נאכלת עם הזר (מי שאינו כהן), האסור באכילת חלה, על אותו השלחן בו הכהן אוכלה, שאין אנו גוזרים שמא יבוא הזר לאכול ממנה. לפי שכל הפרשת חלה בחוצה לארץ אינה אלא מגזירת חכמים, ואין גוזרים גזירה לגזירה. וכמו כן חלת חוצה לארץ ניתנת לכל כהן שירצה בעל הבית לתיתה לו, ואפילו הוא עם הארץ שאינו משמר את החלה בטהרתה (שלא כחלת ארץ ישראל, שאינה ניתנת אלא לכהנים השומרים דיני טהרה).

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בדחיית ראייתו: בשלמא אי אשמועינן [זה נוח, והיתה זו ראיה, אם היה משמיע לנו] התנא את הדין הזה בחלת חוצה לארץ שהובאה מחוצה לארץ והריהי עתה בארץ, שנאכלת עם הזר על שולחן אחד. ואפשר היה להוכיח מכאן שאין גוזרים גזירה לגזירה, דאיכא למיגזר [שכן יש מקום לגזור] שלא להעלותה על שולחן אחד עם הזר משום החשש שיבואו להעלות כן אף בחלת הארץ, שהינה דאורייתא [מן התורה], ובכל זאת לא גזרינן [אין אנו גוזרים] כן — מעתה איכא למשמע מינה [אפשר ללמוד מכאן] שאין גוזרים גזירה לגזירה.

אלא עתה שהשמיענו התנא את דינו בחלת חוצה לארץ שבחוצה לארץ — אין מכאן הוכחה, שהרי הטעם שהותר הדבר משום דליכא למיגזר [שאין מקום לגזור] הוא, כי אין איסור תורה נוהג בחלת חוצה לארץ. אבל הכא [כאן, בנאמר במשנתנו בהעלאת בשר עוף וגבינה על שולחן אחד], אי שרית ליה לאסוקי [אם תתיר לו להעלות] בשר עוף וגבינה, אתי לאסוקי [יבואו להעלות] גם בשר בהמה וגבינה על שולחן אחד, ומיכל [ולאכול] בשר בחלב האסור דאורייתא [מן התורה].

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ששת: והרי גם אם נאמר כי בשר עוף בחלב אסור מן התורה, עדיין יש בדבר משום גזירה לגזירה. שכן איסור ההעלאה על שולחן אחד הריהו גזירת חכמים, ואף האכילה עצמה של בשר בחלב יחד אסורה רק מדברי חכמים, שכן סוף סוף (עדיין), צונן בצונן הוא, ובדבר זה אין איסור מן התורה! אמר אביי: גזירה שמא יעלה בשר בהמה עם הגבינה באילפס רותח, והרי זה דרך בישול, האסור מן התורה.

ומקשים: סוף סוף, אפילו אילפס רותח, והרי אין זה אלא כלי שני (כלי שהוסר מן האש) הוא, וכלל הוא שכלי שני אינו מבשל! אלא צריך לומר: גזירה שמא יעלה באילפס שהוא כלי ראשון, שעמד על האש, ובדבר זה אסור בשר בהמה בחלב מן התורה.

א משנה בשר העוף עולה עם הגבינה על אותו השולחן, ואולם אינו נאכל יחד איתה, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: בשר העוף לא עולה על שולחן אחד עם הגבינה, ולא נאכל איתה. אמר ר' יוסי: מחלוקת זו שבין בית שמאי לבית הלל היא מן המחלוקות שהן מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.

ומסבירים: באיזה שולחן אמרו שאסור להניח עליו בשר עוף וגבינה? דווקא בשולחן שאוכל עליו, אבל בשולחן שסודר עליו את התבשיל לפני שהוא מוגש לאכילה — הריהו נותן בשר וגבינה זה בצד זה, ואינו חושש שמא יתערבו, ויבוא לאוכלם כאחד.

ב גמרא שנינו במשנתנו שאמר ר' יוסי שמחלוקת זו בית שמאי הם המקילים בה, ובית הלל הם המחמירים. ותוהים: מה בא ר' יוסי להשמיענו, והרי היינו תנא קמא [זהו הנאמר במפורש בדברי התנא הראשון, שהביא את מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל]? וכי תימא [ואם תאמר] שלענין אכילה גופה [עצמה] איכא בינייהו [יש ביניהם, בין התנא הראשון ובין ר' יוסי] מחלוקת, דקאמר תנא קמא [שאומר התנא הראשון] כי בהעלאה קא מיפלגי [בית שמאי ובית הלל, חלוקים], ואולם באכילה לא פליגי [אינם חלוקים], ואמר ליה [לו] ר' יוסי כי באכילה גופה [עצמה] של בשר עוף בחלב נחלקו בית שמאי ובית הלל, והריהי מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל — אי אפשר לומר כן,

והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: ששה דברים הם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, וזו אחת מהן — בשר עוף עולה עם הגבינה על השולחן, ואולם אינו נאכל עמה. אלו דברי בית שמאי. ואילו בית הלל אומרים כי בשר עוף לא עולה על שולחן אחד עם הגבינה, ולא נאכל עמה. הרי שסבור ר' יוסי כי אף לדעת בית שמאי אין בשר עוף נאכל עם הגבינה!

אלא, הא קמשמע לן [דבר זה הוא, התנא במשנתנו משמיע לנו]: מאן תנא קמא [מיהו התנא הראשון]? הוא ר' יוסי, ולמה צריך לומר זאת? שכל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם, וראיה לדבר שכן נאמר בהצלתו של אחשורוש מידי בגתן ותרש "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (אסתר ב, כב), ולאחר מכן גאולת ישראל מגזירת המן החלה בגלל ידיעה זו שהדברים באו מאת מרדכי (כמבואר שם ו, ג).

ג ועוד בענין אכילת בשר עוף וגבינה, תנא [שנה] החכם אגרא חמוה [חמיו] של ר' אבא: בשר עוף וגבינה נאכלין באפיקורן (באופן חופשי, שאין צורך להקפיד הרבה בדבר). ומעירים: הוא אגרא זה שתני לה [שנה אותה] אותה ברייתא, והוא זה שאמר (פירש) לה [אותה], בשר עוף וגבינה נאכלים בלא צורך בנטילת ידים ובלא צורך בקינוח הפה בין אכילתו של זה לאכילתו של זה.

ומסופר כי רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב אשי, אייתו ליה [הביאו לו] גבינה לאכול — אכל אותה. לאחר מכן אייתו ליה בשרא [הביאו לו בשר בהמה] לאכול — אכל את הבשר, ולא משא ידיה [נטל ידיו] לפני אכילת הבשר. אמרי ליה [אמרו לו] בני ביתו של רב אשי: והא תאני [והרי שנה] אגרא חמוה [חמיו] של ר' אבא: עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, ויש לדייק מדבריו כי דווקא באכילת עוף וגבינה — אין [כן] אין צורך בנטילת ידים, אבל באכילת בשר וגבינה — לא, שצריך האוכל ליטול ידיו!

אמר להו [להם] בתשובה: הני מילי [דברים אלה] של אגרא חמיו של ר' אבא אמורים בליליא [בלילה], שאין אדם רואה, ויש לחשוש שדבק בידיו מהמאכל הקודם, ולכך נצרך הוא לנטילת ידיו. אבל ביממא [ביום], שניתן לראות את ידיו, הא חזינא [הרי רואה אני] שלא נדבק דבר בידי, ואין אני נצרך לנטילת ידים.

ד ועוד בהנהגה הראויה בין אכילת בשר וגבינה, תניא [שנויה ברייתא], בית שמאי אומרים: בין אכילת בשר וגבינה מקנח האוכל את פיו. ובית הלל אומרים: הריהו מדיח את פיו. ושואלים: מאי [מה פירוש] "מקנח", ומאי [ומה פירוש] "מדיח"?