ואילו ר' יהודה הפוטר אכילה שכזו ממלקות, סבור לשון אכילה כתיבה ביה [כתובה בו, באיסור גיד הנשה], ואין אכילה נחשבת בפחות מכזית. ורבנן [וחכמים], מה הם משיבים על דבריו אלה של ר' יהודה? ההיא [אותה] לשון אכילה שנאמרה בגיד הנשה, באה ללמד על מקרה מיוחד, דכי אית ביה [שכאשר יש בו, בגיד הנשה] שיעור ארבעה וחמשה זיתים, ואכל מהם חד כזית [כזית אחד] בלבד — הריהו מיחייב [חייב] על כך. אבל כשיש בגיד הנשה כולו פחות מכזית, הריהו חייב אף על אכילתו של זה.

ושבים ושואלים: ור' יהודה, שדרש מלשון אכילה האמורה בגיד הנשה לענין שיעור כזית, מנין לו שחייבים על אכילת כזית אחד, בגיד הנשה שיש בו ארבעה וחמישה זיתים? ומשיבים: הלכה זו מהכתוב "אשר על כף הירך" (בראשית לב, לב) נפקא [יוצאת, נלמדת].

ושבים ושואלים: ורבנן [וחכמים] שלמדו הלכה זו מלשון אכילה, מה למדים הם מהכתוב "אשר על כף הירך"? ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] לכ דברי שמואל. שכן אמר שמואל: לא אסרה תורה בגיד הנשה אלא זה שעל כף הירך. ושואלים: ולדעת ר' יהודה שלמד מהכתוב "אשר על כף הירך" דרשה אחרת, מנין לו דברי שמואל? ומשיבים: לדעת ר' יהודה גיד הנשה שבכל הירך אסור, שלא כשיטת שמואל, שהרי "הירך" כתיב [נאמר], והרי זה מורה שהגיד שבכולה של הירך הריהי אסור.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] הסבורים כדברי שמואל, כיצד הם מפרשים את הכתוב "הירך"? ומשיבים: הכתוב ההוא בא להורות שמדובר בגיד דפשיט איסוריה בכוליה ירך [שפושט איסורו בכל הירך], והרי זה הגיד הפנימי, ולאפוקי [להוציא, למעט] את הגיד החיצון הקצר, שלא אסור. ולעולם לא נאסר גיד הנשה אלא בחלק שעל הכף. הרי איפוא שמחלוקת תנאים היא בדברי שמואל.

ושואלים: למדנו למעלה שהן חכמים והן ר' יהודה דרשו מן הכתוב "אשר על הכף", ואולם הלא האי [זה] הכתוב "כף" מיבעי ליה למעוטי [נצרך לו למעט] עוף מאיסור גיד הנשה, דלית ליה [שכן אין לו] כף! ומשיבים: תרי [שתי פעמים] "כף" כתיבי [כתובות]. באיסור גיד הנשה ("על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בהאבקו עמו"), ללמד על שני אלה.

א משנה ירך שלא ניטל ממנה גיד הנשה, וכשנתבשלה בקדירה נתבשל בה עמה גיד הנשה, אם יש בירך כשיעור שגיד הנשה יתן בה בנותן טעם — הרי זו הירך אסורה באכילה. וכיצד משערין אותה אם יש בה כשיעור זה האוסרה באכילה? מתייחסים לדבר כאילו היה גיד הנשה שבירך בשר הנתון בתוך לפת. ומעתה אם בשר (בשיעור זה של גיד הנשה) היה נותן טעם בלפת (בשיעור מידתה של הירך), אף הירך נאסרת על ידי גיד הנשה.

גיד הנשה שנתבשל עם הגידים האחרים, המותרים באכילה, מה הדין? בזמן (באופן) שבו הוא מכירו את גיד הנשה ומוציאו מבין שאר הגידים, ואין איפוא בתבשיל אלא פליטת טעמו — שאר הגידים אסורים רק במקרה שבו יש בגיד הנשה כשיעור שבנותן טעם, ואם לאו [לא], שאינו יכול לזהות את גיד הנשה ולהפרידו משאר הגידים — הגידים כולן אסורין, שחוששים שכל גיד הריהו גיד הנשה. ואילו הרוטב שלהם נאסר רק בזמן שיש בגיד הנשה כדי שיהיה נותן טעם ברוטב.

וכן הדין בחתיכה של בשר נבלה, וכן הוא בחתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות אחרות המותרות באכילה, שבזמן שמכירן את החתיכות האסורות — הריהו מוציא אותן משאר החתיכות, והן אוסרות את החתיכות המותרות רק בשיעור שיש בו נותן טעם, ואם לאו [לא], שאינו מזהה את החתיכות האסורות — החתיכות כולן אסורות, והרוטב שבו נתבשלו החתיכות אסור בנותן טעם.

ב גמרא שנינו במשנתנו שירך שהתבשלה עם גיד הנשה שבתוכה, הריהי נאסרת אם יש בגיד הנשה כשיעור נתינת טעם בירך. ועל כך אמר שמואל: לא שנו במשנתנו הלכה זו אלא באופן שנתבשל בה הגיד בתוך הירך, שכן הרוטב שבתבשיל מפעפע ומעביר את טעם הגיד בכל המתבשל בקדירה. אבל ירך שנצלה בה גיד הנשה, שאין טעם הגיד מתפשט בירך אלא נצמת במקומו — אין הירך נאסרת בכך, והריהו קולף את בשר הירך שמעל גיד הנשה ואוכל, עד שהוא מגיע למקומו של גיד הנשה, ואז מוציא אותו.

ותוהים: איני [כך הוא] שאין הדבר הצלוי מפעפע?! והאמר [והרי אמר] רב הונא: גדי שצלאו בחלבו (עם החלב שבו), שלא נטל את החלב שעל הכליות לפני שנצלה הגדי — אסור לאכול מאף חלק שבו, ואפילו מראש (קצה) אזנו של הגדי, אף שאין שם חלב, והריהו מרוחק מהחלב. שנאסר כל הגדי באכילה, משום שאנו אומרים כי האיסור מפעפע בכולו!