אי הוה פייסת מינאי כלומר אי הוה עבדת לי ניח נפשא:

מפני שוטה זה שעשה שלא כהוגן. כלומר שמכר בשוק טרפה במקום שמוכרין כשרה אנו נאסור כל המקולין אע"ג דטבחי ישראל בשר שנמצא ביד א"י יהא אסור שמכרו לו טרפה:

הא לאו הכי אסור כלומר היכא דאיכא טרפה אחת במקולין בשר שנמצא ביד א"י דאיכא למימר דאותה טרפה מכרו לו והתניא רבי אומר מקולין כו' שאני התם דאיתחזק איסורא כלומר כי איתחזק טרפה במקולין לא אמרי' בשר שנמצא ביד עובד כוכבים מותר:

מיתיבי ר' אומר מקולין וטבחי ישראל כו' כלומר והא הכא דנתעלם מן העין ומותר:

נמצא ביד עובד כוכבים שאני. כלומר דאמרי' ליה מאן יהיב לך הא בישרא. אי ישראל יהב ליה מותר ואי עובד כוכבים יהיב ליה אסור:

ובנמצא הלך אחר הרוב כלומר אע"ג דנתעלם מן העין:

ת"ש מצא בה בשר כלומר בעיר מצא הלך אחר הרוב טבחים כלומר כיון דרוב טבחים ישר' מותר ואי מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר כלומר ואם אומות העולם רוב אוכלי בשר הן אסור והא הכא חזינן אם חי הוא הלך אחר רוב הטבחים ואע"פ שנתעלם מן העין. וכי תימא הכא נמי בנמצא ביד עובד כוכבים דהלך אחר רוב טבחים א"כ למה אזלינן אחר רוב אוכלי בשר ניחזי אי עובד כוכבים נקיט ליה אי ישראל נקיט ליה כלומר אי עובד כוכבים נקיט ליה טרפה ואי ישראל נקיט ליה כשרה. בעומד ורואה כלומר לעולם אימא לך בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ואי פרכת והא קא חזינן הכא מצא בה בשר הלך אחר רוב טבחים ורוב טבחי ישראל ומותר בעומד ורואהו משעה שניטל הבשר מן מקולין עד שעה שנפל. ת"ש נמצא בגבולין איברין כו'. הכא המשנה בבשר שנמצא בעזרה [איירי] איברין שלימין הרי אלו עולה דודאי כיון דשלימין הן עולה הן שכן מצינו ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים:

חתיכות. של חטאת הן כלומר דחטאת יכולין לחתוך אבר לכמה חתיכות. נמצא בירושלים איברים שלמים כלומר ששלמים היו נאכלין בכל העיר. נמצאו בגבולין איברין נבלות דודאי אם לא היו נבלות לא היו שלימות אלא ודאי נבלות הן והיטילום לאשפה חתיכות מותרות דודאי כשרות היו ונפלו לאחר מכאן דאם לא היו כשרות לא היו חתוכות מ"מ חזינן הכא מצא בגבולין חתיכות מותרות אע"ג דנתעלם מן העין:

מידי הוא טעמא אלא לרב. כלומר בתחלת ההלכה הא איתמר עלה רב אמר מותרת כלומר עלה דרב דמותרת משום נבלה דאינה מטמאה במשא אבל אסורה באכילה כיון דנתעלם מן העין:

והא דרב לא בפירוש איתמר. כלומר מה דאמר רב אסור כיון דנתעלם מן העין אסור לאו בפירוש איתמר. אמעברא דאישטיא נהר:

נמצא ביד נכרי שאני. אבל בנמצא בקרקע מושלכת גורו בה לחוש לחוכא דעלמא דאמרי' שמא עורבים הביאוהו או חולדה וברדלס גררוה והחליפוה אם נמצאת תלויה בדרך שאין העופות והשרצים עושים כן מותרת כך כתב הראב"ד ז"ל וההיא חיות' דתליא בסילתא תליא במקום שהשרצים נושאים ונותנים שם ולפיכך חששו לה.
והא דאמרינן לקמן האידנא דהתירא שכיח לא אתיא כרב דלדידיה לעולם אסור ולפיכך השמיטה רבינו הגדול ז"ל וי"ל דשאני התם דאפי' ניזיל בתר רובא דעלמא נמי שרי שככל מקום של ישראל מצויין יותר באותו היום ואין זה מחוור.
והסכימו מן הגאונים ז"ל שהלכה כרב שהרי כולה סוגי' כרב ריהטא ובפ' אלו מציאות נמי מקשי' מינה אלמא הלכתא היא והא דאמרי' ורב היכי אכיל בשרא ולא אקשי' היכי אכלינן בשרא לאו דוקא ויש לנו כיוצא בהן בפ' א"ט ולרב פפא קשיא מתני' ולדידן נמי קשיא דע"כ כרב פפא ס"ל ובפ' במה אשה יוצאה ולרב מאי שנא הני והו"ל לנוימר ולמתני' מ"ש הני.
ירוש' במס' שקלים ובנמצא הלך אחר הרוב. א"ר יוחנן בשר הנמצא ביד נכרי כנמצא בפלטיא והן שראו אותן יוצא במקולין של ישראל רב נחת לתמן חמיתון מקילין וחמר עליהן ואין זו דרך תלמודנו שבירוש' פשוט להם היתר הנמצא בקרקע יותר מן הנמצא ביד נכרי אע"פ שכל השוחטים וכל המוכרין ישראל ואיני יכול להולמה.

והא דאמרי' ט' חניות ובנמצא הלך אחר הרוב. ואוקי' בנמצא ביד נכרי ופירושו שלא לקח הנכרי בפנינו אבל נמצא בידו עכשיו אבל לקח בפנינו אסור כיון שלקח מן הקבוע כדאמרינן בפסחים ט' צבורין של מצה וא' של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן מהי שקל היינו ט' חנויות ספקו אסור.
ואיכא דמקשה מהא דתנן בזבחים פ' התערובות שור הנסקל שנתערב ברבוא שוורים ימותו כולם ופריך ונכבשינהו וניידינהו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזרה שמא יקח מן הקבוע והכא נמי ניגזור בנמצא ביד נכרי או בנמצא בקרקע משום שמא יקח מן הקבוע ומתרץ התם איסור והתר מעורבין זה בזה אבל כאן שהיתר ואיסור אינן מעורבין אין חוששין שמא יקח מן האיסור לדעת ואינו נראה.
אלא הטעם דאי שרית ליה למיכבשנהו דניניידין אתי ליקח מן הקבוע אבל ניידי מנפשייהו ופריש חד כל דפריש מרובא פריש וכן מצאתי בשאלתות לרב אחא משבחא גאון ז"ל בפ' ויקרא ואלו איתעריב ספק דרוסה אפי' אחת ברבוא כולן אסורות ודאי איבדר מנהון לחדא דוכת' אמרינן אסור' בחד רובא והנך מיעוטא שריין ודאי מישקל חוטרא ובדרינון לא דילמא אתי למשקל מקביע ומיכל כדתנן כל הזבחים שנתערבו וכו' וקשיא לן ליכבשינהו וניידנהו וכל דפריש מרובא פריש ואמר רבא גזרה דילמא יקח מן הקבוע ע"כ.
והוי יודע דהאי קבוע לאו משום דין הקביעות הוא שנאסר מפני שדינו כמחצה על מחצה בכל מקום שהרי מעורבין הן ובמקום שהיתר ואיסור מעורבין זה בזה ואינו יודע איזה היתר ואיזה איסור אין אומרים קבוע כמחצה על מחצה אלא הכל מותר והאיסור בטל ברוב ובתרומה בק"א ובערלה וכלאי הכרם בר"א במינו ובשאינו מינו בס' כדאמרינן לק' אלא עיקר האיסור מטעם דב"ח לא בביילי דחשיבי כדמפרש התם בגמ' א"נ משום דדבר שבמנין הוא וכיון שלא ביטלתו כל דפריש מקבוע פריש ולא אמרינן מרובא פריש אלא מקבוע כמחצה על מחצה שריבה אותו הכתוב מוארב לו וקם עליו.

והא דרב לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר. קשיא לן והא בפי' אמר רב מותרין משום נבלה אלמא אבל באכילה אסורין וי"ל דילמא רב מוקי לה למתני' בשאין רוב טבחים ישראל ואיברים ודאי נבלות ולוי מוקי לה ברוב טבחי ישראל ואיברים ספק נבלות וחתיכות מותרות לגמרי.
ותו קשיא והאמר רב לההוא טבח' אי לאו חזאי ספיתו איסור' לבני פרת אלמא בשר שנתעלם מן העין אסור א"ל התם נמי משום יקרא דידיה אתו כ"ע ואתו נכרים טובא ורוב העיר נכרים הוו.
ואין זה מחוור שאם יש לדחותה דלא אמרה רב אלמא מקשי' מינה בפ' ואלו מציאות וסמכי בה כמה רבנן סמכי בגמ' אלא משמע דמעיקרא מעשה חזא מאן דהוי ואמר משמיה דרב אסור ואמרי' לה דילמא התם משום דפרותא דנכרים הוה עד דשמעו לרב דאמר בפי' מותרין משום נבלה ומאי דוחקיה לאוקומי מתניתין מותרין משום נבלה ולא אמר מותרין ממש ובמקולין וטבחי ישראל ש"מ משום דסבר דבבשר שנתעלם מן העין אסור ועוד מדפליג עליה לוי ואמר מותרין באכילה ש"מ במקולין וטבחי ישראל וממעשה דבי רב תנן נמי ש"מ ולפיכך אמרו בגמ' ורב היכי אכיל בשרא וסמכי עלה רבנן טובא ובפרק כל הבשר איתמר בהדיא והא דרב לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר ולא היא והדר שמעי' ליה לרב דאמר הכי בפי' חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספיה ליה מידי דלא סבירא לי וכן ההיא דשמואל דאסור לגנוב דעת הבריות הלכה פסוקה היא ומכללא איתמר כדאמר לעיל וזה כדרך הגאונים ז"ל שפסקו הלכה כן.

והא דאמר רבי אנו נאסור כל המקולין. פירש רבינו שלמה ז"ל דאסור בשר הנמצא ביד נכרי במקולין שלנו, ולפי פירושו הא דתניא מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר, בנמצא במקולין קאמר, וכן פירש הוא ז"ל לקמן בסמוך בהא דאמרינן נמצא ביד נכרי מותר, בנמצא במקולין קאמר, וכן פירש הוא ז"ל לקמן בסמוך בהא דאמרינן נמצא ביד נכרי שאני, כלומר במקולין שלנו, ופירוש על דרך מה שאמרו בשקלים ירושלמי (פ"ז, ה"ב) שהזכירו שם בבשר הנמצא ביד נכרי והוא שראה אותה יוצאת ממקולין של ישראל, ולא ירדתי לסוף הענין, דהא ודאי במקולין וטבחי ישראל אפילו נמצא ביד נכרי וביתו של נכרי מותר, דכיון דרוב טבחי ישראל כל הבשר שלוקחין ממקולין לוקחין אותו, ולמיעוט נבילות ששוחטין בביתם לא חיישינן, וכיון שכן מה לי במקולין מה לי חוץ מן המקולין, ומתנית' אמרה כן שולח אדם ירך לנכרי מפני שמקומו ניכר, ואמרינן עלה בגמרא אבל חתוכה לא, דלמא אתי ישראל למזבן מיניה, ושולח לביתו של נכרי משמע ולא בתוך המקולין, ותניא נמי הכי השולח ירך לחבירו וכו'. ובנכרי בין חתוכה בין שלימה, ומפני שני דברים אמרו אין מוכרין וכו', ותנן נמי בשר הנמצא בה אם חי הלך אחר רוב טבחין, ואמרינן עלה וכי תימא ה"נ בנמצא ביד נכרי, דאלמא דאי הוה אפשר לאוקמא בנמצא ביד נכרי לא הוה ק"ל אמאי מותר, ואף על גב דנמצא בה חוץ למקולין משמע, ועוד בשר מבושל לאו במקולין מזדבן, מש"ה נראה דנמצא ביד נכרי אפילו חוץ מן המקולין מותר, ומסתברא דאדרבה דוקא חוץ למקולין, אבל במקולין אסור, דהא נולד לנו הספק בקבוע, ולא עוד אלא אפילו ראה אותו יוצא מן המקולין אסור, וכדמוכח בפסחים (ט, ב) וכמו שאכתוב בסמוך.

ובנמצא הלך אחר הרוב. ודוקא בשלא ראינוהו שלקח מן הקבוע, דאי בשראינוהו הרי זה ספק נולד לנו בקבוע ואסור, וכדאמרינן בפסחים (שם) תשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכברא ושקל ולא ידעינן מהי שקל היינו מתניתין דתשע חנויות כולן מוכרין בשר שחוטה, פירוש ואתא עכברא [ושקל] היינו סיפא ובנמצא הלך אחר הרוב. ואם תאמר ואפילו פירש אמאי שריא ליה, והא איכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע, וכדתנן בזבחים (ע, ב) כל הזבחים שנתערב בהם שור הנסקל או אחת מחטאות המתות ואפילו הן ברבוא ימותו כולן, ואקשין התם ונכבשינהו כי היכא דניידן ונימא כל דפריש מרובא פריש, ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע, ותירץ ר"י ז"ל דהתם היתר ואיסור מעורבין זה בזה, ואי שרית ליה בשפירש אתי למשקל מן הקבוע, כיון דאין מקומו ניכר, אבל הכא שמקום האיסור נודע וניכר לא חיישינן, דלא ברשיעי עסקינן שיקח מן האיסור הברור. ותמיהא לי אם כן היכי קאמר רבי ללישנא קמא וכי בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן אנו נאסור את המקולין, שהרי לדבריו אפילו מה שלקחו כבר אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע. ויש לומר דללישנא קמא אפילו לקח מכאן ולהבא מן הקבוע היה מתיר רבי ולומר שלא אמרו קבוע אלא בשיש שם ודאי איסור וכמו שפירשתי למעלה לדעת המקשה בלישנא בתרא. ולא מיחוור דהתם נמי אי פריש מנפשיה משרא שרי, וכן דעת ר"ת ז"ל, והתם היינו טעמא דאי שרית ליה לבדורי לכתחלה כי היכי דלשתרי אתי למשקל מן הקבוע, אבל מן הפורש מעצמו לא אתי למשקל מן הקבוע, וכן הדין בההיא דשור הנסקל אם פירש מעצמו, וכן כתב בשאלתות דרב אחא ז"ל בסדר ויקרא והכין כתב ואילו איערב ספק דרוסה אפילו אחת בריבוא כולן אסורות ודאי איבדיר מנהון לחדא דוכתא אמרינן איסורא בהך איתא והנך מיעוטא שריין ודאי משקל חיטרא ובדורינון לא, דלמא אתי למשקל מקביע ומיכל, כדתנן כל הזבחים שנתערבו וכו', וק"ל וליכבשינהו ולניידן וכל דפריש מרובא פריש, ואמר רבא גזרה דילמא אתי למשקל מן הקבוע ע"כ. וא"ת וכיון דאסור המעורב בהיתר אמרינן ביה קבוע, היכי משכחי' אסור בטל ברוב, דהא אסור קבוע הוא וכמחצה על מחצה דמי. יש לומר דלא אמרינן הכי אלא באיסור חשוב שאינו בטל כגון שור שהוא חשוב ואינו בטל, ואי נמי כמאן דאמר בעלי חיים לא בטילי, ואי נמי בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים, אבל בכל אסור בטל לא אמרינן קבוע, דהא בטל הוא.

הכא נמי נמצא ביד נכרי. אבל נמצא מושלך בקרקע, גזרו בה לחוש לרובא דעלמא, דשמא עורבים הביאוהו או החליפוהו, וכתב הראב"ד ז"ל הא אם נמצאת בדרך שאין העורבים והשרצים יכולין לעשות כן. כגון שנמצאת תלויה מותרת, וההיא חיותא דתלי בסילתא לקמן (חולין צה ע"ב) מונחת בסל במקום שהשרצים נותנין ונושאין שם, ולפיכך חש ליה רב. וקשיא לי אם כן היכי אקשינא ורב היכי אכל בשרא, דמאי קושיא, דלמא תלי לה, ויש לומר דהכי קאמר ורב מי לא אכיל בשרא אלא אם כן תלויה ועומדת לעולם, ומשני דעביד ביה סימנא בי פסקי.
פסק, והסכימו הגאונים ז"ל דהלכה כרב (נראה) [וראיה] לדבריהן מהנהו עובדי דלקמן דמשמע דסבירא להו דהילכתא כרב מדבעו סימנא או טביעות עינא, וכן עובדא דההוא דיו דבבא מציעא (כד, ב) דשקל בשרא שדא בי צניאתה דבי בר מריון, ואתא לקמיה דאביי ואמר ליה זיל שקול, ואקשינן עליה והא אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור, אלמא מדפרכינן ופרקינן אליביה שמע מינה דהילכתא כותיה. ואף על גב דאמרינן הכא ורב היכי אכיל בשרא, ולא אמרינן ולרב היכי אכלינן בשרא, לאו למימרא דלדידן לא סבירא לן כותיה דאית לן כותיה לעיל (חולין מד, א) גבי סימנין דאמר רב נחמן אמר שמואל תורבץ הושט שניטל כולה מלחי כשר, ואתקיף עליה רב פפא והא איכא עיקור סימנין, ואקשינן ולרב פפא קשיא מתני', ואף על גב דאנן נמי כותיה סבירא לן דסימנין עקורין טריפה, ובמסכת שבת נמי ולרב מאי שנא הי והוה ליה למימר ולמתניתא מאי שנא הני, וההיא דלקמן (חולין צה ע"ב) דאמר ליה רב כהנא לרב חנן (חנן) זיל שקול דהאידנא דהיתרא שכיחי טפי אפקיה לבר מהילכתא, דהא ודאי אפילו בעלי יומא דכפורי נמי רוב אוכלי בשר דעלמא נכרים נינהו, ומשום כך השמיט רבינו אלפסי ז"ל, ורב כהנא הוא דאזיל לטעמיה, דרב כהנא ורב אסי הוא דפליגי עליה דרב, כדאמרינן ליה בעובדא דההוא רישא דאיסורא מייתי דהיתירא לא מייתי, כלומר לדידהו לית להו בשר שנתעלם מן העין אסור.
אבל רש"י ז"ל והר"ז ז"ל פסקו כלוי, מדאמרינן ורב היכי אכיל בשרא (לימ') [אלמא] דאנן לא סבירא לן כותיה, וכההיא דאמרינן במכילתין (יא, ב) ורבי מאיר היכי אכיל בשרא ולא קיימא לן כותיה אלא כרבנן דלא חיישי למיעוטה, ועוד דאמרינן בב"מ (שם) ר' חנינא אשכח גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירו לו משום שחוטה כרבי חנינא בנו של ר'יוסי הגלילי, דאלמא לא חיישינן לבשר שנתעלם מן העין. וכן ר' אסי אשכח פרגיות שחוטות ואתא לקמיה דר' יוחנן והתיר לו, וכן עובדא דלקמן [בכבדא] וכוליאתא והתיר רב כהנא, וההוא דדיו דפרכינן עליה התם מדרב ופרקינן בעומד ורואה, יש ספרים דלא גרסי התם אתא לקמיה דאביי, אלא אתא לקמיה דרב, ומדרב לרב קא מקשה, ואפילו למאן דגריס אביי לא [קשה] מידי, דשאני התם דחזינן ליה לדיו דמייתי ליה ולא ידעינן מהיכא, והלכך לכולי עלמא איכא למיחש דדילמא מרובא דעלמא מייתי ליה, אבל הכיא שמצאה במקום שהניחה לא חיישינן.
ומיהו היא תירוצא לא מיחוור לי, דאם כן ההוא דכבדי ודכוליאתא דשרא ליה רב כהנא, אמאי והא עורבין דשדא להו קמן, אלא אם כן תאמר דרוב אוכלי בשר דעלמא דההוא יומא ישראלים נינהו, מה שאין הדעת נותנת, ומיהו מכל הני אחריני איכא למשמע דהלכתא כלוי.
והרב בעל התרומות ז"ל סמך על התירוץ ההוא שכתבנו וכל הנהו דשמעתין דבעי סימנא או טביעות עינא, לפי שנאבדו ובא (ולא) [ו]מצאם שלא במקומם ובעיר שרוב טבחים נכרים, וכתב הלכך אם הניח חתיכת בשר והלך לשוק וחזר [ומצאה] במקום שהניחה אין חוששין שמא החליפה עורב ומותרת, אף על פי שאינו מכירה, אבל כשחזר ומצאה במקום אחר יש לחוש להחליפו עורב, עד שיהיה לו בה סימן או יכירנה בטביעות עינא, ואם הניחה בשוק בין הנכרים או אפילו מצאה במקום שהניחה אסורה אם אין מכירה בטביעות עינא או בסימן וכן שלחה ביד נכרי עד כאן. ונראה דמה שכתב שאם הניחה בשוק בין הנכרים אסורה, היינו דוקא ברוב טבחי נכרי, אבל ברוב טבחי ישראל הא אמר לעיל למאן דאית ליה בשר שנתעלם מן העין דשרי, וכדפרכינן מבשר הנמצא ומנמצא בה בשר דסבירא ליה למאן דאית ליה בשר שנתעלם [אסור], דבנמצא בקרקע מיירי, ואף על גב דרוב אוכלי בשר נכרים נינהו אם חי הוא מותר, דאזלינן בתר רוב טבחים ורוב ישראלים נינהו, והלכך ברוב טבחי ישראל אפילו הניחה בין הנכרים ובא ומצאה במקום שהניחה דליכא (עורב להחליפה) [למיחש דהחליפה] עורב לא חיישינן לה כלל, כך נ"ל.

ההוא טבחא דאמר לחברי' וכו' זה המעשה נתחבטו בה המפרשים ז"ל בפרושיה ובמהדורא קמא הארכתי בו והריני מקצר בו בכאן ונר' מפרש"י ז"ל שהמעשה היה בעיר שהיו ישראל וכדמוכח ממתניתא דרבי דקא מייתי עלה. ובמקום שמכריזין ולא הכריזו והטבח הזה העיד על עצמו לפי תומו שעשה שלא כהוגן שמכר ביום הזה שור טריפה לעכו"ם ולא עוד אלא שמכר לו במקולין למוכרו במקולין בלא הכרזה ונסתפק לחכמים לכשחמצא לומר שהטבח הזה בדרך עדות אמר כן ולא לצער לישראל חבירו ונאמין אותו לאסור כל המקולין מפני עדות זו כלומר אם לאסור כל בשר שנלקח אותו היום בכל מקולין אלו וכמו שאמרו בלישנא קמא אלו נאסרים כל המקולין כלומר דאלו אותן שלקחו מן נכרי שנמכר לו אותו שור טריפה פשיטא דאסורין אלא ודאי משאר המקולין הוא שנסתפקו ובלשון הראשון הורו להתיר כמתני. דר'. ואף על גב דההיא במקום שעומדין על קו הדין היא שנוי. הא כתיבנא לעיל במקום שמכריזין ולא הכריזו כמו שורש הדין ביום שלא הכריזו ובלשון האחרון הורו לאיסור כיון דאיתחזק איסורא בחנות אחת ולאו למימרא דמשום חנות אחת נאסור כל בשר הנמצא ביד עכו"ם דהא אפילו נאמר שהחנות הזאת הוי כקבוע על פי עדותו של זה. הא תניא במתני' דתשע חניות דבנמצא הלך אחר הרוב וכ"ש שאין לאסור אותן שידעו ודאי שלקחו משאר חניות שהיו בחזקת היתר. ודיינו אם נאסור אותן שלא ידעו מהיכן לקחו כדין תשע חניות אלא טעמא כדפרש"י ז"ל דכיון שזה הטבח עשה שלא כהוגן למכור שור טריפה לאינו יהודי שלא בהכרזה למכרו במקולין ואף לביתו לא היה לו נמכרו וחיישינן דעשה גם כן שלא כהוגן למכור ממנה או מאחרי' טריפות לאינו יהודי למכור במקולין וערבב את שורת המקולין דהוי רוב חניות דאיסורא וא"ת אם על ערבוב המקולין הוא דחששו מה ענין לזו מתני' דרבי דמיירי בנמצא וי"ל דהא בהא תליא שאם אינו חוששין לערבוב כל המקולין פשיטא דכל בשר הנמצא ביד נכרי אסור ואם לאו אוקמא אדינא שהוא מותר. ובלשון הראשון שהורה רבי להתיר אמר ר' לטעמיה דתניא מקולין ורוב טבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר וה"נ כיון דלא איתחזק איסורא אפי' לדברי טבח אלא בחנות אחת והשאר רוב שהם כשרים כרוב טבחי ישראל דמי' ובלשון האחרון שהורה ר' לאסור אמרו דלא דמיא הא לההיא מתני' דהתם לא איתחזק שעשו במקולין דבר שלא כהוגן כי הכא שעשה הטבח שלא כהוגן ויש לחוש שערבב בי' כל המקולין ואין כאן רוב טבחי ישראל זו שיטת רש"י ז"ל למעיינין בה כראוי וקרוב לזה פי קצת תוס' כאחד מן הפני' שפי' כאן ומיהו קשי' לי טובא למה הוצרך רש"י ז"ל לפר' במקום שמכריזין ולא הכריז ולא פירשה בעיר העומדין על קו הדין וכפשטה דברייתא דמיתי עלה ואולי טעם דבריו מפני שהביאו המעשה הזה על שמעתת' דלעיל דאיירי כולה בהכין.

ומורי הרב הרא"ה זלה"ה היה מפרש דאלו במקום שעומדין על קו הדין הכל מודים שאין לאסור כל המקולין בעדות זו. אלא שתהא דינו כדין תשע חניות וכמו שאמרנו ואין לנו להוסיף על חטאתו פשע ולהוסיף איסור על זה מה שהעיד הוא וליחוש שערבב כל החניות אבל החשש זה היה מפני שהיה במקום שמכריזין שלפי עדות הטבח נמכר' כאן טריפה בנא הכרזה והיו מסופקים אם מה שקבלו עליהם חומרא לאסור יום הכרזה בהיכר זה דוקא. או כל שנודע לנו בודאי שהיתה שם טריפה דינו כאלו היתה שם הכרזה לאסור כל בשר הנמצא ביד גוי כאילו היה במקולין בשר טריפה שכן הדין ביום הכרזה ובלשון הראשון הורי רבי להתיר דכיון שלא היתה שם הכרזה ממש ואדמנייהו כאדך ברייתא דר' ודיינן לה כדין ט' חניות ובלשון האחרון כיון דאיתחזק איסורא הרי זה כאילו הכריזו. והילכתא כלישנא בתרא לחומרא והפי' הזה נכון מאוד.

ולענין בני אדם שלקחו בשר מן המקולין בחזקת היתר אחר שנשחטו שם בהמו' הרבה ואחר כך נמצא מחט או טריפות אחרות באחת מן המקומות שנמכרו בחניות ההוא ואין הלקוחות יודעין עתה מאיזה מהם לקחו יש אומרים שהכל אסור על ספק כדין ט' חניות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילות שאם אינו יודע מאיזה מהם לקח ספיקו אסור. ועוד בהא איתחזק השתא איסורא בחנות זו וכדאמרי' בלישנא בתרא דר'. ויש מרבותי' נראה שאמרו שאין הנדון דומה לראי' דההיא דתשעה חניות מפני שהחנות של טריפה הוה לה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והכא אין דין קבוע שאין דין קבוע אלא שבאותו הקבוע מבורר וניכר לעצמו במקומו כההיא דט' חניות וההיא דוארב לו וקם עליו דאיתחזק גוי אחד בין ט' ישראלים והוא ניכר שם ומבורר לעצמו אבל דבר מעורב אינו עושה דין קבוע להיות כמחצה על מחצה דא"כ האיך חד בתרי בטל מן התורה. ועוד דאפילו בההיא דט' חניות לא אמרו ספיקו אסור אלא לפי שהתחיל הספק בשעת המקח וקודם שפי' למקום אחר דה"ל ספיקו במקום קביעות אבל הבשר הזה כשפי' לא היה בו ספק כלל ובחזקת היתר עמד עד עכשיו ועכשיו נולד לו ספק על בשר שבביתו ה"ל כנמצא הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש ולא עוד אלא שאם כולם נמצ' בחנות ביחד קודם שפיר' כלום מן הבשר הא בטיל שם דהא היו חד בתרי דכל יבש ביבש חד בתרי בטיל אלא בבעלי חיים בלחוד או בחתיכה מבושלת הראוי להתכבד לפני האורחים ודקאמרת דהא איתחזק איסורא בחנות זה וכלישנא בתרא דרבי כבר פירש"י ז"ל טעם הדברים ההוא בדרבי ולא שייך בנדון זה כלל שאין כאן מי שעשה דבר שלא כהוגן עד שנאסר כל החנות.

ולענין בשר הנמצא בחנות זו אחר שנודע טרפות זו שהוחזק היום בחנות אם לא פירש מן הבשר כלום עד שנשחטו כולם והיו בחנות הא בטיל איסורי' חד בתרי והכל מותר לפי מה שכתבנו לעיל בלשון האחרון אבל אם נשחטו בזו אחר זו הרי יש לחוש כי אולי זו אחרונה שבכאן היא שהית' טריפה ולא נתבטלו מעולם והרי זו ספק טריפה כיון דאיתחזק טריפה בחנות זו ואין לומר בה כיון שנשחטה הותרה וכן יש לומכ ג"כ בלקוחות כי אולי לקח כל אחד מהם מאותו שהיה טריפה וכשלקח לא היה שם היתר עד דנימא דפריש מרובא ויש לחוש בכולן בספק טריפה כיון דאיתחזק ליה טריפה בחנות זו וכבר נהגו בגלילינו חומרא אף בראשונה כדרך הלשון הראשון ואין לבטל ממנהג קדושים.

אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור פירש"י ז"ל שהיה שעה אחת שלא ראהו ואפילו היה מונח על שולחנו אסור שמא נתחלף בנבילה עכ"ל. ונראה דשעה אחת לאו דווקא דהא בעובדא דחיותא לקמן לא נתעלם שעה שלימה ונראה דהא דנקט מרן ז"ל שהיה מונח על שולחנו משום דבשולחנו וכיוצא בו איכא למיחש לאחלופי ולאפוקי אם היה תלוי באונקלי וכיוצא בו דהא כול' חששא דרב היינו משום דחייש לעורבים דשקלי להאי. ואתיא אחרינא בדוכתא וכל שהוא תלוי בשפוד או באונקלי ליכא למיחש להכי וכן הור' מורי הרא"ה ז"ל ועובדא דחיותא דלקמן דהוי תליא על המוט הוי תליא. דאפשר לאחלופי וכולה סוגין מוכחא להדיא דרב אסר אפילו ברוב טבחי ישראל וכדאותבי' ממתניתין דמקולין וכולהו אידך דכולהו במקום רוב טבחי ישראל והיינו משום דאזיל בתר רוב' דעלמא דהוי דאיסורא ומשום חששא דעורבים וכדאמרן וכתבו בתוספת דחומרא הוא דאחמיר משום עובדא דלקמן ואע"ג דההיא עובדא דחי' לי' תלמודא משום דפרוותא דא"י הוא הוא דחי' היא דקא מדחי דההיא איכא לדחויי אבל כיון דשמעינן דאמר רב הכי בההיא דנמצא בגבולין דאסור משום נבילות אתברר לן ודאי דהאי עובדא משום בשר שנתעלם מן העין הוא ויש כיוצא בזה בפ' כל הבשר ומיהו אע"ג דחומרא הוא דמחמיר משום עובדא דלקמן משורת הדין אמרה כיון דחזי' ההיא עובדא ולא שאמר כן דרך גזירה כמ"ש קצת המפרשים ז"ל דא"כ מאי הני תיובתא דמותב' לרב א"ו כדאמרן והכי מוכחא ההיא דנמצא בגבולין וזה פשוט.

מיתבי מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר פירש"י ז"ל מקולין העומדים בעיר וטבחי ישראל מתעסקין בהם בשר הנמצאת ביד נכרי שלקחו מן הטבחים מותר דבתר רוב טבחים אזלי' ולטרופ' דטבחי ישראל ליכא למיחש דאילו הוה טריפה לא הוה מזבין ליה כדי למוכרה במקולין עכ"ל ויש ללמוד מן הלשון הזה שלא התירו אלא בשר שכיוצא בו נמכר במקולין אבל עופות וכיוצא בהן שאין נמכר במקולין לא התירו דבתר רוב העיר אזלינן: ומיהו גדיים וטלאים שנמכרים במקולין אעפ"י שיש ששוחטין בביתם בתר מקולין אזלינן דעיר מעוטא הן לגבי מקולין:

נמצא ביד עכו"ם שאני פרש"י ז"ל שהרי הוא בחזקת המשתמר והוא לא שחטה וטריפה לא מכרוה לו למכר' כאן אבל בשר המונח שמא עורבי' חלפוהו עכ"ל. והא דקאמר שהוא בחזקת המשתמר לומר שהעורבים לא היו יכולין להחליפו מידו מיהו ק"ל מאן לימא לן שלא נתעלם מעיני של נכרי ונתחלף לו. וי"ל שאין אנו חוששין שמא נתעלם והולכין אחר שעת מציאתו. ומ"ש רבינו ז"ל וטריפה לא מכרוה לל' למכרה כאן נר' שרבינו ז"ל סובר שלא התיר רב אפי' בשר הנמצא ביד גוי אלא כשנמלא לו במקולין אבל בביתו חיישינן שמא הוא שחטו בביתו. וזהו ג"כ מה שאמר לעיל בשר הנמצא ביד גוי שלקחו מן הטבחים אבל זה אינו נראה מההיא מתנית' דט' חניות דקתני ובנמצא הלך אחר הרוב ואוקמי' רב כשנמצא ביד נכרי עיר שישראלים ועכו"ם דרין בה.

בעומד ורואה פי שלקחו מן המקולין דליכא למיחש לעורבים:

ת"ש נמצא בגבולין משנה היא בשקלים. איברים נבלות פי' דכיון דאיברים הם מסתמא לא באו כאן דרך אכילה אלא שהושלכו לדעת משום נבלה:

רב אמר מותרי' משום נבלה: פי' דמותרין דקתני אנבלות דרישא קאי ומיהו אסורין באכילה אע"ג דרוב טבחי ישראל. וכתב רש"י ז"ל דמותרים משום נבלות דלא מטמא ואי אכיל ליה לא לקי. וק"ל דהא פשיטא. ונראה ודאי שלא נצרכה אלא לטהר אפילו טהרות שנגעו באלו ברשות היחיד דספיקו טמא וקמ"ל שלא החמיר רב בחששה זו אלא לענין אכילה בלבד.

מי שלקח בשר כשרה מן השוק ויש לו בה סימן או טביעות העין והניחו באיזה מקום שבבית והלך לו ובא ומצאה במקום שהניחה מותרת אע"פ שהיא במקום שהעורבים מצויים או חיות או גויים אינו חושש שמא נתחלף אפי' הניחו על גבי הקרקע ואפי' מצאו שלא במקומו בבית אפי' גררו כלב ורדפו אחריו ומצאו הבשר באיזה מקום אפי' שלחו ביד גוי ויראה שמאחר שהותרה לו הותרה אף לאחרים וכן כתבנוה בשלישי של גיטין כ"ז ב' אלא שיש חולקים בזו לומר שאין טביעות עינא שלו מתיר לאחרים ומ"מ יראה אף לדעתם שהבודק הממונה מצד הקהל מתירין בטביעות עינא שלו לכל אדם כדין צורבא מרבנן לא היה לו בו לא סימן ולא טביעת העין אם הניחה במקום מוצנע ומצאה שם מותרת לא מצאה שם או שגררתה חיה ומצאו הבשר באיזה מקום או שהניחה במקום שהעורבים מצויים להחליף או גוים יש אומרים שהיא אסורה ויש פוסקים שמותרת ומחלקת זו תלויה בסוגיא זו שתחלה אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור כלומר אחר שאין לו בה סימן או טביעות עינא ואפי' במקולין וטבחי ישראל ואפי' מצאה במקום שהניחה הואיל ומקום ההנחה מקום שהעורבים מצויים שאלו הניחה במקום המוצנע ושאין עורבים מצויים שם ומצאה במקום שהניחה ודאי אף לדעת רב מותרת ולא אמרה אלא בשנמצאת במקום אחר או אף במקומה אלא שהוא מקום שהעורבים מצויים להביא שם נבלות וטרפות ושהיא מונחת בדרך שהדבר מצוי להיות העורבים מניחים בה כגון בקרקע וכיוצא בו ואע"פ שאמרו חזא חיותא דתליא בסיכתא ולא עלים רב עיניה מנה חתיכה היתה ומונחת במקום גבוה ומגלה במקום שהעורבים מצויים בו וחשש שמא היתה עומדת בדרך שהדבר מצוי לעורבים להעמידה באותו צד:

ונשוב לדברינו והוא שהקשו לרב ממה שאמרו מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר ותירץ נמצא ביד גוי שאני כלומר בטבחי ישראל ובמקום שמכריזין ולא הכריזו איברים נבלות וכו' והעלו בה לדעת רב איברים בעומד ורואה שנפלו מידו ואיברים טהורים משום נבלה ואסורים באכילה מחשש טרפה שכך דרכן בטרפה לחתכה לאיברים ולהשליכה וחתיכות גדולות מותרות הואיל ורואהו ואין בה חשש עורבים ולוי אמר מותרים באכילה פי' כסתם השמועה והוא נמצא בה בלא עומד ורואהו ומשום דלא חייש לנתעלם מן העין ונמצא בשר שנתעלם מן העין על הצדדין שביארנו מחלקת רב ולוי וגדולי הפוסקים פסקו כרב וממה שאמרו בפרק זה רב חייא איתבד ליה כרכשא ביני דני אמר ליה אית לך סימנא אמר ליה לא אית לך טביעות עינא אמר ליה אין אמר ליה אי הכי זיל שקול אלמא הא לאו הכי לא וכן ממה שהקשו מדבריו של רב בפרק אלו מציאות כ"ד ב' לאביי ומדמקשינן מינה אלמא הילכתא היא ומ"מ רוב פוסקים פסקו כלוי מכמה מקומות חדא דקאמר הכי ורב היכי אכיל בשרא ואלו קים לן כותיה היה לו לומר ולרב היכי אכלינן בשרא ובדומה לה פרק החולץ ור' מאיר דחייש למיעוטא היכי אכיל בשרא וכן ממה שאמרו בפרק זה רב חנן איקלע לבי רב כהנא מעלי יומא דכפורי אתי עורבים שדו כבדי וכוליאתא ואמר ליה זיל שקול אכיל דהאידנא דהיתרא שכיחי טפי ולא חשש להבאת עורבים מרחוק וכן ממה שאמרו בפרק מציאות כ"ד ב' בר' חנינא שמצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי ור' אמי פרגיות שחוטות והתירום אלמא כל שרוב טבחי ישראל ובמקום הכרזה שאין לחוש לטרפות אין חוששין לעורבים וכל שכן בבית וכרכשא דביני דני אפשר במחצה טבחים גוים ולא אתא לאשמועינן אלא דין טביעות עינא או שמא תלמידיו של רב היו מה שהקשו מדבריו בפרק אלו מציאות אין בה הכרח כמו שכתבנו שם:

מי ששלח בשר ביד גוי במקום שיש לחוש לנבלות וטרפות או דברים אחרים שיש בהם חשש חליפי איסור יתבאר במסכת ע"ז ל"ט ב' שכל שמשלח דבר בידו שיש בחליפיו איסור תורה כגון בשר צריך שני חותמות וכן ביארנו שם לשיטתנו שאם שלחה בתוך כלי נעול במפתח הרי המפתח כחותם אחד וצריך לחותם שני ואם הוא דבר שאין בחליפיו אלא איסור חכמים די לו בחותם אחד אבל לא במפתח לבד שעכ"פ לחותם אנו צריכים אלא שבמקום שצריך שני חותמות מפתח עולה לחותם אחד:

חותם המובהק שאין הדבר מצוי לזייפו הרי הוא כשני חותמות ומתוך כך הסכימו המפרשים שאם שלח ביד גוי ירך מנוקרת בלא שום חותם הרי זה סומך על אותו חתך אין הגוי בקי בחתוך כזה:

שלח בידו בשר אחר שהוא צריך שני חותמות הסכימו קצת חכמי הצרפתים ששתי אותיות הרי הן כשתי חותמות:

שלח בידו עופות שחוטין יש מי שאומר ששחיטת הסימנין נידון כחותם ואם נשחטו שניהם הרי הן כשתי חותמות וחכמי האחרונים חלקו בזו לומר שאין זה נידון כחותם כלל ומ"מ טביעת עינא בכל מקום מותרת:

בשר שאין לבעליו בו טביעת עינא אלא שיש שם וגררתו חיה ונעלמה מן העין ואח"כ נמצאת לדברי האוסר צריך שיחזר לדקדק אחר סימניו ומ"מ אם לא נולד שם ריעות זה אפי' שלחה ביד גוי פרשו קצת חכמי צרפת במסכת ע"ז שאינו צריך לדקדק אחר חותמיו שמן הסתם הואיל ויש שם שני חותמות אין הגוי טורח ומזייף וכן הדין ביין שהפקידו ביד גוי ומ"מ אם החמיר על עצמו לדקדק ולא מצא כתקנו הרי זה אסור ומה שאמרו בשני של ע"ז השולח חבית של יין ביד כותי וכו' אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור פירשו בתוספות לאו למימרא שיהא צריך לחזר אחריהן אלא שאם חיזר עליהן ולא הכירן אסור:

יתבאר לנו גם כן מבין ריסי שמועות שבמסכת ע"ז ושבמסכת דמאי שהמשלח ביד גוי בשר בלא חותם מן המקולין לביתו הואיל והוא מקום שעוברים ושבים שם מותר מתירא הוא להחליף שמא יתפש עליו כגנב וזהו שאמרו בשני של ע"ז בין הגתות שנו כלומר שהגוים מצויים בדרכים ומתיראים ובתוספות דמאי אמרו השולח ביד גוי חושש משום מעשרות ומשום שביעית אבל אמרו גויים המדרים מן הגורן לעיר ר"ל הנושאים משאותיהם מלשון דרי טונא אינו חושש מפני שהוא חזקת המשתמר ואנו מפקפקין בה כמו שיתבאר במסכת ע"ז פרק שני ומ"מ במקום שאין העוברים מצויים אסור ובעל נפש יחוש בכל:

מי שהלך במקולין והיו שם הרבה שולחנות שמוכרין בשר בכלן מהם בשר שחוטה כשרה ומהן טרפה ולקח ואינו יודע מאיזו לקח אפי' היו שם אלף שולחנות שכלן מוכרות בשר שחוטה כשרה ולא היתה שם אלא אחת מוכרת בשר טרפה אסור ואין הולכין אחר הרוב שכל איסור קבוע כמחצה על מחצה הוא נידון ואפי' לא היו באותו שלחן חתיכות הראויות להתכבד בפני האורחים אלא חתיכות דקות כלל גדול בתלמוד כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אף בדברים שאינם חשובים הואיל ומקום האיסור נודע כמו שיתבאר למטה ודבר זה דוקא בשלקח הוא מן הקבוע אבל אם לקחה שלא במקום קביעותא כגון שפרשה חתיכה אחת משם על ידי איזו סבה ומצאה או שלקח אחד מן הקבוע ונפלה מידו או שהניחה באיזה מקום חוץ למקום קביעותא ובא זה ומצאה או אפי' לקחה בחזקת היתר מיד הלוקחה ממקום קביעותא מותר הואיל ופירש יש לדון שמן הרוב פירש ואפי' לא היו עוד שם מקולין בעיר שיש לדון על כל פנים שמאותם המקולין יצאה וכמו שאמרו בכיוצא בה בראשון של כתובות ט"ו א' אע"פ שדלתות מדינה נעולות ומ"מ בתוספות כתבו שאין הדברים אמורים אלא כשלא ראינוהו לוקח ויוצא מן המקולין שנמצא שלא נפל לנו הספק בקבוע אבל אם ראה הוא עצמו אותה חתיכה בשעה שהיא פורשת מן המקולין אע"פ שבשעה שבאה לידו כבר פרשה הרי מ"מ נולד לו הספק בשעה שהיא פורשת מן המקולין והרי היא קבועה באותו זמן וכל שנולד לו ספק בקבוע הרי זה אסור ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו בראשון של פסחים ט' ב' תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן וכו' הינו תשע חנויות פירש ואתא עכבר ושקל היינו סופא ובנמצא הלך אחר הרוב ואע"פ שאין הראיה גמורה הדברים מ"מ נראין אמתיים מצד עצמן אלא שאף הם חוזרין ושואלים אף בפורש נאסור ונחוש שמא יקח מן הקבוע וכמו שאמרו בזבחים פרק התערובות ע"ג ב' בזבחים שנתערב בהם שור הנסקל שכלם ימותו שהקשו וליכבשינהו כי היכי דליניידו ונימא כל דפריש וכו' ותירץ גזרה שמא יקח מן הקבוע ואף בזו נאמר כן ותירצוה שכל שאין מקום האיסור נודע כגון שור הנסקל שנתערב בכמה שוורים אפי' פירש אחד מהם אסור הואיל ואין מקום האיסור נודע וניכר שמא יקל איסור זה בעיניו ויקח מן הקבוע אבל בזו שמקום מכירת הטרפה ניכר אין לחוש שיקח משם דלאו ברשיעי עסקינן ליקח ממקום שהאיסור ברור ויצא להם מכאן על מי שלקח מן המקולין חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים שאין לה בטילא כמו שיתבאר ונמצאת אחר כן טרפה במקולין ויש ממנה חתיכה שאינה בטלה בין השחוטות ואינה ניכרת לו אע"פ שבשעה שנולד ריעות זה כבר פרשה זו החתיכה הרי היא אסורה מ"מ שמא יקח מן הקבוע ויש מי שחולק בזו לומר שזו שפרשה כבר בשעה שנולד הריעות מותרת שלא נפל בה ספק אלא בפורש אבל בלוקח מכאן ואילך אסור וחתיכות שאינן ראויות להתכבד מותרות מ"מ שמתבטלות הן ברוב כמו שיתבאר אלא שבעל נפש יחוש בכל:

לדעת מתירין אלו צריך שתדע בשמועת מסכת זבחים שהזכרנו שלא גזרו עליו שמא יקח מן הקבוע אלא בשהוא מפרישן ומפזרן במקל כדי שיפרוש אחד מהן אבל אם פירש מאליו מותר מכאן אמרו בשאלתות של רב אחא בפרשת ויקרא על דרוסה שנתערבה באחרות שכלן אסורות ואם פירשה אחד מהן מותרת שמן הרוב פירשה אבל הכאה במקל והבהלה כדי לפזרן ולהפריש אחת מהן אסור ואם עשה לא הועיל:

קצת חכמי צרפת מסכימים בדברים אלו לאיסור מטעם אחר והוא שהם אומרים שכל שנאסר במקומו מחמת קביעותו אין לו עוד היתר בפרישה לא נאמר היתר בפורש אלא כשהאיסור במקום ידוע וההיתר במקומות ידועים שלא נאסר ההיתר מחמת קביעות אבל כל שנסתפק מקום האיסור בין מקומות ההיתר שנאסר כל ההיתר מחמת קביעות מקומו אין לו היתר בפורש אא"כ נתערב אותו פורש באחר והוא שאמרו במס' זבחים ע"ד א' על טבעת של ע"ז שנתערבה במאה ופירשו ארבעים שהן מיעוטן למקום אחד אינן אוסרין את תערובתן וכן כוס של ע"ז שנתערב במאה כוסות שכלן אסורין פירש אחד מהן לריבוא מותרין הא מ"מ פירש אחד מהם ולא נתערב אסור ומ"מ חכמי האחרונים פירשוה בשפירש לפנינו וכמו שכתבנו למעלה הא פירש שלא בפנינו או נתפזרו כלם אפי' בפני עצמו מותר ולמדת מ"מ שחתיכה שפירשה בפנינו או שניקחה מן הקבוע שהיא אסורה אם נתערבה באחרות כלן מותרות מדין שני ספקות:

מה שכתבנו למעלה שכל שפירשה קודם שנולד הספק מותרת אלא שמשם ואילך אסור ליקח בתוספות כתבוה כן במעשה שהוזכר למעלה בההוא טבחא דאמר ליה לחבריה אי הוה פייסת מינאי הוה ספינא לך משור של פטם דעבדי וכו' ואמר ר' מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן אנו נאסור כל המקולין ופי' עשה שלא כהוגן שלא הכריז וכתבו בתוספות שלא התיר ר' אלא מה שניקח כבר קודם שנולד הספק שנמצא כשנולד לו הספק בפורש נולד לו אבל ליקח מכאן ואילך אסור ומ"מ הקשו לעצמם מלישנא בתרא שאמרו בו וכי בשביל שוטה דאיכוין לצעורי לחבריה אנו נאסור וכו' טעמא דאיכוון לצעוריה הא לאו הכי אסור והא אמר ר' מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר ותירץ שאני הכי דאיתחזק איסורא ונמצא לשיטת פירושם בלשון זה שאף מה שניקח כבר נאסר דמאי דאישתרי בלישנא קמא איתסר בבתרא ואם בו למה נאסר מה שניקח כבר קודם שנתגלה הספק והלא זו ודאי כפורש שבתשע חנויות היא ותירצוה בדברים דחוקים הרבה אלא שגדולי הדור מתרצים דללישנא בתרא מפרשינן לה ליקח מכאן ולהבא ומשום דמכאן ולהבא הוה ליה איסור קבוע ואם תאמר אם כן מה הקשו מר' שאמר בשר הנמצא ביד גוי מותר והוא ודאי לאו באיסור קבוע אמרה שמא המקשה היה סובר שלא נאמר כל קבוע וכו' אלא בשיש שם ודאי טרפה דומיא מוכרת בשר נבילה וכו' אבל זו שלא היה שם איסור ברור שהרי לא מכר אלא לגוי זה אין לומר בו דין קבוע ותירץ לו דאפי' בכי הא איתחזק איסורא דמקולין קרינא ביה הואיל ולגוי זה מיהא מכר ויש מפרשים דאיתחזק איסורא ביד הגוים המוכרים במקולין שכמו שמכר לזה מכר לזה ואע"פ שלא היתה אלא טרפה אחת הואיל ובהרבה חנויות מוכרין ממנה הוה ליה כמחצה:

מי שהניח בשר שחוטה בשוק ובין הגוים ואין לו בה לא סימן ולא טביעות העין ומצאה במקום שהניחה יש אומרים שמותרת ובלבד ברוב טבחי ישראל שהרי אמרו בנמצא הלך אחר הרוב והעמדנוה בנמצא ביד גוי ואע"פ שרוב אוכלי בשר גוים הואיל ורוב טבחים ישראלים כל שכן זו שלא נמצאת ביד גוי אלא שהניחה ומצאה במקום שהניחה וכן כתבוה גדולי הדור ומ"מ אם לא מצאה במקום שהניחה אסורה:

תד"ה ובנמצא הלך אחר הרוב כו' משום דמקולין הוו להו קבוע עכ"ל ומעיקרא הוה סברי דמקולין לאו קבוע הוא דהעובדי כוכבים לוקחים בשר מטבח ישראל להשתכר בו והרי כשהוא ביד עובד כוכבים כבר פירש ממקום קביעתו שהוא ביד הטבח וק"ל:

בא"ד אף על גב דשרינן הכא נמצא ביד עובד כוכבים דמסתברא כו' אבל הכריזו אסור כו' עכ"ל פי' דשרינן הכא נמצא ביד עובד כוכבים אע"ג דאתחזק איסורא בחנות העשירי ה"נ אית לן למשרי בהכריזו מה"ט דהלך אחר הרוב ובההוא דרבי במקולין מסתברא דהכריזו אסור מדאסיק שאני הכא דאתחזק איסורא ואי איירי מקולין דרבי בהכריזו א"כ הוה נמי אתחזק איסורא וק"ל:

בא"ד ועוד דאסרינן במקום שאין מכריזין לקנות מן העובדי כוכבים במקולין כו' ולא אזלינן בתר רוב בהמות כו' עכ"ל אף שכבר כתבו דלא אזלינן בתר רוב כשרים במקום שאין מכריזין משום דמקולין הוי להו קבוע הקשו הכא דע"כ קבוע כה"ג דלא אתחזק איסורא לא מקרי קבוע כההיא דשרי כבדא וכוליתא כו' דכיון דלא אחחזק איסורא אזלינן בתר רוב בהמות הכשרים ודו"ק:

תד"ה ספקו אסור וכו' ובדבר חשוב אפי' מעורב לא בטל דאמר כל קבוע וכו'. לאו דוקא מטעם כל קבוע דבדבר המעורב לא שייך לומר כל קבוע אלא עיקר הטעם הוא דכל דבר חשוב אינו מתבטל והיינו טעמייהו דתוס' בסמוך בדבור זה דכתבו בעצמם על לישנא דגמ' דפרק התערובות דפריך למשוך בתמיה הוי ליה קבוע וכו' עיקר הטעם אינו משום קבוע וכו' משום דבדבר המעורב לא שייך טעמא דקבוע וק"ל:

רש"י בד"ה מותר דבתר כו' דאם איתא דאיכא טריפה לא הוה מזבין ליה כו' כצ"ל. ונ"ב מפירוש רש"י משמע דאיירי במקום שמכריזין ולא הכריזו ומשום הכי אין מוכרין טריפות לכותים וכן תוס' פירשו לקמן דאיירי במקום שמכריזין ולא הכריזו ודו"ק:

רש"י ד"ה מצא בה בשר. משנה היא בטהרות. הגרי"פ הגיה במכשירין. ול"נ דר"ל בסדר טהרות וכמו שפרש"י בב"מ (י) נזיקין סדר נזיקין ועמש"כ שם:

תד"ה ספקו. אבל הכא ידוע האיסור בדוכתי' חנות המוכרת כו'. כצ"ל ולמחוק הו':

תד"ה ובנמצא. ולא אזלי' בתר כשירות דהוו רובא כו'. כ"נ דצ"ל:

בא"ד ומיהו איכא למימר כו' דמקולין ה"ל קבוע. עי' מהרש"א. ול"נ דמעיקרא הוו סברי דלא מיקרי קבוע אלא היכא דידוע האיסור במקומו כמש"כ בדבור דלעיל. ובתירוצם חדשו דאף שאינו ידוע באיזו מקולין נמצא הטרפה מיקרי ג"כ קבוע וכמש"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"י ס"ק י"ד בדעת הטור לפי מה שפירשוהו הב"ח והאחרונים. ולא עוד אלא אפילו במקום שאין מכריזין דלא ידעינן כלל אם היה טרפה. מ"מ כיון דיש מיעוט בהמות דטרפות הן מיקרי ג"כ קבוע:

בא"ד אבל קשה כו' ועוד דאסרינן במקום שאין מכריזין כו'. לכאורה לפמש"כ לקמן בדבור הסמוך בסופו דהכא לא שייך כלל למיגזר שמא יקח מן הקבוע כיון שהאיסור ידוע במקומו כו'. י"ל דלהכי אסרו מטעם גזירה שמא יקח מן הקבוע:

בא"ד ונראה דתקנתא בעלמא הוא כו'. ר"ל משום תקנה שיוכלו למכור טרפה לאינו יהודי. דאם היה מותר לקנות מהם היה אסור למוכרן כדמייתי מבגד שאבד בו כלאים. ועי' בר"ן:

גמ' ה"נ בנמצא ביד נכרי. נ"ב אפי׳ בביתו שאין כאן איסור קבוע בביתו:

מפני זה שעשה שלא כהוגן נאסר כל המקולין. משמע דמהימן לאסור עכ"פ אותו הבשר ובלישנא בתרא נמי משמע הואיל דידע דלא הוה פייסי' מיני' ושונאים זא"ז משו"ה אמר לצערו קא מכוון. אבל זולת זה הי' נאמן אחר שכבר יצא מתחת ידו וצ"ע בפ' הנזקין גבי ס"ת ביד מי דלא מהימן להפסיד ס"ת אחר שיצא מתחת ידו ועיין טוש"ע י"ד סי' קכ"ג. ובירושלמי דשקלים איתא כפשטי' לאו כל המינו לאסור מקולין דציפורי' משמע דאינו נאמן:

בשר הנמצא ביד נכרי פירש"י במקולין ערשב"א שנדחק בלשון זה של רש"י. ונ"ל לפמ"ש ר"ן דמיירי הכא במקום שלא הי' שום תקנה אלא נהגו שלא מכרו טרפה לגוי כלל ולעומת זה קנו ישראל מוכרים ע"ש ונ"ל באותן מקומות לא הפסידו הטבחים טרפות שלהם אלא כך נהגו שהטבחים ישראל לא מכרו שוב טרפות לנכרים בעלי מקולין אבל מוכרים ליחידים בבתיהם. וישראלים לא קנו מנכרים יחידם אלא מנכרי שבמקולין וכן מורה לשון תוס' ד"ה רבי לטעמי' וכו' עיין ותמצא נכון הדבר. עמג"א רס"י תס"ז:

דאתחזק פי' ר"ן סתם גוי קונה טרפות דמוזיל גבי' פי' משום בהמה א' נאסור כל המקולין דמוקי כל גוי אחזקי' שהלך אחר הזול וקנה הבהמה הטרפה אע"ג שא"א שכולם קנו מ"מ כל א' בפ"ע הוא בחזקה שקונה מהזול. אמנם לקמן לא ס"ל הך סברא. ודאמרינן בשמעתין בנמצא ביד גוי היינו כלישנא קמא. והנה הרמב"ם פסק כרב דבשר שנתעלם מן העין אסור. נ"ל דס"ל דס"ד דש"ס דרב מדינא קאמר לכך פריך ממשניות ודחיק בשינוי' דחוקא בנמצא ביד נכרי. אבל למסקנא רב חומרא וגדר גדר בזמנו מה שלא הי' בזמן המשנה כמבואר בירושלמי דשקלים. וזה מבואר לקמן דר"ה תלמידו הוה ס"ד חרוזי' לא הוה סי' משום דהוה סבר מדינא אסר רבי'. ורב השיב לו אל תהי שוטה בחרוזי' ה"ז סימן אז נתחדש לן דרש חומרא בעלמא החמיר לכן מקיל בסימנא וממילא שוב לא צריכין לשנויי דחיקא בנמצא ביד ועומד ורואהו אלא הכל כפשוטו ואז עדיין לא הי' חומרת רב ודאמר רב נמי מותרת משום נבלה ואסורה באכילה לא אמרה רב בהדיא אלא מכללא לפי הס"ד דמדינא קאמר אבל למסקנא לא צריכנא לכל זה ומשו"ה פסק רמב"ם כרב דהרי לא צריכי לשנוי דחיקא. ולפ"ז דלא מוקמי' בנמצא ביד נכרי שוב י"ל נמצא ביד נכרי אסור משום מסתמא נכרי אזיל בתר זולא וקונה טריפות וכלישנא בתרא דלעיל וכן פסק רמב"ם דאפי' נמצא ביד נכרי אסור:

ומ"ש תוס' לר"ש אין לומר דמשו"ה לא הוה חטה תרומה ברי' משום שלא נאסרה אלא אחר מירוח. רצונם לומר כל זמן שלא נתמרח אפשר שיקדים לוי בשבולים ויפטור מתרומה גדולה משא"כ טבל משעה שגדל התבואה חל עליו שם טבל לכשיתמרח וא"א להפטר מזה שאפי' אם יקדים בן לוי בשבולים אכתי הוא טבל למעשר שני או לעני כנלע"ד. מ"ש תוס' מערלה למ"ד בוסר אינו חייב בערלה לק"מ ער"פ כיצד מברכין. וכלאים הוה כמו דבר אחר גרם לו ליאסר כמ"ש הר"ן לקמן לענין נבלה:

אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור מיתיבי וכו' אלא רב היכי אכל בישרא בשעתא דלא עלים עיני' מניה איבעית אימא בציירא וחתומה ואי נמי בסימנא כי הא דרבה בר הונא מחתך לה אתלת קרנתא ומסיק שם דאמר רב בחרוזין הרי זה סימן והנה ידוע דחיתוך אתלת קרנתא וכן חרוזין לאו סימן מובהק ביותר ובודאי חרוזים גרוע אפילו מסימן אמצעי שהרי מהדרינן אבידה בסימנין ובחרוזין לא מהדרינן וכמו שהביאו התוס' שם בד"ה בחרוזים בשם התוספתא מצא חרוזים של בשר ושל דגים הרי אלו שלו והא דהכא הוה סימן משום דהכא סמכינן בדבר מועט ונמצא לפי זה אם נימא דאי סימנין דרבא אפילו באיסור דרבנן לא סמכינן על סימנין א"כ קשה מה בעי רבא בב"מ (דף כז) וכן ביבמות (דף קך) פלפלו אם סימנין דאורייתא או דרבנן ותפשוט מדרב מדהתיר בשר שנתעלם מן העין בסימנים וכבר הוכחנו שסימנים הללו לאו מובהקין ביותר נינהו אלא ודאי הוא הדבר אשר העליתי כבר שאפילו אם סימנים דרבנן מ"מ באיסור דרבנן ודאי מהני דלא כש"ב הרב המנוח ז"ל מזבארוב וא"כ כיון שבשר שנתעלם מן העין אף לרב שאסרו מ"מ רק מדרבנן אסרו וכמ"ש הרמב"ם פ"ח מה' מ"א הלכה י"ב וכבר אסרו חכמים וכו' ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מהעין אסור אלא א"כ היה לו בו סימן וכו' הרי שזה הוא רק איסור דרבנן וא"כ לכן מהני בו סימנים אבל אם נאמר דאם סימני' דרבנן אפילו באיסור דרבנן לא סמכינן א"כ קשה ותפשוט מדרב וא"כ כיון שכבר עלה בידינו שבאיסור דרבנן אפילו אי סימנים דרבנן שפיר סמכינן השתא דברי הרמב"ם בה' כלאים פ' ח' מרפסן איגרין שפסק שם בכלאים דהנהגה אחד שור וחמור ואחד כל ב' מינים שא' טמא ואחד טהור בין בהמה עם בהמה וכו' על כל אלו לוקה מן התורה וכו' אבל מדברי סופרים שני מינין שהן כלאים בהרבעה אסורין לחרוש בהם כאחד ולמשכן ולהנהיגן וכו' ע"ש בהלכה ח' הרי שפסק הרמב"ם שכלאים דהנהגה ומשיכה אינן אסורין מן התורה כ"א היכא שא' טהור וא' טמא דומיא דשור וחמור שא' טמא וא' טהור אבל שני מינין ששניהם טהורים או שניהם טמאים אינן אסורים כ"א מדברי סופרים וקשה לי טובא ממה דאמרינן (דף עט ע"א) אמר ליה ר' אבא לשמעי' אי מעיילת לי כודנייתא לריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא וקשיא לדברי הרמב"ם דאפילו א' מהכודנייתא סוס והשני חמור מ"מ אין כאן רק איסור דרבנן כיון ששניהם מין טמא וא"כ מנ"ל להוכיח דסימנין דאורייתא הרי אפי' אם סימנים דרבנן מ"מ באיסור דרבנן מהני וכמו שהוכחנו:

ואם נימא כדעת החולקין על הרמב"ם שגם בכל שני מינין הוא אסור מדאורייתא וכן פסק בש"ע יו"ד א"כ קשיא מנ"ל להגמרא דקסבר אין חוששין לזרע האב דלמא מספקא ליה. בשלמא לרמב"ם מוכח דסובר אין חוששין דאי מספקא ליה א"כ הוה ליה ספיקא דרבנן ומותר. בשלמא לעיל מני' לר' יהודא דמיירי בהרבעה שהוא איסור דאורייתא שפיר אמר מספקא ליה דספיקא דאורייתא לחומרא אבל ר' אבא דמיירי בריספק אי מספקא ליה הוה ספיקא דרבנן וא"כ מוכח מכאן כדעת הרמב"ם דשני מיני טמאים הוא מדרבנן וקשיא לדעת הרא"ש וש"ע וא"כ ממ"נ לכל הדעו' קשיא דבגמ' הוכיח מר' אבא שני הוכחות ואחת נסתר ממ"נ לרמב"ם נסתר ההוכחה דסימנין דאורייתא ולהרא"ש נסתר ההוכחה דאין חוששין לזרע האב:

וזה כמה שנים שהעליתי מסברא בלי שום הוכחה וכתבתי שאפילו סימני' דרבנן מ"מ באיסור דרבנן שפיר סמכינן אסימנים וגם כתבתי אז לסברא זו לפי שיטת הרמב"ם שכל הספיקות באיסורי תורה מדאורייתא מותרין ומה שאמרו ספק תורה להחמיר היינו מדרבנן וא"כ גם בספק איסור דאורייתא מהני סימני' אפילו אי סימנים לאו דאורייתא והקשה אז ש"ב הרב מזבארוב ז"ל מסוגיא זו דמנ"ל להגמ' דרבי אבא סבר אין חוששין לזרע האב ויש כאן איסור ודאי ומוכח מכאן דסימנים דאורייתא דלמא מספקא ליה אי חוששין והוה ספק איסור ומהני אפילו אי סימנים לאו דאורייתא ומתוך כך העלה הרב הנ"ל להוכיח דאפילו באיסור דרבנן לא מהני סימנים אי סימנים לאו דאורייתא והנה הרב הנ"ל הקשה שתים ומתרץ אחת ושכח בהאחרת שעדיין אף לדבריו קשה עכ"פ מנ"ל להוכיח דאין חוששין לזרע האב ודלמא מספקא ליה ובאמת פלא על הרב הנ"ל ששגה בזה והנה עתה בעסקי מחדש בשיטה זו הראיתך שדבר זה מוכח דבאיסור דרבנן ודאי מהני סימנים אפילו אי לאו דאורייתא וכמו שכתבתי:

ומעתה קשה לנו הקושיא הן לשיטת הרמב"ם והן לשיטת הרא"ש ממ"נ חד מהנך הוכחות ליתא. ואתרץ מתחלה דעת הרא"ש מה שהקשיתי מנ"ל דודאי אין חוששין דלמא מספקא לי' והוה ספיקא דאורייתא דבשלמא לרמב"ם הוה ליה ספיקא דרבנן אבל לדעת הרא"ש קשה וממילא אם נאמר שהרא"ש מודה לרמב"ם שכל הספיקות המה רק מדרבנן א"כ קשה על הרא"ש גם קושיא שני' דמנ"ל דסימני' דאורייתא דלמא מספקא ליה אם חוששין וממילא בספק איסור מהני סימנים אפילו אי לאו דאורייתא וכמו שהקשה ש"ב הרב ז"ל ותירוצו שתירץ דגם באיסור דרבנן לא מהני סימנים כבר הוכחתי דליתא. ואומר אני לפי מה דאיתא שם (בדף עט ע"א) איבעיא להו מפשט פשיטא ליה לר"י דאין חוששין לזרע האב א"ד ספוקי מספקא ליה למאי נפקא מינה למשרי פרי עם האם וכו' ת"ש ר' יהודא אמר פרידה שתבעה אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה וכו' ולבדוק בסימנים דאמר אביי עבי קלי' בר חמרא צניף קלי' בר סוסיא ואמר רב פפא רברבן אודני' וכו' הכא במאי עסקינן באלמת וגדמת. והשתא אני אומר שיש לפנינו שתי דרכים אם שצריך שיהיה ברי שהם שניהם מין אחד דהיינו שסימניהון שוה וא"כ בשתי פרידות שהמה גדמת ואלמת אסור להנהיגם בקרון ויש לפנינו שאין איסור רק בשאנו רואין שסימניהון משונה זה מזה שאז ודאי האי בר חמרא והאי בר סוסיא אבל באלמת וגדמת שרי מספק ולהכריע אומר אני שאם הוא ספק אם חוששין לזרע האב או לא וא"כ אפילו בודאי משונין בסימניהון מ"מ אין כאן רק ספק איסור דהרי שמא חוששין לזרע האב ואין כאן איסור כלל וא"כ באלמת וגדמת שרי מספק ספיקא דספק שמא סימניהון שוה ואת"ל דמשונין מ"מ שמא חוששין לזרע האב וא"כ אלמת וגדמת שרי אבל אי ודאי אין חוששין לזרע האב וא"כ אם משונין בסימניהון יש כאן איסור ודאי דאורייתא ובאלמת וגדמת הוה ספק של תורה ולהחמיר ואסור ואין כאן היתר רק אם סימניהון דמיין להדדי בודאי:

והנה מדאמר ר' אבא לשמעי' אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי היה כוונתו שלא יקח רק הדומין בודאי אבל אלמת וגדמת לא יקח שאם היה כוונתו רק שלא יקח מהמשונין בודאי הוה ליה למימר כי מעיילת כודנייתא עיין דלא תעייל מהנך דלא דמיין אבל השתא דקאמר עיין להנך דדמיין א"כ אוסר לו אלמת וגדמת והשתא שיטת הרא"ש על נכון דשפיר הוכיח בגמ' דסבר ר' אבא אין חוששין דאי מספקא ליה א"כ למה אסר באלמת וגדמת הא הוה ס"ס וא"כ כיון דסובר בודאי דאין חוששין א"כ מוכח דסימנין דאורייתא:

ועכשיו הוכפלה לנו הקושיא לדעת הרמב"ם בתרתי חדא דמנ"ל דסימנים דאורייתא כנ"ל כיון דלדידי' ריספק הוא איסור דרבנן ועוד קשה באמת למה הקפיד שיעייל מהנך דדמיין הלא אף בספק כגון באלמת וגדמת שרי מטעם ספיקא דרבנן ונראה דקושיא שני' לא קשיא ולא מידי דאפשר דר' אבא לא היה לו בדיר שלו שום אלמת וגדמת וא"כ אין חילוק באמירתו לשמעי' אם אמר עיין להנך דדמיין ועייל או אם יאמר הפכו שלא תעייל מהנך דלא דמיין דלשני הלשונות הדומין מותרין והמשונין אסורים. וקושיא ראשונה נ"ל לתרץ ומתחלה אראך שקושיא זו גם להחולקים על הרמב"ם ג"כ קשיא דהנה לעיל מיני' בעי בגמ' לר' יהודא אי פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב אי ספוקי מספקא ליה למאי נ"מ למשרי פרי עם האם ומסיק ת"ש דאמר ר"י פרידה שתבעה אין מרביעין עלי' לא סוס ולא חמור אלא מינה ואי אמרת מפשט פשיטא ליה לרבע עלה מינה דאמה דלא ידעינן מינה דאמה מאי ניהו והא אלא מינה קתני ה"ק אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור לפי שאין יודעין במינה ולבדוק בסימנין דאמר אביי עבי קלי' וכו' באלמת וגדמת ת"ש הכל מודין וכו' ש"מ מספקא ליה ואח"כ מביא הא דר' אבא והנה קשה על קושיית המקשן ולבדוק בסימנין דלמא סבר סימנין דרבנן דהרי רבא מבעי ליה בב"מ אי סימנין דאורייתא או דרבנן ואי משום דא"כ מה מיבעי' ליה לרבא נפשוט מהכא דסימנין דרבנן זה אינו דזיל הכא קמדחי לי' דאיכא למימר דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב ואי בעית למפשט דמספקא ליה איכא למדחי דפשיטא ליה אלא דלא ידעינן מינה דאמה וסימנין לא מהני דסימנין דרבנן אלא ודאי משום דכיון דלא ידעינן מינה דאמה א"כ כל מה שמרביעין עליה הוה רק ספק איסור דשמא זהו מינה דאמה ולהרמב"ם כל הספיקות אף ספק איסור דאורייתא מן התורה הם מותרין והא דאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן שרבנן החמירו ואסרו ספק איסור דאורייתא וא"כ שאין כאן רק איסור דרבנן שפיר מקשה ונבדוק בסימנין דלו יהא סימנין דרבנן מ"מ סמכינן עלייהו באיסור דרבנן, ולפי זה קשיא לן בסוף הסוגיא דמסיק ש"מ דסבר ר' אבא אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא ממאי דלמא סימנין דרבנן דהרי שם מיירי דלא ידע ר' אבא אם משונין מצד אמם שאם היה יודע בודאי שזה נולד מן הסוסיא וזה מן החמורה א"כ הרי אסורין בודאי אלא ודאי בסתם פרידות מיירי ר' אבא שלא ידע הי מינייהו אמם סוסיא והי מנייהו אמם חמורה וא"כ כיון דבסתם פרידות מיירי א"כ הוה ספק איסור ואסור רק מדרבנן וא"כ מנ"ל דסימנין דאורייתא דלמא סימנין דרבנן ומהני שפיר באיסור דרבנן והא ודאי קשיא. לכן נ"ל דאדרבה מכאן מוכח דינו של הרמב"ם דהרי הגמ' מוכיח מדר' אבא דאין חוששין לזרע האב וא"כ מוכח דכלאים דמשיכה הוא רק מדרבנן דאי דאורייתא קשה דלמא מספקא ליה אלא ודאי שהוא מדרבנן ואי מספקא הוה ספיקא דרבנן ולקולא. וגם מה דקאמר ש"מ סימנין דאורייתא הוא משום דאי סימנין דרבנן א"כ אף שאנו רואין שהם משונין בסימניהון עדיין מספקא לן דלמא הסימנין לאו כלום נינהו ובין אם הם משונין בסימניהון ובין אם הם שוים בסימניהון איכא לספוקי שמא הם מין אחד ושמא הם שני מינין וא"כ אפילו משונין בסימניהון היה לו להתיר דבכל גווני ספיקא דרבנן הוא ולקולא ומדאסר במשונין בסימניהון ש"מ סימנים דאורייתא ובודאי הם שני מינין וא"כ עיקר הראי' דסימנין דאורייתא הוא מדאסר ר' אבא במשונין בסימניהון ולא כפשטא דסוגיא דמשמע שההוכחה הוא מדהתיר ע"י סימנין ולדידי נהפוך הוא דאדרבה עיקר ההוכחה מדסמך אסימנין באינם שוים וא"כ דינו של הרמב"ם אמת ויציב:

ולא עוד אלא שהוכחנו מסוגיא זו גם דין זה של הרמב"ם שפסק דכל הספיקות מותרים מן התורה וקשיא לן מכאן לדעת הרשב"א דסובר דהספיקות אסורים מן התורה. אלא דנ"ל דאי לאו פרש"י דפירש כאן סימנים דאורייתא ובב"מ מספקא לן לענין אבידה אי סימנין דאורייתא וכו' ולדידי לולא פרש"י לא דמי כלל להאי דהתם דהאי דהתם הספק הוא שאף שזה אומר סימנים בשמלה זו דלמא היה גם לאיש אחר שמלה כיוצא בזו ממש עם כל הסימנין ואי חיישינן להכי או לאו היינו בעי' דהתם אבל כאן הפירוש סימנין דאורייתא היינו שכך הל"מ דליכא פרד בן חמורה דצניף קליה וליכא בר סוסיא דעבי קליה ואין זה ענין להך דב"מ דהתם אטו משום שיש לשמלה זו סימנין הללו ליכא למיחש דלמא יש עוד שמלה כיוצא בזה וסימנין דאורייתא דהכי הוא בגוון דאמרו לעיל (בדף סד) בסימני ביצים דלאו דאורייתא נינהו דהיינו שיש ביצי עוף טמא הדומין לעוף טהור וכן כאן אי סימנין הכא לאו דאורייתא היינו שיש בר חמרא הדומה לבר סוסיא ובר סוסיא הדומה לבר חמרא ואין סומכין עליהם כלל ולעולם אנו מסופקין בו שמא בר חמרא שמא בר סוסיא וא"כ מדמוכח מר' אבא דסימנין דאורייתא שפיר פשיט לעיל ופריך ולבדוק בסימנים וליכא למימר דסבר סימנין דרבנן שלא אשכחן שום דעה כאן שיהיה סימנין דרבנן ולא שום ספק בזה ואין זה דומה להך דב"מ וזה פשוט אצלי לולא שרש"י לא פירש כן:

שם בגמ' נמצא ביד נכרי שאני פרש"י שהיתה בחזקת המשתמר. ואומר אני לפי זה הך בשר שנתעלם מן העין שאסרו רב בלי שום ריעותא אף שמונח במקומו למה לה לעורבין שהביאו בשר טרפה ומאין לקחו העורבים בשר טרפה כיון שאפילו מה שהוא אצל הנכרי בחזקת משתמר מן העורבים הוא ולמיחוש שהביא מנבלה המושלכת תינח אברים אבל חתיכות ליכא נבילה מושלכת כדמוכח לקמן ממתניתין דשקלים. אמנם מתורתו של הרז"ה למדתי שאין הפירוש כמו שפירש רש"י לקמן אמשנה דשקלים שדרך הנבילה לחתכה לאברים ולא לחתיכות אלא שהפירוש הוא שכל בשר הנמצא דרך השלכה שהשליכו אדם בכוונה ודאי נבילה הוא אלא שאין כל בשר הנמצא ע"ג קרקע בחזקת מושלך מדעת ותלינן בנפילה שנפל מן הנושאו שלא בכוונה ולא הרגיש בנפילתו והלך לו אבל אברים אגב יוקרייהו מידע ידיעי בשעת נפילה שהוא רגיש תכף ולכך אי אפשר לומר באברים שהם דרך נפילה ובודאי בכוונה הושלכי ונבילה הוא אבל חתיכות תלינן ברוב שאינן נבילות ולא הושלכו מדעת רק נפלו שלא בכוונה ולפי זה פעמים מחתכי' הנבילה לחתיכות ג"כ להשליכן וכמו ששנינו מחתכין הנבילה לפני הכלבים. וכל בשר שמביא העורב ודאי מבשר המונח בשוק מביא ולכך חשש רב שאולי הביא מנבילה ולא אזלינן בזה בתר רובא כי אם הביאו העורב ודאי מבשר המושלך הוא ונבילה הוא:

ובזה אפשר לתרץ קושיית התיס' בחרוזין הוה סימן ולגבי אבידה שנינו בתוספתא דלא הוה סימן. ונראה דודאי דרך לחרוז בשר אבל אין דרך לחרוז בשר המושלכין בכוונה ולענין בשר שנמה"ע ליכא חשש רק שמא הביאו עירבין מנבילה מושלכת וכיון שהוא חרוז בחרוזין יצא מחשש זה ולמיחש שמא הביא מבית נכרי הרי הנכרי משמר את שלו מן העורבין אבל לגבי אבידה לא הוה סימן שהוא שלו שהרי הכל חורזין כן:

ובזה מתורץ מה שהפוסקים לא הביאו הך בחרוזין דהוה סימן ובשלמא הנך דפסקי כלוי שס"ל דבשמה"ע מיתר איכא למימר כסברת התוס' דלא הוה חרוזין סימן רק לגבי בשמה"ע שהוא רק חומרא אבל ברוב טבחי גוים שחיישינן מן הדין לטרפה לא היה חרוזין סימן וא"כ כיון דאנן פסקינן כלוי לא נפקא לן מידי בחרוזין לדינא אבל הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרב והשמיטו הך דחרוזין קשיא ובשלמא הרי"ף איכא למימר כיון שכבר הביא דחתיכה דתלת קרנתא הוה סימן שוב ס"ל דזה הוא ק"ו דחרוזין הוה סימן וס"ל דחרוזין של בשר הוא סימן גמור ועד כאן לא מבעיא ליה אלא לר"ה שלא שמע הך דתלת קרנתא א"כ הרי"ף שכבר הביא הך דרבה בר רכ הונא דמחתך אתלת קרנתא מהני ק"ו בחרוזין מהני אבל הרמב"ם שלא הביא הך דתלת קרנתא רק מביא סתם אלא א"כ היה לו בו סימן וסימן סתם סימן גמור משמע ואולי ס"ל דתלת קרנתא לא הוה סימן לענין בשמה"ע וכן שמע מפי' רש"י שלא בשביל איסור והיתר הוה חתך לה כן א"כ קשה למה לא הביא הרמב"ם דבחרוזין הוה סימן אבל לפי מה שכתבתי ניחא דעד כאן לא הוה חרשין סימן אלא לשיטת תלמודא דידן דנמצא ביד נכרי מותר וליכא חשש רק משום שעורבין הביאו נבילה מושלכת ולכך הוה חרוזין סימן אבל הרמב"ם אחז שטת הירושלמי דגם נמצא ביד נכרי אסור וא"כ גם אצל הנכרי אינו בחזקת משתמר וממילא איכא חשש שעורבין הביאו מרובא דעלמא שהם רוב נכרים מן מקום שטבחי נכרים ומה מועיל חרוזין ודלמא העורבין הביאו משל נכרי שג"כ דרכו לררוז בשר שלו העומד למאכלו:

ובמה שכתבתי אין אנו צריכין לומר דרב חייש לרובא דעלמא שהעורבין הביאו ממקום אחר אלא דרב חייש לנבילה מושלכת ואפילו במקום שכל טבחי וכל מוכרי בשר הם ישראלים מכל מקום כמה נבילות יש שמתים מאליהם בבתי נכרים שאינם טבחים ומשליכים אותם לאשפה וכל מה שמביא עורב חזקתו מנבילה ולכן אף שהנבילה המה מועטין מ"מ כיון שחיישינן לעורב ומה שעורב מביא ודאי מן הנבילה הוא אבל במקום דליכא נכרי כלל יש להתיר בשמה"ע שהרי אפשר לשאול לישראלים אם אירע להם נבילה שהשליכו לאשפה. ובזה מתורץ מה שהקשה התוי"ט בשקלים פ"ז משנה ג' שתמה על הברטנורא ועל הרמב"ם בפירוש המשנה שם שכתב שאפילו מיעוט עכו"ם כי העיקר אצלנו בשמה"ע אסור והקשה התוי"ט שהרי רב דאסר בשמה"ע אפילו אין כאן עכו"ם אסור וכן מבואר ברמב"ם פ"ח ממאכלות אסורות והניח שם בצ"ע:

ואפי מה שכתבתי לא קשיא דגם רב לא חשש במקוה דליכא נכרי כלל ודברי הרמב"ם בפירוש המשנה ודבריו בחבורו פ"ח ממ"א לא סתרי אהדדי דזה לשונו בחבורו וכבר אסרו חכמים כל בשר הנמצא בין בשוק בין ביד נכרי אעפ"י שכל השוחטים וכל המוכרים ישראלים וכו' הרי דדייק הרמב"ם בדבריו ולא כתב אע"פ שהיא עיר שכולה ישראלים אלא כתב כל שוחטים ומוכרי' משום דחשש בשמה"ע הוא משום נבילה מושלכת וזה אין ענינה לשוחטים ומוכרים ובפירוש המשנה ג"כ דייק וכתב וזהו בעיר שכולה ישראלים דייק וכתב כילה ישראלי ולא כתב כל השוחטין ומוכרין ודוק. ובזה ניחא לי מה דאמר פרוותא דנכרים היה תדע דאמר דאיסורא שכיח טפי ואם נימא דחשש בשמה"ע הוא משום שמא הביא העורב מרובא דעלמא א"כ גם לענין בשמה"ע שייך לומר דאיסורא שכיח טפי אלא ודאי שמעולם לא עלה על הדעת לחוש למקומות אחרים:

ובמה שכרשתי דה תלוי בזה דאי לא חיישינן למה שביד נכרי דנכרי משמר שלו א"כ גם העורב לא הביא של נכרי שהרי הנכרי משמר ואיך יקחהו העורב ועל כרחך החשש רק משום נבילה מושלכת א"כ חרוזין הוה סימן אבל אם נימא שנכרי אינו משמר וא"כ העורב יכול להביא משל נכרי אז אם חיישינן לרובא דעלמא או בעיר שרובה נכרים חרוזין לא הוה סימן אלח דאם נימא דנכרי אינו משמר את שלו א"כ על כרחך דלא חיישינן לעורבין כלל ולא אסורין בסמה"ע לל דאל"כ איך שנינו ובנמצא הלך אחר הרוב וליכא לשנויי שנמצא ביד נכרי דמה בכך הרי כל מה שביד נכרי הוה נתעלם מן העין שהרי הנכרי אינו משמר ולפי זה דבר זה לומר דחרוזין לא הוה סימן ולמימר דמן הסתם חיישינן לעורב הוה תרתי דסתרי אהדדי ואי אפשר לחוש לתרי חומרי דעל זה נאמר הכסיל בחושך הולך:

וזהו הפירוש שמה שהשיב רב לרב הונא אל תהי שוטה בחרוזין הוה סימן ולמה קראו שוטה ומה שעות יש בזה שנסתפק בזה ולדידי נ חא דבזה הוא חושש לתרי חומרי דסתרי אהדדי וע"ז נאמר כסיל בחושך הולך ולכן הזהרו שלא יסתפק בזה ואמר אל תהי שוטה:

ובזה ניחא מה דאמר איכא דאמרי אמר רב הונא אמר רב בחרוזין הוה סימן והנה איך אפשר חילוק והפרש רב בין הני תרי לישני דללישנא קמא קרא רב שוטה למי שמסתפק בזה איך אפשר דללישנא בתרא אמר רב גופי' דין זה והרי אין הדבר צריך לאומרו שמי שמסתפק בזה בכלל שוטין יחשב ונראה דהני תרי לישני פליגי בשיטת הגמ' ושיטת הירושלמי דללישנא קמא היינו שיטת תלמודא דידן דנמצא ביד נכרי מותר ולכך אי אפשר להסתפק כלל אם בחרוזין הוה טימן דודאי הוה סימן ולישנא בתרא אזיל בשיטת הירושלמי דגם נמצא ביד נכרי אסור ולכך שפיר יש להסתפק בזה והוצרך רב להורות דבחרוזין הוה סימן. והנה לשטת הירושלמי קשה קושיית הגמ' מבשר הנמצא דאזלינן אחר הרוב וכן ממשנה דמכשירין דמוקי לה כשמעתין בנמצא ביד נכרי ונראה דעד כאן לא מוקי לה הכי אלא בתחלת הסוגיא אבל לבתר דמסיק על המשנה דשקלים דמותרים שנינו היינו משום נבילה אבל לא באכילה א"כ גם מה דתנן בתשע חנויות בנמצא הלך אחר הרוב היינו לענין נבילה דבקבוע הוה כמחצה על מחצה והרי הוא ספק נבילה וברה"י ספיקו טמא ובנמצא הלך אחר הרוב וטהור משום נבילה וכן משנה דמכשירין היינו לענין נבילה וכן פירש הרמב"ם בהדיא במס' מכשירין בפירוש המשנה:

ובזה נראה לע"ד סדר הקושיות בגמ' שהמה מהופכים שמתחלה הקשה מתשע חנויות שאינו משנה כלל רק ברייתא ואח"כ הקשה ממשנה דמכשירין שהוא בסדר טהרות ואח"כ ממשנה דשקלים שהוא בסדר מועד ואיפכא מבעיא ליה אמנם דרך הגמ' להגדיל תורה ולהרבות בשקלי וטריא וממילא רווחא שמעתי' ואם היה מקשה מתחלה משקלים ושם ננעלו כל שערי תירוצי' רק תירוץ דמותרים משום נבילה א"כ לא היה מקום להקשות אח"כ שום קושיא ולכן הקדים הקושיות אחרות ודחי להו בשנויי אחרינא וחוזר ומקשה משקלים ואז מסיק המסקנא לכולהו פירכא דמותרים היינו משום נבילה וכן אם היה מקשה ממשנה דמכשירין קודם שהקשה מברייתא דתשע חנויות והיה מתרץ בעומד ורואהו ותירוץ זה לחוד אינו מספיק דאכתי מה מהני בבשר חי רוב טבחי ישראל ודלמא מנכרי נפל והוה בשר שנמה"ע והי' צריך ג"כ לומר נמצא ביד נכרי שאני ושוב לא היה מקום להקשות מברייתא דרבו מקולין וטבחי או ממשנה דמכשירין ולכך הקדים הנך קושיות ובזה שכתבתי דלמסקנא נדחו כל תירוצים ראשונים וכולהו פירכא בחד שנוייא שנינן שמותרים היינו לענין נבילה ניחא לי מה דתניא תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ואם לענין איסור והיתר איירי לא היה לו למימר לשון שחוטה ונבילה אלא כך היה לו לומר תשע חנויות מוכרות בשר כשרה ואחת מוכרת טרפה אלא ודאי לענין איסור והיתר לא נפקא לן מידי דבלא"ה אפילו נמצא אסור משום בשמ"ה ולענין מלקות אפילו בקבוע לא לקי דאכתי כמחצה על מחצה הוא ואין לוקין על הספק ולכך אמר שחוטה ונבילה ונ"מ לענין טומאה ברה"ר שספיקו טמא דקבוע הוה ספק ונמצא אפילו ספק ליכא דאזלינן אחר הרוב:

אמנם ללוי דסבר מותרים באכילה איכא למימר דנקט נבילה לא מבעי' טרפה פשיטא דבנמצא אזלינן בתר רובא אלא אפילו נבילה שיש כאן חזקה דמסייע למיעוטא שהרי בהמה בחזקת שאינה זבוחה עומדת ואיכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה והיה לה פלגא קמ"ל דלא אמרינן כן:

עוד נלע"ד טעמא דרב דאסר בשמה"ע ומתחלה אפרש דברי התוס' בד"ה ובנמצא הלך וכו' אבל קשה דבשר הנמצא שלא במקולין אסור ביום שהכריזו וכו'. והנה לפי מה שהקדימו התוס' דמקולין הוה קבוע א"כ משמע דס"ל דגם בלא נודע איזה מוכרת בשר נבילה רק שנודע לנו שבין עשר חנויות הללו יש אחת שמוכרת בשר נבילה אבל לא נודע איזה מקרי ג"כ קבוע נמצא שיש בקבוע הזה חומרא גדולה יותר מבקבוע גמור הנודע איזה מהם מוכרת בשר נבילה דבקבוע הנודע ראוי להתיר פירש ממילא ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כיון שהאיסור ידוע במקומו וכמו שכתבו התוס' בדבור שאחר זה אבל בקבוע שלא נודע איזה החנות היא המוכרת נבילה ודאי שיש לגזור גם בפירש בגזירה שמא יקח מן הקבוע וא"כ לא הקשו התוס' כלום דודאי ראוי לאסור הנמצא ואפילו אם נאמר שכאן אזלי התוס' בשטת ר"ת דלקמן שהתיר בזאב שדרס בעדר ב' או ג' והתיר מה שפירש ולא גזר שמא יקח מן הקבוע מ"מ הרי כתבו התוס' דזבחי' דדוקא בבע"ח התיר ר"ת משום שבידו למכבשינהו דניידי ולמה יקח מן הקבוע אבל במה שאינו בע"ח גם ר"ת גזר שמא יקח מן הקבוע ואמרתי שזה כוונת התוס' בקושיא שני' שהקשו ממקום שאין מכריזין למה יהיה אסור לקנות אפי' במקולין ולכאורה דבריהם תמוהים שהרי כתבו בתחלת הדבור דמקולין הוה קבוע וכתבו כן אפילו במקום שאין מכריזין וכדמשמע שם בדבריהם ומהרש"א כתב שעתה הביאו התוס' ראיה דמקום שאין מכריזין לא מחשב קבוע מדהתיר לקמן כבדא וכוליא והנה דברי התוס' בזה עם דברי המהרש"א תמוהים דהרי כבדא וכוליא עורבים שדו להו והוה פירש שלא בפנינו ולכך לא נאסר משום קבוע ואם נימא כשטת הר"ן דהיכא דחזינן דאייתי להו עורבין לכ"ע אסור משום בשמה"ע ולקמן בהנך כבדי וכוליא מיירי שחזינן בשעה שלקחוהו העורבים ולכך לא חיישינן דאייתי מעלמא היה ניחא דלפי זה על כרחך בשקלו לפנינו מיירי ולא מחשב פירש ואכתי הוה קבוע ושפיר הוה מוכח דמקום שאין מכריזין לא מחשב קבוע אבל התוס' מדויל ידייהו משתלמי שהרי כתבו לקמן בד"ה אסיק תרין דהך דכבדי וכוליא מיירי שכל הסביבות ממקום שיכולין עורבין להביא היו רוב טבחי ישראל א"כ על כרחך דלא מוקי התוס' כשטת הר"ן דלקחו לפנינו מיירי א"כ הדרא קושיא לדוכתי' דלעולם מקולין גם במקום שאין מכריזין הוה קבוע ושאני הנך כבדי וכוליא דהוה פירש ממילא שלא בפנינו:

ואמנם נלע"ד קושיא חדא מתורצת באידך והתוס' דרך ממנ"פ הקשו מתחלה הקשו למה יהי' אפילו במקום שמכריזין נמצא אסור וצריך לומר דגם פירש ממילא גזרינן שמא יקח מן הקבוע וכשעת ר"י או אף לשטת ר"ת ולחלק בין בע"ח שבידו לגרום דניידי ובין מה שאינו בע"ח א"כ לפי זה על כרחך דמקום שאין מכריזין לא מחשב קבוע דאל"כ למה שרי כבדי וכוליא נגזור שמא יקח מן הקבוע אלא שבמקום שאין מכריזין אין כאן קבוע כלל וקשה ממ"נ למה אסור במקולין:

והנה לפי זה נוכל להקשות דגם במסקנא של התוס' למה לא נשארו בסברא זו במקום שמכריזין הוה קבוע ובמקום שאין מכריזין לא הוה קבוע כלל ולכך במקום שאין מכריזין הוא רק חומרא בעלמא מדרבנן ובמקום שמכריזין הוא מן הדין דהוה קבוע ואפילו נמצא אסור מן הדין דגזרינן שמא יקח מן הקבוע ולמה הוצרכו התוס' לומר וכן במקום שמכריזין והכריזו שלא לקנות משום נכרי דמשמע מדבריהם שזה רק חומרא בעלמא ונראה כיון שהמציאו במקום שאין מכריזין הוה רק חומרא שוב ניחא להו לומר דגם מקום שמכריזין לא מחשב קבוע כלל כיון שלא יודע באיזה חנות הוא האיסור ואולי באותו חנות עצמו שיש בו איסור יש בו רוב היתר וק"ל ובזה נלע"ד לתרץ מה דקשה דאמר והא דרב לאו בפירוש איתמר והרי בודאי בפירוש איתמר דאמר מותרים משום נבילה הרי דבאכילה אסרינהו. ונראה משום דהא ודאי דרב דאסר בשמה"ע היינו אפילו במקום שאין מכריזין דלא איתחזיק איסורא דאל"כ אלא ודאי במקום שמכריזין דאיתחזיק איסורא א"כ מה הקשה מרבי דאמר מקולין וטבחי וכו' והרי רבי במקום דלא איתחזיק איסורא מיירי כדמוקי לעיל ולפי זה ליכא ראיה ממה דאמר רב מותרים משום נבילה והא ודאי דלאו כללא כייל רב שבשום מקום אינן מותרים רק משום נבילה דהא במקומות שכל הסביבות ממקום שיכולין עורבים להביא טבחי ישראל מותר באכילה אף לרב וכמו שכתבו התוס' בד"ה אסיק תרין אלא ודאי משום דרב רצה לאוקמי משנה דשקלים בכל המקומות לכך מוקי מותרים משום נבילה אלא הא ודאי ברוב טבחי נכרים לא מוקי לה דא"כ משום נבילה ג"כ אינן מותרים דאזלינן בתר רובא וא"כ לכך מוקי ומותרים משום נבילה משום דרצה לאוקמי אפילו במקום שמכריזין ופליגי רב ולוי בפלוגתא דר"י ור"ת רב סבר כר"י דגזרינן שמא יקח מן הקבוע כיון שאין הקבוע ידוע במקומו ולוי סבר כר"ת דלא גזרינן אפילו במה שאינו בע"ח שמא יקח מן הקבוע ולא ס"ל כדברי התוס' בזבחים דמחלקי בין בע"ח לשאינן בע"ח ולכך אמר דלאו בפירוש איתמר אלא מכללא ממעשה שהיה וידע דשם הוה מקום שאין מכריזין:

ומעתה לפי דרכי אני אומר דרב ס"ל דגם מקום שאין מכריזין מחשב קבוע וכסברת התוספות בתחלה בד"ה ובנמצא ומה ששרי לקמן כבדי וכולייתא לשטת רש"י באמת הוא דלא כרב שהרי מזה הביא רש"י ראיה שאין הלכה כרב וס"ל לרב כמו שכתב המרדכי בפ' ג"ה בשם ר"ת דגם בכבשינהו לא מקרי פירש שכיון שהוא כובשם הרי הוא רואה בפרישתם והוה פירש לפנינו אלא שס"ל לר"ת דבידו לצוות לגוי למכבשינהו דניידי ולפי זה אני אומר דגם דבר שאינו בע"ח ופירש ממילא מותר ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע דלמה יקח מן הקבוע שהרי בידו למפרשינהו על ידי נכרי אלא שאעפ"כ יש לגזור אולי לא ימצא נכרי שיפרישם ויקח מן הקבוע אלא שבדבר שתחלת פרישתו נעשה באמת ממילא ע"י נכרי בזה ראוי להתיר ובזה לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כיון שיש נכרי לפנינו אבל בפירש ע"י עורב שזה אינו בידו לצוות לעורב להפרישם שפיר גזרינן ולכך בנמצא ביד נכרי מותר ובשנמה"ע שיש חשש עורב אסור ובזה ג"כ מתורץ מה שחרוזין הוה סימן דכיון דפירש ע"י נכרי מותר אומר אני הן אמת שדרך לחרוז בשר אמנם מי דרכו לחרוז הלוקח אחר שלקח כמה חתיכות הוא חורזם אבל המוכר אין דרכו לחרוז שהרי הוא רוצה למכור לאחדים ולכך לענין מציאה לא מהני מחרוזות אבל לענין בשר שנעלם מן העין מהני שעכ"פ זה סימן שלא נלקח מן המוכר וא"כ אפילו לקחו עורב מן הלוקח אפילו אם היה נכרי כבר היה מותר בידו ושוב אינו נאסר שכבר הותר בפרישתו על ידי הנכרי ולא גרע מה שהוא ביד עורב ממה שהיה ביד הנכרי בעצמו:

ואומר אני שרש"י ודאי לא ס"ל סברא דידי במקום שמכריזין גם נמצא אסור שמא יקח מן הקבוע דא"כ למה פירש רש"י לקמן גבי כרכשא דר"ה כרבו ס"ל ודלמא ר"ה כלוי ס"ל ושם שאני דאולי היה במקום שמכריזין אלא דבלא"ה הקשה מהרש"א על רש"י דאולי רוב טבחי נכרים הוי. ואומר אני שקושיית מהרש"א יש לתרץ וכאשר נדקדק עוד למה פירש כן רש"י על עובדא דכרכשא ולא פירש כן ג"כ בעובדא דגבא דבשרא ולכן נלע"ד דגם רש"י מוקי הך דנבא דבשרא ברוב טבחי נכרים אלא דרוב טבחי נכרים מהני בנמצא בשוק אבל הך כרכשא לפי גירסא שבגמרא איתבד בידינא ושם שכיתי רק ישראלים ומה מועיל רוב טבחי נכרים לשוק של ישראל שהרי בשר שביד ישראל אפילו ברוב טבחי נכרים כשר הוא ולכן הוצרך רש"י לפרש דכרבו ס"ל דאוסר בשמה"ע שחושש לעורבים. [הגהת נכד המחבר אמנם כן היא הגרסא בי דינא אבל לפי ההגה"ה הנאמר שם בגמרא צ"ל ביני דנא ר"ל בין החביות וכן איתא ברי"ף ורא"ש ע"ש:]

ולפי זה הוא פליאה נשגבה על התוספות שכתבו בד"ה לא עלים רב עיניה מיניה וכו' דדלמא רוב טבחי נכרים היה שם והדבר תמוה הרי בבית רב חנן חתניה הוה ואטו שם בית גדול הדור כזה לא היה רוב ישראל ודלתי הבית נעולים היו שהרי טרף רב אבבא וא"כ מה מזיק לבית הזה מה שרוב טבחי העיר היו נכרים. ואמנם הנלע"ד בכוונת התוספות שס"ל כסברת הר"ן שכתב דגם לוי מודה היכא שלא מצאו במקום שהניח ורוב טבחי נכרים שאסור אפילו בבית ישראל דאף דלא חיישינן ללוי לעורבין דעלמא ולכך במקום שרוב טבחי ישראל מותר אפילו לא מצאו במקום שהניחו אבל לעורבין דמתא חיישינן ע"ש. הרי שיש חילוק בין עורבין דעלמא לעורבין דמתא ורב באמת חייש גם לעורבין דעלמא ואפילו בלא שום ריעותא דהיינו אפילו מצאו במקום שהניחו ופליג על לוי בתרתי ומעתה כוונת התוס' דאולי רוב טבחי נכרים וכו' ולא היה מקום הוכחה מכאן אלא דחיישינן לעורבים והיינו לעורבין דמתא אבל למה דסובר רב דחיישינן לעורבין דעלמא אין הוכחה מכאן ועכ"פ יצא לנו מזה אפילו לדברי התוס' שעכ"פ אפילו בבהמה שלימה חיישינן לעורבין ולפי זה לרב דחייש אפילו לעורבין דעלמא ג"כ אין חילוק בין בהמה שלימה לחתוכה וזהו כוונת הרא"ש שכתב דאפילו בבהמה שלימה חיישינן לעורבין כדמוכח בשמעתין והשיגו עליו אחרונים מדברי התוספות הללו ולפי מ"ש ניחא:

ורש"י דפירש בדברי ר"ה דכרבו ס"ל ולא ניחא ליה ברוב טבחי נכרים לעורבים דמתא חיישינן דרש"י לא ס"ל כסברת הר"ן וס"ל דללוי לא חיישינן אפילו לעורבים דמתא ברוב ישראל מצוין ולא איכפת לן ברוב טבחי כלל:

וחוץ לדרכנו אמרתי לתרץ דברי הרא"ש. והנה הש"ך בסי' ס"ג ס"ק ו' השיג על הב"ח שכתב בשם התוספות כהרא"ש ואני אומר אף שבודאי בזה צדקו דברי הש"ך שהב"ח עירב דברי הרא"ש בתוך דברי התוספות מ"מ לדינא נלע"ד דודאי התוס' ס"ל כהרא"ש שהרי התוס' כתבו לא עלים רב עיניה לא היה יכול לדקדק מכאן דבשמה"ע אסור דדלמא רוב טבחי נכרים היו מדכתבו התוס' דלמא משמע דלא פשיטא להו שהיו רוב טבחי נכרים ואס"ד דבבהמה שלימה לא שייך בשמה"ע א"כ אין כאן ספק דודאי רוב טבחי נכרים היו דאל"כ למה לא עלים רב עיניה הא ליכא חשש על עורבין אלא ודאי דאליבא דאמת דס"ל לרב באמת בשמה"ע אסור תו לא צריכין לומר שהיו רוב טבחים נכרים ומשום חשש עורבין לא עלים עיניה אלא שכתבו שהגמרא לא היה יכול להוכיח מזה שהיה יכול לדחות דלמא רוב טבחי נכרים היו שם:

ואמנם יש לתרץ דברי הש"ך וכוונתו הוא דהא רב לא היה בן העיר הזאת שהרי בא דרך מקרה לרב חנן חתנו ואיכא למימר באמת היה כאן רוב טבחי ישראל ולכך אזלו גם טבחי לקבל פני רב ולא חששו להניח הבהמה אלא שרב שלא היה בקי בעיר הזאת אם יש רוב טבחי ישראל או רוב נכרים לא עלים עיניה שהיה מתיירא דלמא יש שם רוב טבחי נכרים:

והנה קשה בדברי הגמרא דקאמר לא אכיל רב מהך בישרא הנה לפי הנראה לא אסר רב הבשר לאחרים רק הוא לא אכל ובשמה"ע פוסק רב שאסור לכל שהרי סתמא אמר רב בריש שמעתין שאסור וא"כ איך קאמר תלמודא מ"ט אילימא משום איעלומי איך ס"ד משום איעלומי א"כ היה לו לאסור הבשר לגמרי אלא ודאי דגם בבהמה שלמה חושש רב משום עורבין אמנם לא לדינא אלא לחומרא בעלמא דהיינו לאדם חשוב ומה שכתב הרא"ש וחומרא בעלמא הוא לא על גוף דין בשמה"ע אלא על בהמה שלימה ולכך שפיר ס"ד דמשום איעלומי וזהו כוונת הרא"ש כדמוכח בשמעתין ועכשיו ליכא למימר שהיה שם רוב טבחי נכרים דא"כ איך אמר משום איעלומי א"כ מן הדין היה אסור ולמה איהו בלחודא הוא דלא אכל היה לו לאסור לכל העולם. וא"ת א"כ דגם לדעת הרא"ש בהמה שלימה רק רב החמיר על נפשו ולא לאחרים א"כ למה אמר איכו השתא ספיתו איסורא לבני בית הרי שגם לנכדיו הוה אסור. יש לומר זה היה בתחלת בואו ועדיין היה מסופק שמא יש כאן רוב טבחי נכרים ולבסוף אולי הודיעוהו שיש שם רוב טבחי ישראל ולכך שפיר הוה ס"ד דהא דלא אכל הוה משום איעלומי ודוק: