סבור כי מדלא קא בריין [מכיון שאינן מבריאות, שאין הביצים הללו מתפתחות] לאחר שנמעכו, הרי זה מוכיח כי כאילו פרשו מגופה משנמעכו, וממילא הני [אלה] אבר מן החי נינהו [הן], ולכך שחיטתה לא התירה אותם באכילה. והרי זה כשאר אבר שנלקח מן החי, שאסור באכילה. ואילו מאן דשרי [מי שהתיר] את הביצים באכילה, סבור כי מדלא קא מסרחן [מכיון שאינן מסריחות], הרי זה מוכיח כי הני חיותא אית בהו [אלה חיות יש בהם], שהריהן עדיין יונקות מהבהמה, ואינן נחשבות כאילו פרשו מן הבהמה ואינן בכלל איסור אבר מן החי ושחיטתן מתירתן.

ושואלים: ואידך [והחכם האחר, האוסר], מה הוא אומר על כך שאין הביצים מסריחות? ומשיבים: סבור הוא כי האי דלא קא מסרחן [זה שהן לא מסריחות] אין הוא משום שהן עדיין יונקות מהבהמה, אלא משום דלא קא שליט בהו אוירא [שאין שולט בהן האויר] הגורם לרקבונו ולסרחונו של דבר שנלקח מן החי, שהרי ביצים אלה נתונות בתוך כיס האשכים. ושואלים לצד האחר, ואידך [והחכם האחר המתיר] מה הוא משיב להוכחה מהעובדה שאין הביצים מתפתחות? ומשיבים: סבור הוא כי האי דלא בריין כחישותא הוא דנקט להו [זה שאינן מתפתחות] אינו משום שהן מנותקות מגוף הבהמה, אלא משום שכחישותא [רזון, חולשה] הוא דנקט להו [שאחזה בהן].

ומביאים בענין ביצים אלה, שאמר ליה [לו] ר' יוחנן לרב שמן בר אבא: הני ביעי חשילתא שריין [אותן ביצים המעוכות הריהן מותרות] באכילה, ואולם את לא תיכול [ואתה אל תאכל מהם] משום "ואל תטוש תורת אמך" (משלי א, ח), שכך הוא מנהג מקומך, שאתה בא מארץ בבל, ושם נוהגים איסור בהן.

א ועוד בדיני ביצי בהמת זכר. אמר מר בר רב אשי: הני ביעי דגדיא [אלה הביצים של גדי], בפרק הזמן מלידתו של הגדי ועד שהוא מגיע להיות בן תלתין יומין [שלושים יום] — שריין [מותרות] הביצים אף בלא קליפה של הקרום שעליהן, שכן בשלב זה של התפתחותו, עדיין אין בגדי כמות דם הנבלעת בקרום ביציו. ואולם מכאן ואילך, אי אזרען [אם יש בהן זרע] — הריהן אסורין, ואי לא אזרען [ואם אין בהן זרע] — הריהן שריין [מותרות]. מנא ידעינן [מנין יודעים אנו] אם יש בהן זרע? — אי אית בהו שורייקי סומקי [אם יש בהן גידים אדומים] — סימן הוא שיש בהן זרע ואסירן [אסורות], ואם לית בהו שורייקי סומקי [אין בהן גידים אדומים] — סימן הוא שאין בהן זרע ושריין [מותרות].

ב ומתוך שהובא למעלה בדינן של ביצים, מביאים כי בדינם של אומצי ביעי ומזרקי [אומצות בשר, חתיכות בשר חי שלא בושל, ביצי בהמת זכר, ומזרקים, ורידי הצוואר], פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא. ובטרם מציגים את הדעות החלוקות אומרים: בכל דיני התורה כולה שנחלקו בהם רב אחא ורבינא, ולא נתפרש מיהו המיקל ומיהו המחמיר במחלוקות הללו, דעת רבינא היא לקולא [להקל] ודעת רב אחא היא לחומרא [להחמיר], ונקבעה הלכתא [הלכה] במחלוקות הללו כדעת רבינא לקולא [להקל], לבר מהני תלת [חוץ משלוש מחלוקות אלה] שבהן רב אחא הוא זה שהולך בהן לקולא [להקל] ואילו רבינא הוא זה הולך בהן לחומרא [להחמיר], ונקבעה בהן הלכתא [הלכה] כרב אחא לקולא [להקל].

ומפרטים מהן שלוש מחלוקות אלה: אומצא דאסמיק [חתיכת בשר חי שהאדימה] מחמת מכה שהוכתה הבהמה בחייה במקום שממנו נלקחה האומצה, אם עמד וחתכה לאומצה זו לחתיכות רבות, ומלחה — הרי המלח שאב את הדם ממנה, ומעתה אפילו לתבשיל בקדרה נמי שפיר דמי [גם כן יפה הדבר, מותר לעשות כן], וכמו כן אם עמד ותלייה נמי בשפודא [תלה אותה גם כן בשיפוד] בתוך התנור לצלותה, אף שלא חתכה לחתיכות, ולא מלחה אלא בשיעור מועט (כראוי לבשר הנצלה) — הריהי מותרת באכילה, שכן דאיב דמא [זב הדם]. ואולם אם הניח אותה אגומרי [על גחלים], פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא. שחד [אחד מהם] אמר שהריהי מותרת לאכילה, שכן הגחלים משאב שאיבי ליה [שואבים אותו, את הדם] והוא יוצא כולו. וחד [ואחד מהם] אמר שאסורה, שכן הגחלים מצמת צמתי ליה [מצמיתים, מקרישות אותו, את הדם], והוא נשאר באומצה. וכן נחלקו רב אחא ורבינא בדין ביעי [ביצים], וכן נחלקו בדין מזרקי [ורידי הצוואר].

ג מתוך שהוזכר למעלה דין האומצה הניתנת על הגחלים, מביאים דין דומה. רישא [ראש בהמה] שרוצים להסיר את שערו, ולשם כך כובשים אותו בכיבשא [ברמץ, אפר חם], אם אותביה [הושיב אותו] על בית (מקום) השחיטה, שהניח את ראש הבהמה באופן שמקום השחיטה שבראש נתון מלמטה — באופן זה דייב דמא ושרי [זב הדם, ומותר]. ואם הניח את ראש הבהמה על הצדדין — באופן זה מיקפא קפי [קופא, נקרש] הדם בתוך הראש, ואסור. ואם אותביה אנחיריה [הושיב אותו על נחיריו], אם דץ ביה מידי [נעץ בו דבר] שלא ייסתמו — שרי [מותר], ואי [ואם] לא נעץ בו דבר — אסיר [אסור].

איכא דאמרי [יש שאומרים] הלכה זו בנוסח אחר: אם הניח את ראש הבהמה באפר אנחיריה [על הנחירים] ועל בית השחיטה — דאיב [זב] הדם, ומותר. ואם הניח אותו על הצדדין, אי דץ ביה מידי [אם נעץ בו דבר] — הריהו שרי [מותר], ואי [ואם] לא — הריהו אסיר [אסור].

ד ושבים לבירור דינו של גיד הנשה, כמובא למעלה (צא,א). אמר רב יהודה, אמר שמואל: שני גידין הן בגיד הנשה, הגיד הפנימי הסמוך לעצם — אסור מן התורה, וחייבין מלקות עליו, על אכילתו. ואילו הגיד החיצון הסמוך לבשר — אסור באכילה, ואולם אין חייבין עליו מלקות.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: הגיד הפנימי סמוך לבשר, ושלא כדברי שמואל! אמר רב אחא, אמר רב כהנא: הגיד הפנימי אכן סמוך לעצם, אך הוא חוזר ואיקלודי מיקליד [חודר] אל תוך הבשר.

ומוסיפים ומקשים על דברי שמואל בגיד החיצון שסמוך לבשר: והא תניא [והרי שנויה ברייתא] כי הגיד החיצון הוא זה הסמוך לעצם! אמר רב יהודה: הברייתא מדברת היכא דפרעי טבחי [במקום הירך שבו חותכים וחושפים הטבחים את הגיד] ששם הגיד החיצון הוא סמוך לעצם.

ה מתוך שהוזכר מנהג הטבחים המנקרים את הבהמה מן הדברים האסורים בה, מביאים עוד בענין זה. איתמר [נאמר]: טבח שנמצא חלב אחריו, שלאחר שהוציא את החלב, עדיין נותר חלב בבשר, רב יהודה אמר: שיעור החלב שדנים את הטבח הוא בכשעורה. ר' יוחנן אמר: שיעורו הוא בכזית.

אמר רב פפא: ולא פליגי [ולא נחלקו ביניהם רב יהודה ור' יוחנן], אלא כל אחד אמר את דבריו לענין אחר. כי כאן שאמר ר' יוחנן ששיעורו בכזית, מדובר לענין להלקותו לאותו טבח על רשלנותו. ואילו כאן שאמר רב יהודה ששיעורו בכשעורה, הרי זה לענין לעברו (להעבירו, להדיח את הטבח מתפקידו), שכיון שהתרשל מעבירים אותו ממלאכתו.

הסבר אחר בדבר: אמר מר זוטרא: רב יהודה ור' יוחנן אינם חלוקים, וזה שאמר רב יהודה כשעורה — הכוונה היא שנמצא החלב דווקא במקום אחד. וזה שאמר ר' יוחנן כזית — הכוונה היא אפילו היה מפוזר החלב בשנים ובשלשה מקומות. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא: לענין להלקותו — הרי זה דווקא בחלב שיש בו שיעור כזית, לענין לעברו (להעבירו מתפקידו) — אפילו בכשעורה.

ו שנינו במשנתנו שלדעת ר' מאיר אין הטבחין נאמנין על גיד הנשה, ולדעת חכמים הריהם נאמנים. אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: חזרו אחר כך לומר שלדעת הכל הטבחים נאמנין.

אמר רב נחמן בתמיה: וכי אכשור דרי [הוכשרו הדורות], שדורות אחרונים נאמנים יותר מדורות ראשונים? ומשיבים: לא מטעם זה אלא מעיקרא דהוו סברי לה [מתחילה שהיו סבורים] כשיטת ר' מאיר בברייתא המצריך לחטט אחר גיד הנשה היטב, ויש בדבר זה טירחה מרובה — לא הוו מהימני [לא היו נאמנים] הטבחים על גיד הנשה. ואולם לבסוף סברי [סברו] כשיטת ר' יהודה שאין צריך לחטט אחר גיד הנשה אלא די לגודעו ("גוממו"), ובדבר קטן זה אין לחשוד בטבחים שלא יעשוהו, ולכך האמינום.

איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונים אותה הלכה על סוף משנתנו], ששנינו בה: וחכמים אומרים נאמנין עליו, על גיד הנשה, ועל החלב, ועל כך אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: חזרו חכמים לומר אין נאמנין. אמר רב נחמן על כך: ואולם בזמן הזה נאמנין הטבחים.

ותוהים: וכי אכשור דרי [הוכשרו הדורות]? ומשיבים: מעיקרא סברוה [מתחילה חכמים סברו] כדעת ר' יהודה, שאין צורך לחטט היטב היטב, ולכך האמינו לטבחים על כך. ואולם הדר סברוה [חזרו אחר כך וסברו] כשיטת ר' מאיר, המצריך לחטט אחר גיד הנשה.

וכל כמה דהוו דכירי לה [זמן שהיו הטבחים עדיין זוכרים אותה], את שיטת ר' יהודה ונהגו לפיה — לא מהימני [לא היו נאמנים]. והשתא דאנשיוה [ועכשיו ששכחוה] את שיטת ר' יהודה והמנהג הוא כשיטת ר' מאיר — הרי הם מהימני [נאמנים].

ז למעלה הוזכר שלדעת חכמים במשנה הטבחים נאמנים על גיד הנשה ועל החלב. ותוהים: חלב, מאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמו]. שהרי לא הזכיר ר' מאיר בדבריו חלב! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא, ר' מאיר, אמר], כך יש לשנות: אין נאמנין עליו, על גיד הנשה, וכן אין נאמנים אף על החלב. וכנגד זה אמרה המשנה כי חכמים אומרים שנאמנין הטבחים הן עליו והן על החלב.

ח משנה אף שאסור אדם מישראל באכילת גיד הנשה, שולח (מותר שישלח) אדם מישראל ירך שלימה של בהמה לגוי כמתנה, אף על פי שגיד הנשה בתוכה של ירך זו. ואין אנו חוששים שמא יחזור הגוי וימכרנה לאדם מישראל, ונמצא השולח לגוי מכשיל ישראל, מפני שמקומו של גיד הנשה ניכר הוא בירך. ואדם מישראל הקונה ירך מן הגוי הריהו רואה שלא ניטל ממנה גיד הנשה.

ט גמרא שנינו במשנתנו כי רשאי אדם מישראל לשלוח ירך בהמה לגוי, אף שגיד הנשה לא הוצא ממנה. ומן הלשון "ירך" שמשמעה — ירך שלימה, מדייקים: דווקא ירך שלמה — אין [כן] מותר לשלוח לגוי, בלא שהוציאו את גיד הנשה מתוכה, ואולם ירך חתוכה שלא הוצא ממנה גיד הנשה — לא הותר לשלוח לגוי. שיש לחשוש שמא יקנה ישראל מידי הגוי את הירך הזה, ויחשוב שהוצא גיד הנשה ממנה, ויבוא לכלל עבירה. ומבררים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] שמדובר במקום שבו כל השוחטים הם ישראליים, וכאשר מזדמנת להם בהמה טריפה אין הם מכריזין (מפרסמים) שמכרו באותו יום בשר טריפה לגוי — הרי במקום כזה אין בני ישראל לוקחים בשר מאת הגויים (שמא הוא בשר טריפה), ומעתה לא רק ירך שלימה מותר לשלוח לגוי, אלא אף