סולדת (נכוית) בהן מחמת החום. אבל בזמן שהיד סולדת בהן — אין נוטלין בהן למים ראשונים.

ואיכא דמתני לה אסיפא [ויש ששונים אותה הלכה של ר' ינאי על סוף הברייתא], ששנינו בה כי מים אחרונים אין נוטלין אלא בצונן, אבל בחמין — לא. ועל כך אמר רב יצחק בר יוסף, אמר ר' ינאי: לא שנו שאין נוטלים בחמים, אלא כאשר המים חמים עד שהיד סולדת בהן, אבל כאשר אין היד סולדת בהן — נוטלין בהם למים אחרונים. ומסיקים: מכלל נוסח זה אתה לומד שכך היא הלכה במים אחרונים, ואולם במים ראשונים, אף על פי שהמים חמים עד שהיד סולדת בהן — מותר ליטול בהם.

א שנינו בברייתא למעלה כי מים אמצעיים הריהם רשות, ובענין זה אמר רב נחמן: לא שנו כן אלא בנטילת ידים שבין תבשיל לתבשיל המוגשים בסעודה, אבל בין תבשיל לגבינה — אין זו רשות, אלא חובה היא ליטול ידיו.

ב ועוד שנינו בברייתא זו כי מים אחרונים הריהם חובה, ובענין זה אמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: מפני מה אמרו חכמים כי מים אחרונים הריהם חובה? משום שלפעמים במלח שבאוכל מלח סדומית יש, שמלח זה מסמא (מעוור) את העינים, ולכן צריך לרחוץ את הידים כדי שלא יגע בידיו בעיניו בעוד המלח עליהן. אמר אביי: ומלח סדומית זה מצוי בשיעורים קטנים ביותר, שלפעמים הוא משתכח כי קורטא בכורא [נמצא כמו קורט במידת כור של מלח רגיל]. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: אדם שכל מלחא מאי [מדד מלח מה דינו], האם אף הוא צריך ליטול ידיו מפני חשש מלח סדומית? אמר ליה [לו] רב אשי בתשובה: לא מבעיא [לא נצרכה לומר] באדם זה שוודאי צריך נטילת ידים.

ג ועוד בענין מים אחרונים, אמר אביי: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] בטעם הדבר שהאי דלא משו מיא בתראי על ארעא [זה שאין נוטלים מים אחרונים על הארץ] הריהו משום זוהמא (לכלוך). ואולם אמר לי מר [אדוני] כלומר, רבה בטעם הדבר שהוא משום דשריא [ששורה] רוח רעה עלייהו [עליהם] והעובר עליהם עלול להיפגע.

וכיוצא בדבר אמר אביי כי מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] בטעם הדבר שהאי דלא שקיל מידי מפתורא כי נקיט איניש כסא למשתי [זה שאמרו שאין לקחת דבר מן השולחן בזמן שאדם אוחז כוס לשתות בו] הרי זה שמא יארע דבר קלקלה בסעודה, ויכעס אותו אדם האוחז בכוס, שכן חפץ היה בדבר שנלקח מן השולחן, ומתוך שהוא כועס ואינו יכול לדבר עלול הוא להיחנק. ואולם אמר לי מר [אדוני] בטעם הדבר שהוא משום דקשי [שקשה, שמזיק] הדבר, שיש בו להביא לרוח צרדא (בלבול ואובדן דעת).

ולא אמרן [אמרנו] שאין לעשות כן, אלא בזה דשקיל ולא מהדר [שנוטל מן השולחן, ולא מחזיר], אבל משקל ואהדורי [לקחת ולהחזיר] — לית לן [אין לנו] בה איסור. וכמו כן לא אמרן [לא אמרנו] שאין לעשות כן אלא שלוקח דבר מן השולחן אל מחוץ לארבע אמות של מקום השולחן, אבל זה שלוקח דבר מן השולחן בתוך ארבע אמות של השולחן — לית לן [אין לנו] בה איסור. ולא אמרן [ולא אמרנו] אלא מידי דצריך לסעודתא [בדבר שצריך לסעודה], אבל מידי דלא צריך לסעודתא [דבר שלא צריך לסעודה] לית לן [אין לנו] בה איסור.

ומסופר כי מר בר רב אשי קפיד אפילו אאסיתא ובוכנא דתבלי [היה מקפיד שלא לקחת דבר מהשולחן בשעה שאדם עומד ומחזיק כוס בידו, ואפילו על מכתשת ובוכנה של תבלינים], ככל מידי דצריכי לסעודתא [הדברים שצריכים לסעודה].

ועוד כיוצא בזה אמר אביי כי מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] בטעם הדבר שהאי דכנשי נשווראה [זה שאוספים את הפירורים של הלחם אחר האוכל] הרי זה משום מנקירותא [נקיון]. אולם אמר לי מר [אדוני] בטעם הדבר שהוא משום דקשי לעניותא [שקשה, יכול לגרום לעניות].

ובענין זה מסופר, ההוא גברא דהוה מהדר עליה שרא דעניותא, ולא הוה יכיל ליה [אדם אחד שהיה מחזר אחריו שר העניות, לעשותו עני, ולא היה יכול לו] משום דקא זהיר אנשוורא טובא [שהיה זהיר ביותר בפירורים]. יומא חד כרך ליפתא איבלי [יום אחד אותו אדם כרך לחמו, עשה סעודתו, על עשבים], ונפלו בתוך כך פירורים אל בין העשבים. אמר אותו שר: השתא [עתה] ודאי נפל בידאי [יפול בידי], שהרי אין הוא יכול לאסוף אחריו את הפירורים משם. בתר דאכיל [אחרי שאכל] אותו אדם, אייתי מרא, עקרינהו ליבלי, שדינהו לנהרא [הביא מעדר, עקר את העשבים, זרק אותם לנהר], שמעיה דקאמר [שמע את שר העניות, שהוא אומר]: ווי, דאפקיה ההוא גברא מביתיה [אוי, שהוציאו אדם זה מביתו].

ד ועוד כיוצא בזה אמר אביי: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] כי האי דלא שתי אופיא [זה שאין שותים את הקצף שעל פני המשקה] הרי זה משום מאיסותא [מאיסות], ואולם אמר לי מר [אדוני] שהוא משום דקשי [שקשה, שמזיק הדבר, שגורם] לכרסם (נזלת מרובה). ומעירים: מישתיה [לשתות אותו] — קשה הדבר לענין כרסם, מינפח ביה [לנפוח בו בפה, בלא לשתותו] כדי לפנות את הקצף מעל פני המשקה — קשיא לרישא [קשה הדבר לראש], מדחייה [לדחות אותו בידים] — קשיא לעניותא [קשה הדבר לעניות], מאי תקנתיה [מה איפוא היא תקנתו], שבכל זאת ישתמש במשקה? לשקעיה שקועי [שישקעו בפנים], ואז יוכל לשתות.

לכרסם דחמרא [לנזלת הבאה מחמת קצף היין] — התרופה היא שיכרא [שיכר]. לנזלת הבאה מחמת קצף דשיכרא [של שיכר] — התרופה היא מיא [מים]. לנזלת הבאה מחמת קצף דמיא [של מים] לית ליה תקנתא [אין לו תקנה], והיינו דאמרי אינשי [וזהו שאומרים אנשים] כפתגם עממי: בתר עניא אזלא עניותא [אחר העני הולכת העניות], שלא די לו שהוא עני, ושותה רק מים, אלא שגם אין תרופה למחלתו.

ועוד כיוצא בזה אמר אביי: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] כי האי דלא אכלי ירקא מכישא דאסר גינאה [זה שלא אוכלים ירק מאגודה שקשר הגנן] הרי זה משום דמיחזי כרעבתנותא [שנראה הדבר כרעבתנות], שאינו ממתין להתיר הקשר אלא אוכל מיד. ואולם אמר לי מר [אדוני] בטעם הדבר שהוא משום דקשי [שקשה, מזיק הדבר] לענין כשפים.

ומסופר שרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי בארבא [היו הולכים בסירה], אמרה להו ההיא מטרוניתא [להם גבירה אחת]: אותבן בהדייכו [הושיבו אותי יחד איתכם בסירה]! לא אותבוה [לא הושיבוה], אמרה מלתא [דבר] של כשפים ואסרתה לארבא [קשרה את הסירה] למקומה, שלא תזוז. אמרו אינהו מילתא, שריוה [אמרו הם דבר, התירו אותה ממקומה]. אמרה להו [להם] אותה גבירה: מאי איעביד לכו [מה אעשה לכם] שאין הכשפים שולטים בכם, דלא מקנח לכו בחספא [שאין אתם מקנחים עצמכם לאחר עשיית צרכים בחרס], ולא קטיל לכו כינה אמנייכו [ואין אתם הורגים כינה על בגדיכם], ולא אכיל לכו ירקא מכישא דאסר גינאה [ואין אתם אוכלים ירק מאגודה שקשר הגנן].

ועוד כיוצא בזה אמר אביי: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] בטעם הדבר שהאי דלא אכלי ירקא דנפל אתכא [זה שלא אוכלים ירק שנפל על השולחן] הרי זה משום מאיסותא [מאיסות], ואולם אמר לי מר [אדוני] שהוא משום שקשה (מזיק) הדבר לריח הפה. ועוד אמר אביי: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר], כי האי דלא יתבי תותי מרזיבא [זה שלא יושבים תחת המרזב], הרי זה משום שופכים שיורדים דרך מרזב זה, ואולם אמר לי מר [אדוני] שהוא משום דשכיחי [שמצויים] מזיקין שם.

ובענין זה מסופר, הנהו שקולאי דהוו דרו חביתא דחמרא [אותם סבלים שהיו נושאים חבית יין], בעו לאיתפוחי, אותבוה תותי מרזיבא [רצו לנוח, הניחוה תחת המרזב] — פקעה [פקעה, התפוצצה] החבית, אתו לקמיה [באו לפני] מר בר רב אשי, אפיק שיפורי שמתיה [הוציא שופרות, והחרים אותו, את השד שבאותו מקום], אתא לקמיה [בא לפניו] אותו השד, אמר ליה [לו] מר בר רב אשי: אמאי תעביד הכי [מדוע עשית כך]? אמר ליה [לו]: היכי אעביד [איך אעשה], כי אותביה באונאי [כאשר הניחו אלה את החבית באוזני]?

אמר ליה [לו]: את בדוכתא דשכיחי רבים, מאי בעית [אתה במקום שמצויים בו רבים, מה מעשיך]? את הוא דשנית [אתה הוא ששינית], זיל שלים [לך ושלם] את מחיר חבית היין! אמר ליה [לו] אותו השד למר בר רב אשי: השתא נמי ליקבע לי מר זימנא [עכשיו גם כן יקבע לי אדוני זמן] עד שאאסוף את הכסף, ואפרע, קבע ליה זימנא [לו זמן]. כי מטא זימנא, איעכב [כאשר הגיע הזמן, התעכב] השד מלבוא ולשלם. כי אתא [כאשר לבסוף בא] אמר ליה [לו] מר בר רב אשי: אמאי לא אתית [מדוע לא באת] בזמנך? אמר ליה [לו]: כל מילי דצייר וחתים וכייל ומני [כל דבר שהוא צרור וחתום ומדוד ומנוי] לית לן רשותא למשקל מיניה [אין לנו רשות לקחת ממנו], ולכן לא מצאתי עד כה כסף, עד דמשכחינן מידי דהפקרא [עד שאנו מוצאים דבר של הפקר], ולכן היה צריך לחפש במשך זמן רב עד שמצא כסף.

ועוד אמר אביי: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] כי האי דשדי מיא מפומא דחצבא [זה ששופכים מעט מים מפי הכד] לפני ששותים ממנו, הרי זה משום ציבתא [הקיסמים] שיש בו, ואולם אמר לי מר [אדוני] שהוא משום דאיכא [שיש] בכד מים הרעים.

ובענין זה מסופר, ההוא בר שידא דהוה בי [בן שד אחד שהיה בבית] רב פפא והיה משרתו, אזל לאתויי מיא מנהרא [הלך להביא מים מן הנהר] איעכב [התעכב]. כי אתא [כאשר בא] אמרו ליה [לו]: אמאי איעכבת [מדוע התעכבת]? אמר להו [להם]: עד דחלפי [שיחלפו] ויצאו משם המים הרעים, אדהכי [בתוך כך]