טעם אחד — מפני האנסין, שמא אותו גוי יקח את הדינר לעצמו, ויכריח את מוכר הבשר לתת לו בשר בלא תשלום. ועוד טעם אחד — שמא מוכרי הבשר מוכרין לו לגוי זה בשר נבלות וטרפות שברשותם, שהרי אינם יודעים שהוא שליח של ישראל, ויביאם למשלח, ויכשילו באכילת איסור.

ודנים בברייתא זו, אמר מר [החכם בברייתא]: ובזמן ששולח אדם מישראל ירך לגוי, בין שהיא שלימה בין שהיא חתוכה — אינו צריך ליטול הימנה (ממנה) גיד הנשה. ושואלים: במאי עסקינן [במה, באיזה אופן, עוסקים אנו] בהלכה זו? אילימא [אם תאמר] שמדובר במקום שבו מכריזין הקצבים הישראלים שהיום נמכר בשר בהמה נבלה וטרפה לגויים. ובמקום כזה קונים היהודים בשר מן הגויים, אלא אם כן הוכרז באותו יום שנמכר לגויים בשר אסור — ירך חתוכה אמאי [מדוע] אינו צריך ליטול הימנה גיד הנשה? והרי כיון דלא אכרוז [שלא הכריזו] היום שנמכר לגויים בשר האסור באכילה, אתי למיזבן מיניה [יבואו היהודים לקנות ממנו, מהגוי], שיחשבו כי מירך חתוכה זו שקנה ניטל גיד הנשה, ויבואו לאוכלה!

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר בברייתא זו במקום שבו אין מכריזין על מכירת בשר אסור לגויים. ובמקום כזה אין היהודים קונים מן הגויים — אימא מציעתא [אמור את ההלכה האמצעית שבברייתא]: מפני שני דברים אמרו שאין מוכרין נבלות וטרפות לגוי: אחד, מפני שמטעהו. ואחד, שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר. ואולם

אי [אם] מדובר במקום שבו אין מכריזין על מכירת בשר אסור לגויים — הא לא אתי למיזבן מיניה [הרי לא יבואו לקנות ממנו]! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר במקום שמכריזין.

ומעתה אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: לא יאמר אדם לגוי "קח (קנה) לי בדינר זה בשר" מפני שני דברים, אחד — מפני האנסין, ואחד — שמא מוכרין לו נבילות וטרפות, ואי [ואם] מדובר במקום שמכריזין, אי איתא דהוה [אם אמנם היה מקרה שהיתה] טרפה — אכרוזי הוו מכרזי [היו מכריזים על כך]!

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר במקום שאין מכריזין, ונמצא אם כן שאתה מעמיד את רישא וסיפא [ראשה וסופה] של הברייתא במקום שאין מכריזין, ואילו את מציעתא [האמצעית] במקום שמכריזין!

אמר אביי: אין [כן], באמת כך צריך להעמיד, רישא וסיפא [ראשה וסופה] במקום שאין מכריזין, מציעתא [האמצעית] במקום שמכריזין.

ואילו רבא אמר: הברייתא כולה מדברת במקום שמכריזין, רישא וסיפא [בהתחלה ובסוף] מדובר באופן שהכריזו, מציעתא [באמצעית] מדובר במקום שמכריזים אבל במקרה זה לא הכריזו.

ואילו רב אשי אמר: כולה מדברת במקום שאין מכריזין, ומציעתא [והאמצעית] האומרת שאסור למכור לגוי אינה מעיקר הדין, אלא גזירה שמא ימכרנה בפני ישראל.

א למעלה דובר על ההכרזה שמכריזים אם נמכרה טריפה לגוי, ועתה מבררים: היכי מכרזינן [איך, באיזו לשון, מכריזים]? אמר רב יצחק בר יוסף, אומרים: נפל בישרא לבני חילא [נפל בשר לבני העיר], שבא לידינו בשר עבור הגוים.

ולימא נפל טריפתא לבני חילא [ושיאמרו נפלה טריפה לבני העיר הגוים]! ומשיבים: אם יכריזו בלשון זו לא זבני [לא יקנו], הגוים בשר זה, מפני שבזוי בעיניהם לאכול דבר שאין ישראל רוצים לאכול.

ושואלים: והא קמטעי להו [והרי באופן הכרזה זה שהצענו, הוא מטעה אותם, את הגוים, בכך], שאין הם יודעים שזהו בשר טריפה? ומשיבים: אינהו הוא דקמטעו נפשייהו [הם שמטעים את עצמם], שהרי אינו אומר להם איזה בשר הוא מוכר. ומביאים ראיה שאין זו נחשבת הטעיה,

כי הא [כמו מעשה זה], שמר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן הוה קאזיל [היה הולך] מהעיר סיכרא שבבבל לבי [לבית] מחוזא, ובאותה עת רבא ורב ספרא הוו קא אתו [היו הולכים] לעיר סיכרא, פגעו אהדדי [פגשו זה את זה]. הוא, מר זוטרא, סבר [סבור היה] כי רבא ורב ספרא לאפיה [לקדם פניו] הוא דקאתו [שהם באו], אמר להו [להם]: למה להו לרבנן דטרוח ואתו כולי האי [מדוע להם לחכמים שטרחו ובאו כל כך]? אמר ליה [לו] רב ספרא: אנן לא הוה ידעינן דקאתי מר [אנו לא ידענו שאדוני בא]. אי הוה ידעינן, טפי הוה טרחינן [אם היינו יודעים, יותר היינו טורחים].

אמר ליה [לו] רבא לרב ספרא: מאי טעמא [מה טעם] אמרת ליה הכי [לו כך], דאחלישתיה לדעתיה [שהרי החלשת את דעתו], שהודעת לו שלא באנו לקבל את פניו? אמר ליה [לו] רב ספרא לרבא בתשובה: והא [והרי] אילו לא הייתי מספר שלא יצאנו כדי לקבל את פניו קא מטעינן ליה [אנו נמצאים שמטעים אותו]! אמר לו רבא לרב ספרא: אין זה נחשב שאנו מטעים אותו, שכן איהו הוא דקא מטעי נפשיה [הוא זה שמטעה עצמו].

ב ומביאים עוד בענין מכירת נבילות וטריפות לגוי, ובמקום שמכריזים בו כשנמכרת טריפה לגוי. מסופר: ההוא טבחא [שוחט אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: