל עד שיראה למנקר בקי ומומחה שהרי הישראל לא יסמוך על מה שהיא חתיכה שהרי יחוש שמא הנכרי חתכה. והר"ן תירץ בדוחק דהכי נמי קאמר לטעמיך דאסרת חתיכה גם שלימה ליתסר אבל באמת היה ראוי להיות גם זה וזה שרי וזה דוחק ועיקר חסר בדברי המקשה. ונלע"ד דגם המקשה ידע סברא זו דחתיכא דנכרי ידיע אלא דהיה סבור דדוקא לענין דיעבד מהני סברא זו ובזה היה ניחא ליה דחתיכה אסור דזה שכבר יהיה ביד נכרי הוה כדיעבד ויהיה מותר לישראל לקנות ממנו ולסמוך שהוא חתיכא דישראל ויסבור שכבר ניטל גידה ולכך חתיכה אסור אלא דהיה סבור דלכתחלה לא סמכינן על זה ולכך הקשה שלימה נמי לא נישדור ליה לכתחלה דדלמא חתיך ולכתחלה לא סמכינן על חתוכא דגוי ידיעי. ומשני ליה התרצן דחתיכה דנכרי מידע ידיעי אפילו לכתחלה. ואעפ"כ פירש רש"י בשם מורו לסמוך דוקא בדיעבד:

ומתחלה עלה על דעתי לפרש והייתי רוצה לתרץ בזה גם קושיית התוס' שהקשו בד"ה אמר אביי שהקשו על רש"י דלמה לו למימר שהברייתא חולקת על המשנה והא נוכל לתרץ משנתינו בשנוייא קמא והיה נלע"ד דלרש"י היה קשה קושיית התוס' אי חתוכה דגוי ידיעי א"כ לוקי אפילו במקום שאין מכריזין ותירוץ של התוס' היה סובר רש"י לדוחק ולכן היה סבור רש"י דבאמת התירוץ הראשון דמוקי לה במקום שמכריזין היינו גם במקום שמכריזין והה"ד דגם במקום שאין מכריזין חתוכה לא לישדר דשפיר זבני לה ישראל מן הנכרי על סמך סימן החתך. וא"כ על כרחך ברייתא פליג אמתני' שהתיר למשדר חתוכה לנכרי במקום שאין מכריזין אלא דלפי זה על כרחך שנויי בתרא לא ס"ל חתוכה מידע ידיעי דאל"כ מה הועילו בתירוצייהו יותר מתירוץ הראשון דבשלמא לסברת התוס' דשנויא קמא הוא דוקא במקום שמכריזין אתו הנך שנויי בתראי לאוקמי אף במקום שאין מכריזין ולעולם דס"ל ג"כ במקום שמכריזין וכשנויא קמא דלא חיישינן דחתיך לה משום דמידע ידיעי ובזה ניחא מה דקשה לשנויא דגניב לדעת לכאורה קשה הוא מטעה נפשיה כיון דבסתם איירי לפרש"י וצריך לומר דזה מה שחתיך לה היא הגנבת דעת וזה מקרי מטעה בידים אלא דלפי זה קשה תינח חתוכה אבל שלימה אף אם לא היה מקומו ניכר מ"מ הרי איהו דאטעי נפשיה ולמה ליה למתני' למימר משום שמקומו ניכר ולפי מה שכתבתי ניחא דמוקי לה גם במקום שמכריזין ובמקום שמכריזין יש חשש שימכרנה לישראל וצריך להמשנה לומר שמקומו ניכר:

ולפי זה צריך לומר שהתירוץ האחרון ג"כ סובר חתוכה דישראל מידע ידיעי אמנם לשנויא דשמא יתננה בפני ישראל אין לנו הכרח לומר חתוכה דנכרי מידע ידיעי ובזה נלע"ד לתרץ לפום סברת התוס' בד"ה טרפה א"כ אף לתירוץ דיתנה בפני ישראל צריך לומר דאסור לגנוב דעתו דאל"כ לא יסמוך הישראל על זה לומר דכשרה היא דיאמר דלגנוב דעתו הוא וא"כ למה צריך כלל לשמא יתנה בפני ישראל הא אף שלא בפני ישראל חתוכה אסור משום ג"ד ונלע"ד דהרויח בזה לפרש מה שסיים המשנה שמקומו ניכר דלשנייא דג"ד צריך לומר ג"כ חתוכה מידע ידיעי וקאי הטעם דמקומו ניכר במקום שמכריזין אבל לתירוץ דבפני ישראל א"צ כלל לומר דמקומו ניכר וכל זה לשטת רש"י אבל לשטת ר"ת בד"ה אביי דכל זה מיירי באומר לו שהיא מנוקרת והיתר דשלימה היינו אף שאומר שהיא מנוקרת ליכא ג"ד שהנכרי רואה שאין דבריו אמת שהרי מקומו ניכר וא"כ על כרחך צריך לטעם דמקומו ניכר שאלמלא לא היה מקומו ניכר היה בזה ג"ד ממש ולא שייך איהו מטעה נפשיה שהוא הישראל אומר לי שהיא מנוקרת וא"כ גם תירוץ דג"ד אינו צריך לסברת דחתוכא דנכרי ידיעי ואם כן אי סלקא דעתך דליכא חשש דבפני ישראל כי אם כשיש איסור ג"ד א"כ התירוץ דשמא יתנו בפני ישראל הוא דבר בטל לגמרי כיון דעל כרחך לפי תירוץ זה אסור ג"ד א"כ אף בלי גזרה זו חתוכה אסור ולכך הוצרכו התוס' לומר דהישראל לא מסיק אדעתא דלגנוב דעתו עושה כן והוצרכו לחדש דמעשה דשמואל יודע היה שהיה בצינעא:

ואולי זה היה כוונת רש"י שפירש בריש שמעתין ירך שלמה משמע והדבר יפלא מה חסר לו לרש"י מדאמר שמקומו ניכר וכן פירש הרשב"א ושאר מפרשים ואמנם היה קשה לרש"י מה הועיל בתירוץ דבפני ישראל כיון שעל כרחך צריך לסברת ג"ד וצריך לומר דהיה קשה לו משום ג"ד לחוד למה לו בהיתר השלימה שמקומו ניכר הא בלא"ה איהו מטעה נפשיה ועל זה קשה הא על כרחך צריך לומר מקומו ניכר דאל"כ לא הוה ידעינן כלל איסור החתוכה והוה אמינא דגם חתוכה מותר ושמותר בזה לגנוב דעת הגוי ולכך פירש רש"י דזה בלא"ה ידעינן דירך שלמה משמע:

אלא דגוף דברי רש"י קשיין לי דמירך דמשמע שלימה לא ידעינן כלל איסור החתוכה לפי מה שכתבו התוס' לקמן (דף צט ע"ב) דלמה דקיי"ל אין בגידין בנ"ט ג"ה אסור בהנאה ואעפ"כ מותר למכור בשר ניקור לנכרי לפי שנכרי אינו נותן דמים רק על דבר שיש בו טעם אבל ירך שלימה אסור לשלוח לפי שמתכבד בה יותר כשהיא שלימה:

והנה משנתינו ודאי דסוברת ג"ה מותר בהנאה ולטעמיה אזיל תנא דידן דס"ל יש בגידין בנ"ט כמו שהוכיח לעיל בריש פרקין ממשנה דירך שנתבשל בה ג"ה וא"כ דלמא לכך אמר ירך דמשמע שלימה לרביתא לא מבעיא חתוכה שאפילו היה ג"ה אסור בהנאה שהי' מותר לפי שאין הנכרי מתכבד אלא בדבר שיש בו טעם אלא אפילו ירך שלימה ג"כ מותר לפי שסובר ג"ה מותר בהנאה. ואם נאמר דרש"י לא ס"ל סברת התוס' וס"ל דלענין הנאה שוים שלימה וחתוכה וכי היכי דאסור לר' שמעון לשלוח ירך שלימה הה"ד חתיכת ירך שיש בו ג"ה ג"כ אסור וכמו קצת פוסקים שהביא הרא"ש דאפילו להשליכו לחתול אסור וס"ל לרש"י דלענין הנאה אין שום רבותא בשלימה יותר מבחתוכה. א"כ קשה לפי זה לדידן דקיי"ל אין בגידין בנ"ט א"כ ג"ה אסור בהנאה א"כ אפילו בשר נבילה וטרפה הגיד אסור בהנאה דמשום שניתוסף בו איסור נבילה וטרפה לא פקע איסור הנאה מגיד וא"כ אסור למכור לנכרי ירך או חתיכת ירך אפילו מנבילה עד שיטול גידה וא"כ אפילו ירך טרפה ונבילה צריך הקצב היהודי לחתכה בחתיכה דישראל כדי ליטול גידה וא"כ איך סמיך רבו של רש"י להתיר הירך בלי חותם משום שחתך בתתיכה דישראל ודלמא ירך טריפה היא שמכרו טבח יהודי לנכרי והיה ג"כ צריך לחתכה בחתוכה דישראל. והיה נראה בזה לתרץ מה שהקשיתי מתחלה למה סמיך רבי דוקא בדיעבד והא משמעתין משמע דאף לכתחלה סומכין על זה. ונראה דעל כרחך לא התיר רבי אלא בהיתר חתוכה בחיתוך ישראל שפורעה כדי ליטול גידה אבל באמת עדיין היה הגיד בתוכה ולכך ליכא למיחש שישראל היה לו נבילה וטריפה ומוכרה לנכרי זה וחתכה כך משום שג"ה אסור בהנאה והיה צריך לחתכה ליטול גידה שהרי באמת עדיין לא ניטל גידה ואיך אפשר שמכרה ישראל לנכרי כן והרי ג"ה אסור בהנאה אלא ודאי שישראל לא מכרה לו ולמיחש שהוא נבילה של הנכרי בביתו א"כ מי חתכה בחיתוך ישראל אלא ודאי שזה הוא הירך ששלח הישראל לחבירו ע"י נכרי זה ולפי זה שכל עיקר ההיתר הוא בחתוכה בחיתוך דישראל ואפ"ה עדיין לא ניטל גידה ולכך לכתחלה אסור שהרי אפילו לישראל עצמו ובחתוכה אסור לשלוח עד שתטול גידה אמנם זה אינו דהיא הנותנת שע"י נכרי יהיה מותר לשלוח לכתחלה עם גידה בחתוכה שממ"נ אם יסבור הישראל שניטל גידה יחוש לנבילה וטריפה ומשום איסור הנאה נטל היהודי שמכרה לו הגיד וא"כ על כרחך לא יקבלנה היהודי מנכרי אם לא שיראה שעדיין הגיד בתוכה וא"כ לא יבוא מזה שום מכשול ועוד שהרי בהדיא פירש רש"י אם היא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד וא"כ משמע שכבר ניטל גידה. ולכך צריך לומר דרש"י ס"ל כדעת הרמב"ם דאף שאין בגידין בנ"ט אפ"ה ג"ה מותר בהנאה:

ונחזור לראשונות דשנוייא בתרא דגניב לדעתי' על כרחך ס"ל ג"כ סברת שנוייא קמא דחתוכה דנכרי ידיע אבל לתירוצא דשמא יתנה בפני ישראל לא ס"ל סברא דמידע ידיעי וא"כ לכתחלה לא סמכינן על חתיכה דישראל דחיישינן לכתחלה לשנויא דשמא יתנה בפני ישראל אבל בדיעבד כיון דלתירוצא קמא סמכינן אחתיכא דישראל ולתירוצא בתרא ג"כ סמכינן אף דלתירוץ האמצעי דיתנה בפני ישראל לא סמכינן סמי חדא מקמי תרתי וסמכינן בדיעבד:

אבל לפי מ"ש לתרץ קושיית התוס' שהקשו מנ"ל לרש"י דברייתא פליג ודלמא ס"ל כשנוייא קמא וכתבתי דלשנוייא קמא דחתוכה מידע ידיעי גם באין מכריזין מהני כקושיות התוס' והגמ' מוקי במקום שמכריזין היינו אף במקום שמכריזין. וא"כ לכך ברייתא ע"כ פליג וכנ"ל וא"כ לפי זה על כרחך הני תרתי שנויי בתראי לית להו סברא דחתוכה דנכרי דא"כ לא אהני כלום בתירוצייהו וא"כ היכי פסיק רש"י להלכה לסמוך על תירוץ הראשון לחוד במה דהני תרתי שנויי בתראי פליגי. ומכ"ש לפי מ"ש לעיל בתחלת דברי שרב אשי על כרחך לית ליה סברא זו פשיטא קשה דרב אשי בתרא הוא. ונלע"ד לפי מה שפירשתי קושיית המקשה ולתרץ קושיית הר"ן היינו שגם המקשה ידע דחתוכה דישראל מידע ידיעי ולכך חתוכה אסור אלא דהוה סביר דדוקא בדיעבד מהני והתרצן משני ליה דאף לכתחלה מהני א"כ אף שהתירוצי' האחרונים פליגי היינו על סברת התרצן דסומך אף לכתחלה וכן רב אשי פליג על זה אבל במה שהיה סבור גם המקשה דעכ"פ דיעבד סמכינן אין לנו הכרח שיחלוק על זה שום אמורא ושפיר פסק רש"י לסמוך בדיעבד:

עוד נלע"ד דלאביי ורבא לא תקשה להו דמתני' ארישא דברייתא ונקדים מתחלה פירושא חדתא ארישא דשמעתין דמשני ג' שנויי ואומר אני שיש לפנינו ג' ענינים. א' מקום שמכריזין והיום לא הכריזו שאז היהודי רגיל בכל עת ובכל יום לקנות בשר מן הנכרי כל זמן שלא הכריזו וגם היום כיון שלא הכריזו עתיד היהודי לקנות מנכרי. ב' מקום שאין מכריזין כלל שאז אין הישראל רגיל לקנות בשום פעם מן הנכרי והנכרי יודע זה שאין היהודי קונה ממנו בשום פעם כלל ואין הנכרי מצפה כלל למכור ליהודי. ג' מקום שמכריזין וגם היום הכריזו והנה הכרוז הוא נפל בישרא לבני חילא ולא מכריזין נפל טריפות כדמסיק בסוף שמעתין וא"כ הנכרי אינו יודע כלל שיש טריפות היום אלא שסובר שהכרוז הוא שיש היום בשר הרבה שאפילו לבני חילא נפל בישרא. וא"כ סבר הנכרי שהיהודי גם היום יקנה ממנו שהרי כיון שהוא מקום שמכריזין רגיל היהודי בכל יום לקנות מנכרי. וגם עוד הקדמה אחת אציע שבגיד לא שייך ג"ד שמה איכפת ליה לנכרי אם הגיד בתוכו או לא. ומה שפירש רש"י שיש בזה ג"ד היינו שהנכרי סובר שהיהודי נתן לו מה שכבר הכין לגמרי לצורך עצמו ונטל הגיד וסובר הנכרי שעל ידי זה יהיה קפיצי זביני ישראלים לקנות בשר זה שכבר הוא מוכן ואין צריך שוב לטרוח ליטול הגיד וזה שייך רק במקום שהיהודי רגיל לקנות בשר מנכרי אבל במקום שאין מכריזין שאין היהודי רגיל לקנות מנכרי א"כ אין הנכרי מצפה למכור לישראל לא שייך בגיד גניבת דעת כלל ואינו דומה למוכר טרפות בחזקת כשרה שאף לנכרי ניחא בכשרה יותר שהיא בהמה בריאה יותר מטרפה ואלו הם השלשה תירוצי' בגמ' על הסדר התירוץ הראשון במקום שמכריזין ופירוש הדבר שהיום לא הכריזו וכמ"ש כל המפרשים וא"כ גם היום היהודי קונה מנכרי ולכך חתוכה אסור דאתי למזבין לישראל ושלימה מותר דאין לחוש דחתך ומזבין שהרי חתוכא דנכרי ידיעי:

התירוץ השני במקום שאין מכריזין ושמא יתננו בפני ישראל ואף שאף לפי סברא זו עכ"פ ג"ד אסור דאל"כ לא יסמוך היהודי על מה שלא אמר לו שהיא טרפה דמשום שרצה לגנוב דעתו לא אמר לו וכמו שכתבו התוס' מ"מ הוצרך לשמא יתנה דמשום ג"ד בגיד ליכא כלל שהרי מקום שאין מכריזין הוא ואין היהודי רגיל לקנות מנכרי:

תירוץ השלישי מיירי במקום שמכריזין והיום הכריזו שאז ליכא חשש דאתי לזבוני לישראל שהרי היום הכריזו אלא כיון שאין הנכרי מרגיש על ידי הכרוז שיש טרפות וסובר שגם היום ימכור לישראל יש בזה חשש ג"ד:

ובזה מתורץ מה שהקשו התוס' בד"ה אביי שכתבו ומיהו להאי שנוייא דמשני לעיל גזירה שמא יתננו בפני ישראל קשה רישא דהך ברייתא ולכאורה דבריהם תמוהים שהרי גם לשנוייא דגניב לדעתיה ג"כ קשה רישא דהך ברייתא והמהרש"א נדחק בזה ע"ש. ולדידי ניחא דלשנוייא דגניב לדעתי' לא קשה מידי דמשנתינו מיירי במקום שמכריזין והיום הכריזו שאז איכא ג"ד ורישא דברייתא מיירי במקום שאין מכריזין שאז ליכא בגיד ג"ד כלל ולכך לא הקשו התוס' רק לשנוייא דשמא יתננה בפני ישראל:

ובזה מתורץ מה שאמר היכי מכריזין הכא בסוף שמעתין אשנוייא דברייתא ולמה לא מסיק כן בריש שמעתין אשנוייא דמתני' שהזכיר ג"כ מקום שמכריזין ולדידי ניחא דבל"ז הוה ניחא ליה דמכריזין נפל טריפתא. אבל השתא הוה קשה ליה דרישא דברייתא היא נגד המשנה ולכך צריך לומר החילוק הנ"ל דמשנתינו במקום שמכריזין והכריזו שאז שייך ג"ד וברייתא במקום שאין מכריזין וליכא ג"ד א"כ על כרחך דלא מכריזין נפל טריפתא דא"כ כבר יודע הנכרי שהיום לא יקנה היהודי ממנו וג"כ ליכא ג"ד ולכן שואל היכי מכריזין:

ובזה נלע"ד לתרץ דלכאורה קשה אביי מ"ט לא מוקים כרבא דהרי יותר טוב לאוקמי ברייתא כולה במקום שמכריזין ולא נוקי רישא וסיפא באין מכריזין מציעת' במכריזין אלא נלע"ד דאביי ורבא בהא פליגי דאביי סובר לעיל באוקימתא דמתני' כשנוייא דגניב לדעתו ולכך לא מוקי רישא דברייתא במקום שמכריזין והכריזו א"כ קשה ליתסר משום ג"ד כי היכי דאסרה משנתינו לכך מוקי באין מכריזין וליכא ג"ד כלל:

ורבא סבר כשנוייא דשמא יתננה בפני ישראל אלא דסובר דהא דמותר לישראל לסמוך מן הסתם על מה שהיהודי מוכר לנכרי בפניו ולא חייש שמא מכר לו טרפות היינו במקום שאין מכריזין שאז אין אנו יודעים אם הי' היום כלל טריפו' במקולין ורוב בהמות כשרים והוא רק חומרא בעלמא שלא לקנות מנכרי כיון שכל טבחי ומקולי ישראל נינהו כמ"ש הרשב"א בחידושיו ולכך כשרואה שיהודי מוכר לנכרי ואינו אומר בפירוש שהיא טרפה מותר לישראל לקנות מן הנכרי וגזרינן שמא יתננו בפני ישראל אבל ברייתא דמיירי רישא במקום שמכריזין והכריזו שאז איתחזיק איסורא אז אסור ליהודי לסמוך על מה שמוכר בסתם ולכך ליכא למגזר שמא יתננה בפני ישראל: