מחוור רישא [מנקה ראש] של בהמה, ששטף אותו במי הנהר. נפל הראש מיניה [ממנו] אל תוך הנהר, אזל אייתי סילתא [הלך אותו אדם והביא סל] כדי להוציא באמצעותו את ראש הבהמה שנפל. שדא אסיק תרין [השליך אותו אדם את הסל אל תוך המים והעלה עם הסל שני ראשי בהמה]. אמר רב: וכי עבדי נמי הכי [עשויים הדברים להיות גם כן כך], האם כך הוא הדבר הרגיל, שאדם מאבד חפץ אחד ומוצא במקומו שנים? אם כן יתכן שאף לא אחד מהם הוא זה שנפל מידיו למים. ולכך עמד ואסרינהו ניהליה [אסר אותם עליו].

אמרי ליה [אמרו לו] רב כהנא ורב אסי לרב בשאלה: מדוע ייאסרו שני הראשים הללו, שהרי אף אם לא אחד מהם הוא זה שנפל מידיו, מכל מקום וכי דווקא ראשי בהמה דאיסורא שכיחי [של איסור מצויים], ואילו ראשי בהמה דהתירא לא שכיחי [של היתר אין מצויים], ושמא אלה הם ראשי בהמה של היתר! אמר להו [להם] רב בתשובה: יש לאסור את הראשים הללו, משום שראשי בהמה דאיסורא שכיחי טפי [של איסור מצויים יותר] מראשי בהמה של היתר. ומכאן מסיקים שרב סבור שבשר שהתעלם מן העין אסור באכילה, שמא עורבים הביאו את הבשר הזה, שהינו אסור, ממקום אחר.

ושואלים: וכי [ואם] אמנם לא אמר רב את הדבר במפורש, אלא שלמדים אנו את שיטתו זו מכללא [מכלל] מעשה שהיה, מאי [מה] בכך, הרי על כל פנים יש ללמוד מכאן שזו היא שיטת רב. ומשיבים: משום שאין לסמוך על אותו מעשה כמקור להלכה כללית בבשר שהתעלם מן העין, שאסור אף במקום שבו רוב השוחטים ישראלים. שכן המקום בו אירע מעשה זה, פרוותא [הנמל] של גוים הואי [היה], ואולי דווקא באופן זה אסר רב, ואינו סבור כך במקום שיש בו רוב ישראל. ומביאים ראיה לדבר: תדע שכן הוא, דקאמר להו [שהרי הוא אמר להם, לרב כהנא ורב אסי]: ראשי בהמה דאיסורא שכיחי טפי [של איסור מצויים יותר] מראשי בהמה של היתר, והרי זה מורה שמדובר במקום שיש בו רוב גויים.

ושואלים: אלא רב, האוסר בכל מקרה שבו לא הושגח הבשר אפילו זמן קצר ביותר, היכי [כיצד] אם כן אכל רב בשרא [בשר] מימיו? ומשיבים: רב לא אכל בשר אלא בשעתיה [בשעתו], מיד לאחר שנשחט, באופן זה דלא עלים עיניה מיניה [שלא העלים עינו ממנו] מן השחיטה ועד לאחר שהוכן לאכילה, ואז אכלו. איבעית אימא [אם תרצה אמור]: רב היה אוכל בשר רק באופן שהוא ציירא וחתומא [צרור וחתום], שמובטח שלא הוחלף. ואי נמי [או גם כן] באופן זה היה רב אוכל בשר: בזמן שהיה בבשר סימנא [סימן] המלמד שהוא אותו בשר שנשחט, ולא הוחלף בבשר אחר. כי הא [כמו דרך זו] שרבה בר רב הונא היה מחתך ליה [אותו], את הבשר ששלח לידי אשתו בידי גוים, אתלת קרנתא [בשלש זויות, משולש], בדרך המיוחדת לו, וכך הבטיח שתמיד ניתן יהיה לזהות את הבשר כבשר שנשלח על ידו.

א ועוד מהנהגות רב באכילת בשר שהתעלם מן העין. מסופר כי רב הוה קאזיל לבי [היה הולך לבית] רב חנן חתניה [חתנו], חזי מברא דקאתי לאפיה [ראה מעבורת שהולכת לקראתו], אמר: מברא קאתי לאפי, יומא טבא לגו [מעבורת הריהי באה לקראתי, אף שלא הזמנתיה, הרי זה סימן כי יום טוב, סעודה גדולה, מזומנת לנו בפנים].

אזל, קם אבבא [הלך רב, עמד על שער ביתו של חתנו], אודיק בבזעא דדשא [הסתכל דרך סדק שבדלת] אל תוך הבית, וחזי חיותא דתליא [ראה בהמה שתלויה, שמוכנה לבישול], טרף אבבא [דפק רב על השער], נפוק אתו כולי עלמא לאפיה [יצאו הכל לקראתו], אתא טבחי נמי [באו הטבחים גם כן] לקראתו, לא עלים [העלים] רב עיניה מיניה [עינו ממנו] מן הבהמה, והסתכל בה כל הזמן. אמר להו [להם]: איכו השתא [איך שנהגתם עכשיו], שהסרתם את עיניכם מהבהמה, כי אז ספיתו להו איסורא [הייתם מאכילים דבר איסור] לבני ברת [בתי], לבניו של רב חנן חתנו. ומספרים כי לא אכל רב מההוא בישרא [מאותו בשר].

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] לא אכל? אי [אם] משום איעלומי [העלמת עין] — הא [הרי] לא איעלים [לא נעלם] בשר זה מן העין, שהרי רב הסתכל בו. אלא מפני דנחיש [שניחש] רב בענין הזה, כסימן בבוא המעבורת, ולכך קנס את עצמו בכך שלא לאכול מן הבשר, אף שמותר היה.

ותוהים: והאמר [והרי אמר] רב כי כל נחש (ניחוש) שאינו סומך עליו ממש, כדרך שנהג אליעזר עבד אברהם בלכתו להביא אשה ליצחק אבינו (בראשית כד, יד), בסימן שעשה לו שהנערה שתשאב מים עבורו ועבור גמליו מן הבאר, היא זו שתהיה ליצחק לאשה. וכסימן שעשה יונתן בן שאול עבורו ועבור נערו במלחמתו עם מחנה הפלשתים במעבר מכמש (שמואל א יד, ט—י), באופן בו יאמרו אליהם השומרים לכשיחשפו לפניהם. שסמך על כך לתוקפם, למרות מספרם הרב, אינו נחש. והרי רב לא סמך ממש על ניחוש זה של בוא המעבורת! ומשיבים: אלא הטעם שלא אכל רב מסעודה זו, שכן סעודת הרשות הואי [היתה], זו, ורב לא מתהני [לא נהנה] מסעודת הרשות, שלא היה אוכל אלא בסעודת מצוה.

ב מתוך שהובא למעלה סימן שנתן רב בבוא המעבורת, מביאים עוד בענין זה. רב בדיק במברא [היה בודק, מנחש אם להמשיך בדרכו במעבורת], שאם היתה המעבורת מזומנת לו בקלות — היה מפליג בה. ומביאים עוד מהנהגות חכמים בדרך על פיה היו בודקים דברים: שמואל בדיק בספרא [היה בודק בספר], שהיה פותח את הספר לדעת על פיו מה מזדמן לו. ר' יוחנן בדיק בינוקא [היה בודק בתינוק] שהיה שואל תינוק מהו הפסוק שלמד, ולפיו היה קובע.

ובענין זה מסופר כי כולהו שני [כל שנות] רב, כגדול התורה שבארץ בבל, הוה כתב ליה [היה כותב לו] ר' יוחנן במכתביו: לקדם [לכבוד] רבינו שבבבל. כי נח נפשיה [כאשר נפטר] רב, הוה כתב [היה ר' יוחנן כותב] לשמואל: לקדם [לכבוד] חבירינו שבבבל. אמר שמואל: וכי לא ידע [אין ידוע] לי מידי [דבר], שאני יודעו ור' יוחנן אינו יודעו, שמפני כך רביה אנא [רבו אני]? עמד שמואל וכתב שדר ליה עיבורא דשיתין שני [שלח לו לר' יוחנן, חשבון עיבור ששים השנים הבאות]. אמר ר' יוחנן: השתא, חושבנא בעלמא ידע [עכשיו, רואה אני כי חשבון בלבד הוא יודע], ואולם אין בכך כדי שייחשב לרבי.

חזר שמואל וכתב שדר ליה תליסר גמלי [שלח לו לר' יוחנן, שלושה עשר גמלים] טעונים בספקי טריפתא [טריפות], התפעל ר' יוחנן ואמר: אית [יש] לי רב בבבל, איזיל איחזייה [אלך ואראה אותו]. ברם לפני שעשה כן, עמד ואמר ליה [לו] לינוקא [לתינוק]: פסוק לי את פסוקיך שאותו אתה לומד היום! אמר ליה [לו] התינוק את הפסוק: "ושמואל מת" (שמואל א כח, ג) אמר ר' יוחנן: שמע מינה נח נפשיה [למד מכאן כי נפטר] שמואל, ולכן לא נסע.

ואומרים: ולא היא (לא כך היה), שבאמת באותה עת לא שכיב [לא נפטר] עדיין שמואל, אלא נזדמן פסוק זה לפני ר' יוחנן, כי היכי דלא ליטרח [כדי שלא יטרח] ר' יוחנן בנסיעה ארוכה וקשה לבבל.

ג ועוד בענין ניחוש, תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: מי שהצליח (או הפסיד) בסחורה הראשונה לאחר שבנה בית, או לאחר שנולד לו תינוק, ולאחר שנשא לו אשה — בכל אלה, אף על פי שאין נחש, שאסור לנחש, מכל מקום יש בכך משום סתם סימן. שאם הצליח — סימן לו שהריהו הולך ומצליח, ואם לא הצליח — הרי זה סימן לו שלא ירבה לצאת בסחורה.

אמר ר' אלעזר בהגדרת דברי ר' שמעון בן אלעזר: והוא (אין המדובר אלא) בזמן דאיתחזק תלתא זימני [שהוחזק הדבר שלוש פעמים] שרק אז יש בדבר משום סימן. וראיה לדבר, דכתיב [שכן נאמר] בדברי יעקב אבינו "יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה" (בראשית מב, לו), שכן אם ילקח בנימין ממנו, הרי אלה שלוש צרות, ויוחזק בכך בסימן לא טוב.

ד ושבים לבירור שיטת רב בדין בשר שהתעלם מן העין. בעא מיניה [שאל ממנו] רב הונא מרב: בשר שהיה בחרוזין, שהיו חתיכות הבשר חרוזות במחרוזת אחת, ולזמן מסוים התעלם הבשר מן העין ושב ונמצא, מהו דינו, האם אף זה בכלל בשר שהתעלם מן העין, שאסור? אמר ליה [לו] רב בתשובה: אל תהי שוטה בשאלה זו, שהרי ודאי שבשר בחרוזין הרי זה סימן. איכא דאמרי [יש שאומרים] הלכה זו באופן שונה, שכך אמר רב הונא אמר רב: בשר בחרוזין הרי זה סימן.

ה ועוד בענין בשר שהתעלם מן העין, מסופר: רב נחמן מנהרדעא איקלע לגבי [הזדמן אצל] רב כהנא בעיר פום נהרא במעלי יומא דכפורי [בערב יום הכיפורים], שמרבים בו באכילת בשר. אתו עורבי שדו כבדי וכוליתא [באו עורבים והשליכו ארצה כבדים וכליות], אמר ליה [לו] רב כהנא לרב נחמן: שקול [קח] ואכול מהכבדים והכליות הללו, שאין אלה אסורים משום בשר שהתעלם מן העין, שכן האידנא דהיתרא שכיח טפי [עכשיו, בערב יום הכיפורים, בשר של היתר מצוי יותר] מבשר של איסור, שהיהודים מרבים לשחוט.

ועוד מסופר שרב חייא בר אבין איתבד ליה כרכשא בי דנא [אבדו לו מעיים של בהמה בין חביות היין]. חיפש ומצא בין החביות מעי בהמה. אתא לקמיה [בא לפני] רב הונא לשאול מה דין הבשר. אמר ליה [לו] רב הונא: האם אית [יש] לך סימנא בגויה [סימן בו] שעל פיו תדע שזהו הבשר שאבד לך? אמר ליה [לו]: לא. חזר רב הונא ושאלו: האם אית [יש] לך טביעות עינא בגויה [טביעת עין בו] שתכיר אותו כבשר שלך? אמר ליה [לו]: אין [כן], אמר לו: אם כן, זיל שקול [לך קח] אותו לאכילה, שאפשר לסמוך בענין זה על טביעות עין.

ועוד מסופר: רב חנינא חוזאה איתבד ליה גבא דבשרא [אבד לו גב של בשר], ולאחר מכן נמצא אותו בשר. אתא לקמיה [בא לפני] רב נחמן לשאול מה דין הבשר. אמר ליה [לו] רב נחמן: האם אית [יש] לך סימנא בגויה [יש לך סימן בו]? אמר ליה [לו]: לא. חזר ושאלו רב נחמן: האם אית [יש] לך טביעות עינא בגויה [טביעת עין בו]? אמר ליה [לו]: אין [כן], אמר לו רב נחמן: אם כן, זיל שקול [לך קח] בשר זה לאכילתך.

וכן מסופר ברב נתן בר אביי שאיתבד ליה קיבורא דתכלתא [אבדה לו פקעת של חוטי תכלת לציצית], ולאחר מכן חזרה ונמצאה. אתא לקמיה [בא לפני] רב חסדא, לשאול אם החוטים הללו כשרים לציצית, או שיש לחשוש שמא הם חוטים אחרים שאינם כשרים לציצית. אמר ליה [לו] רב חסדא: האם אית [יש] לך סימנא בגויה [סימן בו]? אמר ליה [לו]: לא. חזר רב חסדא ושאל: האם אית [יש] לך טביעות עינא בגויה [טביעת עין בו]? אמר ליה [לו]: אין [כן], אמר לו רב חסדא: אם כן, זיל שקול [לך קח] אותם להשתמש בהם לציצית.

ו בסיפורים שהובאו למעלה דובר על סימנים שיש בדבר שאבד, ועל טביעות עין שיש בו. ובענין זה אמר רבא: מרישא הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] כי סימנא [סימן] עדיף מטביעות עינא [עין], דהא מהדרינן אבידתא בסימנא [שהרי אנו מחזירים אבידה בסימן],