והמשך הכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג), ובכך נחלקו: ר' יהודה ור' אלעזר האומרים שאיסור אבר מן החי נוהג אף בבעלי חיים טמאים, סברי [סבורים] שהכתוב מלמדנו שכל בעל חיים שאתה מצווה על דמו שלא לאוכלו, כמו כן אף אתה מצווה על אבריו מן החי שלא לאוכלם. והני [ואלה] בעלי החיים הטמאין נמי [גם כן], הואיל ואתה מצווה על אכילת דמן — כמו כן הרי אתה מצווה על אכילת אברין מן החי של אלה.

ואילו רבנן [חכמים] האומרים שאין איסור אבר מן החי נוהג אלא בבעלי חיים טהורים בלבד, סברי [סבורים] שהכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר" כוונתו לומר שאין לאכול את בשר בעל החיים בעודו חי, כשעדיין נפש חיים בקרבו, אלא יש לאוכלו כבשר לחודיה [לעצמו], כשאין בו עוד נפש חיים. ומכאן נלמד: כל בעל חיים שבשרו מותר (לאחר שחיטה) — אתה מצווה על אכילת אבריו בעודו בחיים. וכל בעל חיים שאין בשרו מותר — אי [אין] אתה מצווה על אבריו.

ושואלים: ולדעת ר' יהודה, הסבור שאיסור חל על איסור במקרה שהאיסור השני חמור מהאיסור הראשון, מעתה למה ליה קרא [למה לו מקרא] מיוחד ללמדנו שנוהג איסור אבר מן החי אף בטמאים, ליתי [יבוא] איסור אבר מן החי ליחול [שיחול] על איסור טומאה של בעל חיים טמא, שכן איסורו של אבר מן החי חמור מאיסור אכילת טומאה, שכן הוא נוהג אפילו בבני נח!

ומשיבים: אין הכי נמי [כך הוא באמת, גם כן], ולשיטת ר' יהודה אמנם אין אנו נזקקים ללימוד זה מן המקרא ללמדנו הלכה זו, וכי איצטריך קרא [וכאשר נצרך המקרא] ללמדנו כן, הרי זה לשיטת ר' אלעזר, שאינו סבור שאיסור חל על איסור בזמן שהאיסור השני חמור מן הראשון, ואולם אף הוא סבור שאיסור אבר מן החי חל על בעל החיים הטמא, ומשום מקרא זה.

ומביאים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] שזו דרשתו של ר' אלעזר, ולא של ר' יהודה: איסור אכילת אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף, בין טמאה בין טהורה, שנאמר "רק חזק לבלתי אכול הדם" (שם, שם) —

כל שאתה מצווה על אכילת דמו, אתה מצווה על אכילת אבריו מן החי. וכל שאי [שאין] אתה מצווה על אכילת דמו — אי [אין] אתה מצווה על אכילת אבריו, אלו דברי ר' אלעזר.

וחכמים אומרים: אינו נוהג אלא בטהורין, שכן נאמר "לא תאכל הנפש עם הבשר", אלא יש לאכול את הבשר לחודיה [לעצמו], כשאין בו עוד נפש חיים כל שבשרו מותר באכילה לאחר שחיטה — אתה מצווה על אכילת אבריו מן החי. וכל שאין בשרו מותר באכילה לאחר שחיטה — אין אתה מצווה על אכילת אבריו מן החי.

ר' מאיר אומר: איסור אבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד.

(סימן לדברי החכמים, שדבריהם יובאו להלן, המסבירים את דעת ר' מאיר בדין אבר מן החי: שמואל, שילא, שימי).

אמר רבה בר שמואל אמר רב חסדא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף, ואמרי לה [ויש אומרים] גם באופן אחר שאמר זאת רבה בר שילא אמר רב חסדא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף. ואמרי לה [ויש אומרים] בלשון זו: שרבה בר שימי אמר זאת בשם רב חסדא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר הסבור שאיסור אבר מן החי נוהג רק בבהמה טהורה — שכן

אמר קרא [הכתוב] "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב, כא), שהן בהמות טהורות. ולאחר מכן (שם בפסוק כג) נאמר איסור אבר מן החי, להורות שאיסור זה נוהג רק בבהמות טהורות.

א למעלה הובאו שיטותיהם של חכמים החלוקים בדין אבר מן החי בטמאים, ומבררים את דבריהם. אמר רב גידל, אמר רב: מחלוקת זו של חכמים ור' יהודה ור' אלעזר אם נוהג איסור אבר מן החי אף בטמאים, היא רק ביחס לישראל, אבל בבן נח — לדברי הכל הריהו מוזהר על אכילת אבר מן החי של הטמאין כשל הטהורין.

ומביאים ראיה לדבר, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אבר מן החי — בן נח מוזהר עליו על הטמאים כטהורים, וישראל אינו מוזהר אלא על הטהורין בלבד.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח ברייתא זו "אלא על הטהורה בלבד", והרי זו כשיטת ר' מאיר הסבור שאיסור זה נוהג רק בבהמה טהורה. ואיכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח הברייתא "אלא על הטהורים בלבד", והרי זו כשיטת רבנן [חכמים] הסבורים שנוהג איסור זה בכל הטהורים, ואף בחיות ובעופות.

אמר רב שיזבי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו במשנה] שבן נח אסור באכילת אבר מן החי אף בבעל חיים טמא, שכן אמרו במשנה מי שאכל אבר מן החי ממנה (מן העוף הטמא) אינו סופג ארבעים מלקות, ואין שחיטה מטהרתה.

ונברר: במאי [במה] ביחס למי המדובר במשנה זו? אילימא [אם תאמר] שמדובר ביחס לאדם מישראל — פשיטא [פשוט] הדבר שאין שחיטה מטהרתה, שהרי היא אסורה. אלא לאו [האם לא] המדובר בבני נח, מכלל [מכאן נסיק] שבן נח אסור באכילת אבר מן החי אף בבעל חיים טמא.

ועוד בבירור דברי משנה זו, ר' מני בר פטיש רמי רישא אסיפא [השליך, הראה סתירה בין דברי המשנה בהתחלה והסוף], ומשני [והיה מתרץ]: רישא [תחילתה] מדברת בישראל, וסיפא [וסופה] מדברת בבן נח, וכשיטת חכמים.

ב ומביאים עוד בדיני אבר מן החי, אמר רב: אבר מן החי צריך שיעור כזית כדי שיעבור עליו. שגם אם אכל אבר שלם, כיון שאין בו שיעור כזית, אינו מתחייב על כך. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אכילה כתיבה ביה [כתובה בו], ואין אכילה אלא בשיעור כזית.

מתיב [מקשה] על כך רב עמרם מדברי המשנה שהובאה למעלה: אכל אבר מן החי ממנה (מעוף טמא זה) — אינו סופג את הארבעים, ואין שחיטה מטהרתה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שבעינן [צריכים אנו] בחיוב על אכילת אבר מן החי, שיאכל שיעור כזית, מדוע האוכל פטור ממלקות,

והרי תיפוק ליה דקאכל [יצא לו חיוב מלקות על שום שהוא אכל] כזית מדבר טמא! ומשיבים: כדרך שאמר רב נחמן בענין אחר, שמדובר כאן לא שהיה בזה כזית בשר, אלא במשהו בשר והשאר גידין ועצמות המשלימים לשיעור כזית. הכא נמי [כאן גם כן] יש לומר שמדובר במשהו בשר, וגידין ועצמות משלימים לשיעור כזית. ולכך אין כאן אכילה בשיעור כזית של דבר טמא.

ודנים בדברי רב יהודה בשמו של רב, תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר רב: